אהבתו של נסיך הכתר

1

זו היתה אחת מאותן שעות אחר הצהריים של דצמבר שנגעו באופן קסום בשדרה החמישית.

הערב טרם ירד, אך הפנסים כבר דלקו והזהיבו את עלעלי השלג שצנחו בעצלתיים מהשמיים. חלונות הקרינו חמימות דבשית בדירות המולטי-מיליונרים שמילאו את גורדי השחקים לצִדי הרחוב האגדי. מעבר לרחוב נצנץ הסנטרל פארק תחת האבקה הלבנה הרכה.

היה בכך כדי לגרום אפילו לתושבי ניו יורק התשושים לחייך, אך לא לגבר שעמד ליד חלון בגובה שש עשרה קומות מעל הרחוב.

איזו סיבה יש לגבר לחייך כשהוא שטוף חמת זעם?

שייח' סלים אל-טאג', נסיך הכתר של ממלכת סנאהדאר, אביר מדבר אלהאנדרה ומגן בני עמו, עמד ללא נוע ובידו כוסית ברנדי מזכוכית באקארה. צופה מזדמן עשוי היה לחשוב שעיניו הכחולות בהירות של סלים היו נעוצות במראה שתחתיו. האמת הייתה שהוא כמעט לא הבחין בו. מבטו של סלים היה מופנה אל תוך תוכו, אל מה שקרה לפני אותם חמישה חודשים ארוכים... עד שהבזק תנועה פתאומי החזיר אותו אל ההווה.

זה היה נץ.

לרגע נראה היה שהיצור הפראי תלוי באוויר, ואז הוא נחת ברוב חן על מעקה אדן החלון ונאחז בו בטפריו החדים כתער, כפי שעשה לעיתים כה קרובות בחודשים האחרונים.

העוף לא היה שייך לעיר. הוא בהחלט לא היה שייך לנקיקי בטון אלה בעונת שנה זו, אך הנץ, כמו סלים, היה יצור שורד.

סלים חש שמשהו מהמתח שבו מתפוגג. הוא חייך, הרים את כוסו בברכה אילמת ולגם עמוקות את הנוזל הענברי שבה.

הוא לא היה רגשן. רגשנות היתה חולשה. הוא היה גבר שהעריץ אומץ, נחישות ודבקות במטרה. הנץ גילם את כל התכונות האלה, הוא שרד בסביבה העוינת הזו ושגשג בה.

כך גם הוא.

אולי הדימוי היה מוגזם. ובכל זאת היה בלתי אפשרי להימנע ממנו. סלים היה הרבה דברים, לא כולם טובים כפי שהוכיחו החודשים האחרונים, אך בעיקר הוא לא היה אדם שמתחמק. יש להתמודד עם המציאות, יהיו התוצאות אשר יהיו.

בחוץ, על מעקה אדן החלון, סתר הנץ את נוצותיו החומות-צהבהבות ומיקד את מבטו בפארק. הערב עמד לרדת, והנץ התכונן לציד האחרון של היום.

האם הציד יהיה מוצלח? סלים לא פקפק בכך. היצור היה ציפור טרף, צייד מושלם שנחישותו הקרה הממוקדת היטב גזרה את דינו של טרפו הנמלט על נפשו.

עוד דימוי, חשב סלים, וחש בשריר מתהדק גבוה בלחיו.

הנץ הופיע שנה קודם לכן, מרחף ללא כל מאמץ במרומי התנועה הגועשת, ואז נחת על אדן החלון מול עיניו של סלים.

המראה החריד אותו.

הוא הכיר היטב נצים. הוא גידל אותם, אילף אותם, העיף אותם בהרים ובמדבריות סנאהדאר. הוא הכיר את אומץ לבם, את עצמאותם, את הפראות האלגנטית שפעמה בדמם, בניגוד לשלווה שבה הם למדו לשבת על אגרופו של אדם.

בהביטו בעוף הוא התמלא צער בשל הגורל שללא ספק צפוי לו. יצור פראי לא יוכל לשרוד פה.

טעות.

העוף קבע שהשדרה האלגנטית והפארק שייכים לו, והוא שלט בהם כפי שהיה שולט ביערות או במדבריות שאין ספק שהיו אמורים להיות ביתו. סלים ויתר ברצון על המרפסת. היו שתיים אחרות, אחת בכל קומה מדירת שלוש הקומות שלו. הוא היה מוכן ברצון לחלוק את הבעלות של אחת מהן עם אורחו הפראי.

הנץ עשה חיל בבדידות ובביטחון בחושיו הטבעיים. הוא לעולם לא יניח לדבר להביס אותו.

חיוכו של סלים נמוג.

כך גם הוא. הוא היה לבדיחה חמישה חודשים קודם לכן, והעלבון יטופל, ובקרוב. הוא הרים את כוסית הברנדי אל שפתיו והניח ללהט שארית המשקה לצרוב את גרונו.

הזיכרון עדיין הרתיח את דמו. כיצד שיקרו לו. כיצד הוא הוּלך שולל במשחק העתיק ביותר בעולם.

כיצד האישה השפילה אותו.

היא שיקרה לו בדרך הגרועה ביותר. היא שיחקה משחק בזרועותיו, משחק שהוא מעולם לא האמין שהוא יהיה בו הקורבן.

היא שיקרה לו בגופה.

אנחותיה. גניחותיה. הלחישות הקטנות ששיגעו אותו.

כן, הו, כן. עשה זאת שוב. גע בי, שם, סלים. אה... אה, כך. כך. בדיוק... כן. פיך. ידיך...

לעזאזל!

הזיכרון לבדו גרם לו להתקשות. שקרים, הכול, ובכל זאת הוא לא הצליח לשכוח את תחושתה. את הלהט המשיי הזה. את מתיקות פיה. את משקל שדיה בידיו.

דבר מכל אלה לא היה אמיתי. רעבונה המיני, כן. אך רעבונה אליו – אליו, לא למה או למי שהוא היה – היה שקר. היא הונתה אותו, שיחקה בו, הפכה אותו לעיוור לאמת.

היא אִפשרה לעצמה לגזול את כבודו.

באיזו דרך אחרת אפשר לתאר את הבוקר שבו התעורר וגילה שהיא נעלמה, ועימה עשרה מיליון דולר?

רעד של זעם טהור שצף דרכו. הוא הפנה את גבו אל החלון וחצה את החדר האלגנטי אל ארונית מעץ טיק שהיתה לאורך הקיר. בקבוק הקורבואזייה ניצב במקום שבו הוא השאיר אותו, הוא הסיר את הפקק ומזג לעצמו משקה שני.

טוב. חלק מזה היה הגזמה. הוא לא באמת התעורר וגילה שגרייס נעלמה. כיצד זה היה אפשרי אם הם מעולם לא בילו יחד את הלילה כולו?

מצחו של סלים התקמט.

כן, פעם אחת. פעמיים, אולי. לא יותר, ובפעמים אלה הוא נשאר כל הלילה בגלל מזג האוויר או השעה המאוחרת. מעולם לא מכל סיבה אחרת. היתה לה דירה משלה. לו היתה דירה משלו. כך הוא העדיף זאת, תמיד, ללא קשר לאורכו של הרומן. יותר מדי ביחד, גם אם הסקס היה טוב, הוביל תמיד ליחסי קרבה, ויחסי קרבה הובילו לשעמום.

בפעם האחרונה הוא יצא ממיטתה בליל שישי, טס לצורך עסקים לחוף המערבי, וכשהוא שב לניו יורק שבוע לאחר מכן, היא נעלמה. כך גם עשרת מיליוני הדולר שנלקחו במעילה מחברת ההשקעות שהוא הקים והפך לכוח עולמי.

נלקחו במעילה מחשבון שרק לו היתה גישה אליו.

סלים לקח לגימה ארוכה מהברנדי, פנה וצעד לאיטו אל קיר הזכוכית. השלג פחת, הנץ עדיין ישב על המעקה ללא תנועה מלבד הגל הקל שחלף בנוצותיו החומות-אפורות-צהבהבות.

עשרה מיליון דולר, שאף לא אחד מהם נמצא או התגלה. האישה שגנבה אותם לא נמצאה גם היא. אך היא תימצא. הו, כן, היא תימצא, ובקרוב מאוד.

זה היה הדבר היחיד שעליו הוא היה מסוגל לחשוב מאז שיחת הטלפון מהבלש הפרטי שהוא שכר אחרי שהמשטרה והאף-בי-איי העלו חרס בידם. זה היה הדבר היחיד עליו הוא היה מסוגל לחשוב עכשיו, כשהוא ממתין שאותו אדם יגיע.

חמישה חודשים. עשרים שבועות. מאה ארבעים וכמה ימים... ועכשיו, סוף סוף, הוא ישיג את מה שהשתוקק לו, ערך עתיק שאבות אבותיו היו ללא ספק מאשרים.

נקמה.

עוד לגימה מהברנדי. הוא הותיר נתיב של להבה חלקלקה שזרם מטה בגרונו, אך האמת היתה שדבר לא יכול היה לחמם אותו. כבר לא. לא לפני שהוא ישלים את מה שהחל בקיץ הקודם, כשהוא לקח את גרייס הדסון כמאהבת.

אין בכך כל דבר יוצא מגדר הרגיל.

הוא היה גבר, הוא היה בשיאו המיני, הוא היה – מה הטעם להיות צנוע ברוב טיפשות? – הוא היה גבר שמעולם לא נאלץ לחפש נשים. הן גילו אותו כשהיה בן שש עשרה, שם בבית בסנאהדאר. אם הוא היה מאז ללא אישה, הדבר נעשה מבחירה ולא מכורח.

הבחירה שלו בגרייס היא שהיתה יוצאת מגדר הרגיל. הנשים שהוא בחר כמאהבות היו תמיד יפות. הוא חיבב במיוחד ברונטיות קטנות. הן היו תמיד גם מקסימות. מדוע שאישה לא תצא מגדרה כדי לענג גבר? הוא היה מודרני, הוא התחנך בארה"ב, אך מסורת היתה מסורת! ואישה שידעה כמה חשוב לספק את רצונותיו של גבר היתה אישה שמסוגלת להמשיך ולעניין אותו.

בגרייס לא היה דבר מכל אלה.

היא היתה גבוהה, 1.76 או 1.78מ', ובכל זאת הגיעה רק עד כתפו אפילו בעקבי הסטילטו שהיא חיבבה, אך לא היה סיכוי שמישהו יתאר אותה כ"קטנה".

שערה לא היה כהה – הוא היה חום-צהוב. בפעם הראשונה שהוא ראה אותה כאבו אצבעותיו בשל רצונו העז להוציא את סיכות הראש ולהניח לשיערה לגלוש מטה, וכשהוא עשה זאת לבסוף, היא הזכירה לו לביאה מדהימה.

ובאשר ליציאה מגדרה כדי לענג גבר... היא לא יצאה מגדרה כדי לענג איש. היא היתה מנומסת, רהוטה, אך היא היתה ישירה כמו כל גבר שסלים הכיר מעודו. היו לה דעות בכל נושא, והיא מעולם לא היססה להביע אותן.

היא היתה אתגר יפה ואפוף סוד. היא לא שיגרה ולו פעם אחת את הסימנים שנשים משגרות כשהן מעוניינות בגבר.

עכשיו, כמובן, הוא ידע את הסיבה לכך. היא זממה כבר מההתחלה, טוותה בתחכום את המלכודת. הוא לא הבחין בזה. הוא הבחין רק שהיא היתה שונה.

לסתו של סלים התהדקה.

לעזאזל, היא בהחלט היתה שונה.

היא הוליכה אותו שולל.

הוא מעולם לא עירב עסקים בהנאה. לא עובדים ומשחקים באותו מקום. אם עושים זאת, יש בכך מתכון ודאי לצרות. הוא תמיד ידע זאת.

אירוע בלתי צפוי הביא אותה לחייו. מנהל הכספים הראשי שלו – רווק מיושב וכמעט קודר, בעל שיער במצב התקרחות מתקדם ומשקפיים עבי מסגרת ונטול חוש הומור – נקלע למשבר אמצע החיים והסתבך עם בלונדינית מחומצנת ומכונית פורש. יום אחד הוא ישב ליד שולחנו. למחרת הוא התגורר עם "בלונדי" בדירה במיאמי.

כולם צחקו.

"ירד מהפסים בגלל בחורה", שמע סלים מישהו אומר. הוא צחקק עם כולם, אך המצב היה רציני. הם נזקקו למחליף, ומהר. סלים עשה את הדבר ההגיוני וקידם את עוזר מנהל הכספים, תומס שיפלי, למשרה הרמה.

כך נוצר חלל נוסף בחברה. עכשיו מנהל הכספים הראשי שלו נזקק לעוזר.

"משחק דומינו," אמר מנהל הכספים שלו במשיכת כתף מתנצלת, אך סלים ידע שזו היתה האמת. הוא אמר לו לשכור מישהו. דבר כה פשוט. דבר כה פשוט, לכל הרוחות...

לעזאזל, כוסית הברנדי היתה שוב ריקה. סלים צעד אל הבר ומילא אותה. היכן הבלש? הפגישה שלהם נקבעה ל-16:30. הוא הביט בשעונו. השעה היתה בקושי ארבע. חוסר הסבלנות שלו בלבל אותו.

הירגע, הוא אמר לעצמו. הוא המתין זמן רב כל כך, הוא יכול להמתין עוד מעט.

בחוץ ירדה החשכה הארוכה של הלילה החורפי. הגיע הזמן להדליק את האורות, אך החשכה התאימה יותר למצב רוחו.

כל פרט ממה שקרה, לאחר שהוא אמר למנהל הכספים החדש שלו לשכור עוזר, נותר חי, כמו גם הרגע שבועיים לאחר מכן כששיפלי נכנס למשרדו.

"חדשות טובות," הוא אמר. "מצאתי שלושה מועמדים. כל אחד מהם יהיה בחירה מעולה."

סלים היה בעיצומה של עסקת השתלטות של מיליארד דולר. לא היה לו זמן לכל דבר אחר.

"מדוע אתה אומר לי?" הוא אמר קצרות. "בחר אחד."

שיפלי התנגד. "אני חדש," הוא אמר, "וגם העוזר הזה יהיה חדש. אני מעדיף לא ליטול את מלוא האחריות, אדוני. אני חושב שאתה הוא שצריך להחליט סופית."

סלים רטן, אך הוא ידע ששיפלי צדק. אלהאנדרה השקעות היתה, כפי שאומרים האמריקנים, התינוק שלו. הוא הקים אותה, הוא ניהל אותה. הוא העניק לאנשיו סמכות מלאה, אך הוא תמיד הבהיר היטב שהוא חייב להישאר בתמונה, והנושא שעמד לפניו דרש ממנו לעבוד בקרבה רבה לעוזר מנהל הכספים החדש שלו.

יום לאחר מכן הוא פגש את שלושת המועמדים. לכולם היו קורות חיים מצוינים, אך של אחד מהם היה יוצא מן הכלל.

היה בו רק חיסרון אחד.

היא היתה אישה.

אישה עוזרת מנהל כספים? לא היו לו דעות קדומות נגד נשים – כמובן שלא – אבל באמת, כמה יכולה אישה להיות מוכשרת כשמדובר במורכבות של כספי תאגיד?

מוכשרת מאוד, כפי שהתברר.

לגרייס הדסון היו תארים מקורנל ומסטנפורד. היא עבדה בשתיים מהחברות הטובות ביותר בוול סטריט. היא התבטאה בבהירות, היתה בעלת ידע, ואם היא היתה גם האישה היפה ביותר שהוא ראה בחייו, מה זה משנה?

גישתה היתה מנומסת אך מאופקת. כזאת היתה גם גישתו. היה העניין של לא לערב עסקים בהנאה, ומלבד זאת, היא לא היתה הטיפוס שלו.

ובכל זאת, הצרידות בקולה רדפה אותו בחלומותיו באותו לילה. הוא מצא את עצמו תוהה כיצד היא תיראה כששפעת תלתליה החומים פזורים סביב פניה דמויי הלב, ובמהלך הראיון אף היה רגע אחד, שלא ייאמן, שבו הוא תהה מה היא לובשת תחת חליפת הארמני השחורה שלה...

זה לא משנה, דבר מכל אלה לא משנה. הוא אמר זאת לעצמו, ושכר אותה.

שלושה חודשים אחר כך הוא שכב איתה.

זה היה ערב שישי. הם עבדו עד מאוחר, הוא הציע לה הסעה הביתה. היא התגוררה בסוהו, הוא הזכיר שהוא הוזמן לתערוכה בגלריה בשכונתה ביום ראשון. האם היא תרצה ללכת איתו? הוא לא התכוון להציע, אך משעשה זאת הוא אמר לעצמו שמאוחר מדי לבטל. כשהיא היססה, הוא התבדח על כמה הדברים האלה משעממים ושהיא תוכל להציל אותו ממוות משעמום אם היא תאמר כן.

היא צחקה, אמרה טוב, למה לא? הם החליפו ברכת לילה טוב מנומסת.

הם היו מנומסים גם ביום ראשון ממש עד השנייה שלקח אותה לביתה. עיניהם נפגשו והוא ידע שהוא שיטה בעצמו, אף שהוא מעולם לא נגע בה, מלבד לחיצת ידה ביום שהוא שכר אותה, הוא חלם עליה, הוא השתוקק אליה במשך שבועות.

ללא אזהרה הוא אחז בכתפיה ואסף אותה לזרועותיו.

"לא," היא אמרה, ואז לכד פיו את פיה.

פיה היה חם ומתוק, נשיקותיה היו פראיות כשלו. זה היה כאילו הוא מעולם לא נישק אישה עד אותו רגע. טעמה היה כסם, הדרך שבה התרחבו אישוניה עד שעיניה הפכו בריכות של שחור עמוק ביותר גרמה לו לרצות לטבוע במצולותיהן.

"סלים," היא לחשה כשהוא אחז את פניה בידיו, "סלים, אסור לנו..."

ידיו החליקו אל מתחת הז'קט שלה, אצבעותיו חיככו את פטמותיה, והיא השמיעה קול קטן שהוא מעולם לא שכח. רגע לאחר מכן הוא דחק אותה אל הקיר, חצאיתה הצנועה נדחפה מעלה אל ירכיה, תחתוני התחרה שלה נדחקו הצידה והוא היה בתוכה, עמוק בתוכה, בולע בפיו את זעקותיה, נע, נע, תובע אותה כפי שהשתוקק לעשות מההתחלה, ולעזאזל עם העובדה שהם היו עדיין במסדרון מחוץ לדירתה ושכל אחד יכול היה לעבור ולראות אותם, לעזאזל עם הדבר הנכון או הלא נכון, לעזאזל עם הנימוס.

לעזאזל עם הכול מלבד התשוקה שאיכלה את שניהם.

היא הגיעה לשיא בזרועותיו, וכשהם יכלו סוף סוף שוב לנשום, היא נעצה את מפתחה בחור המנעול והוא נשא אותה אל חדר השינה שלה והתעלס איתה שוב ושוב ושוב.

הוא התעלס איתה בשלושת החודשים הבאים. בכל מקום שיכול היה. במיטתו. במיטתה. במושב האחורי בלימוזינה שלו כשמסך ההפרדה מורד. במוטל קטן בניו אינגלנד, ופעם אחת במשרדו – במשרדו, עד כדי כך היא הצליחה לכשף אותו, כי היא אכן כישפה אותו, משכה אותו מטה מטה אל ים של תשוקות שעיוורו את עיניו מלראות את כל השאר.

שלושה חודשים לאחר שהחל הרומן שלהם, היא נעלמה.

כן נעלמו גם עשרת מיליון הדולרים וכל אשליה שהוא היה מספיק טיפש לטפח.

כוסית הקריסטל התנפצה בידו של סלים. נוזל ענברי ניתז על רצפת העץ, רסיסי זכוכית נפלו מטה כמטר. זרזיף של דם התנקז בכף ידו, והוא שלף ממחטת פשתן לבנה ונקייה מהכיס הפנימי בחליפתו, כרך אותה סביב ידו וחסם את הזרם האדום.

"לעזאזל." הוא נהם, קולו נשמע חד בדממת הפנטהאוס.

בהתחלה הוא הפנה את זעמו אל שיפלי. האם הבן אדם לא בדק את קורות החיים שלה? אך שיפלי בדק, וסלים הבין לבסוף אל מי עליו להפנות את כעסו.

אל עצמו.

הוא נפל בפח העתיק ביותר בעולם. פח תחבולות של אישה. נפל בפח השקרים, פח ההונאה הערמומית של אישה יפה שידעה להשתמש במין כדי לעוור גבר מלראות את האמת... ומדוע, לעזאזל, הוא חושב שוב על הפרטים האלה?

הוא הכיר את כולם טוב מדי, הוא עבר עליהם יותר פעמים משהיה אפשר, הוא מסר אותם למשטרה, לאף-בי-איי, לבלש הפרטי, נשא את ההשפלה של מבטם המקנטר כשהוא נאלץ לומר כן, כן, היה לו קשר איתה, כן, היה להם רומן, כן, היתה לה גישה למשרדו בבית, לשולחנו, למסמכיו, למחשב שלו...

איש לא הצליח למצוא אותה או את הכסף.

ואז, הבוקר, התקשר הבלש הפרטי.

"הוד מעלתך," הוא אמר, "איתרנו את מיס הדסון."

סלים נשם עמוק וקבע פגישה עם האיש. כאן. בבית. איש במשרד לא דיבר על מה שקרה – איש מעובדיו לא היה טיפש – אך ארור הוא אם הוא ידבר על כך בעבודה.

תנועה פתאומית משכה את תשומת לבו. הנץ התעופף באוויר, תנופה אחת של כנפיו החזקות והוא היה מעל השדרה החמישית. עוד תנופה, והוא נראה כצללית על רקע השמים המחשיכים מעל הפארק.

אם הציפור מעוניינת בציד מוצלח, הוא חייב להיעשות עכשיו.

האינטרקום השמיע זמזום מנומס. סלים הביט בשעונו. הבלש הקדים. זה היה טוב. ככל שהוא יקדים לקבל את המידע הדרוש לו, כך ייטב.

"כן?" הוא אמר, מרים את שפופרת האינטרקום.

"מר ג'ון טאגרט בא אליך, אדוני."

"שלח אותו למעלה."

סלים צעד אל המבואה המרוצפת שיש, שילב את זרועותיו וחיכה. מספר רגעים אחר כך נפתחו דלתות המעלית הפרטית בגלישה וטאגרט יצא ממנה. הוא החזיק תיק עור דקיק תחת זרועו.

"הוד מעלתך."

"מר טאגרט."

הגברים לחצו ידיים. סלים החווה בידו אל טאגרט להיכנס לפניו אל חדר המגורים, שם הביט טאגרט במשקה השפוך, ברסיסי הזכוכית ואז בידו העטופה בממחטה של סלים.

"תאונה," אמר סלים. "שום דבר מדאיג. אתה רוצה לפשוט את המעיל?"

טאגרט השיב בפתיחת רוכסן התיק שלו, הוציא אוסף מסמכים ונתן אותם לסלים. על פני המסמכים היתה תמונה.

סלים חש שהרצפה נעה לרגע תחת רגליו.

"גרייס הדסון," אמר טאגרט.

סלים הנהן. כאילו היה צריך לומר לו. מובן שזו היתה גרייס. היא עמדה ברחוב שיכול היה להיות בכל עיר, לבשה חליפה ונעלי עקב ונראתה תמימה וחפה מכל פשע, ולעזאזל איתה, היא לא היתה דבר מאלה.

"היא גרה בסן פרנסיסקו בשם גרייס האנטר."

סלים הרים את מבטו. "היא בקליפורניה?"

"כן, אדוני. היא גרה שם. עובדת בבנק פרטי. היא רואת החשבון הראשית שלהם."

ירידה בדרגה מעוזרת מנהל כספים באלהאנדרה השקעות, מצד שני גרייס לא יכלה להציג מכתב המלצה. סלים הקדיר את פניו. לא שהיא נזקקה למכתב כזה. עשרה מיליון דולר, והמאהבת שלו לשעבר עובדת כרואת חשבון?

"האנטר היה שם הנעורים של אימה, והעבודה מאפשרת לה לא להתבלט. זה די נפוץ בקרב גנבים פיקחים. בעוד שנה או שנתיים היא תצא לברזיל או לקריביים ותתחיל לבזבז את הכסף."

סלים הנהן. גרייס אכן היתה פקחית. אך לא פקחית מספיק.

"איך ייתכן שהרשויות לא הצליחו לאתר אותה?"

הבלש הפרטי משך בכתפיו. "הם עסוקים בהרבה עניינים דחופים."

סלים הביט שוב בתמונה. משום מה הוא ציפה לכך שהיא תיראה אחרת. זה לא קרה. היא עדיין היתה גבוהה, עדיין דקת גזרה, בעלת עיניים לא חומות ולא ירוקות אלא משהו ביניהם. כל השיער המרהיב היה משוך כתמיד לקצה ראשה ואסוף בקפידה.

הוא נזכר במגע אותו שיער. משיי. רך. כיצד הוא הסתלסל קלות סביב אצבעותיו. כיצד הוא גלש במורד גבה כשהוא הסיר את הסיכות, כיצד הוא נישק את כתפיה ואת הפטמות המתוקות והוורודות בשדיה הזקורים.

"האם יש לה מאהב?"

קולו היה קשה. השאלה הפתיעה אותו. הוא לא ידע שהוא עומד לשאול אותה. התשובה לא היתה חשובה, אך הוא היה סקרן. הוא הכיר את תאבונה המיני. היא לא היתה אישה שתישאר זמן רב ללא גבר.

"לא בדקתי זאת," טאגרט חייך חיוך קטן. "אבל נראה שהבוס שלה די מעוניין."

נדמה היה שאגרוף הוטח בבטנו של סלים. "מה זאת אומרת?"

הבלש משך בכתפיו. "לפעמים הוא מלווה אותה הביתה בערב. והוא לוקח אותה איתו לוועידה בבאלי. הם יהיו שם שבוע." עוד חיוך קטן. "אתה יודע איך זה, הוד מעלתך. אישה נאה, גבר מבחין..."

כן. הוא ידע. לעזאזל, ידע ועוד איך. ועכשיו הוא ידע גם מדוע היא עבדה בבנק בסן פרנסיסקו.

"איני יכול לומר שאני מאשים אותו, אם תשאל לדעתי..."

"איני משלם תמורת דעותיך, טאגרט."

הבלש בלע בקושי את רוקו. "לא, אדוני. לא התכוונתי..." הוא ניקה את גרונו. "כל מה שאתה זקוק לו נמצא בתיק הזה. כתובתה של הגברת, מקום עבודתה, אפילו שם המלון בבאלי שבו היא והבוס שלה... שבו תתקיים הוועידה הזאת."

סלים הנהן בנוקשות. מה הטעם להאשים את השליח בשל ההודעה? העובדה שטאגרט היה ערני מספיק כדי להבחין באמת על גרייס בשעה שהוא עצמו לא היה כזה, לא היתה אשמתו של איש מלבדו.

הוא הניח קלות את ידו על כתפו של הבלש וליווה אותו אל המעלית.

"עזרת לי מאוד."

"האם אתה רוצה שאדווח לרשויות, שייח' סלים?"

"אני אטפל בכך מעכשיו."

טאגרט הנהן. "אם אתה מתכוון ללכת בעקבותיה בעצמך, אני יכול לברר אלו הסכמי הסגרה יש לנו עם באלי."

באמת אדם ערני.

"רק שלח אליי את החשבון הסופי, ותודה על כל מה שעשית."

טאגרט נכנס אל המעלית. סלים המתין עד שהדלתות נסגרו, ואז צעד לאיטו דרך חדר המגורים אל החלון.

אך למה שהוא ילך בעקבות גרייס בעצמו? היו לו קשרים במשרד החוץ. הם יכולים היו להביא אותה, הוא יתמודד איתה לאחר שהם יעשו זאת.

תנועה מטושטשת.

זה היה הנץ, צולל בשמיים, טפריו שלופים לעבר צללית אפורה על המדרכה. הטרף רעד אחוז בלפיתתו כשהציפור נסקה מעלה. כשהנץ נחת על אדן החלון, הצללית האפורה כבר לא נעה.

הנץ הביט סביב בריכוז אדיר, ואז נטה לעבר הפרס שהוא היה ראוי לו. הוא עשה את הדבר שהוא חונך לעשותו.

לסתו של סלים התהדקה. וכך יעשה גם הוא.

הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו והכה במקש חיוג מהיר. הטייס שלו ענה בצלצול הראשון.

"אדוני?"

"כמה מהר תוכל להכין את המטוס לטיסה לבאלי?"

"באלי," אמר הטייס, כאילו סלים שאל על טיסה לוורמונט. "אין בעיה, הוד מעלתך. כל מה שעליי לעשות הוא לקבוע תחנות תדלוק ולהודיע על תכנית טיסה."

"עשה זאת." הורה לו סלים.

ואז הוא סגר את הטלפון, זרק מבט אחרון בנץ ויצא במהירות מהחדר.