אום: הרומן של אום כולת’ום

זיהיתי את הילדים שמילמלו בביישנות את שמותיהם, פתחתי את זרועותי לאלה שנולדו מאחורי גבי. אמי שבה ומילאה את צלחתי בלי הפסקה, היא התבוננה בי כאילו עלי לבלוע את כל ארץ מכורתי בארוחה אחת ויחידה. עיניה ננעצו בי ולא הרפו, עצמה ובשרה הייתי. גופם הנדיב של קרובי ובני משפחתי קיבל אותי אליו, סגר עלי היטב, אותו הדם עצמו, אותם האיברים. היה בכך משהו דוחה מעט אפילו. אבל מדוע אתכחש לכך, כל זה היה חסר לי. הרגשתי זאת בגיפופים הגבריים, בפרצי הצחוק, ובייחוד בערבית, שוב מחדש הערבית, קרובה ורחוקה, המנגינה העמוקה של השפה הנפלאה הזאת, ארצי האמיתית.

השמיעו יו־לו־לו, היו גם שאלות. ראיתי את פאריס, טעמתי מן הפרי. אבל איך לספר. אמא ואחותי סַאלוּאָה החליפו ביניהן שתיקות, אותן שתיקות שמצפות ממך לכה הרבה. רק הן אמדו את שלוש שנות היעדרותי. חמשת האחרים, אחי ואחיותי, לא נחשבו.

חזרתי, מצויד בתעודה מן הסורבון, ראש משפחה בגיל עשרים ושלוש. בגעגועים נזכרתי בחדרי שבפאריס. הייתי אלמוני שם, לא הייתי איש.

מוחמד, הוא זה שחילץ אותי, מוחמד עבד־אלוואהאב, ידידי היחיד. בחליפתו המערבית ובתרבוש שעל ראשו. נטל אותי עימו. הלכנו במרכז הרחוב, קלילים, נעריים, יחדיו. היינו כמעט בני אותו גיל, הכל היה פתוח לפניו, כבר אז. זמר, מלחין, נגן. כישרונו ניקר עיניים. אף פעם לא הבנתי למה בחר בי, דווקא בי, לידידו. הוא בא לבלות שבוע בפאריס, פתח את דלת חדרי, ישן על הרצפה, לא נפרדנו.

עתה גרר אותי איתו, רצה להראות לי הכל. את יום־העצמאות החמצתי, את ההמון שברחובות, את השמחה הכבירה, לא ידעתי מה החמצתי, גם האוויר עצמו ודאי היה שונה. הבטתי, נשמתי, דבר לא השתנה, למזלי. החנויות, ההמולה בלילה, רעש החשמלית, ריחה החם, זו באמת קהיר. הייתי מטושטש מפער השעות. אוויר חמים עטף אותנו, רחובות החליקו במהירות לאורך הפסים, החנויות הזהירו באור הפנסים. והמזרח נחבא באותיות המסולסלות, הנשיות, של השלטים. דוכני התבלינים, הפירות, בתי־הקפה, הגברים, הנאמנים לפגישתם, הם לא משו ממקומם. צינה קלה וראשונה נותנת אותותיה, חיי הלילה מתחילים.

שילמנו ונכנסנו בשער גן אֶזְבֶּקִייֶה, בבת־אחת שטפה אותי ההרגשה ששבתי למקומי. האילנות, והשבילים המתפתלים, המוכרים כל־כך, ובייחוד המוסיקה, הרחש, נווה־מדבר צלילי, שבעיניים עצומות יכולתי לזהות. מעולם לא עזבתי.

קהל רב המתין בכניסה לאולם הקטן, תמיד מספר הנשים קטן מזה של הגברים, אולם התרבושים ניצחו את הטורבנים, והמגבעות את התרבושים. אני חבשתי את כובע הברט הבאסקי שלי. מוחמד עמד בגילוי ראש. הבריות זיהו אותו ופינו לו דרך. בשערו הסתור, ובפסוקת שבשערותיו דמה מעט לז'אן קוקטו. האולם נועד למאה אנשים בלבד, המקומות האחרונים היו שמורים לנו. אנשים מילאו את המעברים, ישבו על הארץ בשיכול רגליים.

על הבמה היתה כבר להקה, שני איכרים בגוּבּוֹת ארוכות, אותן גלימות חומות, וטורבנים לראשיהם, שני שיח'ים שהגיעו הנה היישר מן הכפר; ולפניהם, בתווך, נער יושב בלי נוע, מבוהל, ידיו שלובות לו על בטנו, קשוח כפי שיכולים להיות קשוחים הנערים הצעירים. כפות ידיו בלבד היו גלויות לעין, ופרצופו, קלסתר פנים עגול, מלא מעט, אפשר היה לומר שהוא כמעט כעור, אלמלא אותן עיניים גדולות שחורות. חרף החום ואור הזרקורים כיסתה את כל גופו גלימה בדואית ארוכה, ולראשו חבש מצנפת מהודקת, קשורה בלולאות מתחת לסנטר.

דבר לא התרחש, האנשים המשיכו לדבר. הנער לא ידע מה יעשה. הוא פלט צליל אחד מעל המהומה. את סורת אל־פַאתִיחָה, הפסוק הראשון של הקוראן. קולו היה צעיר, ילדותי ומהוסס, אבל יחיד ומיוחד, והוא פלט אותו בעוצמה יוצאת דופן. נשיפה נמשכת והולכת עד אינסוף. הנער התחיל לשיר את הפסוק השני, בקול נמוך וחרישי שהתחזק ועלה בהדרגה, נצמד לצליל ומסתלסל. הקהל השיב במלמולי הערכה. הקול גולל את הכתובים המקודשים, פילס לו דרך ונשם בין הפסוקים, דבר לא הפריעו עוד. הוא שוב התחיל בתוך השקט, מטפס לגבהים, מרטיט ארוכות בפסגה. הצליל האחרון נותר מרחף באוויר, תלוי ועומד רווי מתח.

קריאות "אללהו־אכבר!", אלוהים גדול, נשמעו מכל עבר. אך הוא, כאילו כלום. עיניים מושפלות, בלי כל סימן של קשר לקהל, ואז פתח שנית, משב של חום הציף אותי. החרוזים ששר, שלי היו, חיברתי אותם ממש לפני נסיעתי, "את התשוקה יסגירו העיניים", שירי שלי על השפתיים הבדואיות הללו. פניתי אל מוחמד, אם כך, זה הדבר. חייכתי אליו, אבל ביקשתי להתחבא. דבר־מה בשירתו של הצעיר הפריע לי. אמנם הכוח, הגוון והשליטה בקול היו מצוינים, אבל, איני יודע, הקול הזה נכנס כרצונו, מילא אותי בטבעיות חסרת בושה, בלתי מודעת לעצמה. צרידות קלה, שהדהדה בחיק צלילים מסוימים, הבליעה מין התערטלות, מין בושם של חושניות. חשתי נבוך מאוד.

היה בו רטט של דבקות, ומילותי הפכו להיות מה שרצו לומר, אני עצמי אפילו האמנתי שיש להן קיום מציאותי. הן לא היו מילים כי אם דברים ממש. הרגש, הסוד הפרטי שלי, נחשף בפומבי, לעיני כולם. השיר לא בא פשוט מן הגרון, הגוף כולו רעד, וכמו נסק אל על, כדי להטילו החוצה. שיכרון חושים בלי נוע. הנער הצעיר הזה, שסנטרו חלק עדיין, הצליח לגלם את הייסורים, הרוך והמתיקות שאני עצמי לראשונה שמעתי את עצמי אומר דרכו. זה היה בתוכו.

הכרתי את המנגינה, שיח' אבו־אֶלְעָלָא חיבר ושר אותה. הקליט אותה על תקליט של שבעים ושמונה סיבובים. הצעיר שר אותה בדייקנות, על כל גווניה הדקים, בנאמנות מוחלטת. קולו הוא שעשה את ההבדל. אני רשמתי את האותיות, והוא הפיח בהן רוח, זה לא נגמר. ואז זיהיתי את החרוז האחרון: "סודי וגם סודך, מי עליהם ישמור?".

לא שבתי כמו איש זר, זו היתה מתנתו של מוחמד. הוא לא צפה מראש שאתרגש כל־כך, אגיב כמעט בכאב, רציתי להסתיר את הדבר ממנו, כשמחאו כפיים קמתי ממקומי. גם הצעיר הבדואי עמד. הוא התאמץ לשוב מן האַיִן שאחז בו. איש לא היה מסוגל להבינו כמוני. הוא שיכל את זרועותיו לאחור וקד, כשרכן נפרשו שולי גלימתו השחורה. הוא יישר אותם בתנועה חדה. כל זה נמשך פחות משנייה אחת. בסדק שנפער הספקתי להבחין בקימוריו של שד תחת לבוש האיכרים הקפדני.

בחציפות כמעט השליכה מעליה את כיסוי ראשה, פורעת רעמת שיער שופעת ושחורה. הערב שרתי בשבילך, אלה היו מילותיה הראשונות. כל העקבות של חיוורונה נעלמו כלא היו. זה כלל לא התקשר. היא בדואית, אפילו לא בדואית, היא בת איכרים פשוטה, מכפר קטן, טַאמַאי־אִל־זַהאְיירֶה, שבדלתא. השניים האחרים הם אביה, שיח' המסגד המקומי, ואחיה, אף הוא שיח'. בקיצור, עסק משפחתי. נערה על הבמה, זה לא צנוע, אבל היא מרוויחה בערב אחד מה שאביה מרוויח בחודש שלם. וזה מסביר את התחפושת.

– פחדתי, זהו שיר שלך, היית באולם.

לא הצלחתי להבין, היא הוסיפה להיות בעיני נער־נערה. הרושם לא נמחה, אותה דו־מיניות נרמזת ויופיו של הקול נראו לי קשורים זה בזה באורח מסתורי. היה בכך מין קסם ושמץ של מפלצתיות. הרגשתי מבוכה שלא חלפה, לא נמצאו לי המילים. מוחמד ניצב לידי, שני השיח'ים סוככו על בת־חסותם, מחייכים. זה היה מגוחך. נטלתי את ידה ונשאתיה אל שפתי. מחווה אילמת של כבוד, ודי בכך. אולם אצבעותיה התמסרו מיד, זרועה הותרה, ליוותה את התנועה. הרגשתי אותו דחף גופני, מין הסכמה סמויה. היא צחקה צחוק קל, שבעת רצון, ניצוץ חלף בעיניה, לשבריר שנייה, ראיתי בבירור, מבט חודר, כולו עוצמה, כולו התענגות.

– זו מחמאה גדולה מאוד בשבילנו... זהו כבוד גדול... אדם כמוך...

שיח' איברהים נחלץ לעזרתי. לשם כך נועדו גינוני הנימוס, בלי כללי הטקס עלול אדם להיקרע לגזרים.

– היא שרה את שירי, הכבוד כולו שלי.

דיברתי אל האב, עיניה של הבת לא הרפו ממני. הן התכווצו והעניקו לה מראה אסיאתי. היא קראה על שפתי, עד תוככי ראשי, כמו בספר פתוח, כמו בנפשה שלה.

– מדוע אתה לא כותב בשבילי? שאלה חרש.

– אכתוב בשבילך.

– אבל...

– אבל מה?

– כתוב שירים שאוכל לשיר.

– אני לא מבין...

– כמה אנשים מבינים את המילים שלך? כלומר, אנשים פשוטים, איכרים... כדי לשיר "את התשוקה יסגירו העיניים", הייתי צריכה את עזרתו של אבו־אלעלא.

– שירה כותבים בערבית קלאסית.

– עזוב אותה למעני, שמור אותה בשביל האחרים. למה שלא תהיה שירה בלשון מובנת לכולם?

מוחמד הביט בי הלום רעם. הוא שר את שירי, הוא ידידי, לעולם לא היה מעז לבקשני דבר שכזה. הבחורה הצעירה הזאת, שאך זה הכרתיה, הוא שומע אותי, אני שומע את עצמי, משיב לה:

– אינני יודע אם אצליח. אני יכול לנסות.

– מחר אני נוסעת עם הורי לשפת הים, לראס־אל־בר, אנחנו נבלה שם את הקיץ. בוא לבקר אותי כשאחזור. אני גרה ברחוב קואלה, בשכונת אִלְעַאבַּדין. שיח' אבו־אלעלא יאמר לך.

היא הצטחקה קלות, פנתה אל אביה, ובזרועות פתוחות החזירה לו את השליטה.