אהבה מגויסת – סיפורים אמיתיים על זוגיות בין...

בשבת בבוקר, שבעה באוקטובר 2023, היינו בשגרת השבת הקבועה שלנו - אני ובתי בת השלוש נסענו לאימא שלי לביקור השבועי. אבא שלה, תמיר, היה בביתו.

דיווחי החדשות על התראות שגרתיות בעוטף עזה החריפו עם השעות שחלפו, לְמה שעם הזמן יתברר כטבח הגדול ביותר שנעשה לעם היהודי מאז השואה. לאט־לאט חלחלה האימה לתוכי, כשתמיר התקשר לעדכן שהוא מוקפץ למילואים חזרנו הביתה בדחיפות.

הוא חיכה לנו בחניה, לבוש במדים. לראשונה בשש שנות ההיכרות שלנו המילואים שלו לא היו תרגיל. הפרידה הייתה קצרה, לא היה זמן למילים או לדמעות, נפרדנו ממנו בחיבוק בלי לדעת שהחיבוק הזה יצטרך להספיק לנו לחודשים הקרובים.

חמישים ואחד שבועות חלפו מאז אותו יום, אחד באוקטובר 2024, ליל התקיפה האיראנית השנייה, כשמאתיים טילים שוגרו לעבר ישראל. בימים ההם בתי ואני ישנו יחד בממ"ד, תמיר היה עדיין במילואים. כשהיא נרדמה הלכתי לסלון לצפות בחדשות.

מול עיניי נפרש פאנל המומחים ובו מגישי החדשות ובכירים לשעבר מזרועות מערכת הביטחון, שנקראו להשמיע מחוכמתם בעניין התקיפה. כולם היו גברים שהקדישו את חייהם להגנה על המדינה, ולאחר שנות שירות רבות הסתיים תפקידם בשטח והם נקראים לאולפנים.

ברגע מסוים תהיתי, מה עם בנות הזוג שלהם? האם הן חיו, במשך כל שנות הקריירה הביטחונית, את מה שעובר עליי בשנה האחרונה? שנה שלמה הלכתי לישון לבד, אכלתי ארוחות ערב לבד, גידלתי ילדה לבד. חודש רדף חודש, בלי אופק לסיום. מציאות קשה שלא בחרתי בה ולא הייתי רגילה אליה הפכה להיות החיים שלי.

אם הקושי שלי היה השגרה שלהן, בטח יש להן עצה טובה לתת לי.

על מדינת ישראל מרחף איום ביטחוני מתמיד, עצם קיומנו והיכולת לנהל אורח חיים נורמלי תלויים באנשי מערכות הביטחון, העומדים על המשמר יומם וליל. הם נדרשים להקדיש לכך את מרב שנותיהם, לסכן את חייהם ולעיתים אף להקריב אותם. בין שהם לוחמים ובין שהם אנשי מטה, רמת המסירות הנדרשת מהם גבוהה בהרבה מהנדרש במקומות עבודה אחרים. שעות ארוכות, זמינות מוחלטת, חדירה לפרטיות ולפעמים גם סיכון חיים. עבורם, שמירה על חיי האזרחים היא ערך עליון הגובר פעמים רבות על צורכי המשרתים במערכת. ימים, לילות, שבתות וחגים. גבולות הגזרה בין "עבודה" ל"חיים אישיים" מטושטשים עד לא קיימים. את המחיר לא משלמים רק המשרתים, אלא גם בנות ובני זוגם.

זוגיות והיקשרות הם הנושאים המלווים אותי בשנים האחרונות, בחיי הפרטיים ובקליניקה כמטפלת פרטנית וזוגית. הם מעסיקים אותי במסע החיים האישי שלי וגם את המטופלים שאני פוגשת בשלבים השונים של החיים.

קשר זוגי הוא מרחב מאתגר מעצם היותו מפגש של שני אנשים שונים בעלי רצונות, רגשות, פצעים וכמיהות. פוטנציאל הריפוי הוא עצום אך כל כך הרבה יכול להשתבש, להכאיב, להרחיק.

מה מרכיב קשר בטוח? איך משמרים אותו?

האם אפשרי לשמר קשר עמוק ומשמעותי כשלא נפגשים בכל יום בערב בבית אחרי יום עבודה?

איך מרגיעים את הלב המוצף בגעגוע למישהו שחולקים איתו בית ומשפחה אבל רוב הזמן הוא ישן במקום אחר?

איך ממשיכים להרגיש קשורים זה לזה במצב כזה?

האם בנות הזוג של אנשי הקבע מרגישות שהוא נשוי לתפקיד? למדינה?

מה הן עושות ברגעי הבדידות?

מתוך השאלות הללו נולד הספר הזה.

אחרי שנת מילואים שבה הרגשתי בודדה כמו שלא הרגשתי מעולם, ביקשתי לשמוע את חוכמתן של נשים שחוו על בשרן ומשפחתן את המציאות הזו, את חיי הזוגיות-במקביל כשנפגשים רק לעיתים נדירות, את גידול המשפחה מ"אפטר" ל"אפטר".

בספר זה נפרשים סיפורי חייהם של שש־עשרה נשים וגבר אחד, לצד סיפורי האישי. כולם בני זוג של משרתים במערכות הביטחון, בעלי משפחות, המתמודדים עם תובענות השירות הביטחוני במשך שנים ועד ימים אלה.

הפרטים המזהים טושטשו והמרואיינות והמרואינים בחרו את רמת החשיפה הנוחה להם, אך הרגשות כולם אמיתיים.