אומנות עשיית הכסף

בארצות הברית, שבה יש לנו יותר אדמות מאשר אנשים, בכלל לא קשה לאנשים שמצבם הבריאותי טוב להרוויח כסף. בתחום היחסית חדש הזה פתוחות כל כך הרבה דרכים להצלחה, ויש כל כך הרבה מקצועות שאינם עמוסים, ככה שכל גבר או אישה שמוכנים, לפחות לעת עתה, לעסוק בכל עיסוק מכובד שקיים, עשויים למצוא תעסוקה משתלמת.

מי שרוצה באמת להשיג עצמאות, צריך רק להיות נחוש בדעתו להשיג אותה ולהשתמש באמצעים הנכונים, כפי שהוא עושה ביחס לכל מטרה אחרת שהוא רוצה להשיג, והדבר ייעשה בקלות. עם זאת, למרות שזה קל להרוויח כסף, אין לי ספק שרבים מהקוראים שלי יסכימו שהדבר הקשה ביותר בעולם הוא לשמור עליו. הדרך לעושר היא, כפי שאמר בנג'מין פרנקלין ובצדק, "פשוטה כמו הדרך לשוק". בפשטות, היא מורכבת מכך שנוציא פחות ממה שאנחנו מרוויחים; סך הכול נראה שזוהי בעיה פשוטה מאוד.

"אדון מיקובר", אחד מאותן היצירות המאושרות של "דיקנס" הגאוני, מאיר את המקרה הזה באור חזק כאשר הוא אומר שאדם בעל הכנסה שנתית של מאתיים אלף שקלים לשנה והוצאות של מאתיים ועשרה אלף שקלים, הוא האומלל ביותר מבין בני האדם; בעוד שהאדם שיש לו הכנסה של מאתיים אלף שקלים בלבד, והוצאות של מאה ותשעים אלף שקלים הוא המאושר מבין בני התמותה. רבים מהקוראים שלי עשויים לומר, "אנחנו מבינים את זה: זוהי התנהלות כלכלית נכונה, ואנחנו יודעים שהתנהלות כלכלית נכונה שווה לעושר; אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". ובכל זאת, אני רוצה לומר שאולי יותר מקרים של כישלון נובעים מטעויות בנקודה זו מאשר כמעט בכל מקרה אחר. העובדה היא שאנשים רבים חושבים שהם יודעים איך להתנהל כלכלית כשבמציאות הם לא.

התנהלות כלכלית נכונה מובנת בצורה שגוייה, ואנשים עוברים את חייהם מבלי להבין כראוי את העיקרון הזה. אחד אומר, "יש לי הכנסה כל כך גדולה, והנה השכן שלי בעל אותה רמת הכנסה; ובכל זאת בכל שנה נהיה לו יותר כסף ולי נהיה פחות; למה זה? אני יודע הכול על ניהול חיסכון". הוא חושב שכן, אבל הוא לא. יש אנשים שחושבים שניהול חיסכון מורכב מקמצנות בקניית גבינות ובשמירת קצוות של נרות, מחיסכון של שני שקלים בחשבון הקניות ובביצוע של כל מיני דברים קטנים, מרושעים ונבזיים. חיסכון אינו רשעות.

האסון הוא, גם, שמעמד זה של אנשים נותן לחסכנות שלהם לפעול בכיוון אחד בלבד. הם חושבים שהם חסכוניים להפליא בחיסכון של חצי שקל במקום שבו הם צריכים לבזבז שניים, עד שהם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם לבזבז בכיוונים אחרים.

לפני כמה שנים, לפני שהתגלה הנפט או שחשבו עליו בכלל, אדם היה יכול לעצור בכל לילה בכל בית חקלאי כמעט במחוזות החקלאיים ולקבל ארוחת ערב טובה מאוד, ולאחר הארוחה לנסות לקרוא בחדר המגורים, ולמצוא שזה בלתי אפשרי עם האור הלא יעיל של הנר האחד שהדליקו שם. המארחת, שהייתה רואה את הדילמה שלו, הייתה אומרת: "די קשה לקרוא כאן בערבים; הפתגם אומר 'אתה חייב לראות ספינה בים כדי להיות מסוגל לשרוף שני נרות בבת אחת; ולכן 'לעולם אנחנו לא מדליקים נר נוסף אלא רק באירועים מיוחדים." אירועים מיוחדים אלה מתרחשים, אולי, פעמיים בשנה. בדרך זו האישה הזאת חוסכת חמישה, שישה או עשרה שקלים באותה התקופה: אך המידע שהיה ניתן להפיק אם נר נוסף היה מאיר יעלה בסוף, כמובן, יותר מאפילו טון של נרות.

אבל הצרה לא נגמרת כאן. היא מרגישה שהיא חסכונית כל כך בקניית סוכריות וממתקים, עד שהיא חושבת שהיא יכולה להרשות לעצמה ללכת לעתים קרובות לעיר ולהוציא מאתיים או שלוש מאות שקלים על סרטים ותכשיטים, שרבים מהם אינם נחוצים.

עיוות משמעותו של החיסכון עשוי להימצא לעתים קרובות אצל אנשי עסקים, ובמקרים כאלה הוא עובר לעתים קרובות לנייר הכתיבה. אתם יכולים למצוא אנשי עסקים טובים ששומרים את כל המעטפות ואת שאריות הדפים הישנות, ולא קורעים דף נייר חדש, אם הם יכולים להימנע מכך, למען טובת העולם.

כל זה טוב מאוד; הם עשויים לחסוך בדרך זו חמישים או מאה שקלים בשנה, אך בהיותם חסכוניים כל כך (רק בנייר הכתיבה), הם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן; לערוך מסיבות יקרות ולנהוג ברכבים שלהם. זוהי ההמחשה לפתגם "ממלא מים בדלי עם חור" של בנג'מין פרנקלין; "חכם באגורה וטיפש בשקל". כשדיבר על סוג האנשים של ה"רעיון האחד" הזה אמר "הם כמו האדם שקונה את דג ההרינג הזול ביותר, בחמישה שקלים, לארוחת הערב של משפחתו ואז לוקח מונית שתיקח אותו הביתה". מעולם לא הכרתי אדם שהצליח בחיים על ידי חיסכון מסוג זה.

התנהלות כלכלית נכונה תמיד מורכבת מלגרום להכנסות לעלות על ההוצאות. לבשו את הבגדים הישנים קצת יותר במידת הצורך; וותרו על זוג הכפפות החדשות; תתקנו את השמלה הישנה: תחיו על אוכל פשוט יותר אם צריך; ככה שבכל הנסיבות, אלא אם כן, תתרחש תאונה בלתי צפויה כלשהי, יהיה פער לטובת ההכנסות. שקל כאן, ועוד שקל שם, המוצבים בחיסכון עם ריבית, ממשיכים לצבור, וכך תושג התוצאה הרצויה.

זה דורש קצת אימונים, אולי, כדי להצליח להתנהל כך, אבל ברגע שתתרגלו אל השיטה הזאת, תגלו שיש יותר סיפוק בחיסכון רציונלי מאשר בהוצאות לא רציונליות.

הנה מתכון שאני ממליץ עליו: מצאתי שהוא פועל כתרופה מצוינת לבזבזנות, ובמיוחד להתנהלות כלכלית שגויה: אם אתם מגלים, בסוף השנה, שלא נשאר לכם כסף שהצלחתם לחסוך, למרות שיש לכם הכנסה מכובדת, אני ממליץ לכם לקחת כמה דפי נייר, לחבר אותם לחוברת ולסמן בהם כל פריט של הוצאה. סמנו אותם בכל יום או בכל שבוע בשני טורים, האחד תחת הכותרת "מצרכים", והשני תחת הכותרת "מותרות", ותגלו שהעמודה השנייה תהיה כפולה, משולשת ולעתים קרובות אפילו גדולה פי עשר מהראשונה.

איכות החיים הבסיסית והמספקת עולה רק חלק קטן ממה שרובנו יכולים להרוויח. בנג'מין פרנקלין היה אומר "העיניים של אחרים ולא העיניים שלנו הן שהורסות אותנו. לו כל העולם היה עיוור חוץ ממני, לא הייתי דואג לבגדים או לרהיטים יפים." הפחד ממה שגברת כזאת או אחרת עשויה לומר הוא זה שמוביל משפחות ראויות רבות לאבן השחיקה הכלכלית.

באמריקה אנשים רבים אוהבים לחזור על הביטוי "כולנו חופשיים ושווים", אבל זו טעות גדולה בכמה וכמה מובנים.

העובדה שאנו נולדים "חופשיים ושווים" היא אמת מפוארת במובן מסוים, אך לא כולנו נולדים עשירים באותה המידה, ולעולם גם לא נהיה. אפשר לומר כי: "יש אדם שיש לו הכנסה של חמישים אלף שקלים בשנה, בעוד שלי יש רק אלף שקלים; הכרתי את הבחור הזה כשהיה עני כמוני; ועכשיו הוא עשיר וחושב שהוא טוב ממני; אני אראה לו שאני טוב כמוהו; אני אלך לקנות רכב; לא, אני לא יכול לעשות את זה, אבל אני אלך לשכור אחד ואני אנהג בו אחר הצהריים באותו הכביש שבו הוא נוהג, וכך אוכיח לו שאני טוב בדיוק כמוהו".

ידידי, אתה לא צריך להסתבך בצרות האלה; אתה יכול בקלות להוכיח שאתה "טוב כמוהו"; אתה רק צריך להתנהג כמוהו; אבל אתה לא יכול לגרום לאף אחד להאמין שאתה עשיר כמוהו. חוץ מזה, אם תשתמש ב"זיוף" הזה, תוסיף לבזבז את זמנך ואת כספך, ואשתך המסכנה תצטרך לנקות את ציפורניה בבית, ותצטרך לקנות לה רק שקית תה אחת בכל פעם, וכל דבר אחר בפרופורציה, רק כדי שתוכל לשמור על "התדמית" שלך, כשבסוף, לא תצליח לעבוד על אף אחד.

מצד שני, "גברת סמית" יכולה לומר ששכנתה מהדלת הסמוכה התחתנה עם "ג'ונסון" בגלל הכסף שלו, וש"כולם אומרים את זה". וחוץ מזה היא גם תגיד שיש לה צעיף יפה מפרוות גמל שעולה אלף שקל, ושהיא רוצה כזה גם, והיא תגרום לבעלה להביא לה חיקוי. ולאחר מכן היא תלך ותשב על ספסל ממש ליד שכנתה, עם החיקוי של הצעיף הזה, רק כדי להוכיח שהיא שווה לה.

אישה יקרה, את לא תתקדמי בעולם, אם תהיי מובלת ע"י יהירותך וקנאתך. במדינה הזאת, שבה אנחנו מאמינים שהרבים צריכים לשלוט, אנחנו מתעלמים מהעיקרון הזה בכל הנוגע לאופנה, ונותנים לקומץ אנשים, המכנים את עצמם האצולה, להעלות סטנדרט שווא של שלמות, ובניסיון לעלות לסטנדרט זה, אנו כל הזמן שומרים על עצמנו עניים; כל הזמן חופרים לעצמנו בור לטובת הנראות החיצונית.

כמה חכם יותר לעשות "חוק לעצמנו" ולומר, "נתאים את גודל ההוצאות שלנו לפי גודל ההכנסות שלנו, ונשמור בצד כסף ליום שחור." אנשים צריכים להיות הגיוניים בנושא קבלת הכסף כמו בכל נושא אחר. "סיבות דומות מובילות לתוצאות דומות". אינכם יכולים לצבור הון על ידי הליכה בדרך המובילה לעוני. אין צורך בנביא שיגיד לנו שמי שחי כשהוצאותיו הם בגובה של הכנסותיו, ללא מחשבה על שום שינוי בחיים האלה, לעולם לא יוכל להשיג עצמאות פיננסית.

אנשים שרגילים לספק כל גחמה ורצון, יתקשו, בהתחלה, לקצץ בהוצאות המיותרות השונות שלהם, וירגישו שזוהי התנזרות גדולה לחיות בבית קטן יותר ממה שהם רגילים, עם רהיטים פחות יקרים, עם פחות חיי חברה, עם בגדים פחות יקרים, עם פחות משרתים, עם מספר מועט יותר של מסיבות, הצגות, נסיעות, טיולי יוקרה, עישון סיגרים, שתיית משקאות חריפים, ובזבוזים אחרים; אבל למרות זאת, אם הם ינסו את התוכנית של השהייה ליד "קן הביצים", או, במילים אחרות, סכום קטן של כסף, שצובר ריבית או שמושקע בשיקול דעת באדמות, הם יופתעו מההנאה שנובעת מההוספה ל"ערימה" הקטנה הזאת שלהם כל הזמן, כמו גם מכל ההרגלים הכלכליים הנובעים מדרך זו.

החליפה, הכובע והשמלה הישנים, יהיו טובים לעונה נוספת; מי המעיין יהיו טעימים יותר מאשר השמפניה; אמבטיה קרה והליכה נמרצת יתבררו כמלהיבים יותר מנסיעה ברכב הטוב ביותר; שיחה חברתית, קריאת ערב במעגל המשפחתי, או שעה של משחק "מונפול" או "קטאן" יהיו הרבה יותר נעימים מאשר מסיבה של חמישים או חמש מאות שקלים, כאשר התוצאות של ההבדל במחיר יועילו רבות לאלו שמתחילים להכיר את היתרונות של ההתנהלות הכלכלית הנכונה.

אלפי אנשים נשארים עניים, ועשרות אלפים נעשים לכאלו לאחר שרכשו די והותר כדי לחיות את חיי היוקרה והסטייל, כתוצאה מהניסיון לחיות הרבה מעבר לאמצעיהם. חלק מהמשפחות מוציאות עשרים אלף שקלים בשנה, וחלק הרבה יותר, ובקושי יודעות איך לחיות על פחות, בעוד שאחרות נהנות לא פחות, ולעתים קרובות אפילו יותר, עם הוצאות של פי עשרים פחות מהסכום הזה. שגשוג הוא חוויה קשה יותר ממצוקה, במיוחד שגשוג פתאומי. "מה שבא בקלות, הולך בקלות", הוא פתגם ישן ונכון.

גישה של גאווה ויהירות, כשמאפשרים לה להוביל את הדרך, היא כמו תולעת שלא מתה, שמכרסמת את האיברים החיוניים של רכושו הגשמי של האדם, קטן או גדול, במאות או במיליונים.

אנשים רבים, כשהם מתחילים להצליח, מאבדים את עשתונותיהם ומתחילים להוציא כסף על מותרות, עד שבתוך זמן קצר ההוצאות שלהם בולעות את ההכנסות שלהם, והם מתרוששים בניסיונות המגוחכים שלהם לשמור על מראית העין והתדמית, ולחוות את ה"חיים הטובים".

אני מכיר איש בעל הון שאמר, שכשהוא רק התחיל להצליח, לאשתו הייתה ספה חדשה ואלגנטית. ״הספה הזאת״, הוא אמר, ״עלתה לי 300,000 שקל! "כשהספה הגיעה לבית, היה צריך להביא כיסאות שיתאימו לה; ואז מזנון, שטיחים ושולחנות ש"יתאימו" אליהם, וכך הלאה לכל מלאי הרהיטים; כאשר לבסוף הם גילו שהבית עצמו קטן ומיושן מדי לרהיטים, אחד חדש נבנה כדי להתאים לרכישות החדשות; "כך", הוסיף ידידי ,"סכום כולל של 300,000 שקל, שנגרם על ידי אותה ספה יחידה, נכפה עליי, בצורה של משרתים, ציוד, וההוצאות הדרושות כדי להפוך את הבית ל'מכובד', הוצאה שנתית של 11,000 שקל, וצביטה הדוקה על כך: בעוד, שלפני עשר שנים, חיינו בהרבה יותר נוחות, היה צריך הרבה פחות טיפול ואחזקה, והרבה פחות הוצאות. האמת היא ,"הוא המשיך", שהספה הזאת הייתה מביאה אותי בוודאות לפשיטת רגל, אם לא היה בא גל כל כך גדול של הצלחה בעסק שלי, ואם לא הייתי מרסן את הרצון הטבעי 'להיות בסטייל."

הבסיס להצלחה בחיים זה בריאות טובה: זהו הבסיס להון; וזהו גם הבסיס לאושר. אדם לא יכול לצבור הון רב מאוד כשהוא חולה – כי אז אין לו שאיפות, אין לו מניע ואין לו כוח.

כמובן, יש את אלו שבריאותם לקויה ואין שום דבר שהם יכולים לעשות בנידון: ואי אפשר לצפות שאנשים כאלה יוכלו לצבור עושר, אבל יש אנשים רבים שבריאותם לקויה שלא אמורים או שלא צריכים להיות במצב כזה.

אם בריאות איתנה היא הבסיס להצלחה ולאושר בחיים, כמה חשוב שנלמד את חוקי הבריאות, שהם רק ביטוי נוסף לחוקי הטבע!

ככל שאנו מתקרבים יותר לחוקי הטבע, כך אנחנו מתקרבים יותר לבריאות טובה, ובכל זאת, יש כל כך הרבה אנשים שלא רק שלא מקדישים תשומת לב לחוקי הטבע, אלא גם מפרים אותם לחלוטין, אפילו כנגד הנטייה הטבעית שלהם. עלינו לדעת כי "חטא הבורות" לעולם אינו קורץ ביחס להפרת חוקי הטבע; הפרתם תמיד מביאה לעונש.

רבים מאבותינו ידעו מעט מאוד על עקרון האוורור. הם לא ידעו הרבה על חמצן; וכתוצאה מכך הם בנו את בתיהם עם חדרי שינה אטומים בגודל של 2 על 2.5 מטרים. בכל לילה האנשים האלו היו נועלים את עצמם באחד מהחדרים האלה, אומרים את תפילותיהם והולכים לישון. בבוקר הם היו מודים באדיקות על כך ש"נשמרו חייהם" במהלך הלילה, וכולם היו אסירי תודה. כנראה נכנס קצת אוויר צח מאיזה סדק גדול בחלון, או בדלת, וכך הם ניצלו.

אנשים רבים מפרים בידיעה את חוקי הטבע, למען ה"אופנה", בניגוד לדחפים החזקים ביותר שלהם. לדוגמה, יש דבר אחד ששום יצור חי בעולם, חוץ מתולעת שפלה, אף פעם לא אהב באופן טבעי, וזהו טבק; עם זאת, כל כך הרבה אנשים מאמנים בכוונה את הרצון הלא טבעי הזה, ומתגברים על הסלידה הטבעית הזאת מטבק, עד כדי כך שהם מתחילים לאהוב אותו.

הם מחזיקים ברשותם עשב רעיל ומטונף, או יותר נכון, הוא מחזיק אותם. כמה גברים נשואים מתרוצצים ויורקים מיץ טבק על השטיח ועל הרצפות, ולפעמים אפילו על נשותיהם. הם לא מעיפים את נשותיהם מחוץ לדלת כמו הגברים השיכורים, אבל אין לי ספק שנשותיהם, היו רוצות לעתים קרובות להיות מחוץ לבית. מאפיין מסוכן נוסף הוא שהתיאבון המלאכותי הזה, כמו הקנאה, "צומח ממה שהוא ניזון ממנו"; כאשר אתם אוהבים את מה שאיננו טבעי, נוצר תיאבון חזק יותר לדבר הפוגע מאשר התשוקה הטבעית למה שאינו מזיק. יש פתגם ישן שאומר ש"ההרגל נעשה לטבע שני", אבל ההרגל המלאכותי חזק יותר מהטבע. קחו לדוגמה, לועס טבק ותיק; אהבתו ל"טבק" חזקה יותר מאהבתו לכל סוג מסוים של מזון. הוא יכול לוותר על רוסטביף בקלות רבה יותר מאשר הוויתור על הטבק.

בחורים צעירים מתבאסים שהם לא גברים; הם רוצים ללכת לישון נערים ולקום גברים; כדי להשיג זאת הם מחקים את ההרגלים הרעים של המבוגרים שבסביבתם. "טומי הקטן" ו"ג'וני" רואים את אבותיהם או את דודיהם מעשנים מקטרת, והם אומרים לעצמם, "אם רק הייתי יכול לעשות את זה, גם אני הייתי נהיה גבר; מאוחר יותר כשדוד ג'ון יוצא ומשאיר את מקטרת הטבק שלו, הם אומרים לעצמם בוא וננסה את זה".

הם לוקחים גפרור, מדליקים אותו, ואז נושפים החוצה. "נלמד לעשן; אתה אוהב את זה ג'וני?" הבחור עונה במאמץ רב: "לא ממש; יש לזה טעם מר;" הוא הולך ומחוויר, אבל הוא מתעקש ועד מהרה הוא מקריב "קורבן" על מזבח ה"אופנה"; הבנים דבקים בזה ומתמידים עד שלבסוף הם מנצחים את התיאבון הטבעי שלהם והופכים לקורבנות של הטעם הנרכש.

אני מדבר "לפי הספר", שכן הבחנתי בהשפעותיו של העישון על עצמי, לאחר שהרחקתי לכת עד כדי עישון עשר או חמש עשרה סיגריות ביום; אם כי לא עישנתי במהלך הארבע עשרה שנים האחרונות, ולעולם לא אעשה זאת שוב. ככל שאדם מעשן יותר, כך הוא משתוקק לעוד; הסיגריה האחרונה שתעשנו פשוט תגדיל את התשוקה לבאה, וכך הלאה ללא הרף.

קחו לדוגמא את הטבק ללעיסה. בבוקר, כשאדם קם, הוא שם טבק בפיו ושומר אותו שם כל היום, אף פעם לא מוציא אותו אלא רק כדי להחליף אותו באחד טרי, או כשהוא הולך לאכול;

אה! כן, במרווחי זמן במהלך היום והערב, הרבה מאלו שלועסים מוציאים את הטבק ומחזיקים אותו בידם מספיק זמן כדי לשתות אלכוהול, ואז מקפיצים אותו לפה שלהם שוב.

זה פשוט מוכיח שהתיאבון לרום אפילו חזק יותר מזה של הטבק. כאשר לועס הטבק הולך לבית שלך ואתה מראה לו את עצי הענבים והפירות שלך, ואת יופיו של הגן שלך, כאשר אתה מציע לו פירות טריים ובשלים, ואומר, "ידידי, יש לי כאן את התפוחים הטעימים ביותר, האגסים, האפרסקים והמשמשים; ייבאתי אותם מספרד, מצרפת ומאיטליה - רק תראה את הענבים העסיסיים האלה; אין דבר טעים יותר ובריא יותר מפירות בשלים, אז בוא ותתכבד; אני רוצה לראות אותך נהנה מהדברים האלה;" הוא יגלגל את הטבק היקר מתחת ללשון שלו ויענה, "לא, אני מודה לך, יש לי טבק בפה." החך שלו הפך להיות מכור לצמח הרעיל, והוא איבד, במידה רבה, את הטעם העדין ומעורר הקנאה לפירות.

זה רק מראה לאילו דברים יקרים, חסרי תועלת ופוגעניים אנשים יכולים להתרגל. אני מדבר מניסיון. עישנתי עד שרעדתי כמו עלה צפצפה, הדם עלה לי לראש, והיה לי דפיקות לב שחשבתי שהן מחלות לב, עד שכמעט נהרגתי מפחד.

כשהתייעצתי עם הרופא שלי, הוא אמר "הפסק את השימוש בטבק".

לא רק שפגעתי בבריאות שלי והוצאתי על כך הרבה כסף, אלא גם נתתי דוגמה רעה. הקשבתי לעצתו. אף גבר צעיר בעולם לא נראה כל כך יפה, כפי שהוא חושב, מאחורי סיגר של 150 שקל או מקטרת!

הערות אלה תקפות בעוצמה גדולה פי עשר לגבי השימוש במשקאות משכרים. כדי להרוויח כסף, דרוש מוח צלול. אדם חייב לראות ששתיים ועוד שתיים שווה לארבע; הוא חייב לתכנן את כל תוכניותיו בעיון ובמחשבה תחילה, ולבחון מקרוב את כל הפרטים הגדולים והקטנים של העסק.

מכיוון שאף אדם לא יכול להצליח בעסקים אלא אם כן יש לו מוח שיאפשר לו לתכנן, והיגיון כדי לדעת מה לעשות, לא משנה עד כמה אדם התברך באינטליגנציה בשפע, אם המוח מבולבל, ושיקול דעתו מעוות על ידי משקאות משכרים, הוא לא יוכל להמשיך בעסקים בהצלחה.

כמה הזדמנויות טובות עברו, ולעולם לא יחזרו שוב, בזמן שאדם שתה עם חבריו! כמה עסקאות טיפשיות נעשו בהשפעת ה"אומץ" הזה, שגורם לקורבן שלו לחשוב באופן זמני שהוא עשיר.

כמה הזדמנויות חשובות נדחו עד מחר, ואז לנצח, כי כוס היין זרקה את המערכת של האדם למצב של שפל, וגרמה לנטרול של האנרגיות החיוניות כל כך להצלחה בעסקים. אכן, "יין הוא סתלבטן." השתייה של המשקאות המשכרים, היא התמכרות, כמו עישון האופיום על ידי הסינים, והראשון הוא הרסני להצלחתו של איש העסקים באותה מידה כמו האחרון. זהו הרוע המוחלט, כזה שבלתי ניתן להגנה לחלוטין בעזרת הפילוסופיה, הדת או ההיגיון הישר. והוא האב של כמעט כל רוע אחר בארצנו.