אהבה מיד ראשונה

יום שני: שיעור פילאטיס

למחרת התייצבתי אצל אנינה בדיוק בשעה שקבענו, מצוידת בצנצנת עוגיות קוּרָבִּייֶה שלמדתי להכין מרשליקה, הסבתא היוונייה שלי. לא רציתי לבזבז דקה מזמנה, או ליתר דיוק, לא לפספס אף שנייה איתה. אפילו הקדמתי והסתובבתי כמה דקות עם המכונית ברחובות שליד הבית שלה כדי לא להופיע לפני הזמן. לא צריך להגזים, אמרתי לעצמי. החניתי את הרכב במרחק של דקה הליכה ממנה והמתנתי בו בדריכות. בהיתי בסהרונים שבתוך צנצנת הזכוכית המושלגת שנחה בכיסא לידי והתלבטתי אם לקחת עוגייה אחת. אפיתי אותן אתמול בלילה לקראת פגישת העבודה הראשונה והרשמית שלי עם אנינה, תוך כדי שאני מציצה במחברת המתכונים שנתנה לי סבתי האהובה, שלימדה אותי את קסמי המטבח. וידאתי שלא שכחתי אף מרכיב, למרות שאני יודעת את הרצפט בעל פה. לא הצלחתי להתאפק, פתחתי את הצנצנת ולקחתי סהרון אחד. דחיית סיפוקים בכל מה שקשור באוכל מעולם לא היתה הפורטה שלי. התבוננתי בעוגייה בסיפוק והבחנתי בכך שלראשונה זה זמן רב אני מתלהבת לקראת הבאות. בחודשים האחרונים הדכדוך והריקנות השתלטו עלי, שום דבר שקרה בחיי לא הצליח לרומם או לרגש אותי, ועכשיו הייתי נלהבת וסקרנית לגבי אנינה והדברים שיש לה לומר. הכנסתי את הסהרון לפה ועצמתי עיניים. העוגייה נמסה באטיות ופיזרה על הבלוטות את טעמם העדין של השקדים שאני כל כך אוהבת.

בית פרטי בן קומה אחת עם גדר ושער בגוון מנטה, שנראה שנצבעו לא מזמן, קיבלו את פני. שביל של אבני מדרך צהבהבות בגדלים שונים הוביל לדלת עץ אגוז יפהפייה, כפולה וגדולה ששידרה נדיבות, אם אפשר בכלל לייחס לדלת תכונה כזאת. כלב עם פרווה מתולתלת ושלוש רגליים קיפץ בשביל לצד אנינה, שיצאה לקראתי עם חיוך גדול. היא לבשה שמלת ג'ינס מהסוג הדקיק והמתנפנף ושערה היה אסוף בקוקו נפוח ומאולתר. כשהסתובבה בחזרה לכיוון הדלת, היא שלחה את שתי ידיה שמאלה לעץ הגדול וקטפה ארבעה לימונים. נכנסנו יחד למטבח, שהיה אפוף ריח מתוק כאילו היא עצמה אפתה אמש עוגיות שהותירו אחריהן ארומה עדינה. על השיש היתה פרושה מגבת ועליה פטריות פורטובלו גדולות, שחלקן האפור, הנראה כמו אקורדיון, פונה כלפי מעלה. אנינה לקחה את הלימונים שקטפה, שטפה בכיור וחצתה. היא סחטה במסחטה ידנית צהובה שלושה מהם והותירה את הרביעי על קרש החיתוך. את מיץ הלימון שבמסחטה יצקה לקנקן זכוכית. הכלב בעל שלוש הרגליים ראה שהיא עסוקה, קיפץ לעבר המיטה העגולה שבמטבח ונשכב בה. "אני אכין לנו ארוחת בוקר ואז נתחיל לעבוד, בסדר?"

"אמרת לבוא רעבה והקשבתי לך," אמרתי בשקט כדי לא להישמע חצופה.

היא חתכה עגבניות ומלפפונים שהיו מונחים בתוך מסננת והעבירה את הקוביות הקטנות לקערת קרמיקה בצבע שמנת. בינתיים סקרתי את המטבח. למקרר הגדול הוצמדה תמונה בעזרת מגנט בצורת גביע גלידה. בהתחלה חשבתי שמדובר בקרובת משפחה של אנינה, אולי אחותה. היא היתה דומה לה, אבל הרבה יותר שמנה. הבחורה בתמונה לבשה בגד ים שלם פרחוני ונתפסה באמצע קפיצה באוויר אל תוך מקור מים. בהיתי בתמונה וניסיתי להבין אותה. אנינה הסתכלה עלי ואמרה, "את התמונה הזאת צילם חבר טוב שלי. חגגנו את הסרת הגבס ממני אחרי שהיינו מחוברים אחד לשני במשך ארבעה חודשים."

"מה קרה לך?"

"הייתי מעורבת בתאונת דרכים ויצאתי בנס. כל הטורסו שלי היה מגובס, אבל הידיים היו חופשיות, והן שימשו אותי בעיקר לאכילה בחודשים האלה," היא צחקה. "עליתי יותר מעשרים קילו. התמונה הזאת צולמה יומיים אחרי שהורידו לי את הגבס. נסענו כמה חברים לטיול בצפון, וכאן אני קופצת למים מאושרת וגם שמנה," היא חייכה.

אני חושבת ששתקתי לדקה, כי לא ידעתי מה להגיד. הייתי מובכת ומופתעת. אם היתה לי כזאת תמונה, לא רק שלא הייתי תולה אותה על המקרר, הייתי כנראה שורפת אותה. העיניים של אנינה פגשו את עיני. "אני לא מתביישת. אני שמחה. שמחה שיצאתי בחיים מהתאונה הזאת. הייתי אז שמנה, אבל מבפנים אותה אנינה בדיוק, רק עם כאבי גוף וקיבה יותר גדולה ממה שיש לי היום."

"תמיד היית ככה?"

"ככה מה?"

"תמיד אהבת את עצמך?"

"לא, בכלל לא, אבל זאת משימת חיי. זאת המשימה של כולנו. רציתי ללמד את עצמי לאהוב אותי. ללמד את עצמי אהבה מיד ראשונה. כולנו קבצנים של אהבה. מושיטים ידיים כדי שינדבו לנו קצת אהבה. אהבה מיד שנייה. זה חבל, כי היא קצת שקרית. לפעמים האחר מוגבל ביכולת שלו לאהוב אותנו אם הוא לא אוהב את עצמו, וגם אם הוא מסוגל, המלאות האמיתית מגיעה כשאנו אוהבים את עצמנו ולא מקוששים את האהבה בחוץ. אהבה מיד שנייה לא תמלא אף פעם את הסוללה שלנו. היא אמנם תרגש אותנו בהתחלה, אבל רק אהבה מיד ראשונה תטעין אותנו לגמרי ותאפשר לנו להיות חופשיים באמת ובלתי־תלויים."

"אני לא בטוחה שהבנתי."

"המטרה האמיתית בחיים, של כל אדם, היא לאהוב את עצמו בלי תנאים. מעצם היותו. מעצם קיומו. אנחנו היצירה הכי גבוהה של אלוהים, ולכן ראויים לאהבה של עצמנו. אם נאהב אותנו באמת, נהיה מלאים ומאושרים, וכך גם נוכל להעניק לאנשים סביבנו את כל האהבה שבעולם."

וברגע שאמרה "האהבה שבעולם", היא הדליקה את האש מתחת למחבת שחיכתה על הכיריים ומעכה גרגירי פלפל שחור במכתש ועלי שעמדו לצד קרש העץ. ישבתי מהופנטת והסתכלתי עליה כשנעה במטבח בטבעיות.

"זה דורש עבודה יומיומית, אבל זה אפשרי. זה כמו להתאמן על מיטת פילאטיס. המיטה מצוידת בקפיצים. כל קפיץ בצבע מסוים מאפשר התנגדות בדרגת קושי שונה, אבל מטרת־העל היא לעשות את התרגילים בלי לחבר קפיצים למיטה. בלי התערבות חיצונית. ללא ההתנגדות של הקפיצים מצד אחד, וללא העזרה בתנופה של הגוף מצד שני, וזה יכול לקרות רק אחרי שאנחנו מפתחים את מרכז הגוף שלנו. רק כשהליבה, ה־core, חזקה ממש. ככה זה בפילאטיס וככה זה בחיים. כשהסֶנטֶר שלנו חזק ויש לנו שיווי משקל, אנחנו משוחררים, חופשיים ולא זקוקים לתמיכה מבחוץ."

היא העבירה את היד מעל המחבת, כנראה כדי לבדוק אם היא חמה, הניחה את הפטריות בצלחת, זילפה עליהן בנדיבות שמן זית ופיזרה מעל מלח גס, פלפל גרוס מהמכתש וגם איזושהי אבקה שהפיצה בחדר ריח של אדמה אחרי הגשם.

"מה האבקה הזאת?"

"פטריות פורצ'יני מיובשות שאני טוחנת. אבקת קסמים שמעניקה טעם אומאמי לכל מה שפוגש אותה."

הבטן שלי התחילה להרעיש.

בזמן שאנינה היתה עסוקה בתיבול הפטריות, מיהרתי להקליד במנוע החיפוש בטלפון את המילה אומאמי וקראתי: "ביפנית המשמעות היא מתובל או טעים ביותר. האומאמי מעצים ומעמיק את טעמם של מזונות אחרים ונקרא גם הטעם החמישי הנעלם, שהוא לא מתוק, מר, חמוץ או מלוח".

היא הניחה את הפטריות במחבת הלוהטת, וברגע המפגש נשמע צליל צלייה תוסס. היא חזרה לטפל בסלט: פרסה עיגול מהלימון שנותר על הקרש, קצצה אותו לקוביות קטנטנות יחד עם הקליפה והוסיפה לקערה. היא סחטה את שאר הלימון על הירקות כשיד אחת מועכת אותו והשנייה מתחתיה, עוצרת את הגרעינים, יצקה שמן זית ותיבלה בסומאק, מלח ופלפל. את הפטריות הפכה אחרי כמה דקות לצדן השני.

"נכין גם לימונדה," אמרה אנינה. היא הוסיפה סוכר, סירופ מייפל ומים רותחים למיץ הלימון שבקנקן וערבבה הכול בכף עץ עד שהסוכר נמס.

חופן של קוביות קרח שנזרקו לקנקן השמיעו רעש מתפצפץ. היא הוסיפה מים קרים ועוד כף של נוזל מבקבוק ורוד וערבבה.

"הוספת מי ורדים ללימונדה?" שאלתי בחיוך.

"כןןןןןן! זה המרכיב הסודי של הלימונדה שלי, הם נותנים את הקיק."

"אני יכולה לעזור במשהו?"

"בא לך להביא נענע מהגינה?" היא שאלה.

"בטח."

"כשאת יוצאת מהדלת, תפני ימינה. מאחורי עץ הלימון יש כד חרס עם נענע."

יצאתי החוצה לגינה היפה, מצאתי את הכד הגדול שהיה מלא בנענע ירוקה וקטפתי כמה ענפים. חזרתי למטבח ואמרתי לאנינה, "איזו נענע מפוארת יש לך."

"הסוד הוא לשתול אותה לבד בעציץ כי היא שתלטנית, לא נותנת לאף עשב תבלין לחיות לידה." היא צחקה, שטפה את הנענע בברז והוסיפה לקנקן.

התיישבנו לאכול. על השולחן העגול במטבח היה מתקן ריבועי מעץ עם חלוקה פנימית לארבעה תאים, כמו במסעדות איטלקיות. בתא אחד היו מזלגות, בשני סכינים, בשלישי כפיות וברביעי מפיות נייר. כמה יפה ונוח, חשבתי לעצמי. אנינה העמיסה את הצלחת שלי בסלט שנראה כמו גבעת פסיפס צבעונית ולצדו הניחה שתי פטריות צלויות. הסלט היה מנוקד בסומאק סגול, חמצמץ במידה וטרי כל כך. היו בו גם חתיכות קטנטנות של גבעול סלרי ופלפל והרבה עשבי תיבול קצוצים רעננים. לפטריות החמות היה טעם של סטייק עסיסי. איזה רעיון גאוני לצלות ככה פטריות. היא אכן אנינה, אנינה, חשבתי לעצמי.

מרוב שהסלט היה לי טעים, פנטזתי לשתות את המיץ שלו, אבל התביישתי וויתרתי. במקום זה גמעתי את הלימונדה המתוקה והמצוינת. אנינה, לעומת זאת, לקחה את הצלחת שלה, קירבה לפה ושתתה את המיץ בטבעיות. הנה אישה משוחררת, חשבתי לעצמי בחיוך.

"אז על מה יהיה הספר שלך?" שאלתי, כי כבר הייתי סקרנית.

"על מודעות. כי מודעות היא כל מה שיש לנו בחיים, אם אנחנו רוצים להיות הגרסה היותר טובה ושמחה של עצמנו."

"למה את מתכוונת?"

"הרחבת התודעה היא הדבר האמיתי. היא מעניקה לנו אושר שאינו בר חלוף כמו הנאות החיים, שהן אמנם חשובות, אבל מספקות לנו שמחה רגעית בלבד."

לא הייתי סגורה ביני לבין עצמי אם הצלחתי לתפוס את מה שהיא אמרה. האם אני מרגישה שהאושר רחוק ובלתי־מושג כתוצאה מנסיבות חיי, או מפני שאני לא במודעות? ולמה היא מתכוונת כשהיא אומרת "מודעות"? אני מודעת היטב למצבי, אולי אפילו יותר מדי. המבט שלי כנראה הסגיר אותי, כי אנינה אמרה, "את תביני. לאט־לאט. כל יום קצת. אולי הסיפור הבא יעזור," ולקחה שלוק מהלימונדה.

"יום אחד הלכתי לירקן לקנות תפוחים, חזרתי הביתה וגיליתי שכולם רקובים. זאת לא היתה אשמתי, הירקן התחמן סידר אותי. למחרת שוב הלכתי לירקן, ראיתי שהתפוחים לא טובים, אבל לקחתי בכל מקרה. זה ההרגל שלי וקשה לי להפסיק, אבל זאת אחריותי. ביום השלישי הלכתי לירקן, ראיתי את התפוחים הרקובים, והחלטתי הפעם לוותר ולא לקנות תפוחים. ביום הרביעי הלכתי לירקן אחר."

כתבתי במחשב את הסיפור מילה במילה והסתכלתי על אנינה כדי לשמוע את ההמשך, אבל אז היא אמרה, "זהו להיום. ניפגש מחר באותה השעה."

בלילה יצאתי לטיול עם ריצ'י, הכלב הזקן והאהוב שלי, וחשבתי על אנינה. יכולתי להמשיך את הפגישה שלנו עוד כמה שעות טובות, להקשיב לה מדברת ולהסתכל עליה מבשלת. אפילו קצת התעצבתי שהיא הסתיימה מהר כל כך. תחושת הבדידות התפוגגה כשהייתי איתה, ואנינה בהחלט השאירה טעם של עוד, תרתי משמע. המילה "אומאמי" עלתה לי לראש. היא כנראה סוג של אומאמי. מעין תבלין מסתורי שעוד לא הצלחתי ממש לפענח, אבל ללא ספק כזה שמעצים את מי שלידו.

חשבתי על התמונה שלה על המקרר, על סיפור הירקן והתפוחים, על אהבה מיד ראשונה, ללא תנאים, על מיטת הפילאטיס והקפיצים המשוחררים, ונזכרתי בשיר Freelove של דפש מוד.

פיזמתי אותו לעצמי תוך כדי הליכה אטית עם הכלב.

כשחזרנו הביתה, מזגתי לי כוס יין אדום יבש, בדקתי שיש לריצ'י אוכל בכלי והחלפתי לו את המים בקערה השנייה. הוא לגם מהם דקה ארוכה ואז הגיע אלי לקבל את ליטוף הלילה הקבוע, משאיר אחריו שביל של טיפות מים. הרמתי אותו לחיקי, נתתי לו נשיקה על האף הרטוב וליטפתי אותו בראש ובעורף. איך אפשר להרגיש בודדה כשהיצור המתוק הזה חי איתי בבית?