אובלומוב

1

ברחוב גוֹרוֹחוֹבָיָה,1 באחד הבתים הגדולים שהיה די במספר הדיירים בו לאכלס עיר מחוז שלמה, שכב בבוקר במיטה, בדירתו, אילְיָה איליץ' אוֹבְּלוֹמוֹב.

1 אחד הרחובות המרכזיים בסנט פטרבורג. (כל ההערות הן מאת המתרגמת והעורכת)

היה זה אדם שמניין שנותיו כשלושים ושתיים–שלושים ושלוש, בעל גובה בינוני, נעים למראה. עיניו היו אפורות־כהות, אך מתָווי פניו נעדר כל רעיון מוגדר, כל ריכוז מחשבתי. כמו ציפור כנף חופשייה ריפרפה מחשבה על פניו, ריחפה בעיניו, נחה על שפתיו הפתוחות למחצה, הסתתרה בין קפלי מצחו ואחר כך נעלמה כליל, ומשנעלמה הפיקו כל פניו אור רוגֵעַ של שאננות. מן הפנים נדדה השאננות לתנוחות הגוף כולו, אפילו אל בין קפלי חלוק הבית.

לפעמים התקדר מבטו בהבעה של כעין עייפות או שעמום; אך לא עייפות ולא שעמום לא יכלו לסלק מפניו ולוּ לרגע קט את הרכות, שהיתה ההבעה העיקרית ששלטה לא רק בפניו אלא בכל נשמתו, אשר זהרה באור גלוי ובהיר כל כך בעיניו ובחיוכו ובכל תנועת ראש ויד. גם אדם קר ובעל כושר הבחנה שטחי היה מעיף מבט אקראי באובלומוב ואומר: "ברנש טוב בוודאי, התום בהתגלמותו!" אדם מעמיק וחביב ממנו היה מתבונן בפניו באריכות ומתרחק בחיוך, שקוע בהרהורים נעימים.

גון פניו של אילְיָה איליץ' לא היה סמוק ולא שחום, ואף לא חיוור בעליל, אלא חסר צבע, או שמא כך היה נדמה, אולי משום שגופו של אובלומוב צבה והידלדל שלא כפי שנותיו: מחוסר תנועה או מחוסר אוויר, ואולי משניהם גם יחד. ובכלל, גופו — אם לשפוט לפי הגוון העמום, הלבן יתר על המידה, של צווארו, של ידיו הקטנות התפוחות, של כתפיו הרכות — נראה ענוג מדי לגבר.

גם תנועותיו, אפילו כשהיה חרד, התמתנו בזכות אותה רכות ומעין עצלות שלא היתה נטולת חן. אם עננה של דאגה צפה ועלתה מתוך נפשו והעיבה על פניו, היה מבטו מתערפל, קמטים הסתמנו על מצחו, וספקות, עצבות ובהלה היו מופיעים חליפות; אולם רק לעתים נדירות התגבשה הדאגה הזאת בדמות רעיון מוגדר, ולעתים נדירות אף יותר התגלמה בכוונה. החרדה כולה מצאה מוצא באנחה וקפאה בשוויון נפש או בתנומה.

כמה הלם הלבוש הביתי של אובלומוב את תווי פניו השלווים ואת גופו המורגל בתפנוקים! הוא כוסה בחלוק מאריג פרסי, חלוק מזרחי אמיתי, בלי רמז קל שבקלים לאירופה, בלי גדילים, בלי קטיפה, בלי הצרה במותניים, כה מרווח, עד שגם אובלומוב יכול להתעטף בו פעמיים. השרוולים, על פי אופנה אסיאתית שאינה משתנה, התרחבו עוד ועוד מהאצבעות עד הכתפיים. אף שהחלוק איבד את הרעננות ההתחלתית והחליף במקומות אחדים את הברק הראשוני והטבעי שלו בברק אחר, נרכש, עדיין נשמרו בו עזות הצבע המזרחי וחוזק הבד.

החלוק ניחן בעיני אובלומוב בשלל יתרונות שאינם זוכים להערכה הראויה: הוא רך, גמיש; הגוף אינו מרגיש בו, וכעבד צייתני הוא נכנע לכל תנועה מתנועותיו, ולו הזעירה ביותר.

אובלומוב התהלך תמיד בבית בלי עניבה ובלי מותנייה, מפני שאהב רחבוּת ודרור. נעלי הבית שלרגליו היו ארוכות, רכות ורחבות. כשהיה, בלי להביט, משלשל את רגליו מהמיטה אל הרצפה, קלע לתוכן מיד.

השכיבה לא היתה לאיליה איליץ' כורח, כמו לחולה או לאדם הרוצה לישון, ואף לא מקרה, כמו לזה שהתעייף, או תענוג, כמו לעצלן: היה זה מצבו הרגיל. כשהיה בבית — והוא היה בבית כמעט תמיד — שכב כל הזמן, שכב בקביעות באותו החדר שבו מצאנו אותו אנחנו ואשר שימש לו חדר שינה, חדר עבודה וחדר קבלה. היו לו עוד שלושה חדרים, אבל הוא נכנס אליהם לעתים רחוקות, רק בבוקר אולי, וגם זאת לא בכל יום — כשהמשרת טיאטא את חדר עבודתו, דבר שגם הוא לא נעשה בכל יום. בשלושת החדרים היו הרהיטים מכוסים בכיסויים, והווילונות העבים הורדו בהם.

החדר שבו שכב איליה איליץ' נראה במבט ראשון מרוהט ומקושט בפאר והדר. עמדו שם מכתבה מעץ מהגוני, שתי ספות מרופדות באריג של משי, מחיצות נאות שציפורים ופירות שלא היו ולא נבראו רקומות עליהן. היו שם וילונות של משי, שטיחים, כמה תמונות, כלי ברונזה, חרסינה וחפצי נוי לרוב.

אך עינו האֲמוּנָה של אדם אנין טעם היתה מבחינה במבט חטוף אחד בחדר על כל תכולתו, שאין כאן אלא רצון לשמור כלאחר יד על 2decorum של מהוגנות הכרחית, ולצאת ידי חובה. אובלומוב טרח, כמובן, רק לשם כך כשריהט את חדר עבודתו. בעל טעם מעודן לא היה מסתפק בכיסאות הכבדים האלה, חסרי החן, מעץ מהגוני, בכונניות הרעועות. המסעד של אחת הספות שקע, העץ המודבק ניתק ממנו במקומות אחדים.

2 מראית עין (לטינית).

אותו האופי היה גם לתמונות ולאגרטלים ולחפצי הנוי הקטנים.

ואולם בעל הבית עצמו השקיף על ריהוט חדר עבודתו ועל קישוטיו בקור ובפיזור דעת רבים כל כך, עד שכמדומה שאל בעיניו: "מי סחב לפה וערם כאן את כל החפצים האלה?" בגלל אותה השקפה צוננת כל כך של אובלומוב בעניין רכושו, ואולי בגלל השקפתו הצוננת עוד יותר של משרתו, זַכאר, באותו הנושא, הדהים מראה חדר העבודה את הצופה, אשר סקר את כל תכולתו בתשומת לב, בהזנחה וברישול ששררו בו.

על הקירות, בסמוך לתמונות, היו דבוקים כתבליטים של מקלעות פרחים קורי עכביש ספוגים באבק. המראות, במקום לשקף עצמים, יכלו לשמש ביעילות רבה יותר לוחות לרישום, על שכבת האבק, אי־אילו רשימות לתזכורת. השטיחים היו מוכתמים. על הספה היתה מונחת מגבת שנשכחה שם. נדירים היו הבקרים שלא עמדה בהם על השולחן צלחת שלא נאספה מאז ארוחת הערב של אתמול, ובה מלחייה ועצם מכורסמת, ולא היו פזורים עליו פירורי לחם.

אלמלא הצלחת הזאת, והמקטרת שעישנו זה עתה, שְׁעוּנה על המיטה, או בעל הבית עצמו השוכב עליה, היה אפשר לחשוב שאיש אינו גר כאן — עד כדי כך כוסה הכול אבק, דהה ובכלל נעדר עקבות חיים של נוכחות אנושית. אמנם על הכונניות היו מונחים שניים־שלושה ספרים פתוחים והתגלגל עיתון, ועל המכתבה אף עמדה קסת עם ציפורנִים; אך העמודים שהספרים היו פתוחים בהם הצהיבו ונתכסו אבק. ניכר בהם שזנחו אותם מזמן. גיליון העיתון היה משנה שעברה, ואילו היו טובלים ציפורן בתוך הקסת, אפשר שרק זבוב מבוהל היה פורח מתוכה בזמזום.

איליה איליץ' התעורר, שלא כהרגלו, מוקדם מאוד, בשעה שמונה בערך. דאגה כלשהי רובצת עליו. על פניו הסתמנו ספק פחד, ספק שיממון ומורת רוח חליפות. ניכר בו שהוא מתייסר במאבק פנימי, ושכלו עוד לא בא לעזרתו.

יש לדעת שיום לפני כן קיבל אובלומוב מהכפר, מראש הכפר שבבעלותו, מכתב שתוכנו לא נעם לו. גלוי וידוע על אילו בעיות עלול לכתוב ראש הכפר: יבול דל, פיגורים בתשלום המסים, הפחתת ההכנסה, וכדומה. אף שגם בשנה שעברה, ושנה לפני כן, כתב ראש הכפר לאדונו אותם מכתבים, מכתב אחרון זה השפיע עליו מאוד כמו כל הפתעה לא נעימה.

האם זה עניין של מה בכך? היה עליו לחשוב על דרכים לנקיטת אמצעים כלשהם. ואולם האמת ניתנת להיאמר שאיליה איליץ' דאג לענייניו. כבר לאחר המכתב הלא נעים הראשון מאת ראש הכפר, שנתקבל לפני כמה שנים, התחיל ליצור בראשו תוכנית לשינויים ולשיפורים שונים בסדרי הניהול של אחוזתו.

לפי אותה תוכנית, היה עליו להנהיג חידושים כלכליים ולנקוט אמצעים משטרתיים ואחרים. אך התוכנית עוד לא עוּבּדה לכל פרטיה — רחוק מכך, ומכתביו הלא נעימים של ראש הכפר חזרו על עצמם מדי שנה, דירבנו אותו לפעול, ומשום כך הפריעו את שלוותו. אובלומוב הכיר בנחיצותן של פעולות תקיפות כלשהן עוד לפני סיום גיבושה של התוכנית.

אחרי שהתעורר התכוון מיד לקום, להתרחץ ואחרי שישתה תה לרוויה, לחשוב טוב־טוב, להעלות רעיון או שניים, לרשום אותם ובכלל להירתם לעניין הזה ברצינות.

כחצי שעה הוסיף לשכב והכוונה הזאת ייסרה אותו, אבל אחר כך החליט בינו לבין עצמו שעוד יספיק לעשות זאת גם לאחר שתיית התה, ואת התה הוא יכול לשתות במיטה, כהרגלו, מה גם שדבר אינו מונע ממנו לחשוב בשכיבה.

וכך אמנם עשה. לאחר שתיית התה כבר התרומם ממשכבו וכמעט קם על רגליו. שוב ושוב הביט בנעלי הבית ואפילו שילשל לעברן בהיסוס רגל אחת מהמיטה, אך מיד חזר ואסף אותה תחתיו.

השעון צילצל תשע וחצי, ואיליה איליץ' התנער מרפיסותו.

"מה אני עושה, באמת?" אמר בקול מתוך מורת רוח, "יש גבול לכל תעלול: לעבודה ולמלאכה! די שתיתן דרור לעצמך, אז..."

"זַכאר!" צעק.

בחדר, שרק מסדרון קטן הפריד בינו לבין חדר עבודתו של איליה איליץ', נשמעה תחילה כעין נהימה של כלב שמירה קשור בשרשרת, ואחר כך חבטת רגליים שקפצו ממקום כלשהו. זה היה זכאר אשר קפץ מהדרגש שליד התנור, שבדרך כלל בילה עליו את זמנו בנמנום בישיבה.

לחדר נכנס אדם מבוגר, במקטורן אפור שקרע תחת זרועו וממנו הציצה פיסה מחולצתו, ובמותנייה, אפורה גם היא ולה כפתורי נחושת. גולגולתו היתה עירומה כמו ברך עגולה, ופאות זקנו, שנשזרו בהן חוטי שיבה, רחבות לבלי די וסמיכות: בכל אחת מהן היה די לשלושה זקָנים.

זכאר לא התאמץ לשנות לא רק את הצלם שנתן לו אלוהים, אלא גם את הלבוש שהתהלך בו בכפר. חליפותיו נתפרו לפי הדגם שהביא איתו משם. המקטורן והמותנייה האפורים מצאו חן בעיניו גם משום שראה באותו לבוש רשמי למחצה זֵכֶר קלוש למדֵי השרד שנהג ללבוש פעם, כשליווה את האדונים, מנוחתם עדן, לכנסייה או לביקורים בבתי זולתם; ומשום שמדי השרד היו הנציגים היחידים בזיכרונו לבית אובלומוב בימי תפארתו.

לבד מהם לא היה דבר שיזכיר לזקן את הווי האדונים, אשר חיו חיים מרווחים ושלווים בכפר הנידח. האדונים הזקנים מתו, דיוקנאות המשפחה נשארו בבית הישן ובוודאי מתגוללים אי־שם בעליית הגג. אגדות על ההווי עתיק היומין ועל חשיבות שושלת היוחסין הולכות ומשתכחות או שהן חיות רק בזיכרונם של הזקנים המעטים, שגם הם נשארו בכפר. משום כך היה יקר לזכאר המקטורן האפור: בו ובעוד אי־אילו סממנים שנשתמרו בפניו ובגינוניו של האדון, ואשר הזכירו את הוריו, וכן בגחמותיו — שהוא אמנם רטן עליהן גם בינו לבין עצמו וגם בקול, ועם זאת כיבד אותן בלבו, כביטוי לרצונו של האדון ולזכויות היתר של מיוחסים — ראה זאכר צל חיוור של גדולה שעברה מן העולם.

ללא הגחמות האלה לא חש, איכשהו, שיש אדון מעליו; בלעדיהן דבר לא הקים לתחייה את שנותיו הצעירות, את הכפר שהם נטשו מזמן ואת האגדות על הבית העתיק, מעין קורות השושלת שהקפידו לשמרם משרתים זקנים, אומנות ומיניקות, ואשר נמסרו מדור לדור.

בית אובלומוב היה אי־אז בית עשיר ומפורסם במחוזותיו, אבל לאחר זמן, אלוהים יודע למה, הלך והידלדל, הלך ואיבד מגדולתו, ולבסוף אבד בלי משים בין משפחות אצולה חדשות ללא שושלת יוחסין. רק משרתי הבית, ששערם האפיר, נצרו זיכרון מהימן על ימים עברו, מסרוהו זה לזה והעריצו אותו כמסורת מקודשת.

משום כך היה המקטורן האפור חביב כל כך על זכאר. אפשר שגם פאות זקנו יָקרוּ לו מפני שראה בילדותו הרבה משרתים זקנים שהקישוט העתיק, האצילי הזה פיאר את צדעיהם.

איליה איליץ' היה שקוע בהרהורים ולא הבחין בזכאר זמן רב. זכאר עמד לפניו ושתק. לבסוף כיחכח בגרונו.

"מה רצונך?" שאל איליה איליץ'.

"הרי קראת לי?"

"קראתי? אבל בשביל מה קראתי — איני זוכר!" ענה והתמתח. "לך לכוך שלך, ואני אזכר בינתיים."

זכאר הלך, ואיליה איליץ' הוסיף לשכב ולחשוב על המכתב הארור.

חלפה כרבע שעה.

"נו, די לשכב!" אמר, "הרי צריך לקום... ואולם כדאי שאקרא שוב בתשומת לב את המכתב של ראש הכפר, ואז כבר אקום. זכאר!"

שוב אותה קפיצה ונהימה חזקה יותר. זכאר נכנס, ואובלומוב חזר ושקע בהרהורים. זכאר עמד כשתי דקות והביט באדונו באי־רצון, מעט במצודד, ולבסוף הלך אל הדלת.

"לאן זה?" שאל פתאום אובלומוב.

"אתה לא אומר שום דבר, אז למה לי לעמוד כאן לחינם?" אמר זכאר בצרידות, באין לו קול אחר, שהרי איבד אותו, לדבריו, בציד בעזרת כלבים, כאשר נסע עם אדונו הזקן ורוח חזקה נשבה כביכול לתוך גרונו.

הוא עמד בגוף מופנה למחצה באמצע החדר והוסיף להביט באובלומוב במצודד.

"האם התנוונו לך הרגליים שאתה לא יכול לעמוד קצת? אתה רואה שאני מוטרד — חכה אפוא! עוד לא הספיקה לך השכיבה שם? מצא את המכתב שקיבלתי אתמול מראש הכפר. איפה שמת אותו?"

"איזה מכתב? לא ראיתי שום מכתב," אמר זכאר.

"הרי קיבלת אותו מהדוור: מלוכלך כזה!"

"איפה שמו אותו — מאיפה לי לדעת?" אמר זכאר וטפח בידו על ניירות ועל כל מיני חפצים שהיו מונחים על השולחן.

"אף פעם אינך יודע שום דבר. בדוק שם, בתוך הסל! או שמא הוא נפל אל מאחורי הספה? הנה, מסעד הספה לא תוקן עד עכשיו. האם היה קשה לך להזמין נגר ולתקן? הרי אתה שברת אותו. אף פעם אינך מסוגל לדאוג לשום דבר!"

"אני לא שברתי," השיב זכאר, "הוא בעצמו נשבר. הרי לא לנצח הוא קיים: היה צריך להישבר מתישהו."

איליה איליץ' לא מצא לנחוץ להוכיח שההפך הוא הנכון, ורק שאל:

"מצאת או מה?"

"הנה מכתבים, לא יודע איזה."

"זה לא זה."

"נו, אז אין יותר," אמר זכאר.

"נו טוב, לך!" אמר איליה איליץ' בקוצר רוח, "אני אקום, אמצא בעצמי."

זכאר הלך לחדרו. אך נשען בידיו על הדרגש כדי לעלות עליו בקפיצה, מיד נשמעה שוב צעקה בהולה: "זכאר! זכאר!"

"אוי, אלוהים אדירים!" רטן זכאר ופנה שוב לחדר העבודה. "מה זה העינוי הזה! הלוואי שאמות כבר!"

"מה רצונך?" אמר, נשען ביד אחת על דלת חדר העבודה ומביט באובלומוב באי־רצון מופגן, כה במצודד, עד שנאלץ לראות את אדונו בחצי עין, ואילו האדון ראה רק פאת זקן אחת כה עצומה, שאינך יכול שלא לצפות שיתעופפו מתוכה שתיים־שלוש ציפורים.

"ממחטה, מהר! היית יכול לנחש בעצמך: אינך רואה!" העיר איליה איליץ' בקשיחות.

זכאר לא הסגיר שום תרעומת או פליאה יוצאות דופן למשמע הפקודה והנזיפה של האדון, מפני שכפי הנראה מצדו, היו שתיהן גם יחד בגדר הטבע.

"מי בכלל יודע איפה הממחטה?" רטן והקיף את החדר ומישש כל כיסא, אף שבלאו הכי היה אפשר לראות שעל הכיסאות לא מונח דבר.

"הכול הוא מאבד!" ציין ופתח את הדלת לחדר האורחים, כדי לבדוק אם הממחטה שם.

"לאן? חפש כאן! לא הייתי שם מאז שלשום. נו, מהר!" אמר איליה איליץ'.

"איפה הממחטה? אין ממחטה!" אמר זכאר, שפרש את ידיו לצדדים והציץ לכל הפינות. "אבל הנה היא," חירחר פתאום בכעס, "מתחתיך! הנה הקצה שלה מזדקר. אתה בעצמך שוכב עליה ושואל איפה הממחטה!"

בלי להמתין לתשובה, פנה זכאר החוצה מהחדר. אובלומוב חש אי־נוחות קלה בגלל המשגה שעשה. עד מהרה מצא אמתלה אחרת להטיח בזאכר אשמה.

"איזה ניקיון כאן אצלך בכל מקום: ראה כמה אבק, כמה לכלוך, אלוהים אדירים! הנה, הנה, תביט בפינות — שום דבר אתה לא עושה!"

"אם זה נקרא שאני לא עושה שום דבר..." דיבר זכאר בקול נעלב, "כמה שאני משתדל, לא חס על החיים שלי! גם מנגב אבק, וגם מטאטא כמעט כל יום..."

הוא הצביע על הרצפה במרכז החדר ועל השולחן שאובלומוב נהג לסעוד עליו צהריים.

"הנה, הנה," אמר, "הכול טואטא, הכול מסודר, כמו לקראת חתונה... מה עוד צריך?"

"ומה זה?" קטע אותו איבן איליץ' והצביע על הקירות ועל התקרה. "וזה? וזה?" הורה על המגבת הזרוקה מאז אתמול ועל צלחת ועליה פרוסת לחם שנשכחה על השולחן.

"טוב, את זה אוציא מכאן, אני חושב," אמר זכאר כמתרצה, ולקח את הצלחת.

"רק זה! והאבק על הקירות, וקורי העכביש?" אמר אובלומוב והצביע על הקירות.

"את זה אני מנקה לקראת השבוע הקדוש:3 אז אני מצחצח את צלמי הקדושים ומוריד את קורי העכביש..."

3 אצל הפרבוסלבים — השבוע שאחרי חג הפסחא.

"ולנגב את האבק מהספרים, מהתמונות?"

"הספרים והתמונות לפני חג המולד: אז אָניסיָה ואני עוברים על כל הדברים בארונות. ועכשיו מתי אפשר לנקות? אתה כל הזמן יושב בבית."

"לפעמים אני הולך לתיאטרון ולחברים; אז היית..."

"איך אפשר לנקות בלילה!"

אובלומוב הביט בו בתוכחה, נד בראשו ונאנח, וזכאר הביט באדישות בחלון ונאנח גם הוא. האדון חשב, כמדומה: "נו, אחי, אתה עוד יותר אובלומוב ממני," וזכאר כמעט שחשב: "שקר וכזב! אתה רק מומחה לומר מילים משונות ורחמניות, ובכלל לא מעניינים אותך האבק וקורי העכביש."

"האם אתה מבין," אמר איליה איליץ', "שהאבק גורם להופעת העש? אני אפילו רואה לפעמים פשפש על הקיר!"

"לי יש גם פרעושים!" השיב זכאר בשוויון נפש.

"וכי זה טוב? הרי זה גועל נפש!" העיר אובלומוב.

זכאר גיחך במלוא פניו, עד שהגיחוך אחז אפילו בגבותיו ובפאות זקנו, והן הוסטו בשל כך לצדדים, וכתם אדום התפשט על כל הפנים עד למצח.

"מה אני אשם שיש פשפשים בעולם?" שאל בפליאה תמה. "מה, אני המצאתי אותם?"

"זה מהלכלוך," קטע אותו אובלומוב. "מה אתה משקר כל הזמן!"

"גם את הלכלוך לא אני המצאתי."

"הנה, שם אצלך עכברים מתרוצצים בלילות — אני שומע."

"גם את העכברים לא אני המצאתי. יצורים כאלה — למשל העכברים, החתולים, הפשפשים — לא חסר בשום מקום."

"אז איך זה שאצל האחרים אין לא עש ולא פשפשים?"

פניו של זכאר הביעו חוסר אמון או, מוטב לומר, ביטחון גמור בכך שזה לא ייתכן.

"יש אצלי הרבה מכל סוג," אמר בעקשנות, "הרי לא תשגיח על כל פשפש, לא תיכנס לתוך הסדק שהוא יושב בו."

ובעצמו חשב, כך נדמה: "איזו מין שינה זאת בלי פשפשים?"

"אז תטאטא, אסוף את האשפה מהפינות — ולא יהיה שום דבר," הטיף לו אובלומוב מוסר.

"אתה מנקה, ולמחרת זה שוב מצטבר," אמר זכאר.

"לא יצטבר," קטע אותו האדון, "זה לא צריך לקרות."

"יצטבר — אני יודע," חזר ואמר המשרת.

"ואם יצטבר, אז תטאטא שוב."

"מה זה? שאני אפשפש בכל יום בכל הפינות?" שאל זכאר. "אבל איזה מין חיים אלה? מוטב שאלוהים ייקח את נשמתי!"

"מדוע אצל האחרים נקי?" חלק עליו אובלומוב. "תראה אצל מכוון הכלים, ממול: תענוג להביט, ובסך הכול משרתת אחת..."

"הגרמנים, מאיפה הם ייקחו אשפה," התנגד זכאר פתאום. "רק תראה איך הם חיים! כל המשפחה מכרסמת שבוע שלם עצם אחת. המקטורן עובר מכתפי האב לבנו, ומהבן חזרה לאב. השמלות שאשתו ובתו לובשות קצרצרות: הן כל הזמן אוספות את הרגליים תחתיהן, כמו אווזות... אז מאיפה שייקחו אשפה? לא תמצא אצלם דבר כזה, כמו אצלנו, שבארונות תהיה מונחת שנים על גבי שנים ערמה של בגדים בלויים ישנים או תצטבר פינה שלמה של קרומי לחם לחורף... אפילו קרום לחם לא מתגלגל אצלם ככה סתם: הם מכינים צנימים ואוכלים אותם לצד הבירה שלהם!"

זכאר אפילו ירק מבין שיניו בעודו דן באורח חיים צייקני כל כך.

"עזוב דיבורים!" לא הסכים איתו איליה איליץ', "מוטב שתנקה."

"יש פעמים שגם הייתי מנקה, אבל אתה בעצמך לא נותן לי," אמר זכאר.

"שוב הוא בשלו! זה אני שמפריע כל הזמן, מתברר."

"כמובן, אתה; כל הזמן יושב בבית. איך אפשר לנקות כשאתה שם? אם תלך ליום שלם, אז אנקה."

"גם כן רעיון — שאני אלך! מוטב שאתה תלך לחדר שלך."

"אמת לאמיתה!" עמד זכאר על שלו. "הנה, אם לפחות היום היית הולך, אז אני ואניסיה היינו מנקים הכול. ובכל זאת לא נסתדר שנינו לבד: צריך לשכור לעבודה כמה נשים, לשטוף הכול."

"אה! אילו רעיונות — נשים! לך לךָ," אמר איליה איליץ'.

הוא כבר התחרט שדירבן את זכאר לנהל את השיחה הזאת. שוב ושוב שכח שדי לגעת בנושא הרגיש — ולא יהיה סוף לטרדות.

אובלומוב אמנם רצה שדירתו תהיה נקייה, אבל היתה לו משאלה שהדבר ייעשה כך, בלי משים, מאליו. זכאר היה נכנס תמיד לדין ודברים ברגע שדרשו ממנו לנגב אבק, לשטוף רצפות וכדומה. במקרה כזה היה מנסה להוכיח שאין מנוס אלא להפוך את כל הבית על פיו, מפני שידע היטב שעצם המחשבה על כך מפילה אימה על אדונו.

זכאר הלך, ואובלומוב שקע בהרהורים. כמה דקות אחר כך סימן צלצול השעון שעברה עוד חצי שעה.

"מה זה?" אמר איליה איליץ' כמעט באימה. "עוד מעט אחת־עשרה ואני עוד לא קמתי, לא התרחצתי עד עכשיו? זכאר, זכאר!"

"אוי, אלוהים אדירים! נו!" נשמע מחדר הכניסה, ואחר כך בא תורה של הקפיצה המוכרת.

"כלי הרחצה מוכנים?" שאל אובלומוב.

"מוכנים מזמן!" השיב זכאר, "למה אתה לא קם?"

"אז מדוע אינך אומר שהכול מוכן? כבר מזמן הייתי קם. לך, תכף אבוא אחריך. אני צריך לטפל בעניינַי, אשב לכתוב."

זכאר הלך, אבל חזר כעבור רגע ובידיו מחברת מכוסה כתב יד צפוף וכתמים שמנוניים ופיסות נייר.

"הנה, אם כבר אתה מתכונן לכתוב, אז הואל נא גם לבדוק את החשבונות: צריך לשלם כסף."

"איזה חשבונות? איזה כסף?" שאל איליה איליץ' באי־רצון.

"מהקצב, מהירקן, מהכובסת, מהאופה: כולם מבקשים כסף."

"רק לכסף צריך לדאוג כל הזמן!" רטן איליה איליץ'. "ולמה אינך מגיש את החשבונות חלקים־חלקים, אלא את כולם בבת אחת?"

"הרי כל הזמן גירשת אותי: מחר, מחר..."

"נו אז מה, אי־אפשר גם היום לדחות למחר?"

"לא! הם נטפלים כל הזמן: לא נותנים יותר בהקפה. היום האחד בחודש."

"אח!" אמר אובלומוב ושיממון נשמע בקולו. "דאגה חדשה! נו, מה אתה עומד? שים על השולחן. תכף אקום, אתרחץ ואעיף מבט," אמר איליה איליץ'. "כלי הרחצה מוכנים?"

"מוכנים!" אמר זכאר.

"נו, תכף..."

וכבר החל להתרומם, גונח, במיטתו, והתכונן לקום.

"שכחתי לומר לך," פתח זכאר, "קודם, כשעוד הואלת לנום, מנהל הבניין שלח לכאן את החצרן: הוא אומר שמוכרחים לפנות את הדירה... הוא צריך אותה."

"נו, אז מה כבר קרה? אם הוא צריך אותה, אז נפנה, כמובן. מה אתה נטפל אלי? אתה אומר לי את זה כבר בפעם השלישית."

"גם אלי נטפלים."

"תגיד שנפנה."

"הם אומרים: כבר כחודש עבר מאז שהבטחתם, הם אומרים, אבל אתם עדיין לא מפנים, נודיע למשטרה, הם אומרים."

"אז שיודיעו!" אמר אובלומוב בנחישות. "נעבור מרצוננו הטוב כשבחוץ יתחמם קצת, בעוד כשלושה שבועות."

"מה בעוד שלושה שבועות! מנהל הבניין אומר שבעוד שבועיים יבואו פועלים: ישברו הכול... 'פנו את הדירה,' הוא אומר, 'מחר או מחרתיים'..."

"אֶה־אה־אה! מה הבהילות! ראיתם דבר כזה! שמא תצוו תכף ומיד? ואתה, שלא תעז אפילו להזכיר לי את עניין הדירה. כבר אסרתי עליך פעם אחת, ואתה חוזר לסורך. ראה הוזהרת!"

"אז מה אני אעשה?" השיב זכאר.

"אז מה תעשה? הנה כך הוא נפטר ממני!" השיב איליה איליץ'. "הוא שואל אותי! ומה זה ענייני? אל תטריד אותי. מצדי תן הוראה כרצונך, ובלבד שלא נצטרך לעבור. אינך יכול להתאמץ למען האדון?"

"אבל איך אתן הוראה, אבי, איליה איליץ'?" פתח זכאר בצרידות רכה. "הרי הבית לא שלי: איך נוכל לא לעזוב בית ששייך למישהו אחר, אם מגרשים אותנו? אילו הבית היה שלי, הרי הייתי בעונג גדול ורב..."

"אי־אפשר לשכנע אותם איכשהו? לומר, 'אנחנו גרים כאן מזמן, משלמים בסדירות.'"

"כבר אמרתי," אמר זכאר.

"נו, ומה הם אמרו?"

"מה! הם בשלהם: 'תעברו מכאן,' הם אומרים, 'אנחנו צריכים לשפץ את הדירה.' הם רוצים לעשות מדירת הרופא ומהדירה שלנו דירה גדולה אחת, לקראת חתונת בנו של בעל הבית."

"אח, אלוהים אדירים!" אמר אובלומוב במורת רוח. "הרי יש חמורים כאלה שמתחתנים!"

הוא התהפך על גבו.

"היית כותב לבעל הבית, אדוני," אמר זכאר, "אז אולי הוא לא היה נוגע בך, והיה מצווה לשבור בהתחלה את הקירות בדירה ההיא שם."

תוך כדי כך הצביע זאכר בידו על נקודה לא מוגדרת כלשהי בצד ימין.

"נו טוב, אקום ואכתוב מיד... לך לחדר שלך, ואני אחשוב. שום דבר אינך יודע לעשות," הוסיף, "גם לגועל הנפש הזה אני צריך לדאוג בעצמי."

זכאר הלך, ואובלומוב החל לחשוב.

אבל הוא התקשה להחליט על מה עליו לחשוב: על מכתבו של ראש הכפר או על מעבר לדירה חדשה, או שמא להתחיל לסכם את החשבונות? הוא היה אובד עצות תחת שטף דאגות היומיום והוסיף לשכב ולהתהפך מצד אל צד. רק לפרקים נשמעו קריאותיו המקוטעות: "איי, אלוהים אדירים! החיים מציקים, משיגים אותך בכל מקום."

אין לדעת כמה זמן עוד היה שרוי במצב זה של חוסר החלטיות, אלמלא נשמע צלצול בחדר הכניסה.

"הנה, כבר מישהו בא!" אמר אובלומוב והתעטף בחלוקו. "ואני עוד לא קמתי — חרפה, אין מה לומר! מי זה הקדים כל כך?"

ובעודו שוכב, הביט בסקרנות בדלת.