אולמי שושנים

זה היה אחד הימים. אחד הימים בתוך הרבה ימים של מוות אטי, מתמשך, מלווה בהרגשה שאין דבר שיכול לחלץ. ואני לא התכוונתי למות הפעם. לא סיפרתי עלי לאיש. אף אחד לא היה מספיק בשביל זה. גם לא מאיה, שאיתה, בזמן ההוא האחרון דיברתי בבוקר ובערב ולפעמים גם במהלך היום. דיבורי סרק שהחזיקו הרגשה שהכול ממשיך רגיל.

עברו שעתיים מרגע שהתעוררתי עד שיצאתי מהמיטה. שמעתי מוזיקה. קפצתי משיר לשיר.

באותו זמן אלה היו עדיין שירי הפרידה שלנו שלא תדעי עליהם לעולם. כל כך הרבה פעמים נפרדנו שהם כבר היו חלק מהזוגיות עצמה, חלק בלתי נפרד מהעצב שהיא טבלה בו, שחתה, טבעה, ניצלה, נשנקה ושוב ושוב ושוב וחוזר.

שיר אחד חרות אצלי יותר מכולם. כנראה זה היה איזה ערב שרבנו. כנראה זה היה איזה ערב שחיכיתי לך, זה היה איזה ערב שהלכתי ממך. זה היה איזה ערב שרציתי, זה היה איזה ערב דומה להרבה ערבים שהיו לפניו ובאו אחריו, ולשיר הזה הקשבתי בפעם הראשונה ההיא מזמן ובכל הפעמים האחרות.

כשהבטתי אל דמותי במראה שבמקלחת ראיתי את בעתת החלום עלי. מתחת למים הזורמים הרהרתי בשאלת המשמעות והפחד מהמשמעות שזאת הפעם הראשונה בחיי שלא קפצתי מהמיטה אל היום.

חסר לי מבט על מבט עלי, חשבתי. אולי כדאי שאתלה מראות נוספות. עמדתי מול המראה שבחדר השינה וניסיתי להבין את ההבעה. אולי זה היה השקט של היות לבד שהקפיא את שרירי פני, האריך את זוויות הפה, רוקן את ההיפודרמיס, הפיל.

הכנתי קפה והסתכלתי על העצים. על השולחן היה מונח כמו תמיד המחשב שלי. כשפתחתי אותו היוטיוב מיד ניגן את צלו החיוור של החיוורון. בהיתי כמה דקות בכל קובץ וקובץ שנשאר פתוח מיום אתמול. סגרתי חלק מהקבצים בתקווה שאפנה אותם גם מן המחשבה. במיוחד את אלה שהיה כתוב בהם מעט מאוד. טרום-מחשבות שהצלחתי לתרגם רק למילים בודדות ושעלי לשחזר לפענח לפרק את הכאב הסבוך שהן נושאות איתן.

סופן של בהיות הוא תמיד אחד, להיעלם בחטף. זה קרה כשהודעות במסנג'ר התחילו לקפוץ וקטעו אותנו. לאחרונה נפתחו קבוצות עבור עניינים משונים ושטותיים וכמו כל אחד אחר מצאתי את עצמי מלוהקת אליהן מדי פעם. לרוב קראתי רק את ההודעה האחרונה ואת הכותרת ויצאתי. הייתי בטוחה שזאת עוד קבוצה כזאת. קראתי את ההודעה האחרונה בשרשור.

ערן כתב, "וואווו אנחנו כבר 12, היינו 40".

הודעות המשיכו לזרום.

תמי ביקשה שמישהו יעלה את תמונת המחזור כדי להיזכר בכל השמות. היא כתבה שהתמונה שלה נשארה בבית של ההורים. שם הקבוצה היה "הכיתה".

*

הקבוצה הלכה ותפחה במהירות ואני החלטתי לצאת לשוטט ברחובות. באותו זמן שוטטתי המון. ברחובות ריקים, בלילות ובימים גשומים וקרים ובימים ובלילות חמים ומיוזעים. שוטטתי בהרים, במדבר, בשדות חיטה ירוקה, בשדות חיטה צהובה, לבד ועם אנשים. חיפשתי שקט דרך הגוף. כששאלו אותי מה קרה, למה נפרדנו, סיפרתי בכל פעם משהו אחר. לא כל כך רציתי לדבר על זה. רציתי לספר על הפעם הראשונה שבה נפגשנו. את זוכרת.

במהלך השיטוט שלי ראיתי שהם פתחו קבוצת ווטסאפ ושמות שהיו זיכרונות קמו לתחייה. את ואני לא נהיה שוב לעולם. לעולם לא נקים אותנו. את אמרת וחתמת.

מדי פעם הצצתי בהודעות הקבוצה. הדומיננטיות של תמי תפסה את תשומת לבי. לא זכרתי שהיא היתה כך. הסתכלתי בתמונת הפרופיל שלה. ניסיתי להיזכר בשם משפחתה בזמן שהם שם בקבוצה ניסו להיזכר בשם משפחתה של ענת בן חמו שהיה מולחם בזיכרוני, ענת בן חמו היתה מרי לו שלי.

הרי אז, כמו כל אחד מאיתנו, ידעתי בעל פה את שמות כל הילדים בכיתה לפי הסדר שהופיעו ביומן המורה. הסדר נקבע לפי האל"ף בי"ת של שמות המשפחה, וזאת היתה למעשה הפעם הראשונה שהופקעת ברבים מהיותך יחידה אחת מתוך משפחה ושמקומך בסדר חברתי כלשהו נגזר ממנה.

אני זוכרת רגעים של שכיבה על המיטה ושחזור השמות כמו מנטרה מרגיעה. רפטטיביות היא חלק ממני. בגלל זה אני זוכרת עד שאני כותבת. רק אחר כך אני יכולה קצת לשכוח.

איך הייתי מספרת לך את עכשיו. הייתי כותבת לך את זה. הנה אני כותבת.

אולי השיחות היו תמיד ביני לביני, כמו להיות בתוך חדר בלי דלתות וחלונות, כמו הכתיבה.

פעם אמרת לי, באיזה בוקר אחרי שישנו לא טוב, בתקופה שנלחמנו עלינו, אמרת לי ששכחת איך את נראית כי הפנים שלי לנגדך תמיד. נתקלתי בפסוק הזה - הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד - קעקעתי אותו על אמתי.

ברנס. תמי ברנס. עברתי לפייסבוק לראות אותה. מהתמונה שם ניבטות פנים גדולות שיער ארוך חום בהיר ובצדדים פסים בהירים יותר והכול מסודר כאילו היא יצאה בדיוק ממספרה, כאילו ניסתה לחקות במראה שלה את הנשים שהביטו עלינו מפוסטרים שהיו תלויים על הקירות בבתים שלנו. פארה פוסטיות כאלה. ראיתי ילדים גדולים, צילומי נוף מדבר, שיכונים של שנות השבעים. דימונה. המשקפיים הכבדים שיוו לה מראה שמנוגד לזיכרון שלי אותה, אך שתאם את הגיל שלה, שלנו. זכרתי ילדה שמנמנה, מכנסי ג'ינס כחולים קצרים, שיער שחור קצוץ. קצוץ כמו בן, אמרנו. אולי זאת תמונה שלה שאני זוכרת, מישהו צילם את גבה כשהיא מפנה את ראשה בחצי סיבוב של הגוף לאחור. חיפשתי קשר בין הדיוקן בפייסבוק לזיכרון ולא מצאתי. עברתי לפרופיל שלי וניסיתי להסתכל עליו בעין זרה.

את יודעת, אחרי שמחקת וחסמת אותי, מחקתי מהפרופיל שלי כל זיכרון שלך.

חזרתי הביתה למחשב.

אני לא התכוונתי למות הפעם, כתבתי משפט בודד ואת מחקת, את הרצון שלי הזה ואיתו את כל הרגעים, את כל השעות, את כל המילים ואת כל השתיקות. ואיך אסתכל עלייך שוב כשאראה אותך.

ניסיתי להיזכר מי היה ראשון ביומן. המחשבה הטרידה אותי כאילו זה דבר יחיד וחשוב. היינו ילדים שלכל דבר נתנו משמעות מאגית. גם לסדר השמות ביומן היתה חשיבות גדולה, כאילו אתה נוגע ונגוע במי שכתוב לפניך ובמי שמאחוריך והחשיבות הזאת קמה באחת לתחייה. שם משפחתי היה דוד.

מה היה קורה אם היינו מכירות אז. למעשה לא היינו צריכות להכיר הרבה זמן, קראנו את העבר שלנו בהווה, קראנו וכתבנו אותו מחדש אני בך ואת בי. בדיעבד ידעתי שלפעמים החיים שלנו הצטלבו בלי שידענו זאת. היינו שני בני אדם שהולכים ברחובות מקבילים, שמבני ענק חוצצים ביניהם והם אינם יודעים שהגורל שלהם קרוב ושהוא יהיה משותף יום אחד קצר ומר. מיכה אלגרבלי ודוד בן בסט היו ראשונים ביומן, אחריהם ענת בן חמו, גיא בן שמחון ואחר כך אני.

ענת בן חמו, כתבתי להם בווטסאפ. מיד כולם בירכו אותי לשלום, הרגשתי את רגשת השמחה שלהם. פתאום שמחתי גם אני. תמי שאלה אם אני בקשר עם מישהו ואם אני זוכרת עוד שמות. לא הייתי בקשר עם איש מהם, וגם אף פעם לא נתקלתי במי מהם. כשראיתי אנשים נפגשים באקראי עם חברי ילדות תהיתי איך זה יכול להיות שאני אף פעם לא רואה אותם. כתבתי שלא.

זכרתי הרבה שמות, אבל באותו רגע בחרתי לכתוב את אורלי בשן. אולי בגלל אבא שלה. הוא היה החלבן. באותן שנים עוד היה נהוג להביא את החלב עד דלת הבית. הוא, החלבן, היה מניח ליד הדלת שלנו שני בקבוקי זכוכית מלאים בחלב במקום הבקבוקים הריקים. היה משהו מרגש במזון הראשוני שבא כל יום אל פתחנו בבקבוקי זכוכית עטיניים. פעם בכמה זמן הוא היה דופק בדלת כדי לקבל את הכסף. עצב ורחמים חוברו אצלי לכסף כבר באותם זמנים. אחר כך החלב עבר לשקיות והפסיקו להביא אותו עד לבתים, ואבא של אורלי נעשה ירקן שעובר עם טנדר פתוח ומוכר פירות וירקות. בלי לצעוק הוא עבר, בשקט, כמו אורלי בתו שהיתה ילדה לא מדברת. כשהיו שואלים אותה שאלה היא היתה תולה עיניים ושותקת. זכרתי את העיניים שלה, עגולות ובהירות בולטות מול עורה הכהה. היא נראתה כמו מלכה ספרדייה. אני לא יודעת מה חרת בזיכרון שלי מלכה ספרדייה, אבל ברור היה לי אז שאם יש כזאת היא נראית כמו אורלי.

פעם אחת כשכבר היינו בכיתה ח' המורה ז'קלין התעקשה שאורלי תקרא בקול. אי-אפשר היה להבין מה קראה. היא קראה כמו שילד בכיתה ב' קורא. בגמגום ועם שגיאות. ילדים צחקו.

שאלתי אותם בקבוצה אם הם יודעים שיוסי ברכה, רונית גילאון, שרית קמחי ועמי בוהדנה מתו. עמי בוהדנה נפטר מהתקף לב ושרית ממפרצת במוח. על רונית ויוסי הם לא ידעו. רונית מסרטן העור ויוסי מסוג נדיר של סרטן. בשורות מוות הבאתי אליהם.

רציתי לכתוב להם שמַתִי ממש לא מזמן, שלא רציתי למות הפעם ובכל זאת מתי. רציתי שישאלו וירחמו עלי. בטוח ירחמו חשבתי. הנה יוצאים מהם קיתונות של רחמים למתים.

זמן רב אחרי. הרבה אחרי, כשראיתי אנשים מבכים את מתיהם חשבתי איך המחיקה שלך את זכרי מבטלת בעצם את כל מה שהיה, הופכת את הכול לשקר. ואולי זה פשוט עניין של רמות רגישות. הנמוגות העיקשת שלך חיזקה את התחושות הקשות האלה.

במשך שבועיים הקבוצה רגשה ורחשה ואז הגיע משבר ראשון ולא צפוי. זה קרה כאשר מירי הכניסה את המורה ז'קלין שהיתה המחנכת שלנו בכיתות ו', ז' ו-ח'.

בהתחלה כולם שמחו ורצו לדעת אם היא זוכרת אותם. בתוך ההמולה, בשקט, סיניה יצאה מהקבוצה. עד לאותו הרגע סיניה כתבה מדי יום ושיתפה בכל צעד. קיבלנו תמונות שלה שותה מיץ פירות ומשתזפת מתחת לעצי קוקוס בתאילנד, הנה היא נוסעת לאילת, טסה לרומניה, מנקה את חלונות הבית לפסח. קיבלנו תמונה כשהיא רוכשת מכונית חדשה, תמונה אחרי שהיא מסתפרת, ותמיד היא מחייכת ותוך כדי וכל הזמן מעלה זיכרונות שלנו. רובם מצחיקים. את רובם זכרתי. דברים שקשורים בי לא תמיד זכרתי והיה נדמה לא אחת שהזיכרון של סיניה ושל אחרים הסתלף עם הזמן והתווספו אליו יצירי דמיון. כך אעשה אני, כשאכתוב אותנו.

מירי סיפרה לגלית שסיפרה לי שז'קלין התעללה בסיניה. היא אמרה שהיא לא יודעת פרטים. כשסיניה יצאה מהקבוצה מירי ניסתה להחזיר אותה ללא הצלחה.

נפתחה קבוצה חדשה, נוספת. כולם הוזמנו לקבוצה החדשה מלבד המורה ז'קלין. הקבוצה החדשה היתה לקבוצה הפעילה למרות שחלק מהאנשים יצאו ממנה כשהם מסבירים זאת בעודף קבוצות.

אנשים התחילו לכתוב דברים לא פשוטים שקרו להם. גם סיניה סיפרה.

היו כמה חברים כמו אורלי לוי, איתן שרעבי ואיציק שמיר שקראו את ההודעות ולא הגיבו כלל.

ניסו לפנות אליהם. בעיקר תמי פנתה. כשפנתה לאסנת היא יצאה מהקבוצה. היא כתבה לה בפרטי ואסנת לא ענתה וחסמה אותה.

יום אחד נכנסה לקבוצה ליאורה גמריאן, זכרתי את שם משפחתה כי היא גרה בבניין של גלית ובכל פעם שבאתי לבית של גלית הוא בלט על תיבת המכתבים שלהם בכניסה. ליאורה כתבה לנו שיר ארוך, פואמה שבה היא מאשימה אותנו שפגענו בה. היא לא חיכתה לתגובה ויצאה מיד אחרי שהעלתה את השיר. היינו המומים. אף אחד לא שמר את הטקסט שלה.

חלק מהחברים אמרו שהיא תמיד הרגישה שהיא לא חלק מאיתנו ונעלבה כל פעם מחדש.

התחילו דיבורים על פגישת מחזור, ומונתה ועדה מארגנת.

סיניה לא רצתה להגיע למפגש. היא אמרה שאם ז'קלין מגיעה היא לא מגיעה. היא אמרה שז'קלין הרסה לה את החיים. היא סיפרה לנו שיום אחד ז'קלין אמרה לה להישאר אחרי הלימודים. סיניה זכרה את היום הזה כל חייה.

אני מצמידה לזיכרון הפגישה הראשונה שלנו את זיכרון היום שנפרדנו ואת הפער ביניהם ארוקן.

הן היו רק שתיהן בכיתה וז'קלין צעקה עליה. היא לא זכרה מה היתה הסיבה. היו כל כך הרבה פעמים שהיא צעקה עליה, היא אמרה. היא זכרה רק את מה שהיא אמרה לה באותה פעם. היא אמרה לה שהיא אפס מאופס. היא אמרה לה שכלום לא יֵצא ממנה. סיניה זכרה שהיא בכתה. היא זכרה שז'קלין השאירה אותה לבד בכיתה ויצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא ישבה על הרצפה מול הדלת האדומה הסגורה הרבה זמן ובכתה. היא ידעה שהיא תזכור את התמונה הזאת עוד הרבה שנים. כשהיא יצאה מהכיתה המסדרונות היו ריקים. היא פחדה שהיא ננעלה בבית הספר. היא סיפרה שהיא רצה במסדרונות מבולבלת. היא חושבת שאחת המזכירות היתה שם והובילה אותה לחצר. כמו תמיד היא הלכה דרך גן לוי אשכול שגם הוא היה ריק והשומר של הגן, שחשבנו שהוא קצת לא בסדר וכנראה שזה היה נכון, צעק לה, כולם עברו מזמן, כולם עברו מזמן. היא זכרה שהיא אמרה לעצמה שאף אחד לא ידבר אליה ככה לעולם.

התברר שאנשים נשארו עם המילים הקשות והצעקות מבית הספר היסודי עד גיל חמישים. כמה ילדים סיפרו שהם היו הולכים למורה ז'קלין הביתה והיא נתנה להם שיעורים פרטיים ובתמורה הם שמרו על הילדים שלה כשהיתה צריכה.

את ההצהרה של סיניה ואחרים שלא יגיעו לפגישה הצליחו אלי וחברים אחרים לבטל. אלי אמר, תבואו, מבטיח שיהיה מעניין. מבטיח להפתיע אתכם.

עבורי עניין ההשפלה, השיעורים הפרטיים והבייביסיטר היו הפתעה.

הלילה חלמתי עלייך. אנשים היו סביבך ועלי את הסתכלת והמבט שלך פינה לי את הדרך אלייך, שוב לא ראיתי אלא אותך.

המורה ז'קלין היתה שונה בנוף הילדות שלנו. היא נראתה תמיד מוקפדת ומסודרת. איפור מינימלי ולא מרוח כמו של המורות האחרות, ותמיד לבשה חליפות מחויטות שכאילו נתפרו במיוחד עבורה, לא דומות לבגדים שהכרנו, שנמכרו בחנויות העיר. אבל יותר מכל דבר אחר בלטו הגובה וזקיפות הקומה שלה. השיער שלה היה תמיד אסוף בקוקו מתוח והיא נראתה כאילו היא כאן איתנו לזמן קצר, כי איפשהו יש משהו חשוב יותר שהיא עסוקה בו.

היינו שקטים בשיעורים שלה ובשיעורים של המורות האחרות פרקנו עול. ידענו שדברים יעברו אליה והיא תיכנס לתמונה ותעניש, אבל המשכנו. פעם אחת הבאנו מגן לוי אשכול פצצות סירחון ופיזרנו אותן בשיעור אנגלית. המורה ז'קלין הוזעקה אל הכיתה. היא ביקשה מהמורה לאנגלית לצאת ונעלה אותנו בכיתה עד סוף השיעור.

אהבתי את השיעורים של המורה ז'קלין. אולי בגלל שאפשר היה ללמוד בהם אבל אולי גם בגלל שלמרות המראה המהוגן והמוקפד היתה בה יצירתיות.

היא ביקשה מאיתנו להביא מחברת שתהיה מחברת ניבים. מחברת הניבים היתה צריכה להיות תמיד בתיק. בכל פעם שהיא נזכרה בניב, תוך כדי דיבור, היא עצרה והסבירה לנו אותו. היינו צריכים להוציא את מחברת הניבים ולכתוב אותו בה ואחר כך בבית לחבר חיבור קצר בן חמש שורות לפחות שהניב שזור בו.

הסיפורים היו מצחיקים והצחוק הנדיר של ז'קלין היה מטרתם.

ובחלומי את צוחקת. אני מתקרבת אלייך ונושמת את ריח ראשך. כמה אהבתי אותו, את ריח ראשך הסמיך, ואז את מנשקת אותי ואני ספק אומרת ספק שואלת, אם אנחנו ביחד. ואת שוב צוחקת וכאילו מעולם לא נפרדנו ואולי את אומרת את זה מעולם לא נפרדנו. אני מחיה את זיכרון החלום שוב ושוב במהלך היום וביום למחרת. את הצחוק שלך. את המילים שלך מהחלום. את המעולם לא נפרדנו. מעולם לא נפרדנו. כך אני מתקפת אותנו, את האהבה שלנו. כך זה כנראה היה כל הזמן. כך הייתי צריכה לתקף. ועכשיו, למרות שכל ההבטחות שלנו התבדו, ממש בזמן כתיבת המילים האלה הן עוד חיות בי.

לפני המפגש היו גם הרבה התכתבויות פרטיות ואיתי התכתבה ארוכות המורה ז'קלין.

חשבתי שאתרגש ושאולי ארגיש משהו מאותה תחושת מאוהבות שליוותה אותי במשך שנים גם אחרי שסיימתי את בית הספר היסודי. המורה ז'קלין היתה מושא תשוקתי. דמות מרכזית בחלומותי. דמות יחידה זמן רב. חשבתי באותו זמן שהיכולת שלי לדמיין חריגה. היו לנו סשנים קבועים שהביאו אותי לריגוש ולסיפוק מיני במהירות. לפעמים ניסיתי להאריך ולהשהות אותם, למתוח את הרגע, וכשהצורך נעשה דחוף מדי, חזרתי למהלכים הקבועים, הבטוחים ובאתי על סיפוקי. פחדתי באותו זמן שהתשוקה החבויה שלי תתגלה. לא דיברתי על כך ובשיעורים שלה ניסיתי לשוות לעצמי מראה קשוח ולא מתעניין כדי להסתיר את תשוקתי. וכשהתכתבנו תהיתי אם משהו מתחושות העבר האלה יתעורר שוב, אבל לא, הכול נעלם כלא היה. התשוקה, המשיכה והאהבה הבוסרית והחד-צדדית התפוגגו ורק זיכרונן היה רשום בי רחוק ומשמעותי. ואז גם נפגשנו. היא יזמה את הפגישה.

נודע לה שכתבתי שני ספרים, היא רצתה לקרוא אותם וביקשה שניפגש ושאביא לה עותק מכל ספר. היא גם ביקשה שאכתוב לה הקדשה. ניסיתי לדמיין מה היא רוצה שאכתוב. אולי רצתה שאכנה אותה מורתי אבל לא הרגשתי כך. למרות התשוקה אליה, היא לא היתה האחת שאני יכולה לומר שהיא היתה המורה שלי.

כבר בשיחה הראשונה הרגשתי בסמכותיות הישנה בקול שלה. וברור היה לי שאביא עותקים מספרַי. חשבתי שבפגישה פנים אל פנים אולי ארגיש משהו. כשחשבתי שהיא מפלרטטת איתי ביטלתי מיד את המחשבה, חשבתי שהמחשבות שלי מוליכות אותי למקום של הזיכרון הרדוד שחשק בה פעם.

מי סיפר לך עלי שאלתי כשהתקשרה. היא אמרה שקראה ברשת. אחר כך הבנתי שאלי סיפר. למה היא שיקרה, חשבתי. גם אם זה שקר פעוט הוא לא היה חסר חשיבות בעיני. אם היא היתה אומרת שאלי אמר לה היא היתה ממוטטת את האשליה שרצתה ליצור, אולי זאת היתה אשליה של בחירה בי או האשליה שהיא מתעניינת בי, או שהיא הרגישה כבר אז שמשהו מתרחש ורצתה להבטיח שאהיה בצד שלה. היא סוחבת אשמה, חשבתי באותו זמן, ואולי היא עוד חושבת שיש לי השפעה על החברים בכיתה כמו אז. זכרתי היטב את הכוח שהכיתה ייחסה לי בגלל שהייתי מנהיגה אותם. זכרתי שהייתי לפעמים כמו גורם מתווך. הרי הכוח הזה לא קיים אחרי כל כך הרבה שנים ומפליא שאני עדיין יכולה לחוש את זכרו גם בדבריהם וביחס שלהם אלי. כאילו חלוקות ישנות לא התאדו.

נפגשנו בבית קפה ליד בית הספר שבו היא רוקדת ריקודי עם. היא הציעה שנזמין סלט ונחלוק. זה היה מוזר מאוד לחלוק איתה סלט כאשר הזיכרון שלי ממנה קר ומרוחק. ניסיתי למצוא במראה שלה את הדברים שנמשכתי אליהם, ניסיתי לראות את זה בכפות ידיה שזכורות לי שעות של דמיון שהן עושות בי. דבר לא התעורר בי.

היא דיברה על אנשים מהכיתה. הרגשתי שיש בה איזו חרדה, שבאותו זמן עדיין לא יכולתי לתרגם. אחר כך היא רצתה שאבוא איתה לבית הספר שמעבר לכביש כדי לראות כיצד היא רוקדת. ניסיתי להתחמק אך היא התעקשה, תישארי חמש דקות ואם תרצי ללכת אחר כך תלכי, אמרה. אולי תרצי להישאר ולרקוד הוסיפה וחייכה.

בכניסה לבית הספר היה מאבטח. היא הציגה אותי בפניו, אמרה שאני תלמידה שלה. היא אמרה לו ששני ספרים שלי יצאו לאור. הוא מיד רצה להראות לי שירים שכתב. היה לו מבטא רוסי כבד. השירים שלו עניינו אותי יותר מאשר השיחה איתה. הוא כתב על אזובי לטאות ועל זנב שממיות.

היא דחקה בי להיכנס איתה. הסתכלתי עליה רוקדת, אישה בת שבעים עם גוף אתלטי וגמיש כמו לפני שלושים שנה, שיער אסוף בדיוק כמו אז, ולשון שנטרקת אל החך בהגיית סמ"ך. המשחק עם הלשון הזאת היה לחם דמיוני. מה היא רוצה ממני, חשבתי, וגם כמה זה נראה עלוב.

אחרי שיר אחד שהיא רקדה תוך שהיא בודקת מדי פעם שאני מסתכלת עליה סימנתי לה שאני הולכת. היא באה אלי מתנשפת, ליוותה אותי ליציאה ואמרה שהיא לבד בסופ"ש, בן הזוג שלה נוסע. היא תשמח אם אבוא להיות איתה. היא תשלח לי את הכתובת, אמרה. מיד הסברתי שאני נוסעת וקיוויתי שההתחמקות תתפרש כהבעת חוסר עניין בקשר שהיא מציעה.

למרות זאת היו דברים שרציתי לדעת. במיוחד רציתי לשאול איך זה קרה שהיא עברה לגור בכיכר המדינה. היא היתה גרה ברחוב אהרונוביץ' בעיר שלנו, הרחוב שמעבר לו נמצאת תחנת דלק שמתחילה את אזור התעשייה, ושהאוטובוסים שם עוברים ברעש שיירה כשהם יוצאים מהחניון של דן. הסתקרנתי לדעת איך היא עברה משם לדירה בכיכר המדינה.

זכרתי את הדיבור עליה ואת הוויכוחים. המעבר שלה לכיכר המדינה היה אחד הדברים שהעסיק אותנו באותם ימים בהליכות הארוכות מבית הספר הביתה.

היינו הולכים בקבוצה, אבל לא תמיד באותו הרכב. החבורה - אני טלי גלית וענת - וילדים שהצטרפו. הקבוצה היתה מתמעטת לאורך הדרך, וענת שגרה בתחילת רחוב גבעתי פנתה תמיד בסופו. אני וטלי היינו אחרונות. החזרה הזאת הביתה היתה כמו טקס שסוגר את היום וגם הזמן לדבר על כל מה שלא הספקנו לדבר עליו. היה משהו מספק וממלא בהליכה יחד. והפעמים הבודדות שחרגנו מהדרך חרותות.

אני נמנעת מלהגיע למקומות בקרבת ביתך. לא מזמן פגשתי מישהי שגרה כמה רחובות ממך. היא עם תינוק קטן. היא יפה ויש לה קול עדין ורגיש. באתי בלילה כשהתינוק ישן. היא רצתה אותי. אולי יותר מדי. היה בה משהו מרתק. אני חושבת שרותקתי למנגינת קולה. המילים והמשפטים שלה היו פתוחים. היא פחדה להתאהב בי. היא אמרה את זה. שתינו יין אדום והתנשקנו. היא היתה מלאת תשוקה. אני עוד חשבתי עלייך. באותו זמן הרביתי במפגשים מיניים כדי למחוק. כדי למחוק את פנייך ממולי. אבל ככל שהמפגשים המיניים רבו הם היו יותר ויותר אינסטרומנטליים. היא התפשטה מהר. גם אני. התפלאתי ונדהמתי מהיכולת שלי להיות באינטימיות בכזאת קלות בכל פעם מחדש. עשיתי בה כל מה שאפשר ונרדמנו. אחרי כשעה התינוק בכה והתעוררתי. זזתי בעדינות ואמרתי הוא בוכה. היא נבהלה מאוד וכעסה על עצמה. היא כל כך כעסה על עצמה עד שהרגישה לא טוב ולא הצליחה לקום. סחרחורת תקפה אותה. השקיתי את תינוקה. הייתי עירומה. הוא צחק אלי. הרגשתי את האנרגיה הגברית שלו למרות שהיה כה קטן. את הנמרצות והכוח. אולי בגלל הרוך שהיה ביני לבינה לפני המפגש איתו. חשבתי על הבחירה שלך בגבר אחרינו. איך הסכמת להכניס אותו אלייך. הרגשתי את הזרע החם שלו נוטף ממנו אלייך אלי. התינוק שלה נרגע וחזר לישון. היא לא. הלכתי והיא שלחה לי הודעות כמה קשה לה עם זה שלא שמעה אותו וכמה טובה הייתי איתו. נפגשנו עוד כמה פעמים אבל היא לא יכלה אותי. כשיצאתי ממנה בפעם האחרונה רציתי לעבור קרוב לביתך. לא הצלחתי.

טלי אמרה שזה לא יכול להיות, שרק אנשים עשירים מאוד גרים בכיכר של המדינה. גלית אמרה שסיניה שאלה את ז'קלין אם זה נכון וז'קלין אמרה שכן, שהיא עברה לגור בכיכר של המדינה.

נסענו לשם ארבעתנו (אני טלי גלית וענת). זה היה באמצע כיתה ז'. כנראה בחופשת הפסח. הרעיון לנסוע לשם היה של טלי. לצאת מהעיר היה עניין גדול ולצאת מהעיר לבד היה עניין גדול עוד יותר. טלי אמרה שניקח קו 25 לתל אביב, נשאל את הנהג איפה לרדת ונבקש שיסביר לנו איך מגיעים לכיכר המדינה. היא אמרה שנעבור את כל תיבות הדואר בכיכר עד שנמצא את השם של ז'קלין.

הכיכר היתה ענקית והיה בה רק חול ואפילו לא צל של עץ או ספסל לשבת. מסביב היו חנויות ומעליהן בתים. הכיכר הריקה הזכירה לי את הדרך הריקה לבית העלמין בבת ים, העיר שלנו. דרך ריקה ושקטה שאין בה כביש והיא חשופה למכת השמש. השעה היתה שמונה וחצי בבוקר וכל החנויות היו סגורות. טלי אמרה שאלה החנויות הכי יקרות במדינה.

כשהיינו ילדות ולא היה לנו מה לעשות אני וטלי היינו הולכות לרחוב בלפור לידנו, רחוב ארוך שכל כולו חנויות. היינו עוברות חנות חנות ומבקשות שקית. בדרך כלל נתנו לנו, ולפעמים אמרו משהו שהצחיק אותנו, או שאלו אותנו למה אנחנו צריכות ואנחנו היינו צריכות לענות בכל פעם משהו אחר שיצחיק אותנו. חיכינו שמישהו ידבר איתנו, לזה חיכינו.

סיפרתי למטפלת הזוגית שהיתה שלנו על הפעם ההיא שנסענו לאמסטרדם והיה מונדיאל ועצרנו בכל הברים בדרך ושתינו ושמחנו עם כולם ואהבת אותי. אולי רק אז אהבת אותי. אני רוצה שיהיו לי זיכרונות טובים ממך.

אני וטלי צוחקות הרבה ביחד. אני בטוחה שטלי חושבת כמוני שרק אנחנו עושות את העניין הזה עם השקיות וכמוני היא גם לא חושבת לעשות את זה כאן בכיכר המדינה ועוד עם גלית וענת.

כמעט שאין דברים בחלונות הראווה ולא תמיד ברור מה מוכרים. הדירות לפחות גדולות ויש בהן הרבה מקום, אני חושבת, כי אחרת זה לא נראה כמו מקום שנעים לגור בו. אנחנו עוברות בניין בניין. על חלק מהתיבות אין שם. וחלק מהתיבות היו בתוך חדר המדרגות וקצת פחדנו להיכנס, שלא ניתקל במישהו שישאל אותנו מה אנחנו עושות כאן ולא נדע מה לענות וגרוע מזה אם המורה ז'קלין תופיע פתאום. את השם של ז'קלין לא מצאנו. אף אחד גם לא יצא מהבתים. גם ז'קלין לא. אולי יש יציאות אחוריות שמהן יוצאים כולם, חשבתי. החנויות לא נפתחו עד שסיימנו את כל הסיבוב. החלטנו ללכת לפארק הירקון. טלי אמרה שזה לא רחוק אבל לא ידענו את הכיוון. טלי אמרה שנשאל אנשים וכך היה. האיש הראשון ששאלנו אמר לנו תלכו ישר והראה בכיוון עם היד שלו ואמר ישר ישר עד שתגיעו. הרחובות היו עדיין שקטים ורק מדי פעם עברו מכוניות ואוטובוסים. אולי בגלל שזה היה כבר הזמן של החופש. גם בפארק לא היו אנשים וההרגשה של הריק שמילאה את הכיכר שלטה גם בפארק. הלכנו לאגם המלאכותי שהיו בו כמה ברווזים. ענת הביאה מצלמה. הצטלמנו, נשענות על מדרגות הבטון מסביב לאגם המלאכותי. היתה שמש חזקה.

מישהי רוצה לדבר איתי. היא אומרת שקראה אותי ושהתאהבה בי ללא נוכחותי. היא שולחת לי גרפיטיז שהיא רואה בעיר. באחד מהם כתוב "דווקא השתדלתי הפעם".

הגעתי עם גלית לפגישת המחזור. מעט לפני שמונה. היא ביקשה שאאסוף אותה. היה ערב קר. כבישים רטובים בהקו ופנסים ריצדו. עצרנו בדרך לקנות בירה שהיא הבטיחה ויין שאני הבטחתי.

יש בה, בגלית, משהו מרוחק מסודר נקי מדויק.

היא מאוד התרגשה. אמרתי לה שיותר מכולם אני רוצה לראות את טלי וחשבתי שכמוני היא תרצה לראות את ענת. אבל היא אמרה שהיו לה שיחות עם אלי, שגם איתו היא חידשה קשר, והוא אמר לה שענת איבדה את זה. היא מאוד רצתה לראות את המורה ז'קלין.

המורה ז'קלין גרמה לה להרגיש מיוחדת, היא אמרה לי באחת השיחות שלנו.

חשבתי שאבני יסוד של הילדות חיברו בינינו, כמו המילים שכתבתי על ילדותי וחיברו ביני לבינך.

לפני הפגישה אני וגלית דיברנו הרבה. ידעתי עליה הכול. כך היה נדמה לי. לעתים הידיעה גרמה לי לרצות להתרחק לזמן מה, כפי שגורמת לי כל היכרות קרובה.

המפגש היה בבית פרטי בכפר אז"ר. אני וגלית מעולם לא ביקרנו בכפר אז"ר. תמיד חשבתי עליו כעל מקום רחוק, אולי בגלל שהכרתי אותו רק מסיפור.

בגלל שלגלית חשוב היה לא להיות בין הראשונים, בוודאי שלא להיות ראשונה, המשכנו לשבת באוטו וחיכינו לראות מישהו מהחברים. ואז ראינו את המורה ז'קלין יורדת מתוך הג'יפ שלה. היא לבשה מעיל עור שחור ארוך על אוברול כסוף מבריק עם צווארון קולר.

העיניים של גלית נצצו כשהיא ראתה את ז'קלין. חשבתי שבטח יש משהו שגלית רוצה לשחזר מאותם ימים דרך המבט של ז'קלין. חשבתי שאולי גם היא היתה מאוהבת בה. אולי עדיין, אולי כמוני גם היא רוצה להבין את מה שהיה אז וכך להבין את מה שעכשיו.

הציפייה וההתלהבות של גלית התפוגגו כאשר התקרבנו. כאילו הזמן רוקן את ממשות הזיכרון. אחר כך היא סיפרה לי ששיחות קטנות עם ז'קלין ודברים שהיא אמרה הוסיפו לאכזבה.

מיד אחרינו הגיעו עוד אנשים: מיקי, אבי וגם מוריס, וצעדנו יחד אל הדלת.

צלצלנו בפעמון ונכנסנו למסדרון שהוביל לחצר.

ראיתי את ההורים של אשתו של אלון בתוך הבית. הם נראו כאילו יצאו מסרט על עיירה אמריקאית נידחת. האישה חבשה כובע בוקרים והיה לה מבט סתמי. היה בשניהם משהו מוזנח, אולי בבגדים שלבשו ואולי אפילו בגוף שלה ובגוף שלו. הם ישבו על כיסאות עם רגליים מעט מפושקות. האישה לבשה חצאית ג'ינס שהגיעה עד מתחת לברכיים ונשענה על מקל שעמד בין רגליה.

*

הם יצאו אלינו והובילו אותנו לחדר גדול שהיו מסודרים בו שולחנות עגולים וכיסאות. הם לא דיברו. בצד היה מיחם, סוגי קפה ותה, עלי נענע, עוגיות ופיצוחים. הם עברו לשבת במטבחון קטן בצד ונראו כאילו הם מחכים בצייתנות.

כל אחד שנכנס עשה זאת בצעד מהוסס ושקט ואחר כך היתה המולה סביבו.

אנשים המשיכו להגיע. זיהיתי את כולם. משהו נשאר ולא משתנה.

כך מוטי שרם, עם השפתיים הלחות, הסווטשרט הפשוט החלק, אפילו אותה תספורת ששמרה על תלתל עבה במרכז. היו לו הורים מבוגרים ואחות עם פיגור שכלי שהיתה דומה לאמא שלהם ובגלל זה תמיד כשראיתי אותן יחד ניסיתי לראות באמא את מה שהייתי בטוחה שהורישה לבתה. מדי פעם היו התלחשויות כשמישהו נכנס. על מוטי לחשו שהוא מעולם לא התחתן ושהוא עד היום מטפל באחותו.

ענת, נינט וליאת נראו כמו שלישייה, שערן צבוע בלונד ומוחלק, איפור כבד וזרחני וגוף עבה. ענת עבדה כמוכרת בחנויות בשדה התעופה. נינט בחנות לכלי בית. ליאת עמדה להיות סבתא.

היתה הרגשה מוזרה. האם לגשת לכל אחד שנכנס, האם להראות התלהבות, עד כמה, מה שייך לתחושה שעכשיו ומה למה שהיה. הרי הם לא אותם ילדים כלל. מתוך שיחות הווטסאפ התברר שחלקם עשו מרחק גדול קדימה וחלקם אחורה. אפשר לצייר קו מאותם ימים להיום, ציר שנקודת האפס שלו היא סיום הלימודים והצד השלילי שלו מורכב מאותם אלה שהחיים זרקו בצדם, והצד החיובי הוא המקום הטוב שרחוק מהעליבות והנידחות של ילדותנו.

*

אנשים יכולים לשנות הרגל מסוים אבל לא ממש להשתנות, אמרה לנו המטפלת הזוגית. קשה לי להפסיק לרצות.

אני רוצה. אני עוד רוצה. אני רוצה לספר לך דברים. לספר לך עוד ועוד דברים. רק לך. אני רוצה לספר לך הכול. אני רוצה לספר לך על אימון כדורסל, על הריבאונד שאני וסיוון קפצנו אליו ונאחזנו שתינו בכדור ואיך נפלנו מהגובה על צד ימין שלי בכל משקלנו וקמנו והמשכנו לשחק ורק למחרת כשקמתי בבוקר הרגשתי כאב בכל הצד ולא זכרתי למה ופתאום בצהריים נזכרתי בנפילה. אני רוצה לספר לך על הגלים שנשברו עלי היום בים ואיך נהניתי לעמוד מולם ולהרגיש את עוצמתם ואיך צללתי מתחתם ומים מלוחים נכנסו לי לאף ונתנו לי את ההרגשה הזאת של חופש וים שמחוברים אצלי מאז שהייתי ילדה, ואני, אם היית, אני יודעת, שהייתי מספרת לך, שהייתי עושה את זה בכוונה, נותנת למים המלוחים להיכנס. זה כמו סימן. ורציתי לספר לך על הדברים שאמרתי ועל דברים שאמרו לי. ואיך כעסתי ואיך ואיך אני רוצה לספר לך הכול. היית חברה שלי.

רק משהו גרמי בפנים של המורה ז'קלין והעפעפיים שכבדו העידו על התבגרותה. היו כמה אנשים מבני הכיתה שראיתי כיצד ההערצה הישנה אליה נמצאת אצלם בעיניים. אצל חלק ראיתי כעס. אצל אחרים איתותים של פחד ישן. אלה עם הפחד לא היו בהכרח אלה שנמנעו ממגע איתה. היתה קבוצה כזאת של אנשים שתפסו מרחק ולעומתם אותם שכרכרו סביבה. ניכר היה שהיא מתענגת על זה. היא תפסה את מרכז תשומת הלב בטבעיות. למעשה כל אחד ואחת מאיתנו היה הוא עצמו באותו ערב. לא השתנינו. מוריס למשל היה מהר מאוד הליצן החביב ואלי המנהיג, חגית שלומית ומירי נשארו אלה שיודעות הכול. היה להן מידע גם על מי שלא הגיע. אלה שלא הגיעו היו אלה שלא הגיבו אף פעם. חיכינו שכל מי שאישר יגיע.

חלק שלחו הודעות פרטיות שהם מאחרים, כך אפשר היה לראות חברויות ישנות קמות לתחייה.

אלי הנחה את הערב. היה מיקרופון והוא דיבר במין קול רשמי.

לפני הפגישה הוא ביקש מכל אחת ואחד לשלוח לו תמונה עדכנית.

הוא הכין מצגת של עיניים. הוא אמר שהעיניים לעולם לא משתנות. במצגת ראו את העיניים של פעם מתוך תמונת המחזור ואת העיניים של עכשיו. היינו צריכים לנחש מי בתמונה על פי העיניים מתמונת המחזור, ואם לא הצלחנו קיבלנו את תמונת העיניים העדכנית לעזרה.

אחר כך היה ניסיון לספר זיכרונות. נזכרנו שיום אחד הלכנו לראות תוכנית טלוויזיה בבית של רונית גל. כולם אמרו שאמא של רונית היתה חברה של כל המורות ולכן הם קינאו בה, ברונית.

ואז אכלנו. האוכל הוגש בחצר הבית באוהל מחומם. ירד מעט גשם והיה נעים להיות בתוך האוהל. חזרנו לחדר והגיע רגע שכולם כבר הרגישו נוח והיתה התפצלות לקבוצות ולשיחות.

ענת הביאה אלבום תמונות. היו בו תמונות מהטיול לפארק הירקון.

ניסיתי להיזכר מי צילם אותנו. תמיד זה חשוב לי מי עומד מאחורי המצלמה. אולי בגלל שברור שברגע הזה הוא מסתכל עלי ותופס משהו ואני צריכה להיות מוכנה לו.

בגלל איכותן הירודה של התמונות, גלית, שצבע עורה כהה, נראתה כהה יותר, כך שמי שאינו יודע שזאת היא יתקשה לראות את תווי הפנים שלה ולמצוא דמיון. רואים שענת תופסת בידי ושטלי מחייכת ברוחב.

באלבום היו גם תמונות מהטיול שלנו לאילת בכיתה ז'. כולם זכרו את הדרך חזרה.

ז'קלין לקחה אותנו לאגם הנעלם. אני זוכרת שהמים היו חמים מאוד ולא נכנסתי. האגם היה קטן מאוד. אולי בקוטר של שני מטר. רואים אותי עם מכנסיים קצרים ורגליים שלא נגמרות. אלי מרים את אסנת, האגם לידינו נראה כמו שלולית קטנה.

אחרי שדפדפנו בתמונות והעלינו עוד זיכרונות, הצטלמנו בכל מיני הרכבים. לקראת חצות התחלנו להתמעט.

יצאתי אל האוהל וראיתי את סיניה, מוריס, דוד ורונית מתלחשים.

התקרבתי והם אמרו לי שכשהרוב ילכו נדבר עם ז'קלין.

אני כותבת את זה עכשיו וחושבת על בית הקברות של הזיכרון. אני רוצה להכניס לתוכו רק את הזיכרונות של הדברים הטובים. לא על מנת לקבור אלא כדי שאוכל לחזור אליהם שוב ושוב. הדברים הרעים מחוץ לגדר, מחוץ לקדושה. אני כותבת וחושבת עלינו ועל הכיתה.

הפעם האחרונה שנכנסתי לחדר שז'קלין היתה בו היתה בערך בשעה שתיים.

נשארנו תשעה אנשים. כל השאר הלכו מוקדם יותר, לפני חצות. ישבנו על כיסאות הפלסטיק הלבנים, מול הקיר שהיה מצויר עליו זוג ברבורים צהובים ששטו לכיוון שמש שוקעת. זה היה ציור ילדותי שטוח ומכוער.

בעיצומו של הערב, כשכולם עוד היו, היה רגע שז'קלין באה והתיישבה לידי. האחרים היו עסוקים בשיחות ולי ולה לא היה מה לומר זאת לזאת ולאחרים. היא הסתכלה על המגפיים שלה. הם נראו חדשים. הסתכלתי עליהם יחד איתה. הם היו עשויים מזמש שחור והיו להם עקבים גבוהים ומחודדים. אחר כך הסתכלתי עליה מסתכלת עליהם ואז היא אמרה שבחנות שבכיכר המדינה יש עכשיו מבצע ושכדאי לי להגיע לשם. אני גרה שם, את יודעת, אמרה לי. תבואי, נקנה לך מגפיים ונשתה קפה, אמרה. יש מבצע בחנות הזאת, אמרה, המחיר של המגפיים לא השתנה, הוא עדיין 4,995 ש"ח, אבל עכשיו אפשר לקנות זוג שני בהנחה של שלושים אחוז, היא אמרה.

בפעם האחרונה שנכנסתי לחדר שז'קלין היתה בו המגפיים היוקרתיים שלה היו זרוקים בקצה הרחוק של החדר. פעורים משהו. אולי קרועים.

כולנו הגענו לבד לפגישת המחזור, לא עם בני ובנות זוג, בטח לא עם חבר או חברה. גיא היה היחיד שבא עם מישהו. חיים טל ידע שמדובר בשומר ראש וזה מהר מאוד עבר בינינו. גיא, הוא אמר, הוא עבריין כבד. אולי בגלל זה כשדני אלון נכנס מירי מיד דאגה לומר שדני אלון מונה לשופט במחוזי ממש לפני כמה חודשים.

גיא היה בעיני הילד הכי יפה בכיתה. היה דמיון בינו לבין אורלי בגלל העיניים הבהירות והעור הכהה. העיניים שלו היו נוצצות מבריקות כל הזמן ותווי הפנים שלו רכים. המבט הנוצץ שלו התחלף במבט של קצוות, כזה שאינך רוצה להביט בו.

לעומתו דני היה הילד הכי רציני בכיתה. עם שיער חלק מקלות, שגזור כמו פטרייה וקול עמוק ומלא חשיבות.

במשך השנים שחלפו מדי פעם נזכרתי שוב ושוב בשיחה אחת שלי ושל גיא. זה היה ערב המהפך. אני זוכרת את המקום שבו התנהלה השיחה. ליד אולם הספורט, במעבר גישה לנכים שליד המדרגות, ארבע מדרגות או שש היו שם, ולמעבר לנכים היה מעקה שחור. הריצוף של המדרגות היה חלוקי נחל מצופים חומר מבריק. זכרתי את גיא שואל אם אני יודעת מה המצע של המערך. לא ידעתי. הוא ידע את המצע של הליכוד. היינו רק בני עשר ומשהו גדול קרה.

באותן שנים שז'קלין היתה המחנכת שלנו גילינו את המשחק שבע דקות בגן עדן. ילד וילדה שהוגרלו נכנסו יחד לחדר חשוך. אלה היו הפעמים הראשונות של נשיקות ונגיעות.

סיניה אמרה לתשעה שנשארנו, בואו נשחק שבע דקות בגן עדן עם ז'קלין. בלי הגרלה.

היא היתה הראשונה שנכנסה עם ז'קלין ושמענו אותה צועקת וחוזרת מדי פעם על המילים אולמי שושנים. אורלי אמרה לאלי, שם היתה הבר מצווה שלך, וגיא אמר בשקט, בלי להסתכל עליה, שם היתה הבר מצווה של כולנו. אז מה הקשר לז'קלין עכשיו, היא שאלה, וגיא הסתכל עליה ואמר, את לא ידעת עד היום שז'קלין היתה הבעלים של האולם, איך היא עברה לכיכר של המדינה מרחוב רבינוביץ', חשבת.

כשסיניה פתחה את דלת החדר נמלט מתוכו קול חנוק.

עכשיו תורך היא אמרה למוריס ונראתה כמו מישהי שכל כוחותיה אזלו.

מוריס קם וצעד לדלת במעין צעדי ריקוד. שמענו אותו צועק ואת ז'קלין גונחת. כל אחד מאיתנו הסתכל לכיוון אחר, אבל מזווית העין ראיתי את גיא וסיניה מסתכלים זה על זה ומחייכים.

לפני כשבוע דפקו בדלת ביתי באמצע הלילה. התעוררתי בבהלה וראיתי שהשעה שלוש וחצי. לפי צליל הדפיקות ידעתי שמישהו נוקש עם דבר מה מתכתי על הדלת, כנראה עם חוד המפתח. הסתכלתי בעינית. היתה חשיכה. ניסיתי לגלות שם דמות או הבזק אור על המתכת. שאלתי מי זה, והדפיקות המשיכו. קראתי בקול רם יותר, מי זה, וכשלא נעניתי אמרתי שאני מתקשרת למשטרה. הדפיקות נמשכו. התקשרתי ואמרתי מישהו דופק אצלי בדלת ואני לא רואה מי זה. היומנאית אמרה שישלחו ניידת. הדפיקות נמשכו עוד כדקתיים עד שפסקו. מיד אחר כך הגיעה ניידת. ראיתי שוטר ושוטרת יוצאים ומסתכלים לצדדים ופונים לעבר חדר המדרגות. רצתי לעינית וראיתי אור דולק. פתחתי. השוטרת עלתה. היא אמרה שלא ראו אף אחד שנראה חשוד. אולי זאת היית את. מה רצית. מה רצית ממני. מה היה קורה אם הייתי פותחת לך.

השעה היתה קצת אחרי שלוש כשגיא ושומר הראש שלו יצאו מהחדר שז'קלין היתה בו. קור וחושך חדרו מהחלון הפתוח.

היה משהו בעליבות המקום שהחזיר תחושה עתיקה ומוכרת של ריקנות ונידחות, תחושה שהיתה חלק מהביוגרפיה המשותפת שלנו. הברבורים שעל הקיר היו צבועים בצהוב בהיר ובאותו צהוב האירה שמש עגולה בפינה הימנית. הצייר לא טרח למחוק את סימון העיפרון שחג את השמש. והברבורים צוירו מגבם, ולכן לא ראו את ראשיהם מן החזית או צדודית של אחד מהם ולא ראו עין שהמביט בה היה יכול לראות שפעם העין הזאת צדה או נלכדה.

לא יכולנו לרמות זה את זה. היה דבר מה ישיר חשוף וחסר קישוט בדיבור בינינו. ככה ורק ככה ידענו והכרנו את עצמנו.

גיא סגר את דלת החדר שז'קלין היתה בו, הסתובב והסתכל לעברנו במבט הקצוות הרואה ואינו נראה שסיגל לעצמו ואמר, זהו. הוא לקח שקית והכניס לתוכה את המגבת שהיתה ספוגה. ליווינו אותו בעינינו כאדם אחד. הוא צעד לכיוון הדלת ושומר ראשו הלך אחריו. הם נראו כזוג פריטים שנגזר מטור חיילים שעוברים בסך. אף אחד מאיתנו לא זז. היינו מפוחדים, אוחזים בכיסאותינו כבקרנות.

היו כעשרה צעדים עד לדלת. גם כשגיא כבר פתח אותה לא נשמע ציוץ מכיווננו, לא היתה תזוזה.

הוא הסתובב לאחור, הסתכל עלינו ואמר: "לכו הביתה. אמרתי זהו."

נשארנו קפואים ורק כשהוא צעק, "עכשיו", כולם קמו מהר, אספו את הדברים שלהם ויצאו.

מתישהו צריך לוותר. להבין כמו שאמרת שלא הכול אפשר. ושיש אנשים שאהבה לא בראש סדר העדיפויות שלהם. ואני, לעולם לא אקבל את זה שאפשר לוותר על אהבה.

מישהו סיפר לי שהוא רב עם בת הזוג שלו. הצלחתי לראות את הקושי שנוצר אצלו בפנים. קינאתי. רציתי להיות לך כל החיים רציתי שתהיי עולמי.

החושך בכפר אז"ר היה חסום. ראיתי את גיא יושב במכונית ומסתכל לשום מקום. האדמה היתה בוצית מהגשם שירד כל הערב. דמיינתי את הבוץ רך ולח ניתק מסוליית נעלי בכל צעד, יוצר לרגע צורה של פה פעור.