אודסה עושה את זה שוב

בחייה של כל אחות גדולה מגיע יום שבו פשוט כבר לא מתאים לה עוד לחלוק חדר עם אח קטן ושֶׁרץ.

לאודסה אור־ירוק זה קרה ביום שלישי.

הם גרו בבית החדש רק כמה חודשים. אודסה ואוליבר חלקו חדר, כמו שחלקו בבית הישן, וכמו שחלקו בדירה של אבא. בבית החדש הזה, שאודסה לא אהבה במיוחד, היה דבר אחד משמח שלא היה בבית הישן, שאליו התגעגעה כל כך.

היתה לו עליית גג.

כבר בפעם הראשונה שבעלת הבית עשתה להם סיור — עם שרבוטים של אנשים אחרים על קיר המטבח, ומדבקות של אנשים אחרים על מייבש הכביסה שייבש בגדים של אנשים אחרים, וגֶרם מדרגות העץ הצרות שהיו משופשפות מנעליים של אנשים אחרים — שמה אודסה עין על עליית הגג הזאת.

"את תאהבי את המקום הזה," נבחה הזקנה על אודסה, כאילו זו פקודה ולא איחול.

לאודסה היה ספק רב מאוד שתאהב את המקום הזה, אבל היא כן חשבה שאולי תאהב לגור בעליית הגג, במרחק גֶרם מדרגות שלם מאוליבר.

היא ביקשה, אבל מובן שאמא שלה סירבה. אם היה דבר אחד שאודסה יכלה לסמוך עליו, זה שאמא תסרב לדברים שאודסה רצתה יותר מכול.

לכן כמה חודשים קודם לכן, ביום המעבר, כשאמא ניסתה לעשות שמח על ידי כך שהשמיעה בקולי קולות מוזיקה מיושנת ושרה לתוך ידית של מטאטא, פרקה אודסה את החפצים שלה בחצי של חדר קטן מדי בשעה שאוליבר השֶׁרץ פרק את החפצים שלו בחצי האחר.

ובכל יום מאז, או לפחות בכל ערב יום חול ובכל סוף שבוע שני, כי אלה היו הלילות שבילתה אודסה אצל אמא שלה, התחננה אודסה לעבור לעליית הגג, אבל זה לא הצליח לה.

תחנונים רק לעתים רחוקות הצליחו.

היא ניסתה גם לשדל, לתחמן ולהטעות.

"אין סיכוי," אמרה אמא.

אבל לפעמים הניצחון נמצא במקומות בלתי צפויים.

אוליבר מצא בחצר האחורית את עכבר השדה שהביא את הניצחון. אוליבר לא ממש הצליח להסתדר עם אנשים חיים: הביישנות האיומה שלו הכשילה אותו. אבל אין ספק שידע להסתדר עם מכרסמים.

זה קרה ביום שלישי, ומשמעות הדבר היתה שלמחרת יהיה יום רביעי, יום לימוד המילים, ואודסה היתה נחושה בדעתה לעבור להקבצה מ', וזה דרש ממנה להשקיע קצת בלימודים.

כיתה ד' היתה מחולקת להקבצות בלימוד מילים, כ', ל' ו־מ', ואף על פי שמר רָאוּךְ בחר אותיות דווקא מאמצע האלף־בית, אודסה ידעה שבתור ל', היא תלמידה רק מסוג ב' בלימוד מילים.

ממש באמצע.

אודסה אהבה מילים. היא ניסתה כמיטב יכולתה להשתמש במילים שאנשים אחרים התעלמו מהן לעתים קרובות מדי. אבל לאהוב מילים ולדעת איך לאיית אותן הם שני דברים שונים, ואודסה ידעה שלעולם לא תוכל לעבור להקבצה מ' בלי להשתלט על חוקי הכתיב חסרי ההיגיון, ואת זה כמעט לא היתה לה אפשרות לעשות כשאוליבר מתרוצץ בחדר הקטן־מדי.

לכן אמרה לו להתחפף, בלי לדעת כלל שההוראה תוביל אותו לחצר האחורית החדשה שלהם, שם ימצא עכבר שדה מרחרח צעצוע לעיסה שכלב של אנשים אחרים השאיר על הדשא. והיא גם לא ניחשה שאוליבר ישיר לעכבר בשקט עד שזה יטפס על כף היד שהושיט לעברו, ובשלב הזה הוא ייקח אותו לחדר שלהם וישמוט אותו לתוך גב חולצת הטריקו הוורודה של אודסה עם פסי הטורקיז.

יפה.

אודסה עשתה בדיוק מה שכל אדם הגיוני היה עושה. היא צווחה, רצה לאמא שלה במטבח, ואיימה לתבוע אותה בבית משפט אם לא תרשה לה לעבור לעליית הגג.

מבין שפתיה של אמא בקעו שלוש המילים היפהפיות האלה:

"אני. מרימה. ידיים."

וכך מצאה את עצמה אודסה שוכבת במיטה ברבע לשמונה בערב באותו יום שלישי מכוסה היטב בשמיכת הטלאים שהוציאה אמא מאחד הארגזים בעליית הגג. שמיכת טלאים שנתפרה כמתנה לאוליבר התינוק היקר, שגדל והפך לשרץ מעצבן.

אודסה ישנה בעליית הגג בדיוק שלושה לילות לפני שזה קרה.