אהבה וזעם

סרינה

סֶרינה טֶסארוֹ עמדה על מדרגות המזרקה בכיכר המרכזית של לָנוֹס, יחד עם עוד תשע בנות בגילה, כולן לבושות בשמלותיהן היפות ביותר. חיוכה הזוהר לא דעך גם כשאור הדמדומים המעובה מאבק פחמים איים לחנוק אותה.

סניור פּיֵיטרוֹ סקר כל נערה בעיניים מצומצמות. הוא הכיר את כולן מיום היוולדן, עקב אחר התפתחותן, אמד בביקורתיות את הסיכויים שלהן. שפמו המאפיר רטט בכל פעם שקפץ את שפתיו.

רכס ההרים הכביר התנשא מעל לעיר המפויחת וחסם את רוב קרניה האחרונות של השמש השוקעת. משפחתה של סרינה עמדה בצל שהטיל ההר, בשולי ההתקהלות. רק לחייה הסמוקות של נוֹמי קלטו את האור. גם מרחוק יכלה סרינה לראות בבירור את הזעם בעיניה של אחותה. ידו של אחיהן, רֶנזוֹ, הייתה מונחת על זרועה של נומי, כאילו ביקש לעצור בעדה. סרינה לא הצליחה לפענח את הבעת פניו, אבל היא הייתה בטוחה שאינו שותף לציפייתם הנרגשת של הוריהם.

סניור פייטרו הפנה את גבו אל הנערות העומדות על מדרגות המזרקה ודיבר אל האנשים שהתקהלו בכיכר. ליבה של סרינה פעם בחוזקה כשהמתינה להכרזתו, אך היא הסתירה את התרגשותה מאחורי מסווה של שלווה. אימא שלה לימדה אותה את חשיבותן של מסכות.

"השנה יבחר יורש העצר את שלוש נשותיו הראשונות, הגְרַציות שלו. כל מחוז הורשה לשלוח נערה אחת שתתחרה על הכבוד הזה. בתוקף תפקידי כשופט השלום של לנוס, הוטל עליי לבחור באחת מבנות המחוז שלנו שתישלח לבֶּלאַקווה." אולי הוא השתהה בכוונה. אולי הוא ביקש למשוך קצת את המתח. אבל הזמן לא האט את מהלכו כפי שסרינה ציפתה. הוא פשוט המשיך לומר מילים בקולו היציב, השקול, והמילים שאמר היו, "אני בחרתי בסרינה טסארו."

הקהל הריע. עיניה של אימא טסארו הוארו בתקווה. פניה של נומי קדרו.

סרינה ההמומה פסעה לפנים וקדה קידה עמוקה לקהל. היה לה קשה להאמין שהיא נוסעת לבלאקווה. שהיא עוזבת את לנוס המזוהמת, המחניקה.

סרינה דמיינה את הרגע הזה לא פעם. בפעם הראשונה בחייה היא תיסע ברכבת דרך הנוף הכפרי הירוק של וִירִידיָה. היא תראה את העיר הנשגבה עם התעלות ועם ארמונות השיש הגדולים והמרשימים. ותיפגש עם היורש. הוא יהיה יפה תואר, כמו נסיך מהאגדות.

ואם הוא יבחר בה, היא תגור כל חייה בארמון מפואר. היא לא תצטרך לעבוד במפעל הטקסטיל כמו אימא שלה, או להיות משרתת כמו בת דודתה. היא גם לא תיאלץ להינשא למי שיוכל לשלם עליה את הסכום הגבוה ביותר. היא תלך לנשפים נוצצים ולא יחסר לה דבר. גם למשפחתה לא יחסר דבר ואפילו לנומי יהיו חיים טובים יותר, למרות התנגדותה הנחרצת. כי בתור המשרתת האישית של סרינה, תוכל גם נומי לעזוב את לנוס.

סניור פייטרו ואביה של סרינה לחצו ידיים והיא ירדה במדרגות. הקהל התפזר לאיטו. הבנות האחרות לא דיברו איתה ומיהרו להצטרף למשפחותיהן. גם סרינה ניגשה אל משפחתה, אל אימה הרועדת מהתרגשות. פעם היא הייתה גבוהה כמו סרינה, אולם עשרות שנים של ישיבה כפופה מעל למכונת התפירה במפעל הטקסטיל כופפו את גבה.

"פרח שלי, אני כל כך גאה בך." היא חיבקה את סרינה בכוח. "הבאת כבוד גדול למשפחה שלנו."

מגרונה של נומי נפלטה נהמת בוז.

סרינה נעצה בה מבט מתרה. אילו סניור פייטרו היה שומע אותה, הוא היה גוזר עליה עונש של הלקאה פומבית. הוא כבר איים לעשות זאת לפני חודש, במהלך אחת מהבדיקות הגופניות של סרינה, כי נומי, שצפתה מהצד איך הסניור בודק את סרינה הלבושה כותונת דקה, אמרה בלחש, "זה מגוחך."

"אני מודה לך, סניור," אמר האב בקידה.

שופט השלום פנה והלך בצעדים מהירים למרכבה שלו, ושכמייתו הסגולה הקצרה התנופפה מאחוריו באור הפנסים העמום.

"בואו נלך," אמר האב. "יש לנו רק יומיים להתכונן לנסיעה שלכן." הוא הוביל את החבורה לכיוון הנגדי לזה שאליו נסע הסניור. המשפחה גרה במרחק רחובות אחדים בלבד מהכיכר המרכזית.

סרינה שאפה אל ריאותיה את אוויר לנוס המזוהם והלכה אחריו. אביה אפילו לא הביט בה. היא ניסתה לנחש את מצב רוחו לפי המתח בכתפיו. האם הוא גאה בה כמו אימה?

היא לא ידעה. היא אף פעם לא ידעה מה הוא חושב.

רנזו אחז בזרועה. "את נראית נהדר," אמר. "היורש יהיה טיפש אם לא יבחר בך." היא חייכה אליו בתודה. רנזו הבין כמה הבחירה הזאת חשובה לה. חשובה לכולם.

בגלל גופו הגבוה והשרירי, היה קל לשכוח שרנזו צעיר מסרינה בשנתיים כמעט. הוא ונומי היו תאומים, אבל לא היה ביניהם הרבה דמיון, פרט לעיניים החומות־ענבריות, הבהירות בהרבה מעיניה של סרינה.

נומי פיגרה מאחורי אחיה ואחותה, וגררה רגליים כמו ילד זועף. סרינה האטה את צעדיה כדי שתוכל ללכת עם אחותה.

"אלו חדשות טובות," מלמלה סרינה בקול נמוך מכדי שהוריהן יוכלו לשמוע. הרחובות שבהם פסעו היו ריקים כעת; כל התושבים האחרים כבר שבו לבתיהם אחרי ההכרזה החשובה. פנסי הרחוב המהבהבים הטילו בהרות אור צהובות על קירות הבתים שעברו בדרכם. ההליכה על אבני המרצפת המזוהמות והגסות לא הייתה נוחה, אבל סרינה לא מעדה אפילו פעם אחת. שמלתה הארוכה בצבע הנחושת אִווששה על האבנים.

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו," רטנה נומי בלי לטרוח להנמיך את קולה.

לסרינה התחשק לחנוק אותה. "איך את יכולה להיות לא מרוצה? אני באמת לא מבינה אותך. נוכל לעזוב את העיר המכוערת הזאת. יהיה לך הרבה יותר קל להיות המשרתת האישית שלי מאשר לטפל בכל המשפחה כמו שאת עושה עכשיו, ולא נצטרך לחשוש יותר שיחסר לנו אוכל. אימא תוכל להפסיק לעבוד..."

נומי החישה את צעדיה, כאילו ניסתה להימלט מהמילים של סרינה. "זה ההבדל ביני ובינך," אמרה, ואגרפה את ידיה השמוטות לצידי גופה. על פניה התפשט סומק ורוד כהה. "אני לא חושבת שהעיר הזאת מכוערת. ואני לא מאמינה באגדות. אני לא רוצה-"

"כל מה שאת כן רוצה נמצא מחוץ להישג ידך," התיזה סרינה, שהתעייפה מהכעסים של נומי. "את לעולם לא תוכלי לבחור בעצמך את העבודה שלך או את בעלך או... כל דבר אחר. זה פשוט לא פועל ככה." סרינה לא הייתה אשמה באפשרויות הבחירה המעטות כל כך שניתנו לנשות וירידיה. היא למדה מזמן שמאבקים אינם משנים דבר, לכן ניצלה בצורה הטובה ביותר את מה שהיה לה.

ומה שהיה לה זו ההזדמנות להיות אחת מהנשים הנערצות ביותר במדינה. אם היורש יבחר בה, היא תוכל להיות אימו של השליט הבא.

"שום דבר לא צריך להיות מחוץ להישג ידנו. זה בדיוק מה שאני טוענת," אמרה נומי.

הן עדיין היו בעיצומו של הוויכוח שאליו נסחפו כשהגיעו אל הדלת החורקת של הדירה המשפחתית הקטנה. רנזו החזיק את הדלת פתוחה עבורן והבעת פניו הלגלגנית העידה בבירור ששמע את דבריהן. "נומי, אבא רוצה שתתחילי להכין את ארוחת הערב."

נומי הלכה בכעס לחדר המגורים בלי לענות לו. סרינה הלכה אחריה והרימה את שולי שמלתה כדי שלא תיתפס במשקוף הדלת. סרינה ראתה את מבטה של אחותה נח על ספרי הלימוד של רנזו, שנשארו פתוחים על שולחן האוכל הפשוט. היא משכה בזרועה של נומי להזהיר אותה. כיוון שנומי לא זזה, היא כחכחה בגרונה.

נומי הביטה באחותה, אבל במשך שבריר שנייה עיניה לא היו ממוקדות. ואז היא הנידה את ראשה כאילו ביקשה לטהר אותו ומיהרה לגשת לכיור.

סרינה לכסנה מבט חטוף לעבר הוריה, אך הם שוחחו בשקט ליד התנור העגול הקטן. הם לא הבחינו כלל בחילופי הדברים בין בנותיהם. היו הרבה מאוד דברים שההורים לא הבחינו בהם.

מבחינתם, סרינה ונומי היו כמו כל הבנות האחרות בלנוס, העיר התעשייתית הקרה.

אבל לסרינה היה היופי שלה.

ולנומי היה הסוד שלה.

סרינה קיוותה שהיא יפה מספיק לצוד את עינו של היורש, למען עצמה ולמען אחותה כאחד. אבל כשרנזו סגר את דלת הדירה, הדהדה הטריקה החלולה בראשה של סרינה. היא נמלאה פתאום פחד לא מוסבר ולא הצליחה להתגבר על הרעד שאחז בגופה.