אהבה למתחילים

פרק 1 מארני

פטריק מאחר לפגוש אותי לארוחת ערב, וזה טוב, כי זה אומר שיש לי כמה דקות לשבת לבד ליד השולחן האהוב עלינו בחלק האחורי של לַמונט'ס, שם אני יכולה ללגום מהמרלו שלי ולהתאמן על איך אני הולכת לשאול אותו את השאלה הגדולה שלי.

פטריק ואני יחד כבר כמעט ארבע שנים, ואני יכולה לדבר איתו על כל מחשבה קטנה שעולה לי בראש, אבל זאת - זאת אחת השאלות האלו, אתם מבינים. דברים משַני חיים. ופטריק הוא אדם שכבר חווה מספיק מצבים משני חיים בשביל מאה שנים. הוא היה מעדיף כמה עשרות שנים של שגרה מבורכת וטובה.

אבל... אני פשוט לא מסוגלת.

אז אני לוגמת מהיין ועוצמת עיניים. יצאתי מוקדם מחנות הפרחים כדי שאוכל לעשות חזרות. למרבה המזל, אנחנו בברוקלין, אז לא נראה שמישהו ברכבת התחתית שם לב שאני מתאמנת בקול רם ומונה נושאים עיקריים על האצבעות שלי.

הנה מה שיש לי עד כה. "פטריק", אני אגיד, "אני אוהבת אותך הכי בעולם. אתה, אהובי, המייפל על הפנקייק שלי. הקרם באמצע עוגיית האוראו שלי. הירח בהליכת הירח שלי. ונוסף על כך, אתה האופק של כל כמיהותי".

קיטשי? אלוהים, כן, אם כי החלק על האופק של הכמיהות יכול להיחשב פיוטי אם אשתמש בנימת הקול המתאימה. אם יהיה לי מזל, הוא יצחק. וברגע שהוא יצחק, זה יהיה קל. אני פשוט אפלוט את השאלה, ואז זה ייגמר. כן או לא.

"כן או לא, פטריק", אני אגיד. "קח את כל הזמן שאתה רוצה, אהובי, אבל רק אל תשכח בבקשה שאני כבר בת שלושים ושלוש, ורעש הדפיקות החזק הזה שאתה שומע - ובכן, הדבר הזה הוא הלב שלי".

אלוהים, קחי את עצמך בידיים, מארני.

אני מחייכת כשאני מזהה את הקול הזה בראשי. זאת בליקס - או לא באמת היא, כי היא מתה וכל זה, אבל זה מה שהיא היתה אומרת לו היתה כאן. אני יכולה לפזול הצדה וממש לראות את המהות שלה יושבת מולי, מעברו השני של השולחן, ממש ברגע זה, כולה אוורירית וקלילה, עם הצעיפים הצבעוניים והשרשראות והחצאיות הארוכות שלה, כששיער אלברט איינשטיין הלבן והפרוע שלה מזדקר לכל עבר, מנענעת בראשה וצועקת עלי להפסיק להילחץ מהשאלה.

פשוט תירגעי כבר! פעם אחת בחיים שלך תבטחי ביקום, לעזאזל, בסדר?

בליקס תמיד דיברה על היקום, ולמען האמת, היא והיקום הזה שלה הם מה שהביא אותי לכאן. היא היתה אשפית שידוכים יחידה במינה, והיא תמיד אמרה שהיא ידעה שני דברים מהרגע שהיא פגשה אותי: שאני שדכנית מלידה, וגם שפטריק ואני נועדנו להיות יחד (לא משנה שהייתי מאורסת לאחיין של בליקס באותה תקופה. היא והיקום כבר ידעו שמערכת היחסים ההיא נדונה לאבדון).

לא הייתי בטוחה כל כך שאני מאמינה לה. למעשה, הייתי המומה כשגיליתי זמן קצר לאחר מותה שהיא הורישה לי את הבראונסטון שלה בברוקלין, לאחר שככל הנראה החליטה שאני, מארני "לא מישהי מיוחדת" מֶק'גרוֹ, היא זאת שצריכה להיכנס לנעלי השדכנית שלה ולרשת את הפרויקטים הקיימים שלה, כמו גם את כל הטיפוסים יוצאי הדופן והמקסימים שהיא טיפחה.

לא היתה לי שום כוונה לעשות משהו מטורף כזה. בשלב ההוא כבר הייתי גרושה מהאחיין שלה וחזרתי לגור עם ההורים שלי בפלורידה, עם לב שבור ותחושה שהחיים אכזבו אותי. אחרי חודשים שבהם יצאתי בלי טיפת חשק עם החבר שלי לשעבר מהתיכון, ייתכן שבטעות הסכמתי להינשא לו. לא היו לי שום תוכניות להיות שדכנית ב - ברוקלין? מה זה, בדיחה או מה? אז באתי לכאן במטרה למכור את הבניין ולחזור הביתה... רק שבמקרה היה הבחור הזה פטריק שגר בדירת המרתף של הבראונסטון הזה.

ובכן, התברר שפטריק הוא... הבית האמיתי שלי.

אוקיי, אם לדבר בכנות, הוא לא היה הגבר שאני הייתי בוחרת. זה היה השלב שבו למדתי שאהבה לא תמיד מגיעה בחבילה שאולי אנחנו מצפים לה. קודם כול, הוא מופנם ומתבודד, ואני תמיד מתכננת תוכניות איך לא להיות לבד. אבל הוא חכם ומצחיק ויכול להיות שגם ממש טיפ-טיפה משוגע בכל המובנים הטובים, והוא יודע איך תנורי חימום עובדים והוא גם מרגיש בדיוק מה צריך לומר כשאני מרגישה אבודה או עצובה. הוא אופה את הפשטידות הכי טובות ממש מכלום, והוא האדם היחיד שאני מכירה שאוהב לנהל את כל השיחות שלו על אירועי היום בעולם כשהוא באמבטיה, וחוץ מכל זה, הוא נותן לי לאכול את האמצע של כל עוגיות האוראו שלו. ממש מההתחלה, אפילו כשהייתי נודניקית בכיינית שלא ידעה כלום על חיי העיר, הוא דאג לי והצחיק אותי. ואני התאהבתי בו כמו שמעולם לא ידעתי שאוכל לאהוב מישהו.

מה שרק מראה שאנחנו לא יודעים הכול על עצמנו, כי בהחלט לא ככה חשבתי שהחיים שלי ייראו, שאגור עם החבר שלי, אמן מהורהר אבל מצחיק, ואהיה בעלת חנות פרחים שבה גם עשיתי שידוכים מהצד. בגיל שלושים ושלוש, הייתי אמורה להיות אמא בפרוורים, שנשואה לאחיין החתיך של בליקס, גרה בשכנות להורים שלי ומבלה בשבתות אחר הצהריים בישיבה עצלה בבריכה עם אחותי, בזמן שהבעלים שלנו מאיישים את הגריל והילדים שלנו מנמנמים בעגלות שלהם.

השאלה הגדולה היחידה שתכננתי לשאול בגיל שלושים ושלוש היתה אם נאכל סלט תפוחי אדמה כתוספת, או שעדיף אולי קלח תירס.

אבל אתם יודעים מה? לבליקס היה קסם רציני בידיים, ואיכשהו היא העבירה אותו אלי, וכרגע אני שומעת אותה לוחשת לי באוזן, אלוהים, מארני, תפסיקי עם זה. את הולכת לקבל כל מה שאת רוצה. פשוט תסמכי על היקום.

אז אני יושבת שם ועושה חזרות על הנאום שלי כשלפתע דעתי מוסחת כי בשולחן שלידי, היפסטר עם פנים מתוקות שלבוש בחולצה משובצת וחובש מגבעת פדורה, חוטף צעקות בצורה מבדרת ביותר מאישה בלונדינית מבוגרת, לבושה בלבן וזהב. אמא שלו, ללא ספק, כי יש להם אותו אף. כל אדם שגר פה בסביבה יכול לדעת בדיוק מה קורה. אמא מפלורידה הגיעה לברוקלין ועכשיו נמאס לה לגמרי מאיתנו. ובנה התמים, שלא זיהה את הסימנים, נהג כלפיה בחוסר אחריות והזמין לעצמו אוכל, בדיוק בזמן שהיא תכננה להימלט מפה.

והיא רותחת מזעם. "אם אתה חושב שאני הולכת להתרוצץ בכל שדה התעופה הארור הזה רק כי אתה היית חייב לאכול משהו שנקרא כריך ביצי שליו שבטח לוקח שלושים דקות להכין, אז תחשוב שוב!" היא אומרת. "אני לא מוכנה לסבול יותר את חוסר ההתחשבות שלך. הזמנתי לי אובּר, ואני נוסעת. אתה לא תיקח אותי לשדה התעופה."

בדרך כלל, כשפוטרים אותך מהצורך לקחת מישהו לשדה התעופה זה כמו לקבל מתנה ענקית ומדהימה. אבל הבחור מקבל את החדשות האלו במבט מזוגג של גבר שאמא שלו מתארחת אצלו כבר יותר מדי ימים. הוא ממלמל בשקט שיש עוד ארבע שעות תמימות עד שהמטוס שלה ממריא, וגם, רק שתדע, כריך ביצי שליו זאת מנה שמכינים מהר.

אני משדרת לו את המסר, אתה יכול לעשות את זה, אחי, כולנו כאן תומכים בך, כשלפתע היד שלי קופצת ומפילה את כוס המרלו שלי לחיקי, ויין אדום מתפשט לכל עבר, ניתז על המפה, על החצאית שלי, על הרצפה. כשאני קמה כדי להימלט ממנו, הבחור מזנק באוויר בסוג של להיטות שלוחם אש עשוי להפגין כשהוא רץ לתוך בניין בוער, ומגיש לי חופן של מפיות.

"אה, תודה," אני אומרת. "זה באמת יפה מאוד מצדך."

"הנה. יכול להיות שתצטרכי עוד," הוא אומר, ולוקח עכשיו צרורות של מפיות.

"לא!" צועקת האמא המפחידה שלו. "תפסיקו עם זה, אתם רק גורמים לכתם להתפשט. הנה, אני יכולה לתקן את זה."

ואז, בתנועה מהירה אחת, היא קמה ושופכת יין לבן על כל החלק הקדמי שלי. כאילו זה דבר אמיתי שאנשים מתורבתים עושים.

אני מתנשפת וממצמצת בהפתעה בעודי קולטת לאטי שכל החלק הקדמי של הגוף שלי קופא מקור, וספוג עכשיו ביין משני סוגים.

"אוי אלוהים מה קרה פה עכשיו," אומר הבחור.

"יין לבן מבטל יין אדום," אומרת אמא שלו. "תסמוך עלי. היא תודה לי אחר כך."

"אמא!" הוא אומר. "את לא יכולה לשפוך יין על אדם זר! איך זה שאת לא יודעת את זה?" הוא פונה אלי. "אני כל כך מצטער. באמת! בבקשה, אמא, שבי. את רק מחמירה את המצב." הוא לוקח עוד ועוד מפיות. אני חוששת שהוא תכף יתחיל לעבור משולחן לשולחן ולמשוך מפיות מהברכיים של האנשים.

"אוי, תפסיק עם זה, גרהם. זה יוציא לה את הכתם," היא אומרת, עיניה ענקיות ועקשניות ואולי גם טיפ-טיפה מטורפות. "לבן מבטל אדום. כולם יודעים את זה."

הוא אומר לי בקול נמוך, "אולי כדאי לך לרוץ לשירותים לפני שהיא תתחיל להזמין קנקנים שלמים של פּינו גריג'יו כדי להטביע אותך."

"אוי, בשם אלוהים!" היא אומרת וצוחקת. "הבן הזה שלי! הוא תמיד עושה ממני את המשוגעת, כשהוא זה שלא מצליח להבין איך להגיע בזמן לארוחת ערב כשהוא יודע שאני צריכה להספיק לתפוס מטוס. הודות לו, אני אפילו לא יכולה לסיים לשתות את כוס היין כי האוּבּר שלי בא לקחת אותי. בכל מקרה, מותק, החצאית שלך כבר נראית יותר טוב."

"אני אלך לשירותי הנשים ואנקה את השאר," אני אומרת לה, ומתכופפת למקרה שהיא תתחיל להתיז עלי נוזלים אחרים שהיא תמצא במסעדה. "אבל תודה לך."

"לא, לא!" מיילל גרהם. "אל תודי לה. אנחנו לא רוצים לעודד את זה."

"למה שהיא לא תודה לי?" היא אומרת. "עשיתי לה טובה. ועכשיו תן לאמא שלך הזקנה נשיקת פרידה, פרחח קטן, כי אני חייבת ללכת."

היא מחזיקה את פניו בין שתי ידיה ומנשקת אותו, נשיקות מהסוג הקולני והמצלצל, ואז היא פונה אלי. "את נשואה, במקרה? כי העבריין הזה שלי פנוי מאוד. קשה להאמין, אני יודעת, אבל זה המצב."

אני מחליטה שאני מחבבת את השניים האלה, בדיוק כשמייקה, המלצר, מרחף לעברי עם מפה לבנה נקייה וכמה כלי אוכל וכוס יין חדשה בשבילי.

"כשפטריק יגיע," אני אומרת לו, "אתה מוכן בבקשה להגיד לו שאני בשירותים?"

"נו, אז את נשואה?" שואלת האם.

"היא נשואה לפטריק," אומר מייקה, ואני לא יכולה להתאפק ומתקנת אותו. פטריק ואני לא בדיוק נשואים, אני מסבירה, אבל אנחנו מחויבים, גרים יחד, כאן לנצח, כל זה.

"זה אף פעם לא לנצח עד שאת לא מקבלת טבעת," מזהירה האמא, וגרהם מגלגל עיניים ומרים מזוודה ענקית שהיא דחפה מתחת לשולחן, ומתחיל להוביל אותה החוצה, כשידו על שיפולי גבה. היא מנופפת לכולנו כמו מלכת יופי על עגלה מקושטת במצעד - וכל מה שעובר לי בראש כשאני ממהרת לשירותים זה שאני מקווה שהוא יחזור.

כי קרה פה כרגע משהו משמעותי. נצנצים נוצרים באוויר ואופפים את הבחור הזה, ואני יודעת מה זה אומר: הוא עומד להתאהב במישהי, והסיבה שאני כאן היא כי היקום צריך שאני אעזור לדברים להתקדם.

ואכן, ברגע שאני מתחילה לשפשף את החצאית שלי בשירותי הנשים, אישה יוצאת מאחד התאים, ובינגו! אני יודעת מיד שהיא האחת. האוויר מנצנץ סביבה, בדיוק כפי שנצנץ סביבו.

זה קורה ככה לפעמים בשידוכים. אני עושה את זה כבר יותר מארבע שנים, ולפעמים אני ברכבת התחתית או הולכת ברחוב, ואני רואה שני אנשים שאפילו לא מסתכלים זה לכיוונו של זה, ופתאום אני יודעת שאני צריכה להנדס אותם זה לדרכו של זה. זינקתי מתוך תורים בבתי קפה, שיניתי כיוונים לנהגי מוניות והבכתי את עצמי בריצה על פני פארקים, כשאני מדלגת מעל כלבים קטנים ושמיכות פיקניק - והכול כדי שאוכל לפנות אל אנשים זרים שהיו בסכנה להמשיך ללכת ולהחמיץ את אהוב לבם.

וזה עובד. זה הדבר הכי מדהים: הנצנצים לא משקרים.

אבל הפעם! אוי ואבוי. האישה הזאת גבוהה עם שיער אדמוני, ולמרות הנצנצים המנצנצים סביבה, נראית עצובה באופן תיאטרלי. אני מתבוננת בה כשהיא רוכנת לכיוון המראה ונאנחת, כאילו הפנים שלה הן מכונית משומשת מאכזבת שהיא שוקלת לקנות. אני מפסיקה מדי פעם לשפשף את החצאית שלי כדי לראות מה היא מחליטה לגבי עצמה. האם היא הולכת לקנות את הפרצוף הזה או לא?

"וואו," אני אומרת. "תראי את החצאית שלי! את מאמינה? שפכתי על עצמי יין אדום. כמה גרוע זה נראה? זה ממש נורא?"

היא גוררת את עיניה אלי. "זה נראה לי בסדר," היא אומרת. קולה נשמע על סף דמעות, וזה קצת מעכב את התוכנית שלי עבורה. בעבר כבר קרה שנאלצתי להביא אנשים בוכים לפגוש את האדם שהם עומדים להתאהב בו, אבל אני לא אשקר: זאת הדרך הקשה יותר.

"תשמעי איזה דבר מוזר קרה," אני אומרת. "אני שפכתי את היין האדום על עצמי, אבל אז אישה שישבה בשולחן לידי קמה ושפכה את כוס היין הלבן שלה על הכתם! פשוט שפכה עלי כוס שלמה, כי היא טענה שכולם יודעים שיין לבן מסיר כתמים של יין אדום."

"כן, נראה לי שכולם קצת משוגעים בימינו, נכון?" היא אומרת בעצב. "כרגע הבריז לי בחור ששלח לי שלושים הודעות ואמר לי שאני האחת בשבילו, ואז אנחנו קובעים דייט, ועכשיו הוא שלח לי הודעה שהוא שינה את דעתו."

"איזה אידיוט," אני אומרת.

"אפילו גילחתי את הרגליים בשביל הבחור הזה," היא אומרת, "ועכשיו הוא שולח לי הודעה שהוא לא בא?"

"תקשיבי לי," אני אומרת בחיפזון. "זה נורא, במיוחד החלק שגילחת את הרגליים. והחלק של ההודעות. שלושים הודעות זה יותר מדי, זה דגל אדום, למעשה. אבל אני חייבת לספר לך משהו. יש גבר שם במסעדה כרגע, ואני חושבת שהוא הולך להיות אהבת חייך. לא, אני יודעת את זה."

היא מחווירה. ללא ספק תגובה של בן אדם נורמלי.

"אני חושבת שאת צריכה לשקול לצאת לשם ולהכיר אותו," אני אומרת. "זאת החלטה שלך, כמובן, אבל יכול להיות שזה משהו שבמבט לאחור תשמחי שעשית אותו."

היא בוהה בי לרגע, כאילו עכשיו היא יודעת בוודאות שאני חלק מקונספירציית המשוגעים, ואז היא פותחת את המים ומתחילה לשטוף ידיים. "איך אני אמורה להאמין שאת יודעת את מי אני מחפשת כשאת אפילו לא יודעת עלי שום דבר?"

"אני יודעת. אני סתם אישה בשירותים ציבוריים עם חצאית ספוגה ביין. אבל את לא מאמינה שדברים יכולים להסתדר בדרכים מסתוריות? שהכול בעצם תלוי רק במזל - למשל אם את נכנסת לקרון מסוים ברכבת התחתית שבו ממתין מישהו שאת צריכה לפגוש, או אם את נכנסת לחנות ומתחילה לדבר עם אדם זר שבסופו של דבר את אוהבת עד סוף ימייך?"

"זה לא קרה לי," היא אומרת בצחוק מריר.

"זה קורה לך הערב," אני אומרת. "פשוט צאי לשם. הוא גבר נחמד מאוד שחובש מגבעת פדורה בטוב טעם עם נוצה קטנה - ישבתי לידו. למעשה, אמא שלו היא זאת ששפכה את היין הלבן על החצאית שלי, אבל עכשיו היא הלכה והוא אוכל לבד."

"מגבעת פדורה עם נוצה?" היא אומרת וצוחקת שוב.

"אל תהיי כזאת. הנוצה לגמרי ניתנת להסרה," אני אומרת ברצינות. "ובכל מקרה, אני מודעת לזה שזה נשמע מטורף, אבל אני שדכנית. אני יודעת דברים באינטואיציה. אני קוראת אנרגיה. את מכירה את זה שמרגישים כשאנשים מסתכלים עלייך מהצד השני של החדר או משהו? אז אני יכולה להרגיש כשאנשים מתאימים לשידוך."

היא בוהה בי במשך זמן רב, ואז אני מרגישה כאילו משהו זע בתוכה, כאילו היא אולי נזכרת שהיא כן מאמינה קצת באינטואיציה ובגורל. רוב האנשים מאמינים.

"טוב," היא אומרת ונאנחת. "בסדר, אבל אני רוצה שתדעי שזה מטורף."

אני מדריכה אותה קצת: תישארי לידי, תהיי סבלנית, אל תתאכזבי מסימנים מוקדמים של מבוכה. לפעמים לוקח ליקום קצת זמן להניע דברים. תהיי רגועה. אל תדאגי. אני אומרת לה שקוראים לי מארני מק'גרו. היא אומרת שקוראים לה ויני.

"אוי אלוהים," היא אומרת. "למה אני עושה את זה?"

כי, אני רוצה לומר לה, כי היקום התאמץ מאוד כדי לסדר את כל זה בשבילך. בקצרה: הוא דרש ממני להגיע מוקדם למסעדה כדי לעשות חזרות איך לשאול את פטריק שאלה כל כך גדולה שלא רציתי לעשות את זה בבית שלנו, ואז לשפוך את היין האדום שלי רק כדי שאישה שהגיעה לביקור מפלורידה, שראתה פעם איזו כוהנת של עקרות בית מסבירה כיצד לנקות כתמי יין, תוכל לקפוץ, לשפוך עלי את היין הלבן שלה ולהביך את הבן שלה. ואת היית צריכה לסבול שלושים הודעות מאדם שמעולם לא היה אמור להיות מישהו חשוב בחייך אלא היה שם רק כדי לגרום לך להגיע איכשהו בדיוק למסעדה הזאת בדיוק בזמן הזה. ואם נלך עוד יותר אחורה, זה דרש ממני לעבור לברוקלין כי גבר זרק אותי בירח הדבש שלנו, מה שגרם לדודה שלו בליקס, השדכנית והקוסמת, לכעוס עליו כל כך, שכשהיא מתה באותו קיץ, היא הורישה לי את הבראונסטון שלה בפארק סלופ עם כל מיזמי השידוכים הלא גמורים שלה, ושם אני הכרתי את פטריק, שגר במרתף והיה האדם הכי פחות סביר בעולם שאוכל לאהוב, ושלא הייתי פוגשת אף פעם גם עוד מיליון שנים כי הוא שונא לצאת מהבית, והתאהבתי בו. את לא רואה כמה שזה מהמם ומופלא? ואפילו לא היינו צריכים לחזור אחורה לכל הביציות והזירעונים שהיו צריכים להיפגש מאז תחילת הזמן כדי ליצור את בני האדם שמשתתפים בריקוד הקטן הזה שלנו.

"את עושה את זה כי זה הולך להיות נהדר," אני אומרת ואנחנו חוזרות למסעדה.

במסעדה הכול שונה עכשיו, כאילו האוויר עצמו התרכך והתגמש. אנשים משוחחים ושותים קוקטיילים. פטריק נמצא שם עכשיו, יושב ליד השולחן שלנו, וכשהוא רואה אותי, הוא מחייך וקורץ לי את הקריצה האירונית הקבועה שלו, שתמיד מאיצה את קצב פעימות לבי. בשולחן לידו, הבחור, גרהם, יושב לבד וגולל בטלפון שלו ומנקר בסלט ענקי ובכריך ביצי שליו. כשאני פוזלת אליו, אני רואה שעדיין מרחפים סביבו כל הנצנצים שראיתי קודם. אני מרימה אצבע אחת לעבר פטריק: זה עשוי לקחת שנייה. הוא מהנהן.

"לא אמרת לי איך קוראים לבחור," היא לוחשת.

"שמעתי את אמא שלו קוראת לו גרהם."

"אמא שלו שופכת היין?"

"בכבודה ובעצמה."

"אז, אם מה שאת אומרת נכון, יכול להיות שכל זה ייגמר בזה שיום אחד תהיה לי חמות משוגעת? אולי אני לא רוצה את זה." אבל היא מחייכת. היא כבר בעניין עכשיו.

"בצד החיובי, היא כן יודעת איך להסיר כתמים. והיא גרה בפלורידה, שזה רחוק מאוד."

"אוי אלוהים, אוי אלוהים. מה אני עושה?"

"תהיי רגועה. ההצגה מתחילה." אני מיירטת את מייקה כשאנחנו מתקרבות לשולחן, ואני תופסת אותו במרפק ומסובבת את גופי בזווית מסוימת. אני רוצה לדבר בחשאיות. יש לי תוכנית שלמה. "תקשיב, מייקה. אני צריכה טובה. אתה יכול להעביר את פטריק ואותי לשולחן אחר, בבקשה? ולתת לגברת הזאת לשבת בשולחן שלנו במקומנו?"

הוא מנענע בראשו לשלילה. יש לו רשימה שלמה של אנשים שמחכים לשולחנות, הוא אומר, היא חייבת להירשם גם, הוא לא יכול לתת לה יחס מיוחד, בלה בלה בלה.

"את רואה?" אומרת ויני. "זה לא יצליח. תודה, אבל אני פשוט אלך הביתה."

"אל תזוזי," אני אומרת לה. אני מנסה להסביר למייקה את המצב, אבל הוא לא זז מעמדתו.

ואז פטריק ניגש אלינו. הוא מניח את זרועו סביב כתפי, רוכן קדימה ולוחש בקול רם, "למה מתקיים כאן כנס של הדרג הבכיר? האם אנחנו מתכננים מהלך על המגרש? או להפיל את הממשלה?"

"מארני מתנהגת בצורה קצת בלתי-נסבלת ומתעקשת לשנות את כל סדר הישיבה במסעדה."

"היא אכן די בלתי-נסבלת," מסכים פטריק. "אבל אולי היית צריך לשנות את סדר הישיבה, והיקום עדיין לא הודיע לך."

"תקשיבי," אומרת ויני. "אני הולכת. כולכם נחמדים מאוד ומוזרים מאוד, אבל זה פשוט לא הערב שלי."

"תישארי כאן," אני נוהמת.

עכשיו גרהם קם ומצטרף אלינו. "אממ. אני לא רוצה להישמע פרנואיד, אבל זה קשור אלי במקרה? ולהתנהגות הלא מנומסת של אמא שלי קודם?"

"אמא שלך?" אומר פטריק. "מי אתה?"

ויני וגרהם פונים יחד להביט בפטריק, ואני רואה איך הם מסיטים את עיניהם מיד כשהם מבינים שהפנים שלו הן לא ממש מה שהם ציפו לראות. זאת הסיבה שפטריק מופנם. הוא ניצל משריפה איומה לפני שמונה שנים בערך, והפנים שלו מצולקות מהשתלות עור, והעין הימנית שלו אולי קצת עקומה. בכל פעם אני מבינה מחדש איך זה בשבילו לחיות עם זה יום-יום, עם כל מפגש חדש - כשאנשים מסתכלים עליו ואז נרתעים. הם לא יודעים איך להגיב לצלקות, לעור הקמוט, המבריק מדי, ליד עין אחת, לקו הלסת שהוא לא ממש סימטרי. הם מצטערים, אני יודעת. הם לא מתכוונים להיות אכזריים, אבל הם מגיבים מתוך הפתעה. הם מסבים את המבט. כואב לי בשביל פטריק בכל פעם שזה קורה, ואני תמיד רוצה להגיד לו שהם לא מתכוונים לזה, שהם רואים גם את האור הזורח ממנו. שהוא יפהפה. זוהר.

הרגע חולף מהר. גרהם התאושש. "אה, מצטער. אני גרהם ספולדינג. ואמא שלי שפכה יין על אשתך לפני שהגעת לכאן."

פטריק לא מסביר שאני לא אשתו. במקום זה הוא פשוט מציג את עצמו, ואז הוא מסתכל עלי. "יש עלייך יין?"

"זה יותר טוב עכשיו. ויני עזרה לי לנקות את זה."

ויני מסתכלת על גרהם ספולדינג בעין בוחנת. "ואיפה אמא שלך שופכת היין עכשיו?"

"נוסעת באוּבּר, תודה לאל, בדרך לשדה התעופה," הוא אומר.

היקום עוצר את נשימתו... אחת... שתיים... שלוש...

"אולי," אומר גרהם, "מכיוון שאין שולחנות פנויים, את רוצה לחלוק איתי שולחן?"

...ואז היקום נושף את האוויר. כולנו הולכים למקומותינו החוקיים. אני כמעט מרגישה את בליקס מחייכת אלי מנקודה כלשהי ליד שרשרת האורות הנוצצים הקטנים שתלויה מאחורי הבר.

עכשיו את צריכה לשאול אותו. את חייבת להתחיל להניע את הדבר הזה, ילדה.

אני בולעת רוק, לחוצה פתאום.

פטריק מתבונן בי ומחייך. "לחיי הג'יימס בונד של השידוכים!" הוא אומר ומרים את כוסו. "עוד תצוגה מוצלחת של כמה מהתמרונים הטקטיים הטובים ביותר שלך! זה היה די אגדי, מבחינת המתח. אני נותן לזה ציון עשר."

"אתה נדיב מדי. חשבתי לכמה רגעים שוויני תצטרך לבוא לשבת איתנו, עד שגרהם שם לב עד כמה הוא זקוק לה. זאת היתה הצלה של הרגע האחרון."

הוא מגלגל עיניים. "בטח," הוא אומר. "רק תעשי לי טובה ותודיעי לי אם את רואה עוד מישהו שצריך לתקן לפני הקינוח ואת צריכה ללכת לשבת בשולחן אחר, בסדר? או אִם M תקרא לך להיכנס למפקדה ותצטרכי ללכת."

אני מרימה את היד, מקרבת את הצמיד שלי לאוזן ומטה את ראשי כאילו אני מקבלת הודעה. "שלילי, נכון לעכשיו. נראה שכל הרומנים כאן במצב תקין כרגע."

הוא רוכן קדימה ולוחש, "כל הכבוד. נראה שיש ביניהם קליק. המשימה הושלמה."

"ששש. אל תסתכל. עדיין מוקדם מכדי להעריך."

"לא במקרה הזה. הוא מחמיא לה על הנעליים. הוא חשוב כמת."

"פטריק. אנחנו לא מדברים על אנשים מאוהבים כעל אנשים שחשובים כמתים."

הוא מחייך אלי ומושיט את ידו כדי לקחת את ידי. "שטויות. כולנו כאן חשובים כמתים. חשובים כמתים אבל מאושרים."

אנדרֶה, המלצר האהוב עלינו, ניגש אלינו. פטריק אומר שהוא ייקח את הדיונון באיולי ולימון ואני אומרת שגם אני, ואז אנחנו שותקים, והוא מביט בי בציפייה, אז אני שותה בערך ארבע לגימות של יין כי אני יודעת שהגיע הזמן להגיד את הדבר. פטריק מחייך, ראשו מוטה הצדה, מחכה. והלב שלי פועם בצורה קולנית עד כדי גיחוך. שומעים אותו בקצה השני של החדר, אני בטוחה.

"טוב, מק'גרו, תגידי את זה כבר," הוא אומר. "אני לא עומד במתח."

"אני לא יכולה. אנחנו צריכים לנהל קודם שיחת נימוסין קצרה. מה עשית היום?" אני משלבת את ידי בחיקי.

הוא נושף. "אוקיי. מה עשיתי היום? בואי נראה. הלכתי לסטודיו שלי ובהיתי בקנווס הריק שבהיתי בו כל השבוע. ואז, בואי נראה, אמא שלך התקשרה."

"אמא שלי?" זה משמח אותי. אמא שלי ופטריק אוהבים לאפות, והם תמיד מחליפים מתכונים.

אבל אז אני רואה שהוא מקמט את המצח. "כן," הוא אומר. "אני לא רוצה להדאיג אותך או משהו, אבל היא אמרה משהו מוזר. היא רצתה לדבר איתך על זה, אני חושב, אבל כנראה כשהיא התקשרה אלייך, לא יכולת לענות..."

"לא. לא יכולתי כי - תקשיב לזה, פטריק - היה היום בחנות איש זקן שלא דיבר עם הבת שלו חמש שנים, והוא שמע שהיא ילדה תינוק בשבוע שעבר, והוא רצה לשלוח לה פרחים וגם להגיד לה שהוא כל כך מצטער על כל הפעמים בחייה שהוא לא היה שם בשבילה. כולנו עבדנו במשך שעה על הפתק. כל מי שהיה שם בכה כשכתבנו את זה."

"אין כמו יום שבו כל הנוכחים בחנות פורצים בבכי."

"אוי, תפסיק. אתה יודע. אלו דמעות מהסוג הכי טוב שאפשר. כולם חיבקו את האיש הזקן ונתנו לו טיפים מה הוא יכול להגיד לה. זה היה כמו אושר טהור, כל הקהילה עזרה לו." אני לוגמת מהיין. "אז מה קורה עם אמא שלי? זה היה נורא מצדי שלא עניתי?"

"לא, אני חושב שזה כנראה בסדר. היא אומרת שאבא שלך לא מוכן לקום מהספה. היא רוצה לנסוע וללכת לכל מיני מקומות והוא אומר שהוא עייף מדי בשביל כל זה. היא נשמעה קצת עצובה, זה הכול."

אני בטוחה שזה לא משהו רציני. ההורים שלי נשואים כבר ארבעים שנה, מאז שהיו בני עשרה, והם גרים בפרוורי פלורידה (הם במקרה באמת ילידי פלורידה ולא עברו אליה ממקום אחר), והוא אוהב לשחק גולף והיא שוחה במתנ"ס המקומי והם מסיימים את המשפטים אחד של השני, ורבים בדרך המעצבנת של אנשים שכבר מזמן הפכו את המחלוקות ביניהם למשהו שהוא בעיניהם מין מופע נודד משעשע, לטובת הקהל, שהוא בדרך כלל אחותי הגדולה נטלי ואני. ההורים שלי בסדר גמור. הנישואים שלהם הם דוגמה ומופת לכל חבריהם. הם מוסד.

"תספר לי מה עוד עשית היום. לקחת את בדפורד לטיול?"

"אוי אלוהים. זה היה נורא." הוא צוחק. "הלכנו לפארק, ובדפורד גרר אותי למגרש המשחקים, שם הוא לקח נעל ספורט של ילד וברח איתה. אז כשהחזרתי אותה, הילד התחיל לצרוח כמו משוגע כשראה את הפנים המפחידות שלי. ואז האמא התעצבנה, והיא צעקה על הילד, וזה היה נורא כי יש לו כל זכות להתחרפן מהזוועה הזאת. ואז בדפורד ניצל את ההזדמנות כדי לחטוף את הנעל של התינוק מתיק ההחתלה, והוא ברח איתה, ושנינו התחלנו לרדוף אחריו, אבל אז הילד התחיל לבכות שירימו אותו, ואני אפילו לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום האמא פשוט מסרה לי את התינוק, הרימה את הילד הגדול יותר והלכה להחזיר את הנעל!" הוא מנענע בראשו. "את יכולה לתאר לעצמך? היא פשוט נותנת לי את התינוק שלה, ואת הרי מכירה אותי - תינוקות זה לא הקטע שלי, ולא ידעתי איך להחזיק את התינוק נכון, ואז הוא בהה לי ישר בפנים בהלם עשר שניות בערך ואז פשוט פלט צרחה מקפיאת דם והתחיל ליילל כאילו סוף העולם הגיע, ואז האמא חזרה בריצה בלי הנעל של התינוק שבדפורד לקח, כי כנראה הבינה איזה דבר מטורף זה היה פשוט למסור לגבר מוזר כזה את הרכוש היקר לה ביותר עלי אדמות - אז הייתי צריך ללכת למצוא את הנעל של התינוק ולהחזיר אותה, מה שגרם לכולם להתחיל שוב לבכות כשראו אותי, והשקפת עולמי החדשה היא שכלבים ותינוקות הם היצורים הגרועים בעולם."

הלב שלי שוקע. אני מניחה את כוס היין שלי.

"אממ, אז... מה קרה פה הרגע?" הוא אומר. "מה אמרתי? תגידי לי."

אין ברירה. אני חייבת פשוט להגיד את זה, למרות שהקול שלי נתקע פתאום בגרון, והלב שלי הולם בצורה איומה ונוראה. "פטריק," אני אומרת, "אני - אני רוצה תינוק. אני צריכה ללדת תינוק."

הוא נועץ בי מבט. "רגע. אז זה מה שהתכוונת לשאול אותי?"

"כן. תקשיב לי. אני צריכה שיהיה לנו תינוק, פטריק. ואתה תהיה אבא כל כך מדהים, והחיים שלנו יהיו כל כך מלאים ונפלאים, ואני לא יכולה לדמיין שאני לא אביא לעולם תינוק איתך, ואני בת שלושים ושלוש, ואני רוצה את זה כל כך, בכל לבי."

אני מתעלמת מהעובדה שהעיניים שלו נהיו אטומות ושהוא הניח את המפית שלו.

הוא צוחק, צחוק חלול כזה, מאלה שגורמים לי לרצות לטמון את הראש איפשהו. "מאיפה הבאת את הרעיון המגוחך הזה שאני אהיה אבא מדהים? את צריכה לשאול את האישה בפארק היום כמה אני מדהים עם ילדים. מארני, מותק, אני חסר תקנה בכל מה שקשור לילדים. מעבר לחסר תקנה."

"אתה יודע שזה לא נכון," אני אומרת. "התינוק האחד הזה לא היה בגדר משאל עם על יכולות האבהות שלך."

"לא. זה נכון," הוא אומר. "זה נכון בהחלט. את אוהבת אותי, ולכן את בוחרת להתעלם ממיליון דברים בי שהם הרוסים. אבל תסתכלי עלי, מארני. ברצינות. תסתכלי על הפנים שלי ועל הזרועות שלי ותנסי להגיד לי שאני אדם שצריך להיות אבא. אני לא עשוי מחומר של אבות. והעניין הוא שאת באמת יודעת את זה. ולכן את כל כך לחוצה."

"אני יודעת את ההפך." אני מושיטה יד ולוקחת את ידו, ובתגובה הוא נרתע באופן כמעט בלתי-מורגש. הידיים שלו מצולקות והן כואבות לו, כי כשהאש הגיעה, הוא רץ לעברה, עם ידיים מושטות קדימה, וניסה להציל את החברה שלו. הוא האדם הכי טוב בעולם. "פטריק, בבקשה. זה כל כך חשוב לי. זה הכול. כל הקסם, כל האפשרויות של החיים - הכול מונח כאן בשבילנו. אני צריכה ילד. אני צריכה שאנחנו נהיה הורים לילד. אני רוצה לעשות את זה איתך. אתה תהיה אבא נפלא. יש לך כל כך הרבה מה לתת. אתה תראה. אלה החיים. אלה אנחנו - זה אתה, חוזר לחיים. מחזק את מה שטוב בהם -"

הוא קוטע את דברי. "אבל אני שמח עכשיו, מארני," הוא אומר בשקט. "אני אוהב את החיים שלנו בדיוק כפי שהם. אני לא צריך חיזוק נוסף של מה שטוב בהם. יש לי את הדברים הטובים."

אני רוכנת קדימה, כאילו אצליח לשכנע אותו אם אהיה קרובה יותר אליו. "אבל זה יביא לנו הרבה יותר אושר! תחשוב על זה. אנחנו יכולים לעשות את הצעד הגדול הבא הזה. אני יודעת שאנחנו יכולים לעשות את זה. אני פשוט יודעת שאנחנו יכולים."

הוא שותק הרבה זמן. "אני - אני לא יודע מה עוד אני יכול לומר לך. אני לא יכול לעשות את זה."

"אני אף פעם לא הבטחתי לך הבטחות שווא, נכון? אנחנו נעשה את זה ביחד. זה יהיה נפלא. תסמוך עלי."

הוא מרים את ידי ומנשק אותה. מנשק כל מפרק אצבע ולא מסיר את מבטו מעיני. הלב שלי מפרפר כמו ציפור קטנה שלכודה בתוך החזה שלי. הוא חושב - הוא מקווה - שמשהו יכול להשתנות, בדיוק כמו קודם. שהיקום יכול להופיע בזמן הנכון ולהטיל אור על מצב כלשהו, על מבוי סתום. אני לא יכולה להיות זאת שתשכנע אותו, אבל משהו אחר כן יכול להיות.

ואז, מה אתם יודעים, המולקולות אכן זזות, ופתאום גרהם וויני עומדים לידנו, מתנשאים מעל השולחן שלנו כמו בובות טיפשיות עם פרצוף מאושר. הם הולכים, והם פשוט כל כך שמחים והם רוצים להודות לנו על כך שווידאנו שהם יכירו זה את זה - והו, הם לא יכלו שלא להרגיש שמשהו מיוחד קורה גם בשולחן שלנו! מה זה? אנחנו יכולים לדבר על זה?

"אני לא בטוח שאנחנו צריכים לדבר על זה בשלב הזה," אומר פטריק בקול נמוך, "אבל ייתכן שאנחנו שוקלים לרוץ לנשיאות. או לקנות את קבוצת הכדורסל של ניו יורק ניקס. אחד מהשניים."

הפה של ויני מתעגל בתדהמה וגרהם צוחק ומושך אותה אליו. "במילים אחרות, וין, זה לא ענייננו."

וין. הוא כבר קורא לה וין. רואים? הם יתארסו עד מחר בערב, החתונה תתקיים ביום שלישי הבא, ותוך שבוע מיום שבת יהיה להם בית והיא תיכנס להיריון. עם תאומים.

אני מקרינה אליהם כמה פיסות של אהבה שנדמה שמרחפות סביב השולחן, והיא רוכנת אלי ונותנת לי חיבוק מהיר ולוחשת, "תודה, אני לעולם לא אשכח את זה," ואני אומרת לה שיש לי חנות פרחים שנקראת ניצנים של אהבה, ואם היא תרצה אי-פעם, היא יכולה לבוא ולספר לי מה קרה - ואחרי שהם הולכים, פטריק ואני מבקשים מאנדרה לארוז לנו את האוכל, שכעת אנחנו יודעים שאנחנו לא מסוגלים לאכול.

***

הלילה בחוץ חם ולח, כמעט כמו בג'ונגל, ואנחנו מחליטים, בלי לדבר על זה אפילו, ללכת ברגל את כל הדרך הביתה, לפארק סלופ. זה כאילו אנחנו יודעים שאין מקום לכל הרגשות העזים האלה בתוך הבית שלנו. אנחנו צריכים לעבד חלק מהם לפני שנגיע הביתה.

הוא מחזיק את ידי, אבל הגב שלו נוקשה ועיניו מביטות היישר קדימה, ואני ממש לא בטוחה אם הוא אוחז בידי כאילו הוא עומד לשנות את דעתו ולהיות האבא של הילד שלי, או שהוא אוחז בידי כאילו הוא מנחם אותי לפני שיכריז את תשובתו המוחלטת הסופית, והיא - שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה.

עמוק בלב אני יודעת שאני אצטרך להיות מסוגלת לחיות עם איזו תשובה שהוא ייתן מבין השתיים, וזה משהו שאני ממש, אבל ממש, שונאת לגבי החיים. כשאתם יודעים בדיוק מה ישמח אתכם ומה אתם צריכים, אבל עדיין אתם עלולים לא לקבל את זה. זה פשוט לא מתאים לי בכלל. זה מה שבליקס היתה כזאת מומחית בו: היא אמרה שצריך פשוט להמשיך להתקדם לקראת מה שאת רוצה ולהיות פתוחה להפתעות - כי אולי, רק אולי, את בעצם לא יודעת מה הכי טוב לך, ואולי יש משהו טוב יותר שלא חשבת עליו.

ובכל זאת, אני רק רוצה לתת התראה ליקום שייתכן שלא אוכל לוותר על הרעיון של ללדת תינוק, ולהישאר אדם נעים באופן כללי.

כשאנחנו מגיעים הביתה, הוא עולה למעלה וממלא אמבטיה ובזמן שאני מצחצחת שיניים הוא נכנס, מתפשט ונכנס לאמבטיה.

"רגע," אני אומרת. "גם אני רוצה להיכנס."

"בואי." הוא שופך פנימה קצף אמבט עם ניחוח אלוהי. לוונדר, אני חושבת.

אני מפזרת כמה נרות קטנים מסביב לאמבט, מכבה את האור, ואז נכנסת פנימה - זה אמבט ענקי עם רגלי טפרים, בטח משנת 1900, כך שיש לשנינו מקום - ואני נשכבת לאחור על חזהו החזק, השיער שלי צף במים, נפרש כמניפה סביב כתפי. זה מה שאני אוהבת בפטריק - את זה שכשהמצב בינינו קשה, הוא לא מחפש סיבות להשאיר אותו ככה. הוא רוצה למצוא את המקום שבו נוכל להיות בסדר שוב. הלב שלו פועם מתחתי, ואפילו רק הצליל שלו כל כך מקסים ומרגיע.

אנחנו לא מדברים, אבל אחרי זמן-מה הוא מסבן את גופי ומגעו משיי ובטוח. הוא מרכין את ראשו ומנשק את כתפי ואני צוחקת כי נכנסו לו לפה מלא בועות סבון. אני מפנה את הגוף ומעצבת לו זקן מהן ואז אני מנשקת אותו על הפה, מה שממלא גם את הפה שלי בבועות.

אחר כך, אנחנו מגששים את דרכנו למיטה, מנומנמים ורגועים סוף-סוף, והוא מושך אותי אליו, ואנחנו מתעלסים בזהירות רבה - כאילו אנחנו מפצים על משהו קשה שייתכן שלא נצליח להתאושש ממנו. הוא כל כך אוהב ומתוק, כל כך חמים ומוכר.

בשלב הקריטי הוא מושיט יד לקחת קונדום, כרגיל. אני מודה שטיפחתי תקווה זעירה שאולי הוא ידלג על זה, אבל לא. אני עוצמת עיניים ומשתדלת לא לחוש אכזבה. זה בסדר.

רק לאחר שאנחנו מסיימים הכול והוא מסדר את עצמו, הוא פונה אלי ומבט מזועזע על פניו. "הוא נקרע," הוא אומר. עיניו פעורות.

"מה נקרע?"

"הקונדום. הוא קרוע לגמרי."

אני מתרוממת על מרפק אחד. "אתה צוחק עלי? הוא נקרע?"

"אוי אלוהים. את עשית את זה? זה הקסם של מארני שפועל כאן?"

"אתה חושב שיש לי כוחות על לטקס?"

"מארני," הוא אומר. "אני חושב שיש לך כוחות על הכול. עדיין לא ראיתי את הדבר שאת לא יודעת איך לשלוט בו."

הוא צונח על הכרית. ואני נרגעת כשאני רואה שהוא צוחק, למרות שזה לא לגמרי צחוק שמח. "את מכשפה מהמעלה הראשונה," הוא אומר. "ואלוהים אדירים, אם יהיה לנו תינוק בגלל זה..."

אני חובטת בזרועו. "אם יהיה לנו תינוק בגלל זה, זה רק אומר שהיה תינוק אי-שם שחיכה שנסכים להיות ההורים שלו, והוא ראה דרך לגרום לזה לקרות, וזה יהיה התינוק הנפלא והקסום שהיה אמור להגיע אלינו."

"מארני."

"מה?"

"את יכולה פשוט... לא? בבקשה."

הרבה אחרי שהוא נרדם, אני שוכבת דוממת לגמרי במשך זמן רב, ואני חייבת להודות בזה: אני צופה בירח המלא שצורתו מתעוותת מבעד לשמשת החלון הגלית, ואני רואה בעיני רוחי את כל הזירעונים הקטנים שוחים באנרגטיות לעבר הביצית הקטנה מלאת התקווה והסבלנית שלי, שללא ספק קופצת למעלה ולמטה ומעודדת אותם. "עשית את זה!" היא צועקת. "פרצת את הדרך! מהר! יש לנו כל כך הרבה עבודה! אני ניגשת מיד לעבודה, משרטטת את התכנונים לידיים ורגליים ולדופק. אבל קודם כול - הזרעה, הנה אנחנו באים!"

ליקום יש כל כך הרבה טריקים בשרוול.

ועכשיו - ובכן, אני פשוט מרימה את היד לכיוון התקרה, שם עשויה להיות טיפה קטנטנה של לחות שנוצרת בפינה הגבוהה ביותר. האם זאת בליקס, מחייכת אלינו מלמעלה? בליקס, שידעה מההתחלה שאנחנו אמורים להיות יחד.

היתה לה מנטרה שהיא השאילה לי. אני משלבת אצבעות ואומרת אותה שוב ושוב:

מה שלא יקרה, תאהבי את זה.