אהבה זה לא פרקטיש

"מה שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה היה וממשיך להיות בלתי נתפש" אמרה אנגלה מרקל בביקור הראשון של קאנצלר גרמני במחנה דכאו ב־20 באוגוסט 2013.1 בעיני מרקל, מה שקרה בשואה הוא "בלתי נתפש", כי אחרי מלחמת העולם השנייה ערכו הגרמנים את אחת הטרנספורמציות המדהימות שעשתה חברה אי פעם בהיסטוריה האנושית. לכאורה, לפחות; ולפחות בעיני עצמם. אבל בעיני ישראלים המתגוררים בגרמניה הדברים הרבה יותר מורכבים. בעודם מסכימים שהגרמנים הפכו לשוחרי שלום ואפילו למדו לקבל את השונה והזר, הם גם מציינים כי "זה דווקא כן נתפש, מה שקרה פה בשואה". הם מתבוננים על המתרחש ברחוב, על שכניהם, על הקולגות שלהם ועל בנות ובני הזוג הגרמנים שלהם ואומרים — כן, נכון, הם מקפידים על זכויות אדם וצדק, אבל מה שקרה פה בשואה כן נתפס. אחדים אפילו חושבים כי זה גם יכול לקרות שוב. בהחמיאם לשינויים שעברה גרמניה, ישראלים אלה — מודרכים לא פעם על ידי הטראומה של השואה — בכל זאת מזהים באופי הלאומי הגרמני בן ימינו את הסממנים האישיותיים שאִפיינו את הגרמנים אז: עצימת עיניים, התעלמות, הלשנות, צייתנות ופרקטיות חסרת חמלה. הם לא נתקלים בשנאה אנטישמית יוקדת, אלא בקווי אופי, שבנסיבות מתאימות יכולים להביא, לתחושתם, לתוצאות הרות אסון. הם מתבוננים על גרמניה ואומרים, כי היא אמנם אחת החברות הדמוקרטיות והמופתיות עלי אדמות, אבל הם גם רואים כי נותרו בתרבותה סממנים מטרידים.

הספר אהבה זה לא פרקטיש מציג ניתוח סוציולוגי מעמיק של התרבות הגרמנית, ועושה זאת באמצעות המבט המיוחד של ישראלים המתגוררים בגרמניה. ייחודו של מבט זה בניסיון עיקש להבין את מה שהתרחש בברלין ובגרמניה — ביתם החדש של הנחקרים — לפני 80 שנה. הגישה המתודולוגית העומדת בבסיס הספר מניחה, כי למבט הישראלי הטראומטי יש יתרון בהתבוננות על גרמניה בת ימינו. מבט זה עסוק תדיר בחיפוש אחר מענה לשאלות שטורדות אזרחים, עיתונאים וחוקרים בישראל, בגרמניה ובעולם כולו: איך יכלו הגרמנים — אלה שמחשיבים עצמם כאומת הפילוסופים והמשוררים — לחולל את השואה? בשונה מהיסטוריונים השואלים את השאלה הזו לאחור, הישראלים שחיים כיום בגרמניה מתחבטים בה גם לפנים. האם היסודות התרבותיים שאִפשרו לגרמנים לחולל את השואה עודם כאן? האם התרבות הגרמנית בת ימינו יכולה לחולל שוב סיפור דרמטי דומה?

ספר זה מציג, אם כן, מגוון מענים לשאלות מעין אלו, תוך התבססות על פרשנות תרבותית חדשה. המחקר הסתייע בעובדה שבשנים האחרונות הלכה והתגבשה בגרמניה פזורה ישראלית חדשה. יחידים, זוגות ומשפחות חיים שם את חייהם, ואגב כך הם מתבוננים, מפרשים, ומסבירים כל העת את הוויית חייהם שלהם, תוך ניסיון מתמיד לפענח את התרבות הגרמנית ולהבין את תוצריה הפסיכולוגיים. אוסף התובנות שלהם ממפגש בין־תרבותי זה מהווה את הבסיס האמפירי של ספר זה, וייתכן שיהיה בו כדי לסייע בפתרון סוגיות קשות, המטרידות חוקרים כמו גם את הציבור הרחב כאחד.

במובן זה, הספר נותן מענה חדש ושונה לדיון המתמשך על הדרך המיוחדת בהיסטוריה הגרמנית. היסטוריונים רבים ניסו להסביר את התפתחותה הסגולית של גרמניה וטענו כי הייתה לה דרך ייחודית עם נסיבות ייחודיות. ויכוח ההיסטוריונים, שהסעיר את האקדמיה הגרמנית בשנות ה־80, המשיך דיון זה תוך הצבת שאלה אם השואה היא תופעה גרמנית ייחודית, או דוגמה לתופעה כללית יותר. הוויכוח המשיך בדיון לא פחות סוער בקהילת ההיסטוריונים סביב השאלה האם אנשים רגילים יכולים היו לחולל את השואה, או שמא רק "גרמנים רגילים" וחדורי אנטישמיות חסלנית יכולים היו להשתתף בזוועות באופן כה חפץ. ספר זה תורם לדיון אקדמי חשוב זה מזווית סוציולוגית ועל סמך עדויות מפתיעות מן ההווה.

אהבה זה לא פרקטיש גם ממשיך מסורת כתיבה על היחסים המיוחדים בין ישראל וגרמניה ומבקש להוסיף לספרות זו פרספקטיבה סוציולוגית. כמו המסות של יורם קניוק ושל פניה עוז־זלצברגר וכמו עבודותיהם של ההיסטוריונים משה צימרמן, עמוס אילון, נעמה שפי ושולמית וולקוֹב — הספר מבקש להמשיך את השיחה על שהתארע בין שני העמים ועל היחסים בין ישראלים לגרמנים בימינו. זהו ספר דיאלקטי, שעוסק במבט הישראלי הפצוע ובשפע הדימויים שהוא מעורר בישראלים המתבוננים על גרמניה. במובן זה, הוא עוסק בישראלים ובדרך קריאתם את המציאות בגרמניה, אך יש בו גם ניסיון לצלוח את המבט המתווך ולהגיע אל גרמניה עצמה: אל תרבותה, אל הקודים העמוקים והרציפים שעומדים בבסיסה ואל התחושה שיש אופי לאומי ושמשהו באופי זה הוא שאִפשר לגרמנים להעלים עין, לשתוק, להלשין — ובמקרי קיצון גם לחולל את הזוועות ללא תחושה של נטל מוסרי. הספר מלמד, כי ישראלים המתגוררים בגרמניה חושבים כי משהו בתרבות הגרמנית בת ימינו אכן מסביר חידות אחדות ממה שהתרחש בה בעבר.

גרמניה וישראל כרוכות זו בזו בקשרים גלויים ונסתרים. את הקשרים המיוחדים הללו טוו ראש הממשלה דוד בן־גוריון ונשיא גרמניה קונרד אדנאואר — האבות המייסדים של אומות מתחדשות; ישראל המודרנית, בת לעם היהודי העתיק, וגרמניה החדשה, המחולקת, שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. ראשי המדינות החליטו להתגבר על רגשי האשמה והפחד שהפרידו בין זו לזו ולכונן ביניהן, בשנת 1965, יחסים דיפלומטיים. לא היה קל לעשות כן. הסכם השילומים — סוג של כפרה על פשעי השואה באמצעות תשלום פיצויים של גרמניה לניצולים — התקבל למרות התנגדות עזה של הציבור בישראל. במשך שנים סירבו ישראלים רבים לקבל את היחסים, בימינו יש גם כאלה שממאנים לטוס מעל אדמת גרמניה, לבקר בה או לקנות ממוצריה. מספר המתנגדים לקשר בין האומות מצטמצם, אך יש בו כדי לאותת לחיוּתה של הטראומה. אדרבה, הטראומה שהשואה חוקקה בישראלים מתוחזקת באמצעות מערכת החינוך הישראלית. הזיכרון חוזר ומתחזק בימי הזיכרון הלאומיים ובאמצעות המסעות למחנות ההשמדה בפולין.