אהוב רגיל נשכח

הַתְּשׁוּקָה כְּבָר לֹא מְתַוֶּכֶת אוֹתָנוּ.

תְּקוּעִים בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ,

אַתְּ מִכָּאן וַאֲנִי מִכָּאן.

נַעֲלֵי הַבַּד הַמְּנֻמָּסוֹת שֶׁלָּנוּ כְּבָר בְּקֹשִׁי מְקִימוֹת רַעַשׁ

עַל פְּנֵי הֶחָצָץ הַיָּבֵשׁ,

מְגַשְּׁשִׁים עִוְּרִים מֵאֲפֵלַת הַשֵּׂכֶל,

הַמַּבָּט שֶׁהֵחֵל לְמַצְמֵץ אֶל מוּל הָאוֹר.

בְּלִי שְׁאַר הָרוּחַ, בְּלִי הַדָּבָר הַהוּא שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר

הַשָּׁאוֹן דּוֹעֵךְ. תַּחְתָּיו עוֹלָה שְׁרִיקָתָהּ הַחֲרִישִׁית שֶׁל רוּחַ הַקָּדִים,

מַצְמִיתָה לְעַצְמָהּ עוֹד וָעוֹד קִנִּים שֶׁל רַכּוּת

בֵּינוֹת לְשׁוּרַת הַלְּבָנִים הַמְּתוּחִים עַל הַחֶבֶל.

לְהַמְצִיא עַצְמֵנוּ מֵחָדָשׁ.

שֶׁהֶבֶל הַפֶּה יִתְגַּלְגֵּל עָשִׁיר עַל לְשׁוֹנֵנוּ, שֶׁקְּוֻצַּת הַשֵּׂעָר תּוּסַט,

שֶׁפַּרְסַת הַסּוּס תַּמְשִׁיךְ לִרְקֹעַ.