אהבה חורגת

המתבגרים ידפקו הכול. הם תמיד מנסים לדפוק הכול; זה הדחף היחיד המשותף לגְוֶון ונייתן, חוץ מהעוינות ההדדית שלהם. הבוקר, עצם המחשבה להעיר את בתה מילאה את ג'וליה תחושה מבשרת רעות במיוחד, על אף ההתרגשות שלה מסוף השבוע.

הם נוסעים כולם לאמריקה, לעיר הולדתו של ג'יימס, שאותה דמיינה ג'וליה מן היום שנפגשו. הם נתנו זה לזה את עתידם, אבל היא חמדה גם את העבר שלו; היא לעולם לא תכיר אותו בצעירותו, אבל להכיר את בוסטון נראה לה תחליף מספק, דרך לפצות על הגירעון הבלתי אפשרי, הבלתי נתפס, במספר הימים שבזבזה מבלי לאהוב אותו, בטרם נפגשו. היא רצתה לראות את המקומות המשמעותיים; לבקר בהרווארד, שם השיל ג'יימס את הציצית והיה לרופא, לבעל, לאבא; גדל מילד לא מוּכּר לגבר האהוב ששוכב עכשיו לצדה, נושם נשימה סדירה, פניו אל הכרית, במיטתם, בקומה העליונה של הבית שהיה לביתם עכשיו, בית ויקטוריאני צר בטור בתים בשכונת גוֹספֶּל אוֹק, צפון לונדון. היא ציפתה לנסיעה לבוסטון בכיליון עיניים. מצד שני, החופשה הזאת פירושה שלושה ימים אינטנסיביים עם נייתן, שבלי ספק לא יחמיץ שום הזדמנות לעקוץ אותה בזיכרונות מזדמנים מימי הזוהר שבהם אביו עדיין היה נשוי לאמו. ובינתיים גוון, בתה של ג'וליה, תערים קשיים עוד יותר. ככה זה תמיד.

ג'יימס התעורר, חייך אל ג'וליה חיוך ישנוני והקיף את מותניה בזרועו. הוא משך אותה בחזרה לשכיבה והחל למלמל אל תוך שֹערה. ירך שרירית צנחה על ירכה, חמה וכבדה כגוש שיש, והיא לא יכלה לזוז.

"המונית מגיעה בעוד שעה, צריך להעיר את הילדים. אני צריכה להוציא את הכלב."

הוא נענע בראשו בלי לפקוח את עיניו. "שהילדים ייסעו בלעדינו, אנחנו נישאר כאן. מגיע להם, הם חתיכת קוץ בתחת."

כמו לפי סימן, צלילי בס החלו להרעים בקומה למטה, חזק מדי בשביל השכנים בשעה כזו, או בכל שעה. נייתן היה ער. במרבית הבקרים כשחזר לחופשה מהפנימייה הוא בקושי התעורר, אבל נדמה שהוא יכול לזנק מהמיטה עוד לפני אור יום כשבוסטון — כמו גם המפלט מביתה, חשדה ג'וליה — מחכים לו. באופן צפוי עד ייאוש נשמעה זעקה של גוון שזה אך התעוררה, מקללת במובלע. מוֹל פצח בנביחות שמחה לשמע כל כך הרבה אנשים פתאום במשמרת הבוקר שלו. אחרי טפיחות הזנב על רצפת העץ באו שריטות תזזיתיות מחוץ לדלת חדר השינה שלהם. "תסתמו כבר!" הם שמעו, ואז טבע הכול בווליום שנייתן הגביר.

"מתי הם יתחילו להיות נחמדים אחד לשני?"

ג'יימס התכופף לפנים וחיפש על הרצפה לצד המיטה את חולצת הטריקו שלבש אמש, ישבנו החשוף מזדקר. "כנראה שאף פעם," אמר בעליצות מן התנוחה הזאת. "אבל בקרוב נוכל להיפטר מהם. קולג'. צבא. מכירה לעבדות." בהיעדר תגובה הוא התיישב שוב ואמר ביתר עדינות, "תני להם זמן, עוד לא עבר מספיק. זה שינוי גדול לשניהם."

"סַסְקיָה התנהגה יפה. למה הבת שלךָ כזאת מלאך ושלי כזאת סיוט?"

"ססקיה לא חייבת לגור כאן," ציין ג'יימס. הוא כיווץ את עיניו מול שעונו. "המונית בעוד שעה ועשרים. יש לי זמן לריצה? אקח איתי את הכלב."

הוא כבר היה מחוץ למיטה, התמתח ופיהק, וג'וליה עצרה הכול כדי להביט בו. מופלא היה בעיניה שהגבר הזה חולק את מיטתה. מוצק, יפה, רחב־חזה. בן חמישים וחמש אבל רוב שערו עדיין בלונדיני. הוא היה גבוה ומרובע כדרכם של האמריקאים, כאילו גוּדל במרעה והואבס בתירס, עם קרני שמש עזות ובשר אדום, רודף מדי יום אחר האושר. הדמיון האנגלי שלה הושיב אותו על טרקטור בבגדי עבודה, גבעול קש בין שיניו הלבנות, או ניגש לחבוט בכדור במגרש בייסבול צרוב שמש, כשהוא מסובב לאחור את מצחיית כובעו, סלט של מטפורות בהשראת הערצתה לגובהו ולשכמותיו. הביקור הזה באמריקה יעשה סדר בעולם הדימויים שלה, והעובדה כי הוא יהודי ורופא־מיילד משכונה של מעמד פועלים בבוסטון תישאר בגדר סתירה מענגת. במדי מנתחים הוא נראה חריג בגודלו וכמעט מבהיל. הוא הציל חיים של נשים. הוא הציל את ג'וליה מדי יום ביומו.

הם נפגשו אחרי חמש שנים שבהן גידלה את גוון לבדה באינטנסיביות ההפכפכה של בנות ערובה השבויות יחד זמן רב. הוא בא אל ג'וליה לשיעור פסנתר, ועם הזמן היא גילתה שהשבועות שלה התחילו להתארגן סביב השיעור שלו. הוא הילך עליה קסם בקלילות והצחיק אותה. לאחר סדרת הסתייגויות היא הסכימה לבסוף לצאת לקפה, לכאורה כדי לדון בהתקדמותו המוזיקלית (שהיתה דלה, אם גם עקשנית). בדייט הראשון שלהם, שתוזמן כך שייפול על הסיור הגיאוגרפי של גוון לחקר נופי קרחונים באזור קֶסוויק, ישבה ג'וליה, נוקשה ונבוכה ומתוחה, דיברה מעט אבל שתתה הרבה יין אדום, ולבסוף שיגרה את עצמה עם ג'יימס במונית הביתה ברעב געשי אנוּש, ורק למחרת בבוקר אמרה לו את המילים הכֵנות הראשונות שלה, מתוך בושה והנגאובר. זה היה דייט ראשון נוסח אנגליה, כך היא זכרה זאת. בעיני ג'יימס, ההתקדמות המהירה אישרה את אמונתו הגוברת שהם נועדו זה לזה. כי הם אכן נועדו זה לזה. הוא היה כל מה שהיא העזה אי־פעם לרצות.

עד לשלב זה התייחסה גוון אל ג'יימס בנימוס פזור נפש, כשהגיע מדי שבוע — עוד אחד מתלמידיה של אִמה המשרך רגליים לחדר המוזיקה בקומה הראשונה עם נוקטורנים של שופן ופרישת אצבעות בינונית — אבל בן לילה הפכה אותו לאויבה המושבע; מתחרה בדם; יריב מר לה ולאביה. היא כבר איבדה הורה אחד, ולא תוותר על אמה ללא קרב. ג'וליה חששה מגוון וחששה לה, ועד לאותו רגע מעולם לא ניצבה מול זעמה של בתה. אבל היא גילתה בתוכה מקור כוח חדש אקראי: היא התאהבה. למרות המכשולים ג'יימס הביא אור לחייה, ובעזרתו היא התחילה להאמין כי האושר שלה יוכל להתחיל לרפא את בתה. מערכת היחסים החדשה היתה שונה בתכלית מנישואיה, ועל כך היתה אסירת תודה. היה לה קל יותר אפוא למצוא לג'יימס מקום בלבה, שבמשך זמן רב כל כך השתייך רק לגוון. ג'יימס עודד את ג'וליה להירגע, לקבל אותו כמובן מאליו, להאמין שהוא יהיה לצדה כשיזדקנו, אבל היא לא היתה מסוגלת. זהו בזבוז בלתי נסלח להסכין עם המזל הטוב יוצא הדופן שלהם. נס הוא שלבבות האנוש השבריריים שלהם ממשיכים לפעום עוד ועוד. האושר הוא מערך בר־חלוף של כוכבי השמים; הבזק של אור שמש המבעיר פתותי זהב על המים לפני בוא חשרת העננים. ג'וליה הכירה את החיים כסדרת פורענויות. היא חיכתה שהפסנתר יתמוטט, שהטורנדו יכה, ובינתיים אושרה הפרטי הטהור ריגש והפחיד אותה בד בבד. הלוואי שגוון לא היתה שונאת אותו כל כך.

ג'וליה ירדה למטה. שני הילדים כבר היו במטבח, עדיין בפיג'מות, עדיין מתעלמים זה מזה במיומנות, בעקשנות. נייתן עמד והעמיס כפות דייסה אל תוך פיו מול המקרר הפתוח, מביט לתוך קרביו בעניין רב, כאילו הוא צופה בטלוויזיה. הוא עדיין לא עיצב את שערו, ופירוש הדבר שבקרוב ישתלט על חדר האמבטיה לנצח. כרגע השיער הזדקר כאילו מחושמל בקווצות שחורות עבות מעל גבותיו הכהות, ועור פניו החלבי התחספס מעט מעודף גילוח בלתי נחוץ שמקורו באופטימיות יתר. ג'וליה טרם התרגלה לעניין הקטנוני שיש לילד הזה בהופעתו ולתשומת הלב שהקדיש לה, שהותירו הרחק מאחור את התחזוקה היומיומית של בתה. לפני כמה ימים היא נתקלה בו סרוח על הספה כשחברתו ולנטינה מורטת את גבותיו ואז מרגיעה בקרח. הוא נופף לשלום באצילות, ללא שמץ של מבוכה.

גוון היתה שרועה על רצפת האריחים לצד מוֹל, מלטפת את אחת מאוזני המשי של הלברדור השחור ולוחשת התנצלויות על ההפרעה שעומדת לבוא. בתשובה פיהק מוֹל פיהוק ענקי, שפתי השעווה השחורות שלו התקמטו, לשונו הארוכה והוורודה התארכה עוד והתעקלה מעלה. גוון ראתה בכך סימן שהשיחה הגיעה לסופה וקמה על רגליה. היא היתה גבוהה מאמה, גבוהה אפילו מנייתן. ג'וליה ידעה כי יש לה פרופורציות חייזריות, גרמיות, של דוגמנית, וקיוותה נואשות כי הרעיון לא יעלה לעולם בראשה. בכל אופן, גוון לא נעה בחן אלא בסרבול מגושם של איברים מתנופפים. אפשר היה לראות זאת באור חיובי ולחשוב ברוחב לב שהיא עוד תתרגל למידות גופה, שהיא פשוט גדלה מהר מדי, אבל גובהה היה מטר ושמונים מאז היתה בת שלוש־עשרה — לפני שלוש שנים — והיא עדיין נתקלה בקירות, מעדה על חפצים בלתי נראים ודפקה את הברכיים מתחת לשולחנות. היום היא ערמה את תלתליה האדמוניים והצוהלים על ראשה ושיפדה את לחמניית השיער הדשנה בעיפרון מפוספס שחור־צהוב. היא רכנה והברישה את ברכיה בנחרצות. משקפיה נשמטו על אפה, והיא החזירה אותם למקומה במפרקי אצבעותיה.

"את מוכרחה?"

"מוכרחה מה?"

"חמודה, את מפזרת שערות של הכלב על כל המטבח."

גוון הברישה שוב את מכנסי הפיג'מה שלה. "לא אשמתי שיש לו נשירה. אה! תקשיבי, מצאתי את הג'ינס השחורים שלי, ואיפה הם היו — טה טה טאאם! — בתיק בית ספר שלי. נפתרה התעלומה."

מאחוריה התחיל נייתן לשרוק את מנגינת "יאנקי דודל" בשקט ובזיוף. ג'וליה לקחה את הקומקום אל הכיור, מפנטזת על כוס קפה ועל שקט. "בוקר טוב, נייתן," אמרה בכיוונו הכללי. ואז נזכרה ואמרה לגוון, "ארגנת את הדברים של הכלב בשביל סבא?"

גוון הנהנה לעבר הדלת. "תיק בד, ליד הדלת. הוא אמר להביא רק אוכל וגלולות נגד פרעושים, יש לו קערות משלו."

נייתן עדיין שלח מבטים אל תוך המקרר. ערפילי אוויר קר ויקר נישאו אל ג'וליה. לבסוף הוא שלף סלסילת פטל והחל להטיל את הפירות בזה אחר זה אל הסיר הקטן עם שארית הדייסה, שבעבעה עכשיו על הכירה. ג'וליה הפנתה את מבטה כדי לא לראות. היא נשארה ערה עד מאוחר אמש וניקתה את המטבח.

"דייסה?" הוא הציע והושיט את הסיר לעברה.

"לא, תודה."

"אני אשמח לאכול מזה," אמרה גוון, שנוכחות אמה אִפשרה לה לדבר אליו ישירות. "אבל אתה אמור לשטוף את הפטל, יש עליו כל מיני חומרים."

"אז לא הייתי לוקח סיכונים מיותרים," אמר נייתן ומזג את תוכן הסיר לקערית שלו. הוא גירד את תחתית הסיר ואז הניח אותו בחזרה על הכירה עם הקרום שדבק בו. השיטות שלהם היו שונות, אבל בגדול התייחסו הילדים זה אל זה באותה גסות רוח, וג'יימס אמר לג'וליה שלדעתו אפשר בשקט לתת להם לפתור את העניינים ביניהם במכות. בינה לבין עצמה היא נטתה להאשים את נייתן שיצר פרובוקציות.

ג'וליה לגמה מן הקפה הלוהט ועברה שוב על הרשימה: היא בדקה שהחלונות סגורים; היא הוציאה את האשפה אבל הילדים יְיַצרו עוד; צריך לעשות משהו בקשר לחימום. ג'יימס ישמח לעשות את כל זה כשיחזור, אבל עם השנים היא התרגלה לנהל את משק הבית בכוחות עצמה, ולא יכלה להביא את עצמה להתגרות בגורל בכך שתסמוך עליו. הם באמת נוסעים, ועד מהרה יתברר אם הרעיון הזה של טיול משפחתי היה נמהר או מלא השראה.

נייתן הוציא קרש חיתוך והכריז על כוונתו להכין חביתת ירקות, וכעבור רגע הודיע שמעולם לא ניסה להכין חביתה כזאת אבל כמה מסובך זה כבר יכול להיות. לפני נסיעה חשוב לאכול ארוחה טובה ומזינה. הוא חזר למקרר, הוציא ביצים, חמאה, חלב, עגבניות, כמה קישואים ואת כל מגירת הגבינות, אשר ג'וליה ידעה היטב מניסיונה שאין כמעט דרך להחזירה למסילות הפלסטיק אחרי הוצאתה. אם ג'יימס היה כאן הוא היה מטיל אמברגו יעיל ואיתן על התוכנית, כי לא סביר שנייתן יגווע ברעב בדרך בין גוספל אוק לטרמינל חמש, והוא עוד לא גמר לארוז. אבל ג'יימס עדיין לא חזר מהריצה, וג'וליה נמנעה עד עכשיו מלחנך את בנו או אפילו לתת לו עצות. היא הביטה בשעונה. הבוקר חמק בין אצבעותיה, ועליהם עוד להוריד את הכלב אצל פיליפ.