0 הצבעות
עולם ללא מוטות סלפי
בדיעבד, לא הייתי צריך לצעוק על לא־דבי. דבי עצמה תמיד אמרה שצעקות לא פותרות שום דבר. אבל מה בנאדם אמור לעשות כששבוע אחרי שהוא נפרד בדמעות בשדה התעופה מהחברה שלו, שנסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה, הוא נתקל בה, כאילו כלום, בסניף של סטארבקס באיסט־וילג'?
כשראיתי אותה בקפה היא בדיוק נידנדה לקופאית עם שאלות על תחליפי החלב בסניף שלהם, וכששאלתי אותה איך היא חזרה לניו־יורק בלי להודיע לי, היא תקעה בי מבט מנוכר ואמרה בחוסר סבלנות, "אדוני, אני לא יודעת מי אתה. אתה בטח מתבלבל עם מישהי אחרת." באותה שנייה נשרפו לי כל הפיוזים. בואו נגיד שאחרי יותר משנתיים ביחד, ציפיתי לתגובה קצת יותר מכבדת, ובמקום להתווכח פשוט נעמדתי באמצע הסטארבקס וצעקתי את כל הפרטים האינטימיים המזהים שלה, כולל הצלקת בגב מהנפילה בטיול שלנו ביוסמיטי פארק, והשומה השעירה השמנונית בבית השחי השמאלי שלה. לא־דבי לא ענתה, רק הסתכלה עלי במבט המום בזמן ששניים מעובדי הסניף גררו אותי החוצה.
התיישבתי על ספסל ברחוב והתחלתי לבכות. חמישה שבועות קודם לכן, כשדבי אמרה לי שהיא עוברת לאוסטרליה, הייתי הרוס, אבל הבנתי שהפרידה הזאת חזקה מאיתנו: לה הציעו מלגה לדוקטורט באוניברסיטת סידני, ואני בדיוק קיבלתי תפקיד של ראש צוות באחד הסטארט־אפים הכי שווים בניו־יורק. ובאמת, הפרידה היתה כואבת, אבל לא היתה מעליבה ומשפילה כמו הפגישה המנוכרת הזאת בסטארבקס.
תוך כדי בכי הרגשתי יד עדינה על הכתף שלי, וכשהרמתי את המבט ראיתי את לא־דבי לידי. "תבין," היא אמרה לי בלחש, "אני אולי נראית כמוה, עם השומה והכל, אבל אני לא היא, באמת!"
ההודעה לא הגיעה? שלחו לי שוב
קוראים כותבים
There are no reviews yet.