אומנות האימון באמונה 2: מלחמת אור וחושך

1 הטיול לאירלנד

לקחתי הרבה אוויר וחייכתי בתוכי. קדימה, טיול משפחתי לחו"ל, רגע לפני ששני בניי הגדולים פורסים כנף לחייהם הבוגרים. עוד שאיפה של כולנו כמשפחה, עוד שאיפה למען אלעד בני הצעיר שהחורף, קרוב לחנוכה, יחגוג 17 שנים. טיול לחו"ל עם ילד אוטיסט בתפקוד נמוך שאינו מדבר הוא פרויקט מורכב. כיף מעייף. בעיקרון, אינני ששה כלל וכלל לצאת מהארץ. מעדיפה להישאר בארצנו, ביתנו, בארץ הקדושה שבה הכול והכול בה. אבל למרות זאת, חשבתי, לא יודעת כמה הזדמנויות עוד יהיו לנו לטייל יחד, משפחתנו הגרעינית. גיא יחגוג בקרוב 25 וכבר מתכנן את חייו, את יציאתו מהבית ומגורים עם זוגתו; אור סוף־סוף סיים את השירות הסדיר בקרבי ומתכונן לטיול הגדול בדרום אמריקה. הסיבה האמיתית והעמוקה יותר שבגינה רציתי להתניע את פרויקט הטיול לחו"ל לפני שהילדים פורסים כנף, היא אלעד. כל כך חשוב לי לשמח את אלעד. כל כך קשה להיות אוטיסט. אף פעם לא אשכח איך לפני כמה שנים אלעד כתב שהוא שבור מזה שהוא אוטיסט. זה שבר את ליבי. אלעד אינו מדבר ובתפקוד נמוך, הוא זקוק להשגחה מלאה וצמודה 24 שעות ביממה. מרגע שנולד התקשה לנשום ולהתקיים בעולם הזה. וכבר כמעט 17 שנים מאז היוולדו אני מרגישה צורך ואחריות לנשום בשבילו, לנשום יחד איתו, להקל עליו ולשמח אותו בכל דבר שאפשר. אני עובדת בכך יום־יום. אלעד כל כך אוהב לטייל בטבע, להרגיש את המרחבים (כמו אבא שלו), הטבע מרגיע אותו. הוא נהנה כל כך בטיולים הקודמים שעשינו לחו"ל, ואני רוצה כל כך לשמח אותו לפני שאחיו יהיו פחות פנויים אליו בחייהם; רקמתי את המחשבה הזאת.

כדי לטייל עם אלעד, ובייחוד בארץ זרה, צריך הרבה זוגות ידיים פועלות והרבה זוגות עיניים עוקבות ושומרות, 24 שעות ביממה. אלעד כבר בחור גדול ותכף נושק לגובה של 1.90 מטר. אני כבר לא מסוגלת להיות איתו לבד ומסתכלת עליו מלמטה, על המתוק הענק הזה. אפילו את אילון בעלי כבר עבר בגובה. גיא ואור זוכרים את שלושת הטיולים הקודמים שלנו לאורך השנים, באיטליה, ביוון ובגרמניה, כקשים מאוד לצד ההנאה, אך למרות זאת כולם הסכימו שזהו אכן ציון דרך לצומת שאחריו כולם מתפזרים לדרכם, והחלטנו שנוסעים.

חשבנו על זה כמעט שנה קודם לכן. בפועל, המועד התקרב ופסח כבר עבר ולא טיילנו. הקיץ תכף מגיע, ונשארתי לבדי בתכנון הטיול והסתבכתי איתו. אני לא קשורה לחו"ל ולמרחבים גאוגרפיים. אני הולכת בהם לאיבוד. ההתמצאות שלי במרחב היא רק בקואורדינטות רוחניות. אני יודעת לעוף לגבהים ומכירה את היעדים בקלות. אבל על הגלובוס של כדור הארץ אני פחות מתמצאת. מצאתי שרק אותי זה מעניין, ואין לי שותפים. מה שראיתי כבר לא היה רלוונטי ולא נשארו טיסות. בזמנו, האחיין שלי דניאל אמר שכשנטוס פעם לחו"ל, הוא רוצה שנטוס כולנו. שיתפתי את אימו – אחותי ורד, שאני לא מוצאת כלום ובכעס שנותרתי לבד במערכה ואף אחד לא מתאמץ להרים את הטיול יחד איתי. הודעתי לכל משפחתי בתרעומת – אין טיול! כל אחד עסוק בענייניו ונותרתי לבד, אל תעשו לי טובות. גם אם תרצו, לי כבר עבר החשק ואני לא רוצה לנסוע. לא רוצה לנסוע עם אף אחד מכם. התכוונתי לזה!

זוכרים מה כתבתי בספרי הראשון "באר מים חיים"? שלפעמים כדי שמשהו יקרה – צריך להסכים באמת ובתמים לוותר עליו, "קצת למות" – אז באמת (לצערי במחיר של כעס ותסכול) ויתרתי על הרעיון, על אף שהיה לי חשוב כל כך. עיקרון נוסף שכתבתי עליו בספר "באר מים חיים" – הוא תורת הצמצום. גיליתי שהרצון שלי לטיול המשפחתי היה כל כך גדול שמילאתי את כל מרחב הרצון – ברצון שלי. כשהסכמתי לוותר ולתת לרצון שלי "קצת למות", למעשה צמצמתי אותו ופיניתי מקום לרצונם של בני משפחתי להתחיל ולהתעורר ולמלא את המרחב שפיניתי. "פתאום" בני משפחתי התחילו להתעורר ולזרוק רעיונות למקומות בעולם, גם אחותי הצטרפה להתעוררות. הודעתי חגיגית בנימה הג'ינג'ית שלי – אני סיימתי לתכנן. אולי אסכים לבוא, ואם כן, אני לא רוצה להיות מעורבת בדבר.

כאמור, שיטת הצמצום עובדת הלכה למעשה בפרקטיקה של החיים (תמיד מדהים איך רעיונות רוחניים, הם החיים עצמם בחומר). צמצום הרצון שלי, הביא לנביטת הרצון של בני משפחתי. הם ניסו לגרור אותי פנימה, אבל עמדתי על המשמר נחרצות – "לא עוזרת לכם ואני לא מעורבת". אני מסכימה להצטרף לטיול כאורחת.

וכך היה.

הנסיעה

בסוף שבוע אחד התכנסו כולם בביתי. אחותי ורד, בעלה אריק והילדים דניאל, מעין ועדן. הם הקימו קבוצה, כולם ישבו עם המחשבים הניידים שלהם, אחותי גלית החליטה שהיא ומשפחתה לא יצטרפו כי כבר תכננו טיול לאילת. הוחלט שניסע בחול המועד סוכות. בערב חג הסוכות אנו מציינים את האזכרה של אמי – שש שנים לפטירתה. במוצ"ש, מוצאי החג, נטוס. הם ישבו שעות במטבח. אלעד הסתובב עם האייפד שלו ואני ישבתי בסלון, עסוקה בהגהות אחרונות לספר "באר מים חיים".

הכלל לטיול שהיה ברור לכולם – כל הטיול בנוי בהתאמה מוחלטת לצרכיו של אלעד.

זה אומר שאנחנו צריכים טיסות לילה, לא ארוכות מדי ולא קצרות מדי, כדי שכדור השינה שניתן לו יאפשר לו לישון, אבל גם לא יקטע את שנתו כי כשהוא רדום תחת כדור שינה אי אפשר יהיה להרימו, הוא כבר גדול. זה אומר שצריך להכין מראש – שיחכה לנו מלווה עם כיסא גלגלים בכל שדה תעופה, אפס זמני המתנה, אך ורק טיסות של אל על (כי אל על זה הבית הישראלי ויש על מי לסמוך). זה גם אומר מדינות שכל סיוע לזמן חירום אפשרי, בלי טיסות ביניים, ובעיקר – להיתקל בכמה שפחות אנשים. לא עָרים! טבע. עם כל הסייגים והאילוצים, הגלובוס הצטמצם לטיול ולשהות במרחבי הטבע של אירלנד. התרגשות גדולה!

אילון וורד מצאו לנו בית קסום עם אין־סוף חדרים במרחבים ירוקים הנושקים למפרץ של האוקיינוס האטלנטי. נשמע חלום ירוק ושקט. לא ייאמן, אבל הטיול אכן יוצא לדרך. כולנו מאוד התרגשנו. אלעד היה מאושר. כולם למענו. ארזתי חצי בית, אפילו דאגנו לפנסיון דה לוקס לכלבה שלנו שלווה, הרועה האוסטרלית. בנופשים קודמים שנסענו, תמיד חזרה חולה וברוגז איתנו שנטשנו אותה. הפנסיון הזה היה חמישה כוכבים – מזגן בחדר, טלוויזיה ובריכה. קיבלנו צילומים שלה צוהלת ושמחה. נראה שחשבה שהיא שלחה אותנו לפנסיון בזמן שיצאה למסיבה סוערת עם החבר'ה. הייתי רגועה ושמחה וכאימא אווזה – שלושת ילדיי הולכים להיות צמודים אליי – רוויית נחת והתרגשות עוד טרם היציאה. המיניבוס בא לאסוף אותנו בשתיים בלילה. משפחת טישלר הגיעה, ויצאנו כולנו לשדה התעופה. פעם ראשונה שאנחנו טסים שתי המשפחות יחד. בינתיים זורם, האייפד של אלעד מלא סרטונים מוקלטים, הר של חמצוצים מוכן לשעת חירום, הליווי לשדה הגיע, כדור שינה, אלעד כבר נרדם, תכף ממריאים. הכול כשורה. אחרי מסע משדה התעופה עד לבית ששכרנו עברה יממה והגענו למקום הקסום.

הירוק שם ירוק מאוד. קור רענן ונעים, כבשים שמנמנות בכל מקום ששפעת צמרן מתפקעת מהן. הצוקים, האוקיינוס, האגמים, הטבע... הסתכלתי לשמיים – מה רבו נפלאותיך. איזה יופי. יצירה כזאת מופלאה של טבע יכול ליצור רק האומן הגדול שאין עוד מלבדו, האחד והיחיד – הקדוש ברוך הוא. שלא יובן לא נכון – דבר אינו משתווה ליופייה של ארץ קודשנו, אבל זאת הייתה הפוגה בתפאורה יפה כל כך. כמעט שלא ראינו אנשים כל הימים האלה, ואם כן, לא יצרנו עימם קשר. היו רק טבע ומרחב, כמו שאלעד צריך ואוהב. מלחיץ אותו להיות בין אנשים, ואז הם נבהלים מהתגובות שלו, מנפנופי הידיים והקולות שהוא משמיע, ומחוסר ההבנה ההדדי הזה נוצר מעגל לחץ מאוד לא נוח לשני הצדדים. אבל עכשיו ידעתי שאנו בטוחים ואלעד מוקף משפחה אוהבת שמכירה ומבינה אותו. צילמתי ללא הרף. כמה אפשר לצלם עוד ירוק, ועוד צוקים ועוד מים? התשובה היא – הרבה. טיילנו, שמחנו, נפעמנו, השתטינו, הרגשתי שאני נחה בלב. בישלנו ארוחות יחד והיה נפלא. ברגעים המעטים הפנויים שהיו לי עם עצמי חשבתי – מעניין מה אני צריכה לגלות... כיאה למי שאומרת למטופליה שיוצאים מישראל שזו יציאה לגלות, והגלות מאפשרת לגלות דבר מה ואחרי שמגלים אפשר לחזור. בין שזאת גלות ארוכה של ירידה מהארץ, רילוקיישן, לימודים בחו"ל ובין שזה טיול קצר בחו"ל – היציאה מאפשרת לראות מפרספקטיבה, מתוך המרחק.

בוקר אחד באירלנד אור סיפר לי, "אימא, היה לי חלום מוזר. חלמתי שאני נלחם במלחמה, אבל משום מה הנעליים הצבאיות שלי היו שחורות ולא אדומות של צנחנים". ביום שישי 6 באוקטובר היינו במקום יפהפה של טירה על שפת אגם. היה שם כל כך יפה והייתי כל כך שמחה, עד כדי שזה נראה לי כבר מוזר. מרוב שמחה צילמתי כל כך הרבה תמונות שלנו יחד, זהרתי וקרנתי מאושר. רגע אחד, בשישי אחר הצוהריים בנסיעה משם, אמרתי למשפחתי, "תרגישו את הרגע הזה. תנצרו אותו – איזה כיף שאני יושבת בין הילדים שלי, כולנו יחד נהנים, שומעים שירים ישראליים יפים ואנחנו נוסעים בתוך הנופים המדהימים האלה".

נבהלתי מעצמי. למה אמרתי זאת? זה הזכיר לי וזרק אותי לגיל חמש כשנִשמתי אמרה לי – זכרי את הרגע הזה, את השמחה. זוהי צידה לדרך לזמנים פחות שמחים כשיהיה צורך להשתמש באותה שמחה.

הרגשתי שהימים האחרונים ובייחוד היום הזה – יום שישי 6 באוקטובר – היה כולו מדושן עונג ושמחה. הייתי בעננים, מלאת אהבה למשפחתי והנה כמעט ערב שבת – ערב שמחת תורה. עדיין לא הבנתי את השמחה המדושנת – מה היא באה למלא? מה עומד להגיע?

הכנו ארוחת ערב חג בבית הקסום באירלנד. למחרת היה עלינו להתחיל לנוע לכיוון אנגליה ונסיעה במעבורת לעוד יומיים של חזרה לישראל.

המלחמה פורצת

בבוקר שבת חברה של גיא התקשרה ואמרה שהתחילה מלחמה בישראל. היינו מנותקים לגמרי, בלי טלוויזיה, בלי חדשות. אריק חיבר את המחשב לחדשות ערוץ 12. לא הבנו מה קורה. הודעות החלו להגיע אליי שרוצים עזרה ואנחנו ממילא צריכים לארוז הכול ולהתחיל במסע חזרה. אור וגיא היו עסוקים בסלון עם הצבא ועם חברים אודות המצב.

הייתי עדיין הלומה לגמרי, לא מבינה מה קורה. הייתי עסוקה בעיקר במיסוך של הסיפור מפני אלעד, כדי שלא ייבהל וייכנס לפאניקה. אלעד כל כך רגיש, וכאוטיסט – קשה לו לתרגם התמודדות עם מצב כאוטי למעשיוּת הפרקטית של עולמנו. הוא יכול להיכנס לתגובות קשות, כמו להכות את עצמו, בכי וצרחות בלתי פוסקות. תגובות כאלה גם ילחיצו את כולנו ובייחוד אותי. מאז לידתו של אלעד, עיסוקי העיקרי הוא להקל את חייו ואת המפגש המתנגש עם החיים הדחוסים והקיצוניים בעולם החומר, בייחוד בארצנו, כישראלים וכיהודים. לכן, האסטרטגיה שלי היתה מיסוך ודחיית ההפנמה, גם שלי, את המצב. גם הרגישות והפגיעות שלי יכולה לגרום לי ללכת לאיבוד. המחשבה המהירה וההישרדותית שלי חישבה את המצב ותת־המודע התגבר על המודע האסטרטגיה המקומית שבחרתי בהישרדות – הכחשה לעת עתה.

ראיתי את שני בניי לחוצים ומודאגים ולא הנחתי לזה להגיע אליי יותר מדי. גם ההודעות מהארץ לא חדרו אליי יותר מדי. כדי להתמסר ממש לאסקפיזם מקומי, יצאתי עם אלעד החוצה כדי שלא ישמע חדשות, ורצנו במרחבי הדשא הירוק והאין־סופי. אלעד חייך מאושר, קפץ ונהנה, ואני צילמתי ללא הרף את חיוכיו, מגינה על שנינו מן המציאות שנשברה עלינו.

ראיתי את המרחבים היפים להחריד במקום שבו היינו. איך ייתכן הפער הזה, תהיתי לעצמי. טבע מהמם כזה אינו חוקי כאשר נעשה עוול לעמנו. מדוע הטבע אינו משתולל ומוחה?!

בתוך התפאורה המנותקת הזו, ארזנו את כל חפצינו במהירות רבה והתחלנו את המסע לכיוון שדה התעופה, מסע של יומיים כמעט. תכננו לעבור דרך פארק טבע בדרך, כחלק מן המסלול המתקדם לכיוון אנגלייה ולשדה התעופה. ברור היה שילדיי הבוגרים כבר אינם נמצאים בטיול ורק רוצים לשוב לארץ. ניסיתי להישאר אחוזה בנופים, אבל גם בי ההבנה הלכה ושקעה.

בימים האחרונים שקדמו לכך, עלה חומו של אחייני דניאל והוא חלה. אחריו נדבק אביו אריק, ולבסוף גם ורד אחותי נדבקה וחלתה. סירבתי בתוקף לתת להם להדביק אותנו. הייתי חדורת מטרה ליהנות עד הקצה בטיולנו באירלנד, והודעתי לגופי שהוא אינו חדיר לווירוסים וחיידקים. אין לי זמן לזה. באתי ליהנות, והוא לא יפריע לי להגשים את המטרה הזאת.

בעודנו מתקדמים במסע לכיוון אנגליה, כשאני עדיין מתעקשת להכחיש את פרוץ המלחמה (גם מבחינה אובייקטיבית עדיין לא ידענו את כל הפרטים), לפתע הגיעה שיחת טלפון מהארץ לטלפון של אור, כשכולנו יושבים ברכב. זה היה המפקד של אור במילואים. צו 8. "תגיע מיידית.”

ברגע ששמעתי זאת, כל התפאורה המגוננת שבניתי קרסה בבת אחת. שמעתי את קול בקיעת ההגנה בהילה שלי והרגשתי מיד איך גופי נחלש, ובו ברגע – נהייתי חולה. הפכתי חולה מאפס למאה אחוז. מאוחר יותר התברר שזאת קורונה. הבהלה שלי על אור גרמה לי לאבד בן רגע את כוחי הפיזי והנפשי. רק אז הבנתי שמשהו נורא קרה בארץ.

לבי פעם בחוזקה. רק לפני כמה חודשים הרשיתי לעצמי להירגע ולהסדיר דופק אחרי שסוף־סוף אור השתחרר וסיים שירות קרבי. תלאות השירות הצבאי שלו גרמו לי דאגות רבות (כמו לכל אם, מן הסתם) והנה הוא שוב חוזר לצבא. מובן שנגמר לנו הטיול. מאותו הרגע, אור היה כל הזמן בקשר טלפוני עם הצבא, וכך גם גיא עם היחידה שלו במודיעין.

הסברנו לאלעד ככל שניתן, כי כבר אי אפשר היה להסתיר. כולנו היינו מודאגים. בלילה הגענו למעבורת, שקטים ומרוכזים בקריאת חדשות. סיכמנו בינינו להוריד פרופיל ולא לדבר בעברית. פתאום המחשבות נסבו לעניינים מעשיים – לא ידענו אם בכלל נוכל לחזור ויהיו טיסות. דאגתי בעיקר לאלעד – איך אשיג טיטולים מתאימים לו? ואם ניתקע, אין לי מספיק תרופות עבורו.

בינתיים, התחלתי להרגיש ממש רע. החום שלי עלה וכל גופי כאב. אבל גם לחלות בקורונה לא היה לי זמן. היינו בקשר עם אל על, שלשמחתנו קיימו טיסות כרגיל ואף הגבירו אותן. למזלנו, תכננו מראש לטוס רק באל על, כדי להגן על אלעד גם במצב חירום.

הגענו אחרי חצות לאנגליה. נותר עוד מעבר אחד. לנו שם את הלילה ונאלצנו להעביר את היום עד החזרה לארץ. חלקנו חולים, כולנו מדוכאים ומחכים לשוב.

במקום כלשהו חשבתי על השואה ועל היהודים בזמן ההוא. כמובן, אלף אלפי הבדלות בין זוועות השואה והנאציזם לבין תקופתנו, אבל בהבזק של רגע, כשנודע לנו על המלחמה בישראל והיינו בארץ זרה שאינה אוהדת את ישראל, הרגשנו זרים וחסרי הגנה. רק רצינו להגיע לארץ. זה כל כך בלט, שאפילו כשבארץ החלה מלחמה נוראה, היא בכל זאת המקום הבטוח עבורנו. לא הנוף הפסטורלי והשקט של אירים שממשיכים בחייהם, שאין להם מושג וגם לא מעניין אותם שברגעים אלו טבחו בישראלים מפלצות חמאס באכזריות שאין לה שחר.

חשבתי על כך שאולי באירלנד ובאנגליה כבר יודעים על המלחמה, ושאם ידעו שאנחנו מישראל – אולי יפגעו בנו? חוויית הנרדפות של היהודים גאתה בי משורש פנימיותי.

החזרה לארץ

סוף־סוף הגענו לשדה התעופה. זה היה מסע מורט עצבים. כבר הרגשתי כמו סמרטוט. הטיסה נדחתה בשעתיים וחצי. השהייה הממושכת עם אלעד במקום סגור הייתה קשה מנשוא. הוא קפץ וצעק בכל מקום, כולם נעצו בנו מבטים, אבל זה כבר לא הטריד אותנו. אנחנו רגילים למצבים מביכים כאלה.

סוף־סוף התחילה העלייה למטוס, טיסת לילה. כשראיתי את הדיילות של אל על, בכי בלתי נשלט של הקלה פרץ ממני – להיכנס למטוס אל על היה כמו להגיע לחתיכה מהבית שלנו בארץ. לשמחתי, אלעד כבר נרדם. גם האחרים נרדמו. אני הרגשתי רע מאוד, כאילו אין לי אוויר ואני עומדת להתעלף, אבל אפילו לא היה לי איפה להתעלף במטוס. הרגשתי בחילה והחום עלה. הדיילת הביאה לי מים ולימון ועשיתי על עצמי עבודה מודעותית – להחזיק מעמד עד שנגיע הביתה.

סוף־סוף ישראל. בסביבות שש בבוקר הגענו הביתה. שכנעתי בדרך את בני משפחתי שלפני הכול, כולם ילכו לישון – ובייחוד אור. לשמחתי, הם הקשיבו לי. אני הרגשתי ממש לא טוב (עדיין לא ידעתי שיש לי קורונה) והצלחתי להירדם לשעתיים. האינסטינקט האימהי העיר אותי. לא משנה כמה רע אני מרגישה, אני חייבת לקנות אוכל לבית, המקרר ריק. אני צריכה להאכיל את ילדיי, בייחוד את אור, לפני שילבש מדים וילך למלחמה. כשאני מאכילה את משפחתי, זה מרגיע אותי ונותן לי אשליית שליטה במצב.

הלכתי למרכז הקטן ליד ביתי ולא זיהיתי את המקום והמתרחש. המוני אנשים רצים ונחפזים בין חנויות האוכל. כולם נראים מודאגים, עצבניים ונמהרים. נתקלתי במישהי בטעות, ותגובתה היית מאוד קיצונית ותוקפנית. ממש נבהלתי. מה קורה כאן?! המעבר מנופי אירלנד המנותקת לדחיסות הישראלית הכאוטית היה מאוד קיצוני.

תמיד הרגיזו אותי אנשים שאומרים שבחו"ל אנשים יותר תרבותיים, וכאן בארץ כולם עצבניים. לצערי, הבנתי זאת באותו רגע. כמובן, תרמה לכך הבהלה הנוראית שאחזה בנו בעקבות המתקפה הרצחנית. מיהרתי למכולת. המדפים ריקים. אין בכלל חלב. איך זה? מה קרה? אנשים קנו בבהלה, לשם הישרדות, כאילו אין מחר. המחסור באוכל הנחית אותי שוב במכה הולמת לתוך מציאות התמוהה שהתחוללה פה. חיפשתי גם בסופרמרקטים הגדולים באזור ולא מצאתי חלב. קניתי כל מה שיכולתי, ומיהרתי הביתה לבשל, לכבס ולעזור לאור להכין את חפציו לצבא.

למרות שניסיתי לעכב את אור, הוא היה נחוש בדעתו להצטרף במהרה לגדוד שלו. אור הצטרף לגדוד הצנחנים במילואים, וגיא נסע ליחידה שלו ב-8200. הרגשתי איך גופי מכריע אותי וצללתי למיטה. גם כאשר אני חולה, כמעט לעולם איני שוכבת כך במיטה, אבל ההלם והפחד הכריעו אותי, ושקעתי בבכי של קורבן.

ורד אחותי התקשרה להודיע שערכה בדיקת קורונה ונמצאה חיובית. "את יודעת שגם לך יש קורונה", אמרה לי, "כולנו עם קורונה". פחדתי שאלעד יידבק ממני וביקשתי מאילון לקחת אותו, אבל אלעד לא זז ממני והתחפר איתי במיטה. גם שלווה הכלבה הייתה צמודה אליי.

בהמשך כתב אלעד (שכאוטיסט בתפקוד נמוך, אינו מדבר אך מסוגל להקליד עם סיוע) כי לכל אחד יש תפקיד במלחמה, וכי גם הוא שותף ותפקידו לשמור על אמא. הוא היה צמוד אליי, שומר על אימו. הייתי חלשה מכדי להיאבק בזה. כבר הבאתי בחשבון שהוא יידבק ממני ויחלה בקורונה. ממילא הכול קשה ונורא, אז שיהיה קצת יותר גרוע.

מטופלים רבים שלחו לי הודעות והתקשרו לבקשת עזרה, אבל במצבי לא הייתי מסוגלת לעזור לאף אחד. הרגשתי שאני לא מחוברת לכלום – לא לעצמי, לא מתקשרת, מנותקת מהקשר עם השמיים. ניסיתי לדבר איתם, והרגשתי שהשמיים מורידים מסך ובכוונה אינם מאפשרים לי ליצור קשר.

השיתוק

הרגשתי משותקת. בין קורי הכאב, החולשה, הבכי והרחמים העצמיים ששקעתי בהם, הצלחתי להבין שחוויית השיתוק הזו היא מכוונת! הייתי חסרת אונים, מסובכת בהאשמה עצמית על כך שאיני מסוגלת לעזור עכשיו לאיש: אז מה אם אני לא מרגישה טוב? תמיד עזרתי, ועכשיו אני מרוקנת. אין בי כלום. אני ריקה ומבוהלת. דווקא עכשיו כשצריכים אותי, אני בכלל לא מתפקדת. אז מה אני שווה בכלל? אני לא אמיתית. מי אני? מה אני?

סלדתי מכל מה שהרגשתי ושקעתי בו. הרי כשמגיע אליי מטופל במצב כזה, אני מרביצה בו נאום יציאה מהבוץ התובעני של הרחמים העצמיים והקורבנות, ומראה לו את הדרך לגלות אחריות. אבל בעצמי לא הצלחתי לקיים את דבריי. כל גופי כאב והבהלה הציפה את כל עורקיי. והאם אני בכלל נחשבת סובלת? אנשים נטבחו, נאנסו, נחטפו. חיילים נלחמים ונהרגים. ומה עם אור? מה יהיה איתו? לא אוכל לחיות אם יקרה לו משהו.

כך הייתי מסוממת ביגוני ובכאבי עד יום רביעי בלילה. בלילה שבין רביעי וחמישי, בשתיים בלילה, אילון העיר אותי משנתי: "איילת, קומי, את צועקת". התעוררתי. חלמתי שאור ואלעד טובעים ואני לא יכולה להציל אותם. אתם מכירים את התחושה שאתם משקיעים כוחות עצומים בתנועה בחלום, ולא מצליחים לנוע? כך השקעתי מאמצי־על להצילם, ולא הצלחתי. זעקתי עד לב השמיים להצלתם. כל כך התאמצתי לצעוק לשמיים, עד שצעקתי יצאה מהחלום ובקעה בקול אמיתי.

גם אחרי שאילון העיר אותי והבנתי שחלמתי, לא יכולתי להירגע. הדופק שלי פעם במהירות, והרגשתי חסרת אונים. איך אציל אותם? הבנתי למה אני צריכה להציל את אור ואלעד. את אלעד אני צריכה להציל כל הזמן, הוא תלוי בי לחלוטין ואינו יכול להתקיים ללא הוריו בעולם. לגיא לא דאגתי. אומנם מתחילת המלחמה לא ראיתי אותו, אבל ידעתי שהוא מוגן ב-8200 במרכז הארץ. ואת אור שנמצא בחזית – איך אציל?

התחלתי שוב להיכנס לפאניקה, וכמובן שלא יכולתי יותר לישון. התחלתי להסתחרר, עד ששמעתי ב-2:30 צעקות בראשי בקולי קולות: "איילת! איילת! את חייבת להירגע ולהתאפס על עצמך!"

אוי לא, חשבתי לעצמי. אמאל'ה – רק לא זה שוב... הרי ביקשתי מהשמיים שלא ידברו איתי בקול רם. איני יכולה לשאת זאת, זה מפחיד אותי מאוד.

בספר "באר מים חיים" תיארתי את התחלת התקשור, כאשר במקרה חירום שאירע בלילה סביב בני גיא בן החמש, שמעתי שמדברים איתי ב"קול" – voice פיזי – וביקשתי שזה ייפסק. הקול הפיזי מצמרר אותי. בעקבות זאת, הם עברו "לדבר" איתי דרך התבונה ולא בקול פיזי. אולם בשני המקרים לא הייתה ברירה. לפני 20 שנה, וגם כעת, נכנסתי לסחרור ולאובדן עשתונות, ולא הייתה דרך להרגיע אותי אלא לקרוא אותי (תרתי משמע) לסדר!

(אין מה לעשות, חשבתי לעצמי. אני ג'ינג'ית עקשנית ועושה הכול לעומק, גם סחרור – "מקצועי" ו"עד הקצה").

המסר

לפני 20 שנה היה זה גיא, ועכשיו תור אור. "משה", שעזר לי לפני 20 שנה עם גיא, הופיע בתודעתי ואמר שכפי שליווה את גיא ואותי, כך הוא מלווה גם את אור ואלעד, ושאסיר דאגה מליבי. אור שמור מכל משמר. אחרי שהרגיעו אותי ("טיפול בהלם") יכולתי להתחיל להקשיב:

"השיתוק שחווית היה מכוון. שיתוק של הגוף (על ידי הקורונה), ושיתוק של התקשור – דממת אלחוט מכוונת משמיים, אין קשר ואין כלום. מטרת השיתוק שחווית הייתה גם להדגים לך וגם לכלול אותך, כבת לעם ישראל, בשיתוק שקרה בשבת, ב-7 באוקטובר. גם תחושת הכאוס שחווית הייתה מכוונת. הכוונה הייתה לטלטל ולזעזע – אותך, ואת כל עם ישראל וכל פרטיו. מטרת הזעזוע היא חשבון נפש, אישי וקולקטיבי. לכל אחד מכם חלק ואחריות בשבר ובמשבר. החטא הוא הגאווה – היבריס, וחלקו השני הוא הנפרדות. הגאווה הובילה לנפרדות, והתיקון הוא ענווה ואחדות".

חשבתי לעצמי שמשום כך עלו לי שאלות של "מי אני ומה אני", ספקות ובדיקה עצמית. הרגשתי לא ראויה. חוויתי בימים אלו על בשרי ובנפשי את זרם החטא והתיקון של עם ישראל. חוויתי את הזרם הקולקטיבי, וגם את הזרם אישי של עצמי, איילת. בדקתי שוב בנבכי פנימיותי, ודרשתי מעצמי להשתפר ולמצוא עוד דיוק והעמקה במקומות של ענווה ואחדות.

"לכולכם חלק ואחריות בשבר. זה אינו עניין פוליטי. זהו רק חלק, שנפרש לכל היריעה ולחוטי הבד והסיבים. אחדות היא גם בתוך המשפחה. כמה גאווה יש בין אדם לחברו, בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין שכנים, בין חלקי החברה והעם, בין העם ושכניו.

"אתם אחראים למה שקרה, ועליכם יהיה לתקן. עם זאת, עם ישראל לא יינטש ושמירתו קיימת לעולם ועד. נצח ישראל לא ישקר. נוסף לתיקונכם האישי והקולקטיבי, תחזו בניסים גדולים וב'יד החזקה' מיציאת מצרים.

"מלבד הבחירה האישית בטעויות, הכול בהשגחה ובשמירה עליונים. עם ישראל, עמו של השוכן במרומים, יתקיים לעד, ולעולם לא יהיה נזק בשורש נשמת ישראל.

"בגאוותכם, החלפתם את ערנותכם בגאווה מדושנת ומנומנמת בכל דרגות ההנהגה של העם – המדינית, הצבאית, הציבורית, החברתית והדתית.

"ב'שיתוק' שנחווה בשבת חג שמחת תורה, ב-7 באוקטובר, תראו השגחה. הוא מכוון משמיים.

האם חשבתם על כך שגודל המחדל חסר האחריות הוא בלתי אפשרי? זהו כישלון מפואר מכדי להיות רק מעשה ידי אדם. שיתוק המערכת, הבלבול והעיוורון היו מכוונן כדי ללמדכם.

"אין מדובר בעונש. זוהי פעולה ותגובה. אסכולת הגאווה והשאננות הביאה לתגובה של שיתוק ומכת מחץ. שיתוק כה גורף ועוצמתי של המערכות הינו עדות לנוכחות אלוהית – תהום השאול נפערה. שדים יוצאים ממחילות השאול במנהרות שנבנו על ידי מפלצות החמאס ושאר זרועות ראש הנחש.

"רוע זה אינו אנושי. הוא מפלצתי והינו שורש הרע. לבני אנוש אין כוח להילחם בשורש הרע, אלא רק בביטויים של הרוע.

"הרוע שנפער במלוא מפלצתיותו באותו סנכרון אלוהי של שיתוק, יכול לקרות רק בהשגחה אלוהית מכוונת. רק האלוהות שבראה את שורש הרע יכולה למגרו. זוהי עדות שנייה להשגחה האלוהית במהלך. הופעה שלישית של גודל הנס וההשגחה האלוהית היא התגובה והסיוע המיידי של ארה"ב, ובראשה הנשיא ג'ו ביידן, שהתייצב מייד בפומבי לטובת ישראל והזהיר את כל אויבנו לבל יתעסקו עם ישראל".

התיקון

הרגשתי שראשי מתפוצץ מהתובנות שהוזרמו בראשי בכמה ערוצים ותחומים וללא הפסק. דממת הלילה אפשרה לי להיות מרוכזת ולהקשיב. המסר המשיך:

"אתם תחזו באלוהים חיים עלי אדמות. נס יציאת מצרים נראה רחוק כמו אגדת ילדים המסופרת בליל הסדר, אבל היד החזקה שהוציאה ממצרים תתגלה בדורכם בתקופה זו, משנה עיתים וגורלות. זוהי תקופת 'אחישנה', מדרגה אחת מתוך מספר מדרגות המביאות את ההיסטוריה האנושית לקפיצת דרך משמעותית ועילאית, להתמרה והאצת ההתקדמות.

"עם ישראל חי, ודבר לא יקרה למדינת ישראל ויסכן את קיומה. אתם עם קשה עורף, זייפתם וסרחתם. הסטייה המקומית בדרך פערה את תהומות השאול, אך השמיים לא יניחו שיקרה דבר מרחיק לכת המשנה את התוכנית האלוהית.

"אתם תתקנו את הנזק שגרמתם, בעזרת השמיים. יש לכך מחירים כבדים. עליכם לשלם במחיר חיי אדם. נשמות רבות התנדבו לכך וידעו זאת. כרגע לא נשוחח על כך, זה יתבהר בהמשך. רק נאמר שנשמה בוחרת מראש לפני הגעתה לגוף את תוכנית חייה ואת תיקוניה. מועד סיום החיים ידוע לנשמה מראש. נשמות רבות מתנדבות למען תיקון הנשמה הכללית, היא נשמת ישראל. תיקונה של נשמה המתנדבת לנשמת הכלל, מתקן גם אותה עצמה באופן אישי.

"אל תביטי כרגע בחטופים. זה קשה מדי ולא נועד בעבורך. מידע על כך יינתן בחלקו בהמשך. רק נאמר שגם הם נתונים להשגחה, ולכל אחד יש שמירה, תיקון וסיבה.

"נסביר על תושבי הקצוות של ישראל – תושבי העוטף והצפון: אלו נשמות מיוחדות שלהן תפקיד קבוע לאורך הדורות, להגנת המעטפת של ישראל. נשמות המגן. מלבד תפקידן, התוצאה התרחשה גם בעקבות שינוי מחשבתי שיש לתקנו, ובו כשלתם כעם:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח' (דברים כה, יז–יט).

"הייתה זאת טעות השקפתית ודרך פעולה שגויה שהביאו לתוצאות חמורות, ומכאן שיש למחות את זכר עמלק ולהשמיד את צוררי ישראל המבקשים להשמידנו, הנקראים בשם חמאס.

"צה"ל ייכנס לעזה למחות את זכר עמלק. צה"ל – חיילי צבא הגנה לישראל – שמורים ובטוחים על ידי עליונים. עזה היא מקום ה-עזאזל על פני האדמה. חיילי צה"ל שייכנסו לשם נכנסים לשאול, כאשר הם מוגנים באפוד מגן משמיים. מדי צה"ל הם מדי צבא ה' לישראל, ויישמרו מכל משמר. יהיו חיילים שייהרגו, ובמותם התנדבה נשמתם להיות חלק ממגש הכסף של ביטחון עם ישראל ומדינת ישראל.

"החטופים שנחטפו למנהרות השאול, גיהינום עזאזל שעל פני האדמה, משולים למתים. דרושים חסדי שמיים גדולים להצלתם מציפורני מפלצות הטרף של השאול. חלק מהחטופים ישובו חזרה בחסדי שמיים, בניסים גדולים וכפרה גדולה עבור נשמתם.

"תקופה זו מצטרפת לתיקון מלחמת יום כיפור, תיקון הדורות ותיקון מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראה. זוהי שנת התיקון הלאומי היהודי ישראלי, וכן שנת התיקון של העולם כולו. כפרת השואה נגלית כאן לאומות העולם, שלא עמדו לצד הגנת היהודים וקורבנות השואה.

"לארה"ב ישנו תיקון וחוב מאותה מלחמה נוראה, שבה הושמדו שישה מיליון יהודים. ביידן, שכאמור הינו שליח עליון מאומות העולם של ארה"ב, נאם בעצמו כי 'הפעם לא נעמוד מנגד' – שלא כמו בשואה, שבה ארה"ב נשארה ניטרלית וסייעה רק בסוף המלחמה, וגם זה חלקית. הפעם נשא ביידן נאום ציוני אוהב ישראל. רכבת אווירית של שליחים מדינאים וגנרלים אמריקאים של צבא ארה"ב יגיעו לישראל, ויהיו מוכנים ללחימה כתף אל כתף עם חיילי צה"ל. ארה"ב תקבל על עצמה את הטיפול בגבול הצפון הקרוב והרחוק של מדינת ישראל – לבנון, סוריה, איראן, עיראק, תימן והאזור. עתודה של חיילי מארינס, לוחמים, נושאת מטוסים ועוד, תקיים הרתעה מול איראן ושמירה על עם ישראל ומדינת ישראל.

"גרמניה, שאף היא נדרשת לתיקון מסיבי מול עם ישראל ומדינת ישראל בשל פשעי השואה, נרתמה מייד לטובת ישראל. זהו מבחן לאומות העולם: מי שלא יעמוד לצד ישראל ויגן עליה – דמו בראשו. הוא ייענש בחומרה בקארמה ובפעולת נגד בריאתית שתבוא לביתו שלו, לארצו, וישלם על כך מחיר קשה.

"מכיוון שיש כאן תיקון מול השואה, האנטישמיות בעולם תגאה מאוד ושנאת ישראל תגבר. זאת במטרה לדרבן את יהודי העולם לשוב ולעלות למדינת ישראל, מדינת היהודים היחידה בעולם, שהוקמה כתוצאה מהשואה הנוראה, וכן על מנת לבחון את אומות העולם בעמדתם מול ישראל.

"המצב שהיה לפני מלחמת העולם השנייה, וכן בעקבותיה, ישוב ויופיע בזמנים אלו, כדי לספק הזדמנות נוספת, באותן נסיבות קולקטיביות עולמיות, לבחירות שונות ומטיבות – הן ליהודים ובחירת דרכם, והן לאומות העולם ובחירת דרכן. לכול תהיה השפעה ותגובה.

"התיקון, כאמור, מתכתב גם עם מלחמת יום כיפור. אותם זחיחות וניתוק של ההנהגה המדינית והצבאית מן המתרחש בפועל. שנת 2023 הייתה שנת ה-50 למלחמת יום כיפור. תוכניות טלוויזיה ואפילו סרט קולנוע יצאו לכבוד שנת ה-50, והכול בסימן – לא עוד. כביכול למדנו את הלקח, אך בפועל התרחש מחדל הרבה יותר עמוק. זחיחות וניתוק, חמורים הרבה יותר ממלחמת יום כיפור ב-6 באוקטובר, התגלו במלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר 2023 – חג שמחת תורה. שבת שחורה.

"אחדות היא צו השעה. לא למדתם. הידרדרתם. הייתה לכם הזדמנות. שנת 2023 היא שנה 7 נומרולוגית, שנת התיקון. חגי תשרי הינם ההתייצבות בפני בית דין של מעלה, גם כנשמות וגם כעם.

ביום כיפור האחרון, החריף שבר השנאה בתוככם, והדין בשמיים הוכרע. נידונתם לשלם על מעשיכם. הושענא רבה הוא יום החתימה הסופית, ובו נחרץ הדין, ויצא לפועל למחרת בשמחת תורה.

"עניין חשוב מאין כמותו בעת הזו הוא להימנע מלשון הרע, רכילות, דברי בלע, ודברים שליליים יהודי על יהודי. היצר הרע משתולל ברחובות, ודיבורי סרה מהווים הצטרפות לאויביכם. זוהי אינה העת לביקורת אלא לאיחוד לבבות.

"למדו בכאב את האחדות, את הכאב המרפא. הנקודה שבלבבותיכם התעוררה, והקול הקורא שהופיע לפני יציאת מצרים קורא לליבות ישראל בארץ ובכל חלקי העולם. ישראל תנצח ותראה ניסים גדולים. זהו ריפוי עמוק, אך כרוך בכאב. ניתוח להצלת חיים, שבעצמו כואב ומסוכן, ואף ממנו צריך להחלים. אך הוא יצילכם, והשמיים עימכם.

"לָךְ עצמך עבודה רבה בתיקון העם, ותקבלי הוראות על כך בהמשך. כמוך, ישנם שליחי רוח רבים שיעבדו עם צבא הרוח לאיחוי השבר וההתמרה".

היה זה טראנס עמוק של מידע והבנות. כעת הבנתי את התוכנית, וגם את האירועים שקרו לי אישית כהשתקפות שלה. נרגעתי. עכשיו יכולתי להחלים, לסיים את הבלבול הפרטי ולשוב אל עצמי. השעה כבר הייתה לפנות בוקר. התחלתי להתאושש ולהחלים. חזרתי לשדר לעולם, הודעתי למטופליי שאני כבר בקו הבריאות ושבתי לטפל.

כמובן שכל הפגישות עסקו במלחמה ובהשפעותיה על החיים הפרטיים של מטופליי. נתתי לכל מי שביקש הבנות על האירועים בפרספקטיבה רוחנית.

כשמבינים שיש סדר לבריאה ושיש השגחה עליונה מטיבה, אפשר להיאחז בביטחון ובאמונה ולא להיזרק לתהומות של ייאוש. תקווה והירתמות לעזרה החלו לתפוס יותר ויותר מקום. שמחתי לגלות שחלקים גדולים בעם אכן פגשו את 'הקול הקורא' ודיברו ממש בזאת הלשון, על אחדות וענווה. המסר הגיע ומצא את דרכו. המכה הייתה כל כך עוצמתית, שקשה היה להימלט מן ההבנה. לדאבוני, למרות שהעם הבין ברובו את המסר, הנהגתו עדיין מתעכבת מכך בשל גאוותנות זחוחה והקושי לשבר את האגו.

פיזרתי סביבי את הבנותיי לכל מי שביקש, וכמובן גם לבני משפחתי, שהעבירו אותן בעצמם הלאה.

שנת 2023

עכשיו, נלך קצת אחורה, לתחילת שנת 2023. לפני כן, אומר ואזכיר: כל מה שאכתוב ואשתף – מגיע מנבכי ליבי, מחשבתי והמידע הרוחני שהגיע אליי. איני פוליטיקאית, אין לי הבנה מדינית וצבאית ואיני מתיימרת לכך, חלילה. איני נציגה של זרם פוליטי, דתי או לאומי כזה או אחר, לא ימין ולא שמאל. איני שייכת לאף חלק, ולמעשה אני מוצאת את עצמי בכל החלקים כולם.

כשמגיע אליי מטופל לקליניקה, בין שאר הנתונים אני בודקת באיזו שנה נומרולוגית הוא נמצא. כל תשע שנים משתנה תקופה או פסגה, ובהתאם לכך נקבעים אופי האירועים וההשפעות שילוו את האדם. לכל שנה בתקופה או פסגה יש מאפיינים משלה. לא רק לאדם יש שנה נומרולוגית, אלא גם לעם ישראל ולעולם כולו.

שנת 2023: 7 = 3 ﬩ 2 ﬩ 0 ﬩ 2

מכיוון שעם ישראל הוא ישר-אל – הראשון לפני האל ו"אח בכור" לכל אומות העולם – הרי שהדבר חל על העולם כולו, אבל על עם ישראל ביתר שאת ובעוצמתיות לכל הכיוונים. כל אחד מאיתנו מושפע מן השנה הנומרולוגית האישית שלו, אבל השנה הקולקטיבית משפיעה גם היא ברקע. בדרך כלל, איני מתייחסת במיוחד לשנה הקולקטיבית, מלבד התקופה – שנת 2023.

כאשר רק החלה השנה, הסברתי לכל מי שביקש שמחכה לנו שנה לא פשוטה של חשבון נפש, כיאה לשנה 7.

"השנה, עם ישראל יישב על ספת המטופל", הסברתי.

"מה זה אומר?" נשאלתי שוב ושוב. הסברתי שכולנו נרגיש זאת.

כל המבחנים של עם ישראל לדורותיו, ובייחוד בשבע השנים האחרונות, ובכל קורותינו שלא התיישבו עד כה כראוי, ישובו השנה לתיקון.

שנה 7 – שנת תיקון = ניתוק = תינוק

אילו תיקונים? ממה וממי נתנתק? אילו תינוקות ייוולדו? לשאלות אלו עדיין לא היו לי תשובות.

עוד הוספתי, ששנת 7 היא שנה רוחנית של תובנות ולמידה, המתאפיינת בחולשה פיזית וחומרית. כשמדובר בעם, חולשה זו תתבטא בכסף, בהשקעות, בחולשה אנרגטית ועייפות בחומר, ובהתרופפות החוסן והכוח של ההגנה הפיזית.

ומה נלמד? כנראה בעיקר לקחים והבנות על אמת וכשל בדרכנו הלאומית, החברתית, הדתית והרוחנית.

לכן, המלצתי למי שביקש להתייעץ איתי על השקעות, הלוואות ועסקים, להשתדל שלא לעשות זאת בשנת 2023, אלא לחכות לשנת 2024 (כמובן, אם השנה האישית שלו מתאימה לכך).

בשל החולשה הפיזית והאנרגטית, אפילו דיברתי על פוטנציאל של מלחמה בחודשים ספטמבר–נובמבר. כשהתחיל אוקטובר, שאלתי את עצמי: הייתכן שוויתרו לנו ודילגנו על זה? מתברר שלא. צפיתי מהלך מלחמתי, אבל ממש לא שיערתי אירוע כאוטי כזה ולא צפיתי עוצמה הרסנית כזאת.

בתחילת שנת 2023, צפיתי שיהיו הפגנות, ושציבורים שונים ותחומי עיסוק שונים יושבתו. אמרתי למטופליי שזאת תהיה שנת שביתות, כולם ישבתו ויפגינו. לא שיערתי בנפשי את ההפגנות כפי שהיו...

אז מה היה לנו בשנת 2023?