אהבה ללא תסריט 3

פרק 1 כפרה

"וואו," נשף ריאן כשיצאתי מחדר השינה והניח את הז'קט האפור־כהה על הכיסא.

"מה?" שאלתי אוטומטית. לא הייתי בטוחה אם אהב את מה שראה או לא, בייחוד לאור העובדה שבשעתיים האחרונות איפרו אותי, צבעו את שערי, הברישו וסלסלו אותו והתיזו עליו ספריי. הרגשתי כמו מודעה מוגזמת לאיפור. העברתי את ידיי לאורך שמלת הסטרפלס כדי לוודא שהכול במקום. הסטייליסטית בחרה עבורי שמלת סטן שחורה של ורסצ'ה מכוסה בבד שיפון, שנעטף בתחרה כסופה עדינה. היא כללה שסע גבוה כדי להציג חלק מהירך וזרמה על קימוריי כמו מים. תליון יהלום בצורת דמעה ועגילים תואמים השלימו את המראה.

"את פשוט מהממת," הוא התנשף והדגיש כל מילה. שפת גופו ועיניו הלוהטות הבהירו לי שלא הייתי היחידה שטיפחה מחשבות שובבות על התפשטות. הוא היה לבוש בצורה מדהימה. החשק לקרוע את החולצה מגופו ולהעביר את לשוני על החזה השרירי שלו גרם לי להתגרות ולהסמיק.

"מה דעתך?" הוא משך את הווסט כדי ליישר אותו. "זה נראה בסדר?"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בחליפה, אך הערב, בחליפת שלושה חלקים של ארמני שנתפרה במיוחד עבורו, הוא נראה פשוט חתיך הורס. הנהנתי בהתלהבות, דעתי מוסחת על ידי מחשבות עליו לבוש רק בחולצה הלבנה בשלב כלשהו בעתיד הקרוב, בכפתורים פרומים כדי להציג לראווה את שרירי החזה המעוצבים. יישרתי את הקשר בעניבתו השחורה וחייכתי.

"אני חושבת שאתה נראה כמו כוכב קולנוע מהמם."

ריאן חפן את פניי בידיו, חייך ונישק אותי ברכות כמו שתמיד עשה. עיניו הכחולות, בעלות הריסים הארוכים המשגעים, ננעלו על עיניי. "אני אוהב אותך," הוא לחש. נישקתי אותו באהבה אך בתוך תוכי כאב לי. ניסיתי להתגבר על מצב רוחי שהיה קודר כל היום ולמרות שאהבתי אותו בכל נימי נשמתי, לא יכולתי אלא להרגיש מאוכזבת. בסדר – האמת, הייתי מאוכזבת ממנו מאוד.

"היי." הוא תפס את זרועי בעדינות כשהסתובבתי ללכת. "מה קרה?"

לא רציתי להיכנס לדיון לגבי רגשותיי הפגועים לפני הבכורה שלו. הוא לא היה צריך להתמודד עם זה עכשיו. אימי תמיד ייעצה לי 'לישון על הדברים לילה אחד' כדי שלא שאנהג בפזיזות. אולי עם הזמן אראה את הדברים באור אחר. העברתי את מרבית הלילה הקודם בתפילה לסוג מסוים של התגלות שתרגיע את עצבותי.

"שום דבר לא קרה," ניסיתי להרגיע אותו בחיוך מעושה.

"בולשיט," הוא החזיר כשהלך אחריי לאמבטיה, "את לא חושבת שאני יודע מתי את מוטרדת, טאר? תני לי קצת קרדיט." ריאן לכד אותי ליד הכיור בחדר האמבטיה ונצמד אליי מאחור, נשימתו מחממת את אוזני. "אני מכיר אותך טוב יותר מכפי שנדמה לך."

בלעתי רוק בקושי ואהבתי את העובדה שהיה אכפת לו לדעת מה הרגשתי, אך היססתי לחלוק את רגשותיי איתו לפני שהייתי סגורה עליהם בעצמי.

"את ככה מאז ארוחת הערב אתמול ובכל פעם ששאלתי אותך, נמנעת מלספר לי. אז בבקשה, אל תגידי לי שוב שאת בסדר. מה קורה?" הוא נישק בעדינות את כתפי החשופה. החלטתי להציל אותו מרגשותיי הפגועים.

"זה לא חשוב. נוכל לדבר אחר כך. יש לך מספיק עם מה להתמודד כרגע."

הוא הצליב את ידיו על בטני ומשך אותי קרוב יותר אליו. "לא, אני לא מוכן לחכות עד אז. הבטחנו זה לזה, זוכרת? פתוחים וכנים? אני רוצה לדעת מה מציק לך ואני רוצה לדעת עכשיו."

הבטתי בהשתקפות שלנו במראה הגדולה והתמהמהתי בתשובה.

"עכשיו," הוא ציווה, ונימת קולו נשמעה אחרת, ישירה יותר.

נשברתי. "חשבתי שתגיד משהו בתוכנית אתמול, זה הכול." משכתי בכתפיי, בניסיון להמעיט בערך הדברים שאמרתי.

"לגבי מה?"

החשש שלי ללכת בכיוון הזה גרם לי להתנועע בעצבנות.

"לגבי האירוסין. פשוט חשבתי... מכיוון שלא אמרת שום דבר בתוכנית של ג'ימי קולינס, חשבתי שתגיד משהו ב'נייט לייף', אבל לא אמרת. אני לא מנסה להיות אחת מאותן בחורות תלותיות, ריאן, אני פשוט לא מצליחה להבין למה נמנעת מלאשר את האירוסין כששאלו אותך."

פיללתי שהסיבה לכך שפעל כפי שפעל לא הייתה אחת מהסיבות שהופיעו ברשימת ההשערות שלי. תוך עשר שניות הוא ניתק איתי קשר עין והשמיע את הרעשים הגרוניים הרגילים שלו לפני ששחרר אותי. מייד לאחר מכן הגיע מהלך ה'לבהות ברצפה ולשפשף את המצח' שלו. הפניתי את מבטי לדלפק הכיור. אותו דפוס חוזר של הליכה על ביצים בקרבת גברים החלה להימאס עליי.

"אתה רואה, לכן לא רציתי להגיד שום דבר. אני יודעת שיש לך את הסיבות שלך, ריאן. פשוט... חשבתי שאני הארוסה שלך, אבל אני לא יכולה להפסיק להרגיש כאילו אני איזה סוד קטן ומלוכלך."

ריאן סגר את מכסה האסלה והתיישב. "את לא סוד מלוכלך, טארין. אף פעם לא היית."

"אתה מתבייש בי?"

הוא החוויר כאילו חטף ממני סטירה. "ברור שלא! למה שתאמרי דבר כזה בכלל?"

"הכחשת שאתה מאורס לי בטלוויזיה ובכל ריאיון. אני לא מבינה למה, חוץ מכך שזה מה שמרלה אמרה לך לעשות, אז מה עוד אני אמורה לחשוב? אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לשלוט במה שאני מרגישה."

"מה, לכל הרוחות, את רוצה שאעשה?" הוא נהם וטפח בידיו על ירכיו. החזקתי את מבטו כי לא רציתי שיחשוב שאני מעוניינת להפוך את זה לוויכוח.

"אני אוהבת אותך בכל ליבי. אני רוצה להיות אשתך, השותפה שלך. אני רוצה להיות לצידך בכל ההרפתקאות שלך, אבל אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות, או איזה תפקיד אני אמורה למלא. תעזור לי להבין, ריאן. תעזור לי להיות חלק מכל זה."

ריאן נשף החוצה בתסכול מתגבר. "טאר, את רואה מה קורה – הפפראצי, הצהובונים המזדיינים. הם לוקחים ממני הכול. כל מה שקדוש בעיניי. למה חיינו האישיים לא יכולים להישאר אישיים, את מבינה? אם אתן להם את זה, אז מה יישאר לי? כלום."

בלבול מסיבי התפשט בראשי ואחריו כעס מתגבר. "אז אולי עדיף שאשאר כאן. כך אוכל להישאר עניין אישי," מלמלתי לרצפה.

"לא. לעזאזל עם זה."

בחנתי את הדוגמאות שעל השמלה שלי לשנייה לפני שהפצרתי בו בעיניי שיבהיר. "תענה לי רק על שאלה אחת. למה עשית את זה? אם אתה לא רוצה להכיר בכך שאנו מאורסים, אם זה אמור להיות סוד שמור היטב, למה הצעת לי בפומבי?"

"את לא מבינה." ריאן התנשף קלות, נעמד ועקף אותי בדרך לדלת. נפלא. בדיוק כמו כל גבר אחר שאיתו יצאתי. בורח ברגע שהנושא נהיה קצת לא נעים. בדיוק. תלך.

"אתה צודק. אני לא מבינה."

ריאן נעצר על סף הדלת ונאחז במשקוף בשתי ידיו, מפתיע אותי לגמרי. הוא הרכין את ראשו לשנייה. "לא אמרתי כלום בתוכנית של ג'ימי קולינס כי כל מה שהמניאק הזה רצה הייתה הודאה כדי להעלות את הרייטינג שלו." הוא הסתובב ופסע הלוך וחזור מהמקלחת הרחבה העשויה אבן חול לדלת ובחזרה. "הפרטים האינטימיים של חיינו האישיים אינם נושא לדיון ציבורי, טאר, ואני גם לא מוכן להרשות לאנשים לנצל אותנו כדי להתעשר. אלה החיים שלנו – העסק שלנו." נשמתי עמוק במהירות כשזז לעמוד מולי. "אני עושה סרטים. זה מה שאני עושה לפרנסתי. אם אני משתתף בתוכנית אירוח, זה כדי לדבר על העבודה שלי, לעורר ענין בסרט, לא לגלות סודות מהחיים האישיים שלי."

"אבל כל־כך הרבה מהחיים שלך פומביים. תמיד חשבתי שאלה חדשות משמחות כשאנשים מתארסים."

מבטו הכועס התרכך כשלקח את ידי השמאלית בידו. "אלה באמת חדשות משמחות. את הכול בשבילי, טארין, לא הסוד שלי." ידו הימנית של ריאן ליטפה את פניי ונגעה ביותר מאשר רק עור. "אני לא רוצה לחלוק את מה שהכי קדוש עבורי עם כל העולם בתוכנית אירוח. את העולם שלי, אהובה. שלי. לא שלהם. הם יכולים לקבל אותי, אבל הם לא יכולים לקבל גם אותך." הוא הזעיף פנים ונראה קרוע. "התכוונתי לשיר לך שיר אחר כשהצעתי לך נישואין. תכננתי הכול, הכול היה אמור להיות בארבע עיניים, אבל הכול התחרבש ונגמר לי הזמן." הוא העביר את ידו על ראשו. "לעזאזל, כולם חשבו שבגדתי בך, טארין. אפילו את. באותו הזמן, לאור מה שקרה... ובכן, הרגשתי שמחווה גדולה היא הכרחית."

נשמתי עמוק והתחרטתי מאוד על כך שהייתי אחד מאותם אנשים ספקנים. ריאן הרכין את ראשו כדי ללכוד את מבטי. "כעסתי ונפגעתי ואז חשבתי..." ידו חפנה את פניי. "אלוהים, כל־כך פחדתי לאבד אותך."

דמעות של חרטה מילאו את עיניי כשנזכרתי במכתב האהבה השתול ובטיול ההרסני לפלורידה. "חשבתי שאיבדתי אותך."

ראשו התנועע מצד לצד וסימן 'לא' בשתיקה. ניגבתי את הלחות מתחת לעיניי. "השיר ההוא, זה ששרת לי, אהבתי את זה. זה היה מקסים. מושלם. אשמח לשמוע אותו שוב מתישהו."

הוא חייך. "כתבתי אותו בטיסה. רציתי שתדעי כמה אני רציני לגבינו. כמה אני רוצה אותך בחיי, טארין. התכוונתי לזה כשאמרתי 'לנצח'. זו הסיבה. את הכול בשבילי. אבל הבחור שכרע ברך בפנייך באותו הערב והבחור שעומד מולך כרגע זה לא אותו הבחור שנמצא תחת אור הזרקורים." הוא הניח את ידו מעל הלב. "הם מקבלים רק את החלק החיצוני, לא את הפנימי. זה בשבילך."

אלוהים אדירים, האופן שבו הביט ישר לתוך נשמתי, ידעתי שהתכוון לכך. הנחתי את ידי מעל ליבו. "אתה יודע שאני אוהבת אותך. את כל צדדיך. לפעמים אני—"

"מתוקה שלי, עברנו הרבה יחד." קולו נשבר. הוא ליטף את בטני התחתונה באגודל. "ישנם דברים שעליהם אני לא רוצה לדבר בפומבי, בייחוד לא בטלוויזיה הארצית. את מביאה לי שלווה. זה שלי להוקיר, לא שלהם."

"ואני מקווה שאתה יודע שאני מנסה להבין איך כל זה עובד. זו בדיוק הסיבה שלא רציתי להתחיל את השיחה הזאת. ניסיתי לעבד את זה לבדי. נראה שלפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין את ההיגיון של מרלה."

"גם אני לפעמים לא מבין, אבל אני מנסה לסמוך על מה שהיא אומרת לי לעשות. יש לה את הסיבות שלה להגן עליי – אני מתכוון עלינו. היא לא רצתה שאעשה מזה סנסציה בטלוויזיה הארצית, למרות שהסיפור כבר בחוץ." הוא משך בכתפיו וסירק את שערי אל מאחורי אוזני. "חוץ מזה, תוך פחות משעה, מיליונים ידעו. ככל שהייתי רוצה להגן עלייך מפני הטירוף של החיים שלי, אני יודע שלא אוכל לעשות זאת לעד. הכול ישתנה הערב, אך זה ישתנה בתנאים שלי." הוא חייך אליי בעדינות והעביר את אגודלו על שפתיי. נשמתי לרווחה אך זה לא נמשך זמן רב. עשרים דקות מאוחר יותר צפיתי בו מסתובב בחדר השינה בחיפוש קדחתני.

"הנחת את השעון בתיק במזוודה שלך."

"איך...? תודה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך," הוא מלמל. חשבתי לענות לו בהערה מתחכמת אך נמנעתי. הוא היה במצב רוח רע מאז ארוחת הצהריים, כשטריש הסבה את תשומת ליבו לכל קטעי העיתונות הביקורתיים שנכתבו עליו, הוא התלהם וציין שלא אכפת לו מההערות השליליות, אך היה ברור שכן.

במקום לשבת ולהירגע, ריאן התהלך בחדר. ככל שהזמן שלנו ללכת הלך והתקרב, כך הוא נראה יותר ויותר מוטרד. הוא הרים את ז'קט החליפה, הניח אותו ואז שב והרים אותו. הוא טפח על כיסיו בפעם המי יודע כמה כדי לוודא שלא שכח את הטלפון. בזמן שהנחתי את האודם בתיק האלגנטי הקטן שלי, ריאן התנשף בחוזקה.

"חם פה?" הוא החל למשוך את הצווארון בחולצה שלו והבחנתי שנראה קצת חיוור.

הנדתי בראשי. לדעתי היה קר בחדר. הוא ניגב את הלחות מהמצח. "אני מזיע כמו חמור."

התחלתי לחשוב שלא רק הטמפרטורה גרמה לו להזיע. "אתה מרגיש חולה?"

"קצת. האמת, אני מרגיש קצת סחרחורת. וואו, ממש חם פה." הוא החל להתנשם בכבדות והחוויר. אוי, לא. לא עכשיו. עשיתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי – נתתי לו אוויר. ריאן נשען על הקיר ונהנה מהאוויר הקר של המזגן בזמן שהמשפחה והחברים שלנו התאספו בסוויטה. אלן הציצה לתוך חדר השינה דרך הדלתות הכפולות.

"מה קרה לריאן?"

חסמתי אותה כדי לנסות ולמנוע ממנה להיכנס. "הוא מרגיש קצת בחילה," לחשתי, "הוא יהיה בסדר. הוא צריך רגע להירגע." כבר ראיתי את ריאן כך בעבר וידעתי בדיוק מה קורה. למרות שהוא לא יודה בזה, ידעתי שהוא נלחץ. הייתי חכמה מספיק לדעת מה גרם לזה.

"הוא ירד כשיהיה מוכן," אמרתי לדיוויד כשהציץ מעבר לדלת. לא התכוונתי להיות קצרת רוח איתו, אך ריאן לא היה צריך שמישהו יקיש באצבעותיו בפניו ברגע זה. זה לא שלהתקפי חרדה יש לוח זמנים קבוע. שמחתי שמייק תפס פיקוד ופינה את כולם מהסוויטה. שפשפתי את גבו של ריאן ואת כתפיו. בפעם הראשונה שראיתי אותו כך הרחוב והמדרכות שמחוץ לפאב שלי היו עמוסים במעריצות. "אתה בסדר?"

ראשו של ריאן שקע והוא הנהן לאט. הוא נשם בכבדות. ליבי כאב, מתוך הזדהות מלאה עם הלחץ שהוא חש.

"מייק יהיה לצידך כל הזמן. אתה יודע שהוא לא ייתן לשום דבר לקרות לך."

"אני יודע," הוא לחש וניסה להרגיע את נשימותיו. "אבל הדברים שונים עכשיו."

"עשית את זה פעמים אין ספור. אתה תהיה בסדר גמור. המעריצות שלך מטורפות עליך."

"אני לא מודאג לגביי." הוא נופף בידיו. "אין לך שום מושג. שום מושג. את לא יודעת כמה קל זה עבור מישהו בקהל להוציא סכין או מחט או... או אקדח. אלוהים, אם משהו יקרה לך אי פעם —"

ידעתי שהיה עמוק בשלב הפניקה כרגע. "היי, בוא ננשום יחד." כרכתי את ידיי סביב מותניו ונשמתי באופן קצוב, פנימה לאט, החוצה לאט, וקיוויתי שזה ירגיע אותו כמו בפעם הקודמת. "אף אחד לא יפגע בנו."

הוא חיבק את זרועותיי בידיו, קצת חזק מדי, והביט בי בכעס. "אנו חולקים את העולם עם מטורפים, טארין. ראית כמה רחוק חלק ממעריצותיי מוכנות ללכת, אז אל תגידי לי שאין שום איום! אנג'ליקה הייתה אחת ממאות." השתנקתי מעט. נראה לי שהבין כמה חזק הוא אחז בי. הוא הרפה מעט את ידיו. "אני רוצה שתיצמדי למאבטחי האירוע הערב. אם יאמרו לך לזוז או ללכת, תקשיבי, בסדר? בלי שאלות. תעשי כל מה שיאמרו לך, את מבינה?"

"כן."

"אני לא צוחק, טאר. אף פעם לא חווית את זה. זה יהיה הלם. אף פעם לא ראית המון בסדר גודל כזה. אם יקרה משהו, אנשי האבטחה יחסמו את הגישה שלי אלייך."

משהו חדש ומפחיד ביותר הופיע על פניו. זה היה מעבר לפניקה. אחיזתו הרכושנית התחזקה שוב. "הם יעמדו בדרכי ולא אוכל להגן עלייך בעצמי ומייק יהיה—"

לחצתי את גופי חזק יותר אליו כשהתחלתי לרעוד. "ריאן, בבקשה. אתה מפחיד אותי. הבנתי."

הוא נאנח בכבדות לתוך שערי. "אני הולך לדרוש אבטחה נוספת מעכשיו. לוודא שתהיי מוגנת היטב."

"אהובי, אתה חייב להירגע. כולך רועד. לא לקחת את התרופה שלך היום?"

הוא התיישב על אחד הכיסאות. "לא. את יכולה להביא לי? בתקווה שזה יעזור."

חיפשתי בתיק שלו את התרופה נגד חרדה שנטל. איש לא ידע שריאן קריסטיאנסן המפורסם סבל מאגורפוביה. קהלים גדולים שיגעו אותו לגמרי. "אתה יודע שאתה חייב לקחת את הגלולות מדי יום. אסור לך לפספס."

הוא סיים לשתות את המים שהיו בכוס וקיוויתי שיהיה לנו מספיק זמן כדי שהתרופה תתחיל להשפיע. בדרך כלל מצבו השתפר תוך חצי שעה. דפיקה עדינה על הדלת הבהילה את שנינו. מייק חיכה. הוא החליף את הבגדים שלבש בבוקר ונראה סקסי ביותר בחליפה שחורה, בחולצה לבנה ובעניבה בצבע כחול מתכתי. הוא תמיד נראה טוב, אך בלבוש רשמי הוא היה פשוט הורס.

הוא הביט בריאן בהערכה ובהבנה של אח מודאג ואכפתי. "אתה בסדר, גבר? החבר'ה שלך לוחצים לצאת לדרך, אבל אם אתה צריך יותר זמן, פשוט תאמר לי ואצלצל למטה להודיע להם לחכות."

ריאן נרגע אך היה עדיין מעט עצבני. החרדה המוסווית שלו נחה ממש מתחת לפני השטח, מוכנה להתפרץ בכל רגע. "אני מוכן. בוא נלך." הוא הביט במייק במבט עצבני. "אני רוצה שמירה נוספת על טארין הערב. לא פחות משניים בסביבתה כל זמן שהיא לא איתי. בלי פספוסים. הבנת אותי?"

מייק הנהן. "זה כבר בוצע, ריי. ארבעה כבר מחכים במקום האירוע עבור משפחתך."

ברגע שיצאנו מהמעלית, דיוויד הסתער עלינו. "ריאן, אני חייב לדבר איתך רגע," הוא אמר בדחיפות והוביל את ריאן בצורה גסה מהכתף. החזקתי בו כל עוד יכולתי עד שאצבעותינו נפרדו. הוא אפילו לא טרח לשאול את ריאן מה שלומו.

כמה רכבי סדאן שחורים חנו בשורה וחיכו לקחת אותנו לבכורה של 'פיצוי'. מרלה מיהרה לדבר עם אחד הנהגים – איש מוצק עם זקן. ידו של דיוויד הייתה על גבו של ריאן והובילה אותו לרכב הראשון בטור. דיוויד הביט פעם אחת לכיוון שלי ואז נתן למרלה מה שנראה כמו הינד ראש חשאי. הנחתי שריאן יחזור לאסוף אותי ברגע ששיחתו עם דיוויד תסתיים. הנהג החסון חסם אותי כשניסיתי לראות על מה העיכוב.

"סליחה. אני אמורה להיות עם – " הצבעתי לכיוון של ריאן.

"גבירתי, את ברכב הזה," הודיע הנהג.

"אבל אני ה – "

"מכאן, בבקשה." הוא הפנה אותי לדלת הרכב הפתוחה.

אלן נראתה מבולבלת בדיוק כמוני. "טארין, את לא אמורה להיות עם ריאן?"

ג'נל הזיזה את רגליה כדי לפנות לי מקום. לא ידעתי אם להתווכח או לצעוק לריאן. במקום זאת, החלטתי לבצע את ההוראה כמו שהיא, אספתי את השמלה והחלקתי למושב שלידה. נראה גם שלא הייתה לי שום ברירה אחרת, לא רק שחסמו אותי פיזית מלהגיע אליו, רכבו של ריאן כבר החל להתרחק מהמדרכה בלעדיי.

זה לא מה שציפיתי, להגיע לבכורה של הארוס שלי ברכב אחר, בייחוד כשהוא חווה התקף חרדה באותם רגעים. הבטתי החוצה מהחלון וקיוויתי בסתר שהסידור הזה הפריע גם לריאן. התפללתי שלפחות חשב על זה. אבל מה אם לא חשב על זה? פשוט הנחתי שניסע באותו הרכב. התאמצתי להיזכר אם דיברנו על הסדרי הנסיעה או לא והרגשתי שאני אמורה לדעת את הדברים האלה.אולי הוא היה אמור להיות לבד כשנגיע? בסופו של דבר, הוא השחקן המפורסם, לא אני. אבל אימו אמרה...

חשבתי להתקשר אליו אך תיארתי לעצמי שאם הייתי אמורה להיות איתו, אז הייתי. ריאן היה דואג לזה. אבל... הוא לא דאג לזה.

הרגשתי שאני הופכת במהירות ממתוסכלת לכעוסה. האם זו הצצה לעתיד שלנו? לעתיד שלי? להפריד בין חיי האישה הברמנית לחיי הזוהר של כוכב הקולנוע? המחשבה הזאת הכעיסה אותי שוב. טארין, הסוד הקטן והמלוכלך.

התחלתי לשמוע את קולה של מרלה בראשי, מייעצת לריאן שאולי עדיף שטארין תישאר בבית מעתה. לשונה החלקלקה והמפוצלת לוחשת באוזנו שכנראה אשתעמם או שלא יהיה לו זמן לטפל במחויבויותיו ובי בו־זמנית. האם ריאן יסכים איתה?

התנשפתי ונגעלתי מצוות המעצבים שנשכר לגנדר אותי כמו אחת שרצתה לעשות רושם. תהיתי כמה זמן עוד אחשב למזיקה לתדמיתו הציבורית. הצטערתי שהנהג לא צירף אותי לרכב השני עם תמי ומרי. מרי הייתה בוודאות מסבירה לי את הפרשנות שלה לצורה שבה הדברים מתנהלים בהוליווד, בזמן שפיט היה מנסה ללא ספק לשכנע אותי שריאן לא התכוון לפגוע ברגשותיי.

בכל מקרה, אוכל לסלוח על התרחיש הזה הפעם, אבל החרא הזה לא יקרה שנית. לא עכשיו, כשיש לי יהלום ענקי על האצבע. לא אכפת לי מה בעלי לעתיד עושה לפרנסתו. בת הזוג שאני מתכוונת להיות תהיה לצידו, לא מוסתרת כמו חפץ חסר ערך. התחלתי לתרגל את נאום ה'למה אני כל־כך מעוצבנת' שלי בראש כשהטלפון שלי צלצל.

"טאר, למה את עם ההורים שלי?"

בלעתי את הכעס שחשתי ונאנחתי. "כי האיצו בי להיכנס לרכב הזה, ריאן. הנחתי שאתה פשוט לא רוצה אותי איתך."

ריאן קילל ואמר לי להחזיק מעמד, לא שהבנתי למה התכוון. יכולתי לראות את ההמון הדחוס שהתאסף מאחורי המחסומים כשהרכב שלנו החל להאט, אך במקום לעצור בקולנוע, הרכב המשיך לנסוע לאורך שדרות הוליווד. המשכנו לאורך כמה רחובות ופנינו לבסוף לרחוב צר בין שני בניינים.

ביל ואלן הביטו בעצבנות מחוץ לחלונות כשהרכב שלנו נעצר. הנהג יצא ופתח לי במהירות את הדלת. צפיתי בדיוויד שיצא מהרכב של ריאן ועצר לסדר את שעון היד שלו. ריאן לא חיכה שמייק יפתח לו את הדלת. הוא מיהר אליי.

"טאר, אני מצטער. בואי איתי, אהובה שלי." ריאן לקח את ידי והוביל אותי.

מרלה רצה מהרכב בנעלי המעצבים שלה. "מישהו מוכן בבקשה לומר לי מה אנחנו עושים פה?" היא שאלה בלחץ, "יש לו לוח זמנים צפוף. אתה חייב להיות על השטיח בעוד חמש דקות. איך לנו זמן לסטיות."

ריאן נעמד לפניי ופנה אליה. "אם אי פעם תעזי לעשות לי שוב תרגיל כזה..." הוא נהם בקול.

מרלה העמידה פנים שהיא מבולבלת והצמידה את ידיה לחזה. "למה אתה מתכוון 'תרגיל'? על מה אתה מדבר, ריאן? לא, לא! אני צריכה שכולם ייכנסו חזרה לרכבים שלהם – עכשיו!" היא ציוותה ומחאה כפיים כמה פעמים כדי להפנות אליה את תשומת הלב של כולם. פיט הביט בי בריכוז, תוהה כמו כולם מה בדיוק קרה.

"את יודעת בדיוק על מה אני מדבר," האשים ריאן.

"לא, אני ממש לא."

"אל תשחקי אותה!" הוא צעק, "את ודיוויד... אעיף את שניכם אם אי פעם תעזו לעשות דבר כזה שוב."

"היי, חכה," דיוויד התפרץ במהירות, "אמרתי לך שלא היה לי שום קשר להסדרי הנסיעה."

ריאן הביט בו בזעם. לגלגתי בתוכי על הערתו של דיוויד. הוא היה כזה חתיכת זבל שקרן.

"ריאן, בבקשה. אני לא מבינה," מרלה הפריעה, "למה אתה כל־כך כועס?"

למרות ההצגה שהעלתה והנימה המזויפת בקולה המופתע, היה ברור לגמרי שהיא ניסתה לחפות על שקריה. ריאן סגר את פיו בחוזקה. הוא רתח מכעס.

"אמרתי לך שאני מוכן לחכות רק עד ערב הבכורה וזהו זה. שוחחנו על כך היום, מרלה! תסבירי לי למה, לעזאזל, הארוסה שלי הוכנסה לרכב אחר?"

מבטה של מרלה עבר אליי. גם אני חיכיתי לשמוע את ההסבר שלה ורווח לי שהוא לא רק כעס – הוא רתח מכעס.

"לכן אתה כועס? כמה מגוחך," היא מלמלה, "ריאן, זו לא הבכורה הראשונה שלך. אתה יודע מה קורה כשמגיעים לשם. בוא. בואו ניכנס כולנו לרכבים. אתה לא רוצה לאחר." היא ניסתה לאחוז בזרועו של ריאן אך הוא משך אותה מאחיזתה במהירות.

"אני לא הולך לשום מקום עד שאקבל תשובה," אמר ריאן בהתרסה.

היא נאנחה, מוטרדת מעזות המצח שלו. "אני לא יודעת איזה סוג של תשובה אתה מחפש. מדובר פה בקידום התדמית הציבורית שלך והסרט שלך, לא כדי להפגין את חייך הפרטיים. אתה יודע איזו המולה נוצרת כשאתה מגיע. אתה פשוט לא יכול לטפל בה ובמעריצות שלך בו־זמנית," היא המשיכה, "זה בלתי אפשרי."

"אה, אז עכשיו אין לי דעה בעניין. ככה זה עובד מעכשיו?"

"ובכן, מה שאתה רוצה ומה שהכי טוב לקריירה שלך יכולים להיות שני דברים שונים לחלוטין, ריאן. זו הסיבה שיש לך אותנו. להדריך אותך."

הרגשתי את ידו של ריאן לוחצת את ידי בחוזקה כשהביט בה בזעם.

"אני יודע מה את מנסה לעשות ואני אומר לך שהחרא הזה מפסיק עכשיו."

"ריאן אתה מגזים בתגובה שלך," מרלה גערה בו.

ריאן הביט בה בכעס. "מגזים בתגובה שלי?"

"בן, מה קורה?" שאל ביל, מתערב בשיחה.

"שום דבר, אבא. אל תדאג," אמר ריאן בבוטות.

"כן. מגזים בתגובה שלך. אתה מחויב כלפי הסטודיו והמפיקים, ולגרור אותה איתך על השטיח זה לא הזמן הטוב ביותר להופעה הראשונה שלה. העיתונות תרצה לראיין אותה, ריאן. ומה היא תגיד?"

אלוהים, כמה האישה הזאת עצבנה אותי. "נראה לי שאסתדר."

מרלה מצמצה על ההפרעה הרגעית שלי והמשיכה לברבר. "היא לא עברה שום הכשרה תקשורתית. היא לא תדע איך לענות נכון על שאלות. אנו לא יכולים להסתכן ולעשות טעויות כרגע. תבצע את הראיונות שלך ואז נארגן בהתאם הזדמנויות צילום עבור —"

"לא!" ריאן אמר בהחלטיות. "אני לא מסתיר את זה יותר. היא מגיעה איתי הערב. סוף הדיון."

הרגשתי כמו ילד שהיה צריך להישאר עם שמרטפית. מרלה התנשפה וצבטה את גשר אפה. "אם רק תקשיב לי רגע. זו הבכורה הראשונה שלה. תן לה קודם להתנסות בזה ואולי בפעם הבאה – "

לא יכולתי לסבול את הלחץ על ריאן יותר. הייתי חייבת לדחוק את הרצונות והצרכים שלי כרגע.

"ריאן, זה בסדר. אסע עם הוריך ולא אפריע וגם לא אדבר עם איש. בלי צילומים, בלי ראיונות, שום דבר. אני מבטיחה. בוא נלך כבר. אתה לא תאחר בגללי."

"לא!" ריאן נהם שוב. הוא לא זז כשמשכתי את ידו. "חכי רגע, מתוקה. זה בולשיט. קאל וקלי הגיעו יחד לבכורה של 'סיסייד' בלוס אנג'לס ואני פה, באיזו סמטה ארורה, מתווכח על כך שאני רוצה להגיע לבכורה עם הארוסה שלי."

"ריאן, תירגע, חבר." דיוויד ניסה להרגיע את העניינים. "אם אתה רוצה אותה ברכב—"

"התדמית הציבורית שלך היא האחריות שלי, ריאן. שלי!" אמרה מרלה, "בקושי יצאת עם הבחורה הזאת וכבר הכנסת אותה ברוב טיפשותך להיריון, ועכשיו אתה מאורס? יש לך מושג איזה סוג של תדמית פזיזה זה יוצר? כמה זמן, לדעתך, ייקח עד שתגיע למאבק בבתי המשפט? צעד אחד לא נכון, מילה לא במקום – זה כל מה שצריך כדי להרוס לך הכול. שוחחנו פעמים רבות על דייטים עם נשים, על פרוטוקול הגנת נכסים, על להשאיר את החיים האישיים שלך על אש נמוכה מתחת לרדאר של התקשורת כדי שהמיקוד יישאר על הקריירה החדשה שלך, אבל אתה לא קולט את זה. אני מנסה להגן על התדמית המקצועית שלך." מרלה נשפה. "אם אתה, לשם שינוי, תעשה מה שאומרים לך במקום להסתובב כמו נער מתבגר חולה אהבה, החיים יהיו הרבה יותר קלים."

בטני החלה להתכווץ ורציתי להקיא. הדחף לרוץ במורד הסמטה לכיוון שדה התעופה הגיע מייד לאחר מכן. חששותיי הגרועים ביותר שאני גורמת לו נזק אושרו ברגע זה. הרגשתי מנופצת מבפנים. איך תוכל אהבתנו לשרוד את כל ההפצצות, ההאשמות וכאבי הלב החוזרים ונשנים האלה?

ריאן הביט בה בזלזול. "מה? זה מה שאת חושבת עליי? לא, לא," הוא נהם, "אנחנו גמרנו."

"תירגע, ריאן," דיוויד אמר שוב וטפח על שכמו כדי למשוך אותו משם. ריאן הזיז את הכתף בכוח. יכולתי לראות את הזעם בפניו, מעוות את שפתיו ואת אפו ויוצר הבעה מוכרת. לשנייה פחדתי שיכניס לדיוויד אגרוף.

"לא! לעזאזל עם זה. נמאס לי!" הוא צעק, "נמאס לי להקשיב לך, מרלה. טארין עצבנית. אני הפוך לגמרי. העיתונות מציגה אותי כמנוול מפני שלא אמרתי כלום על האירוסין – וכל זה משום שאני מקשיב לך ולבולשיט שלך. מעכשיו, נעשה את זה בדרך שלי, ואני מתעסק רק עם טריש. אני יודע שלה לפחות אכפת ממה שאני רוצה. הייתי צריך להקשיב לעצה שלה במקום לך."

שיט. פליטת הפה של ריאן גרמה לי לעצום את עיניי. מרלה לא הצליחה להסתיר את הפתעתה, אך הסוותה זאת במהירות כשהביטה בציפורניה. "אני מצטערת, אך זה בלתי אפשרי."

ריאן שפשף את המצח לפני שפנה אליה שוב. "בסדר. אז אגיד לך מה – בואי ואעשה לך חיים קלים, מרלה. אשיג יחצנית אחרת. זה פשוט מאוד."

"אל תאיים, ריאן. זה ממש לא מחמיא לך. אתה מאבד את המיקוד לגבי מה הוא התפקיד שלך."

ריאן נהם בזלזול. "זהו זה. אנחנו סיימנו." הוא החל ללכת ומשך אותי ביד, אך לפתע נעצר והסתובב פעם אחת אחרונה. "מרלה. את מפוטרת."

השתנקתי בהפתעה וכך גם מרלה. "ריאן, אל תהיה כזה," היא קראה ורצה אחרינו כשריאן החל ללכת במהירות. "דיוויד?" היא אמרה בקול מתחנן והביטה לעברו בבקשה לעזרה.

"ריאן, אתה לא רוצה לעשות את זה. לא כשאתה באמצע מסע יחסי ציבור," דיוויד גער בו, "בוא, גבר. אתה צריך להירגע. בוא איתי. בוא נעשה סיבוב ונירגע. לא מפטרים אף אחד."

ריאן דחף את ידו של דיוויד. מייק נכנס מייד להפריד ויצר חיץ בין ריאן לבין המנהל שלו.

"אני לא מאמין! מי קובע פה את המהלכים, אני או אתה? או שאני רק כלי משחק בידיך? התכוונתי למה שאמרתי. היא מפוטרת. ואתה – " ריאן דחף את אצבעו בפניו של דיוויד. "הכול משתנה ברגע זה, או שאתה הבא בתור. אני זה שמשלם לך את המשכורת, זוכר? אתה עובד עבורי ושלא תשכח זאת לעולם."

דיוויד הלך על ביצים. "אתה תחת חוזה עם החברה שלה, ריאן."

"אז תעשה את העבודה הארורה שלך ותוציא אותי מהחוזה הזה."

כמה מכוניות עצרו בחריקת בלמים בתחילת הסמטה.

פפראצי קפצו מתוך המכוניות. ריאן קילל בשקט. "טארין, בואי נלך. אבא, קח את אימא חזרה לרכב, ותעשה את זה עכשיו," הוא נבח. מיהרתי לעבר דלת הרכב הפתוחה כשידו של ריאן מונחת על גבי.

"ריאן," מרלה נשפה בהתנשאות.

"לכי הביתה, מרלה," הוא הורה לה כשהחזיק עבורי את הדלת. "את כבר לא עובדת עבורי."

הפפראצי הסתערו על הרכב שלנו מכל הצדדים והחלו לצלם בהתלהבות. שנינו כיסינו את פנינו וחסמנו את ההבזקים הפולשניים כמיטב יכולתנו.

"בוא נלך! סע!" ציווה ריאן. הפפראצי המשיכו לרוץ לצד המכונית כשהתחלנו לנסוע. הם צעקו את שמותינו וציפו שנסתכל עליהם. הלב שלי פעם בטירוף. הסצנה הזאת כמו נלקחה מתוך מותחן גרוע עם זומבים ומרדפי מכוניות. זו הייתה הקלה לחזור לרחוב הראשי.

בשל התנועה הכבדה נדרשו לנו כמעט עשרים דקות לנסוע חזרה לתיאטרון הסיני של גראומן. ריאן לחץ ונישק את ידי בזמן שניסיתי להרגיע אותו ולגרום לו להתמקד, וגם הודיתי לו על שאהב אותי והתנצלתי בין לבין. הגבר המסכן שלי היה על הסף ובמצב גרוע יותר ממני, ועתה היה חייב לחבוש על פניו מסכה ולהעמיד פנים.

זהו זה. הגיע הזמן. מעולם לא הייתי עצבנית כל־כך.

ריאן נאנח אנחה כבדה וארוכה ונעל את עיניו עליי. "תזכרי את מה שאמרתי. עיניים ואוזניים פקוחות. מוכנה?"

ברגע שרגלו של ריאן פגעה במדרכה, המעריצות החלו לצרוח. קפאתי בהלם לשמע הרעש מחריש האוזניים שעלה מההמון. ריאן נופף במהירות, סגר את כפתור הז'קט והסתובב לדלת כדי לתת לי יד.

אלוהים אדירים.

אין שום הכנה לסיטואציה הזאת. אין מילים שיוכלו אי פעם לתאר מה שהרגשתי באותם רגעים.

אלפי אנשים, ים גועש של גופים, צורחים, דחוסים מאחורי מתרסים שבקושי הצליחו לרסן אותם. רובם נופפו בפוסטרים, בספרים ובתמונות עבור ריאן שיחתום, וצרחו בקולי קולות כדי למשוך את תשומת ליבו.

המילים 'המון זועם' ו'אלוהים אדירים, אני עומדת למות' חלפו במהירות בראשי.

אין פלא שריאן נכנס לפניקה קודם לכן. הקרבה לאנשים כה רבים שצרחו לתשומת ליבו הייתה חוויה מעבר למחרידה. פחדתי שבכל רגע הסכר יתמוטט ויאפשר לעדר העצום לפלוש למרווח הקטן שלנו ולדרוס אותנו למוות. התחלתי לרעוד. יצר ההישרדות שלי נכנס לפעולה ומצאתי את עצמי מחפשת נואשות דרכי מילוט על השטיח האדום.

אנשים רבים נמצאו בתוך מתחם המחסומים, הסתובבו, הסתכלו, זה היה מבלבל ומוחץ. פוסטרים ענקים של 'פיצוי' הוצבו כמו פסלים והתנשאו מעלינו.

כמה אנשים כבר לחשו לריאן באוזן, הורו לו לאן ללכת והובילו אותו קדימה. יד ביד צעדנו את צעדינו הראשונים, מוגנים על ידי שומר הראש הנאמן שלנו, מייק.

צלמים עמדו לאורך המחסומים האחרים, דחפו, הבזיקו וצרחו לנו. לא כולם נשאו בידיהם מצלמות יקרות, הבחנתי באחדים שהחזיקו גם טאבלטים, כדי לפרסם את התמונות הראשונות מיידית בצהובונים ובמבזקי החדשות.

טריש מיהרה לצידו של ריאן. "קיבלתי כרגע שיחה ממרלה. היא אמרה שאני אמורה לעזוב? אני... אני לא מבינה." מבטה עבר הלוך וחזור מפניו של ריאן אל הטלפון שהחזיקה בידה.

"מרלה ואני סיימנו," ריאן הודיע לה במהירות.

"מה? אממ... אני..." היא גמגמה.

ריאן חתם עוד כמה חתימות בין חיוכים לצילומים והתייחסות למעריצותיו.

"את רוצה את העבודה?" הוא שאל אותה בשקט תוך שהוא אוחז בידי.

"מר קריסטיאנסן, מכאן בבקשה." הורה אדם בחליפה וכיוון אותנו ללכת אחריו.

"טריש, אני צריך יחצנית – עכשיו," אמר ריאן ושמר על מיקוד בכל הכאוס שהתחולל סביבנו.

פיה של טריש נפער אך היא נאלמה דום. לשמחתי הרבה, נדרשו לה רק כמה שניות להנהן לבסוף, לעבור למצב עסקי מלא, ולטפל בריאן באופן מקצועי. ריאן החזיק אותי לצידו, תמיד בצמידות אליו, גם בזמן שעצר ובירך לשלום מעריצות מתלהבות נוספות.

"ריאן, יש לנו כאן את 'אקסס הוליווד' ו'ריל־זי צ'נל' קודם," הודיעה לו טריש. "טארין, תישארי כאן. תתמקדי בריאן בזמן שהוא מדבר כי יצלמו גם אותך. אני צריכה אבטחה נוספת כאן." היא משכה את ריאן במרפקו כדי שימשיך לנוע.

עמדתי בצד וחייכתי בגאווה אל ארוסי בזמן שהעניק ראיונות קצרים. חיוכו, הקסם שלו והתלהבותו הצנועה לא התערערה לרגע, גם כשטריש הובילה אותו ממיקרופון למיקרופון. פעם אחר פעם הוא נשאל מתי אנחנו מתחתנים, והוא ענה בשמחה לכל עיתונאי ששאל, "אני לא יודע. רק עכשיו התארסנו. עדיין לא דיברנו על זה."

וככה בדיוק, עם אותם שלושה משפטים פשוטים, האירוסין שלנו נהיו חדשות מאושרות רשמית. לאחר שבירכו אותנו על נישואינו הקרבים, המראיינת של 'אנטרטיינמנט טונייט' ביקשה לשמוע את חוות דעתי על הסרט. המיקרופון המאיים עבר אליי ומשום מה פי היה למדבר סהרה וכל הרוק נעלם בין רגע. הרגשתי את ריאן לוחץ את ידי בצורה מרגיעה.

"עדיין לא הספקתי לראות את הסרט. הערב תהיה ההקרנה הראשונה שלי," עניתי בחיוך, ורווח לי שלא נשמעתי כמו טיפשה.

"ואני רק מחכה לראות את תגובתה." ריאן הביט בי קורן וגאה.

למזלי זו הייתה השאלה היחידה שנשאלתי לפני שנאלצנו לעבור למיקרופון הבא. בזמן שעברנו את הררי העיתונאים התברר לי באופן חד משמעי למה ריאן איבד את העשתונות קודם לכן. הוא נדרש לעמוד, להצטלם, לחייך, להסתובב, להסתכל, להתראיין ולחתום – והכול בליווי צרחות מתלהבות וצעקות מאלפי מעריצות מאוהבות.

לראות את ריאן מתקשר עם מעריצותיו היה מדהים ומפחיד כאחד. חששתי לביטחונו כשהן ניסו בזו אחר זו להגיע אליו. החנינה הגיעה בדיוק בזמן. שני שומרי ראש מגודלים ליוו אותי למשפחתו של ריאן, שם חיכיתי בזמן שהעניק עוד ראיונות ונעמד בפוזות צילום עבור הצלמים. אזור ה-VIP, שגם בו ניסיתי להיראות שייכת, נראה המקום הבטוח ביותר למרות שעברו דרך שם כמה סלבריטאים ידועים. הצלחתי לפגוש שם כמה פנים מוכרות, כמו קאל ריינולדס ואשתו, קלי אן גייל. שמחתי כשבאו להביע את תמיכתם בריאן, בערב הבכורה של סרטו.

בזמן ששוחחנו, אישה חטובה ולבושה היטב, בעלת שיער חלק בצבע חום באורך הכתפיים ניגשה אליי. היא נראתה כבת ארבעים, אך קשה היה לנחש את הגיל האמיתי בלוס אנג'לס. בחנתי אותה והבחנתי שהיה לה חיוך מקסים ואת הלחיים הסמוקות ביותר שראיתי בחיי.

"סליחה. היי! את בטח טארין?" היא שאלה.

"כן. שלום," עניתי חזרה בלבביות. היא הושיטה את ידה.

"אני אנה – אנה גארט. אני אחת המפיקות בפועל של הסרט. כל זה קצת מלחיץ, לא?" היא אמרה במבטא בריטי ייחודי.

"כן. ממש!" הבטתי סביב, "וגם מרהיב ומדהים."

"שמעתי עלייך הרבה. נחמד להכיר אותך סוף סוף. אני מאמינה שכבר הכרת את בעלי?"

שבריר קטנטן של פניקה החל לטפס במעלה גרוני והתפללתי שלא אואשם לשווא במשהו. היא משכה בשרוול חליפה של גבר ובשנייה שהסתובב זיהיתי אותו. הוא היה במאי הסרטים היחיד שזכיתי להכיר באופן אישי. "אה, כן! בוודאי. מר פולוויילר. כל־כך נעים לראות אותך שוב!"

"טארין יקירתי!" ג'ונתן פולוויילר חייך וחיבק אותי חיבוק מגושם. זקנו האפור הקשה דקר את לחיי. "טוב לראות גם אותך! מה שלומך? טוב, אני מקווה?"

הנהנתי במהירות.

"את נראית פשוט קורנת," הוא החמיא לי בהערצה אמיתית.

"אתה נראה חתיך בעצמך, אדוני," עניתי. המטפחת בצבע הספיר והעניבה התאימו לו מאוד.

"אדוני? לא, לא טארין, בבקשה תקראי לי ג'ונתן. אז מה שלום הבחור שלנו בימים אלו?" הוא הפנה את צווארו לכיוונו של ריאן.

"הוא נהדר." זו הייתה התשובה הבלתי מזיקה ביותר שיכולתי לתת בהתחשב בנסיבות המוקדמות יותר, "והוא מתרגש לחזור לעבודה." ולהתרחק מכל הטירוף הזה.

"יופי! גם אני," הוא הודה בחשאי, "תבואי לוונקובר עם ריאן?"

"כן. ברגע שנחזור ממסע הפרסום באירופה," אמרתי.

ג'ונתן חייך בחמימות. "אלה חדשות נפלאות. אז את ואנה תוכלו לארח חברה זו לזו."

הרגשתי יד נוגעת בכתפי. זו הייתה טריש. "סליחה. מצטערת להפריע. טארין, אנו מוכנים לסדרת הצילומים שלך עם ריאן."

"בסדר. אין בעיה," אמרה אנה וקרצה לי, "נוכל להתעדכן מאוחר יותר."

"אני מצפה לפגוש אתכם במסיבה." חיבקתי את שניהם לשלום. הרגשתי התרוממות רוח טהורה מכך שהתקבלתי על ידי שניים מהאנשים המשפיעים ביותר בחיי החדשים – בחיינו החדשים.

ריאן חייך ונראה שרווח לו כשראה אותי שוב, אך ברגע שעמדתי לידו, גבותיו התכווצו והוא נראה חושש. "את מוכנה לזה?"

חייכתי אליו באישור והנהנתי במהירות. "אני מוכנה."

ריאן לקח את ידי והוביל אותי לעמוד בחזית קיר ענקי שקושט בלוגו הסרט 'פיצוי'. הוא זז במהירות מימיני ונעמד לשמאלי.

"בסדר," צחקקתי בעצבנות, לא מבינה למה שינה תנוחה.

ריאן קירב את שפתיו לאוזני. "תניחי את ידך על החזה שלי." הוא צחק בקלילות כדי שייראה כאילו חלקנו בדיחה פרטית. "אני רוצה שכולם יראו את הטבעת שלך," הוא אמר בהתרגשות והביט בעיניי ברכות שהפנטה אותי. "זה הזמן ללכת על הכול או ללכת הביתה. אני רוצה שכולם ידעו שאת שלי, טארין."

חייכנו ודיגמנו בזמן שהעיתונאים צילמו אותנו מיליון פעם. הצלמים צעקו את שמנו לעיתים כה קרובות שכבר לא ידעתי לאיזו מצלמה להסתכל. חיוכו של ריאן היה מדבק. "כבר אמרתי לך כמה מדהים את נראית הערב?"

בזמן שהבטתי בעיניו, הערכתי העצמית הייתה במקום נמוך מאוד ברשימת התחושות שלי. במקום זאת, אמרתי את מה שהרגשתי באמת. "אני גאה בך." חיוכי התרחב כשהניח את מצחו על מצחי.

"אני אוהב אותך," הוא לחש ואצבעותיו החזיקו בעדינות את סנטרי המורם. "לעולם אל תפקפקי בכך." ואז, מול מאות מצלמות, הוא נשק לי ברכות ובאהבה.