אהבת אמת

1 הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו *

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות.

ג'ואן דידיון

המוח שלנו מתוכנת ליצור סדר, נרטיב מגובש, והסיפורים שלנו הם העוגנים שלנו. הם אומרים לנו מי אנחנו, מה הכי חשוב, מה אנחנו מסוגלים לעשות, מהם החיים שלנו, בעצם.

משהו קורה לנו בילדות - נגיד שכלב נושך אותנו - ופתאום יש לנו סיפור. אנחנו הופכים מפוחדים מכל הכלבים, ובמשך שנים לאחר מכן, אנחנו מתחילים להזיע ברגע שכלב מתקרב אלינו. אם נקדיש לכך תשומת לב, יום אחד נבין שבנינו בראש סיפור שלם על מין שלם בהתבסס על תקרית אחת בלבד עם חיה אחת בלבד - ושהסיפור שלנו לא באמת נכון.

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם הנושא המרכזי בפסיכואנליזה שלנו. אם אנחנו ילדים להורה אלכוהוליסט, תלותי, אנחנו עשויים להסיק - בצורה לא מודעת - שהתפקיד שלנו הוא לטפל בכולם, גם במחיר פגיעה בעצמנו. אם בהיותנו מבוגרים אנחנו מאובחנים כחולים במחלה קשה, אנחנו עלולים להאמין שזאת אשמתנו ולבנות סיפור סביב זה: לא אכלנו כמו שצריך. נשארנו זמן רב מדי במערכת יחסים רעילה. עד שלא נתחיל להטיל ספק בהנחות הבסיסיות שלנו לגבי עצמנו, ולראות אותן כדבר משתנה, לא יציב, נחזור שוב ושוב על דפוסים קבועים, ומתוך הרגל נמשיך לשחזר סיפורים ישנים, שמגבילים את היכולת שלנו לחיות ולאהוב את עצמנו בלב שלם.

למרבה המזל, ברגע שאנחנו שואלים אם סיפור כלשהו נכון או לא נכון ברגע הנוכחי, אנחנו כבר נותנים לעצמנו כוח לנסח אותו מחדש. אנחנו מתחילים לשים לב לכך שאפשר להציג כמעט את כל הסיפורים שלנו באור שונה, תלוי בנקודת המבט שלנו. לפעמים אנחנו יכולים להיות גיבור הסיפור שלנו, ופעמים אחרות, הקורבן.

אני חושבת על ג'ונה, שהיה הראשון במשפחה שלו שהלך לקולג'. אפילו הצעד הראשון של ההרשמה לקולג' היה מרתיע, ולאחר שהוא התקבל, הוא היה צריך למצוא דרך לממן את הלימודים שלו בעצמו. כלומר, ללהטט בין משמרות ארוכות בעבודה ועומס גדול בלימודים. הוא נאבק כדי לעמוד בקצב של הכיתה. אבל, כפי שהוא גאה לספר, המכשולים שהוא התגבר עליהם הפכו מפתח להצלחתו. ג'ונה סיים את לימודיו ומצא עבודה טובה, שם הוא פגש את בת זוגו. עשור לאחר סיום הלימודים, ג'ונה אומר, "תראו אותי היום."

אבל ייתכן שג'ונה יכול לספר את הסיפור שלו בדרך אחרת, כשהכאב מגלם תפקיד מרכזי יותר. יהיו יותר זיכרונות של לילות בודדים, תחושת הדרה, חששות שהוא בכלל מתחזה. ג'ונה עלול לתאר איך כל העולם היה נגדו ולהתעכב על אנשים שזלזלו בו. הוא עדיין יהיה גיבור הסיפור, אבל כזה שמאופיין בתסכול ובמרירות.

רבים מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אהבה הם כמו גרסה כואבת לסיפור של ג'ונה. אנחנו נוטים להתייחס לאובדן מהעבר בהאשמה עצמית יותר מאשר בחמלה. וכשמדובר בהווה שלנו, אנחנו נוטים להפריח השערות כדי למלא את החסר: חבר לא מתקשר בשעה היעודה ואנחנו משוכנעים שהוא שכח אותנו, כשלמעשה הוא לקח את הילד החולה שלו לרופא. הבוס שלנו מבקש לדבר איתנו ואנחנו משוכנעים שעשינו משהו לא בסדר, ובעצם הוא רוצה למנות אותנו לפרויקט חדש. מאחר שאנחנו לא מודעים לכך שאנחנו מגוללים סיפור, הנרטיבים האלה עלולים לתרום לחרדה ולדיכאון, לצמצם את התקווה שבתוכנו ולכרסם בערך העצמי שלנו.

אחד התלמידים שלי ייחס את נישואיו וגירושיו הכואבים, וכך גם מערכות יחסים "כושלות" אחרות, לתחושת חוסר הערך האישית ולהאשמה העצמית המתמדת שלו. "אני כל כך רגיש מפני שאני מייסר את עצמי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע," הוא אמר, "אילו הייתי יותר חומל על עצמי במערכות היחסים הקודמות שלי, אולי הייתי רוכש מנגנוני התמודדות טובים יותר." בעזרת פסיכותרפיה ומדיטציה התלמיד הזה למד להטיל ספק בסיפור השלילי שהוא מספר לעצמו ולהתעלם מהפטפוט התמידי של המבקר הפנימי שלו.

דיאן, שבן הזוג שלה ביטל לאחרונה את אירוסיהם, האשימה את עצמה מיד לאחר מכן על שהיא "בלתי ניתנת לאהבה", אף שגם היא טיפחה ספקות משמעותיים לגבי עתיד מערכת היחסים שלהם. אבל במקום לעצור ולחקור בעזרת מיינדפולנס וחמלה עצמית את המקור לסיפור שהיא אינה ניתנת לאהבה, דיאן קפצה למסקנה השלילית שאותה נשאה מאז ילדותה.

אילו היינו שומעים חבר אומר, "אני לא שווה הרבה. אני לא מעניין, נכשלתי בכל כך הרבה דברים ובגלל זה אף אחד לא אוהב אותי," קרוב לוודאי שהיינו ממהרים לצאת להגנתו. "אבל אני אוהב אותך," היינו מתעקשים. "גם החברים האחרים שלך אוהבים אותך. אתה אדם טוב." ובכל זאת, לעתים כל כך קרובות אנחנו לא נלחמים בהצהרות השליליות שמציפות את התודעה שלנו בכל יום.

במקום זה עלינו לשאול את עצמנו, אם אסתכל על מה שקורה מבעד לעיניים של אהבה, איך אספר את הסיפור הזה?

להקשיב לסיפורים שנשכחו

החושים שלנו הם לעתים שער אל הסיפורים שלנו, שמעוררים זיכרונות מימים רחוקים. אנחנו קולטים משב ריח של מאפינס אוכמניות טריים, והוא מזכיר לנו את הילדות שלנו - את אוכמניות הבר שגדלו בגינה כשהיה למשפחה שלנו בית קיט. ואז אנחנו ממשיכים: אנחנו מריחים את הים, טועמים את הצדפות שאכלנו כשישבנו על השרפרפים הגבוהים על טיילת העץ, ואנחנו נזרקים לעבר, אל הלילה הנורא שבו אבא השתכר. הזיכרון החד של אותו לילה עשוי להזכיר את המחשבה העצובה שאבא קרוב לוודאי מעולם לא אהב אותנו, ואחריה קפיצה אל ההווה: אולי אני מקולקל מכדי לאהוב, אולי לעולם לא אהיה אהוב.

תהליך זה לא מודע ברובו. התת-מודע שלנו הוא מאגר רחב של חוויות ואסוציאציות, שמסווג דברים הרבה יותר מהר מהתודעה המודעת האטית שלנו, שצריכה לעבוד קשה כדי לחבר את הנקודות. יותר מכך, התת-מודע פועל על בסיס הטיות עוצמתיות מאוד, ונוטה להדגיש את הכאב שלנו.

במקרים מסוימים, הסיפורים המגבילים שרקמנו לגבי עצמנו אפילו לא שייכים לנו. באופן לא מודע אנחנו עשויים לחיות מחדש את החרדה של אמא שלנו, את האכזבות של אבא שלנו, או את הטראומות הלא-פתורות שהסבים שלנו סבלו מהן. "בדיוק כמו שאנחנו יורשים את צבע העיניים שלנו ואת סוג הדם, אנחנו עשויים לרשת גם שאריות של אירועים טראומטיים שהתרחשו במשפחה שלנו," מסביר המטפל מארק ווֹלין, מחבר הספר ״זה לא התחיל אצלך״.7 וולין מספר על מטופלת שהפכה לפתע מאובנת מפחד שמא תיחנק כשימלאו לה ארבעים. רק לאחר שחקרה את ההיסטוריה המשפחתית שלה היא גילתה שסבתה, שעליה סיפרו לה ש"מתה צעירה" מסיבה מעורפלת, נרצחה למעשה בתאי הגזים באושוויץ כשהיתה בת ארבעים בסך הכול.

הרעיון ששאריות טראומטיות - או סיפורים לא פתורים - יכולים להיות תורשתיים הוא רעיון פורץ דרך. המחקר בתחום האפי גנטיקה - ענף בביולוגיה שעוסק בשינויים של ביטויי הגן ומתפתח במהירות, מראה שתכונות יכולות לעבור מדור לדור ועד לשלושת הדורות הבאים. למשל, מחקר שוודי שמהווה אבן דרך מצא שלחוויית מחסור או שפע של סבים וסבתות היו השלכות על חייו של הדור הבא - וכן של הדור שלאחריו.8 מחקר נוסף, שנערך בראשות רחל יהודה, מרצה לפסיכיאטריה ולמדעי המוח בבית החולים "מאונט סיני" בניו יורק, מצא שצאצאיהם של ניצולי שואה נטו להגיב לאירוע טראומטי בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) פי שלושה יותר מאשר ילדים שהוריהם לא היו ניצולי שואה. יותר מכך, יהודה והצוות שלה מצאו שילדים של נשים הרות שהיו באזור מרכז הסחר העולמי כאשר המגדלים קרסו, נטו גם הם יותר להפרעת דחק פוסט-טראומטית.9

אם אתם חושבים שייתכן שאתם חיים את הסיפור של מישהו אחר, וולין מציע לכם לשאול את עצמכם, או את בני משפחתכם, כמה שאלות מפתח. למשל: מי מת מוקדם? מי עזב? מי ננטש או נודה מהמשפחה? מי מת בילדותו? מי התאבד? מי חווה טראומה משמעותית?

בין שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נובעים ישירות מחוויות החיים שלנו ובין שירשנו אותם בתת-מודע מדורות קודמים, זיהוי המקור לסיפור האישי שלנו עוזר לנו לשחרר את ההיבטים השליליים שלו ולנסח אותו מחדש בדרכים שמקדמות שלמות.

לכתוב מחדש את הסיפור שלנו

כשאנחנו בונים את הזהות שלנו, אנחנו נוטים לחזק פרשנויות מסוימות של החוויות שלנו. למשל, "אף אחד לא תמך בי באותה תקופה, אז אני ודאי לא ראוי לאהבה." הפרשנויות האלה נחקקות במוח שלנו ומקבלות תוקף מהתגובות המוגברות של גופנו. וכך הן מתחילות להגדיר אותנו. אנחנו שוכחים שאנחנו כל הזמן משתנים ושיש לנו כוח ליצור מחדש את הסיפור של מי שאנחנו. אבל כשאנחנו כן זוכרים את זה, התוצאות יכולות להיות דרמטיות ולהפוך את חיינו על פיהם.

במשך שנים סטפני נאבקה בנדודי שינה. בשנות השלושים המוקדמות לחייה, הרופא רשם לה תרופה להורדת לחץ דם בגלל מיגרנות חוזרות ונשנות. אך לחץ הדם של סטפני כבר היה נמוך, ובהשפעת התרופה הוא צנח אפילו יותר, מה שגרם לה להיות כל כך מתוחה עד שהיא הרגישה שהיא עלולה למות אם תרשה לעצמה להירדם. במקום לזהות את המקור האמיתי לבעיה, הרופא רשם לה כדורי שינה. עד שסטפני החליטה להתייעץ עם רופא נוסף (שהורה לה להפסיק לאלתר את השימוש בתרופה להורדת לחץ הדם), היא כבר היתה תלויה בכדורי השינה, ונותרה מכורה להם במשך עשרים השנים הבאות.

"שנאתי את עצמי על שאני נוטלת אותם וניסיתי להפסיק כל כך הרבה פעמים, אבל פשוט לא יכולתי," היא נזכרת. "באמת האמנתי שיש בי משהו פגום באופן מולד ושלגוף שלי כבר אין יכולת לישון בלי חומרים כימיים. בלילות שבהם ניסיתי לא לקחת את התרופות הייתי שוכבת במיטה ערה במשך שעות, אחוזת פניקה, ספוגה בזיעה, עד שלבסוף פשוט ויתרתי והושטתי יד לקחת את התרופה."

אבל לפני שנתיים, כשסטפני התחילה לקרוא סיפורים חדשים על הסכנות שבכדורי שינה, היא גמרה אומר בלבה להפסיק ליטול אותם. היא התחילה לתרגל מדיטציה באופן קבוע, וניסתה כל תרופה טבעית אפשרית, אך עדיין נאבקה במשיכה לכדורים, ומדי פעם חזרה לסורה למשך חודשים רבים. רק לאחר שזיהתה את הסיפור שסיפרה לעצמה על איך שהיא לא יכולה לישון בלי עזרה של תרופות, והטילה בו ספק, היא הצליחה להיגמל מהן בהצלחה. "כאשר לבסוף ראיתי בבירור שאני שבויה בסיפור הזה, שהיה בסך הכול סיפור ולא אמת, זה היה כאילו נורה נדלקה במוחי. בפעם הראשונה זה עשרים שנה הייתי מסוגלת לסמוך על היכולת שלי להרפות ולהירדם בכוחות עצמי," היא אומרת.

בסופו של דבר, אנחנו היחידים שיכולים לקחת סיפור מוכר, כזה שמקודד בתוך הגוף ובתוך הנפש שלנו, ולשנות אותו.

ננסי נָאפְּיֶה, מטפלת בטראומות,10 מדברת על עבודה עם אנשים שעברו את מה שהיא מכנה "טראומת הלם", שיבוש משמעותי של החיים - ממצבי סכנה, כמו תאונת דרכים קשה או התרסקות מטוס, ועד לאירועים יומיומיים יותר, כמו פיטורים או פרידה ממערכת יחסים. אירועים שנתפסים כענקיים. נקודת המפתח, אומרת לי נאפיה, היא שהחיים הרגילים של אנשים התערערו, והם מרגישים שהציפיות שלהם נקרעו לגזרים. אחד הדברים הראשונים שהיא בדרך כלל אומרת ללקוחות שלה שחוו טראומה הוא, אתם שרדתם. "לא תאמינו עבור כמה אנשים זאת הפתעה אמיתית," היא מסבירה. "זאת תגלית עבור מערכת העצבים והנפש שלנו."

אילו הייתי בוחרת כותרות לתצלומים משנות חיי המוקדמות, הן היו נראות ככה: "ילדה בלי אמא", "נטושה", "האבא חולה הנפש שלי", "ילדה שגדלה לדור ראשון של מהגרים", "אני לא יודעת איך להיות כמו כולם". כאב, תהפוכות ופחד הביאו אותי לחפש אחר סיפור חדש בעזרת המדיטציה.

אחת המורות שלי למדיטציה היתה אישה הודית יוצאת דופן בשם דיפָּה מָה. היא הפכה מודל לחיקוי עבורי, בדמות מישהי ששרדה אובדן שגרם להתרסקותה, ויצאה ממנו עם אהבה ענקית. כל דרך המדיטציה שלה היתה זרועה באובדן - בהתחלה, מותם של שני ילדיה, ואז מותו הפתאומי של בעלה האהוב. היא היתה כל כך מוכת צער שהיא פשוט ויתרה ונפלה למשכב, אף שהיתה לה עוד ילדה לגדל.

יום אחד הרופא אמר לה, "את תמותי אם לא תעשי משהו בעניין הבריאות הנפשית שלך. את צריכה ללמוד איך לעשות מדיטציה." על פי הסיפור, ביום שבו היא הלכה לתרגל מדיטציה בפעם הראשונה היא היתה כל כך חלשה, שהיא נאלצה לזחול במעלה מדרגות המקדש כדי להיכנס פנימה.

לבסוף דיפה מה נחלצה מהצער שלה בתבונה ובחמלה, ובשנת 1972 היא הפכה לאחת המורות החשובות שלי.

יום אחד בשנת 1974, נפרדתי ממנה לשלום לפני שעזבתי את הודו לטיול קצר בארצות הברית. הייתי משוכנעת שאחזור במהרה ואבלה את שארית חיי בהודו. היא לקחה את ידי ואמרה, "ובכן, כשתלכי לאמריקה, את תְלַמדי מדיטציה."

"לא, אני לא," עניתי לה. "אני אחזור לכאן מיד."

היא אמרה, "את כן."

ואני אמרתי, "לא, אני לא. אני לא יכולה לעשות את זה."

וככה המשכנו, שוב ושוב.

לבסוף היא הישירה אלי מבט ואמרה שני דברים מכריעים. קודם כול היא אמרה, "את ממש מבינה סבל, בגלל זה את צריכה ללמד." ההערה הזאת היתה זרז מהותי, שאִפשר לי לנסח מחדש את הסיפור שלי: השנים של התלאות והאובדן לא היו רק משהו שאצטרך להתגבר עליו אלא מקור פוטנציאלי לתבונה וחמלה שיכול לעזור לי לעזור לאנשים אחרים. הסבל שלי יכול אפילו להיות סוג של הסמכה!

הדבר הנוסף שדיפה מה אמרה היה: "את יכולה לעשות כל דבר שאת רוצה לעשות. רק המחשבה שאת לא יכולה עוצרת בעדך." איזו תפנית מהסיפור הקבוע שלי על חוסר היכולת, חוסר ההתאמה, והעובדה שאני לא מספיק טובה! נשאתי עמי את מסר הפרידה של דיפה מה בחזרה לארצות הברית והוא סלל את הדרך לשארית החיים שלי.

להגיד שאני אסירת תודה על מה שעברתי בילדותי זהו עדיין יעד רחוק מדי עבורי. אבל אני יודעת שהחוויות האלה הן מה שמאפשר לי להתחבר לאנשים, לב אל לב.

ברוח זו, מורה הזן רושי ג'ואן הליפקס מזהיר לא לנסות לשכנע את עצמנו שטראומות הילדות הן מתנות. "תחשבו עליהן בתור עובדות, לא מתנות." ככה אין שום יומרה או לחץ לדמיין שוב חוויות כואבות. אם יש עובדה קבועה אנחנו לא מנסים להכחיש אותה, ולא מפנים את מבטנו הצדה. אנחנו מתחילים בכך שנכיר בה, ואז בודקים איך נוכל לעזור לחיינו להיות הטובים ביותר שאפשר בהמשך דרכנו.

לאהוב את עצמנו באמת

כדי לאהוב את עצמנו באמת, עלינו להתייחס לסיפורים שלנו בכבוד, אבל לא להרשות להם לחנוק אותנו, כדי שנוכל לשחרר את ההווה המשתנה ואת העתיד שלנו מן העבר.

כדי לאהוב את עצמנו באמת, עלינו להיפתח לכל המכלול שלנו, במקום להיאחז בפיסות של עצמנו שמיוצגות על ידי סיפורים ישנים. לחיות בתוך סיפור של עצמי מוגבל - בכל רמה שהיא - איננו אהבה.

כדי לאהוב את עצמנו באמת, עלינו לאתגר את האמונות שלנו שאנחנו צריכים להיות שונים או טובים יותר בתוך תוכנו כדי להיות ראויים לאהבה. כשאנחנו מעקמים את עצמנו, ומתעקשים למצוא דרך כלשהי להיות בסדר, היכולת שלנו לאהוב מתכווצת, והניסיונות שלנו לשפר את עצמנו ממלאים את המרחב שהיה יכול להתמלא באהבה.

אולי אנחנו לא צריכים לתקן איזה חסך נורא כלשהו. אולי מה שאנחנו באמת צריכים זה לשנות את היחס שלנו כלפי מה שזה, ולראות מי אנחנו בעזרת הכוח של נשמה נדיבה ולב נבון. כמו שאוגוסטינוס הקדוש אמר, "אם אתה מחפש משהו שנמצא בכל מקום, אינך צריך להרחיק כדי להגיע לשם, אתה צריך אהבה."