אוניברסיטת קוריום 2: נפילת המלכה

העיניים שלי נפקחות ונסגרות לאט כשמסביבי מהומה. אני לא יודעת אם זאת המציאות או שאני נמצאת בחלום רע. אני מבולבלת, לא מבינה איפה אני, מתקשה להבדיל מה נמצא למטה ומה למעלה. אני מכריחה את עצמי לפקוח שוב את העיניים, למרות הרצון להשאיר אותן עצומות.

הכול מסתחרר, וצלצול מתמשך מגיע לאוזניי.

כשאני מביטה למטה, אני מגלה שאני עדיין חגורה למושב. שברי המסוק מפוזרים סביבי, ואני מבינה שכל הצד שלו התפוצץ.

אני מרימה את היד כדי לגעת בעץ שהתנגשנו בו. קצות אצבעותיי ממששות את קליפתו המחוספסת, שמשפשפת את עורי העדין ממילא.

אוי לא! זה לא חלום. אני סורקת בבהלה את שרידי המסוק, לפחות את מה שאפשר לראות מהמקום שבו אני יושבת. הטייס שרוע לפנים בכיסאו, אבל אני לא צריכה לברר אם הוא חי או מת. אני רואה היטב את הענף שמשפד אותו בחזה.

"נסי להישאר רגועה. יש כנראה איזו תקלה במנוע," צועק הטייס כשכיס אוויר מבהיל אותי ובטני מתהפכת.

אני אוחזת בחגורת הבטיחות קצת יותר חזק ועוצמת את העיניים. אוי, לא. ידעתי שזאת טעות. ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. תקלה במנוע? איך? רק לפני רגע המראנו.

"אוי, שיט! נצטרך להתכונן לנחיתת חירום."

העיניים שלי נפערות כשאני שומעת את דברי הטייס, ואז מביטה מבעד לחלון על הנוף הסלעי המכוסה עצים.

"אנחנו לא נשרוד. אין איפה לנחות," אני צועקת כדי להתגבר על שאגת המנועים.

"אין שום אפשרות אחרת," הוא צועק.

ריח הדלק מדגדג בנחיריי, מנתק אותי מהזיכרון. נשימתי נעתקת כשאני רואה להבות מרצדות שורפות חלקים מהמסוק.

אני שוב מנסה להרים את הזרועות, אבל נדמה שהאיברים שלי שוקלים עשרות אלפי קילוגרמים, ואף על פי שהלב שלי פועם חזק, אני לא מרגישה כלום. גופי רדום, אבל אני כבר יודעת שאני פשוט בהלם. אדרנלין זורם לי בוורידים, מרחיק את הכאב, אבל זה לא יימשך לנצח.

אני מסתכלת סביבי פעם נוספת, הגוף שלי מבקש להישאר במקום, אבל המוח מורה לי לקום ולמצוא מחסה. אני מכריחה את האיברים שלי לנוע, מתירה את החגורה וקמה מהמושב. הזרועות שלי כמו ג'לי, אבל איכשהו הן מצליחות להחזיק אותי.

בכל מקרה, מתברר שהבעיה היא לא הזרועות אחרי הכול.

ברגע שאני זזה כדי לעשות צעד קדימה, כאב בלתי צפוי מפלח את רגלי. אני נאנקת בייסורים, מועדת ונופלת לאחור על המושב.

אני חושקת שיניים, נאבקת בדמעות, מחכה שהבזקי הכאב ישככו. מחשבותיי מסתחררות כשאני מנסה לגבש תוכנית יציאה מהמסוק. אני חייבת להתחיל לזוז בקרוב. ריח הדלק נעשה חריף יותר בכל שנייה שאני נשארת כאן.

אני מסתכלת על הרגל שלי, בטוחה שהיא שבורה. לא רק שאני לא יכולה להעמיס עליה משקל, אלא שכף הרגל שלי נוטה מעט ימינה. אין סיכוי שאוכל ללכת עם הפציעה הזאת. האפשרות היחידה היא לזחול מכאן.

בזמן שאני אוזרת כוח לזוז שוב, אני סורקת את שאר חלקי גופי לאיתור פציעות נוספות. הראש שלי הולם בכאב, מקשה עליי לחשוב. כל נשימה צורבת לי בריאות, ואני יודעת שתהיה לי פציעה כלשהי מחגורת הבטיחות.

אני לא יכולה לתאר במילים כמה אני שמחה שאני בחיים. אני מסתכלת על הטייס, לא הכרתי את האיש, אבל אני בטוחה שהייתה לו משפחה, לפחות אישה, ואולי ילדים. הם לעולם לא יזכו לראות אותו שוב בחיים. גם אותי איש לא יראה בחיים אם לא אצא מהמסוק הזה.

המחשבה הזאת מציתה לי אש בבטן, נותנת לי זריקת אדרנלין נוספת. כן, הרגל שלי כואבת, אבל אם לא אתחיל לזוז, אמות, ואסור לי למות כאן. אני לא מוכנה. לא סבלתי כל כך רק כדי למות ביער המטופש הזה מחוץ לקוריום.

בשיניים חשוקות אני מרימה את עצמי לאט מהכיסא. החזה שלי מתרומם במאמץ הנדרש כדי לא להעמיס משקל על הרגל השבורה, ובתנועות איטיות ומדויקות אני מגיעה אל קצה הפתח. כשאני מסתכלת למטה, אני מבחינה שכמעט מטר של אוויר מפריד ביני לבין האדמה.

מה שאומר שלצאת מהגרוטאה הזאת עומד לכאוב.

זה יהיה החלק האכזרי, כי אין לי דרך לרדת מהמסוק בלי ליפול לאדמה. אני בוהה בפתח, השרירים שלי רועדים, התשישות מהדקת את אחיזתה בי. תתקדמי! קול צועק בתוך ראשי.

דמעות מטשטשות את ראייתי וצרחת ייסורים נמלטת מגרוני כשאני מכריחה את עצמי לצאת מהמסוק ולקפוץ.

אני נוחתת על הצד בחבטה שסוחטת את האוויר מריאותיי. אני שואפת נשימה קלושה לפני שהכאב נעשה מייסר. לאט, אני מתהפכת על הבטן ומצמידה את הלחי לאדמה הקרה. הכאב נסוג בהדרגה, אבל לא נעלם לגמרי, ובלי קשר לכך שהוא עדיין נמצא שם, אני יודעת שאני חייבת להמשיך לזוז.

אני פולטת עוד נשימה מקוטעת, דוחקת בעצמי להמשיך ומתחילה לזחול, משתמשת ברגל הבריאה כדי להתקדם בזמן שהרגל הפצועה נגררת אחריי.

נדרש לי נצח להתקדם רק כמה מטרים, והזיעה במצחי מאלצת אותי לעצור. אני מנגבת אותה בשרוול כדי שלא תיכנס לי לעיניים. האדמה קרה, אבל החום מהמסוק הבוער מאחוריי הוא בלתי נסבל.

זו תזכורת לכך שאני חייבת להתרחק. המסוק עלול להתפוצץ. ואף על פי שזה עשוי לעזור לצוות חילוץ למצוא את אתר ההתרסקות, לא יועיל לי להיות קרובה מדי.

המחשבה על צוות חילוץ מעוררת בי את השאלה אם בכלל ישלחו אותו. האם אני בכלל שווה את המאמץ בשביל מישהו כמו לוקאס? אלוהים, אני מקווה שכן.

כל הדאגות והפחדים שלי מתנקזים לנקודה אחת. אני עומדת למות כאן. אני עומדת למות, ולאיש לא יהיה אכפת. המחשבות שלי מסתחררות. האם מישהו יטרח לספר להורים שלי? אני לא יכולה לא לחשוב כמה הם צדקו. הייתי צריכה להישאר בקוריום, אבל לא יכולתי לדעת שהתאונה הזאת תתרחש.

אני רועדת וחייבת להכריח את עצמי להירגע כדי שאוכל להמשיך. אני נושמת עמוק לריאות, מתמקדת בהתקדמות בזחילה, לאט־לאט. השרירים שלי בוערים ממאמץ, אבל אני ממשיכה להתקדם גם כשהכאבים ברגל מתגברים.

העיניים שלי סורקות את האדמה, וכשהן נוחתות על תיבה לבנה שכתובה עליה המילה "חירום", אני כמעט צורחת משמחה. אני מנסה לא לפתח ציפיות לגבי תכולת התיבה והתועלת שאמצא בה, אבל לא מתאפקת. היא נראית לי כמו מגדלור בתוך האפלה.

התיבה נמצאת כחמישה מטרים ממני, ומקיפות אותה חתיכות מתכת חדות מהמסוק. אצטרך לגרור את עצמי מעל המתכת, אבל אם התיבה הזאת מכילה משהו חשוב שעשוי לעזור להציל אותי, יהיה טיפשי מצידי לוותר עליה.

אני לא מקדישה לכך מחשבה נוספת וזוחלת לעבר התיבה, ממקדת בה את כל תשומת הלב שלי. חתיכות מתכת מתחככות ברגלי הפצועה, ודם נמרח על הידיים שלי מהזחילה על המתכת ועל רסיסי זכוכית. אני לא יודעת איך אני מצליחה, אבל אני מכבה את כל התחושות. הכאב נעשה סתם פעימה עמומה בחלק האחורי של המוח.

נדרש לי קצת זמן להגיע לתיבה, אבל ברגע שאני מגיעה, אני נאנחת בהקלה עצומה. קול נפץ מחריש את אוזניי, ואני רואה להבות.

אני מצמידה את פניי לאדמה הקרה כשמשהו בצד המסוק מתפוצץ. ריח של פלסטיק בוער חודר לאפי, ואני מתקדמת לעבר קבוצת עצים, אחיזתי בתיבת החירום מתהדקת בזמן שאני נאבקת להתרחק מהאש.

אני לא ממש יודעת כמה זמן עובר. אולי דקות ואולי שעות, אבל לבסוף אני מגיעה לקו העצים, רחוקה מספיק מאתר ההתרסקות, אבל קרובה מספיק במקרה שמישהו ראה אותנו נופלים. אני נשענת בגבי על העץ, הקליפה מתחפרת לי בגב. העץ אולי לא נוח, אבל הרגל שלי כואבת יותר מכל דבר אחר. אני מיישרת אותה לאט, והכאב נרגע ברגע שאני מפסיקה לזוז.

עכשיו שאני במקום מעט בטוח יותר, אני מתפנה לחשוב, לנשום, אבל מה שמעסיק אותי בעיקר היא השאלה איך אחזור לקוריום. דממה אופפת אותי, חוץ מרחשי ההתפצפצות שמגיעים מהאש במסוק. באופן מוזר, הצליל כמעט מרגיע.

זאת דממה שלווה, אבל גם דממה שמזכירה לי כמה אני באמת לבד. הפחד מכרסם בי, ומחשבותיי נהפכות לאויב הכי גדול שלי.

מה אם אף אחד לא יבוא לקחת אותי?

מה אם זאת הייתה התוכנית מלכתחילה?

לא! אסור לי לחשוב ככה. תמיד יש תקווה. מבטי נודד אל תיבת החירום המתכתית שאני עדיין אוחזת בחוזקה.

הרוח הקרה מצליפה בשערי, ואני רועדת. המצב הלילה רק ילך ויחמיר כשהטמפרטורה תרד והחיות יֵצאו לשחק. אני מתנערת מהמחשבות המאיימות ושוב ממקדת את תשומת ליבי בתיבה. האצבעות שלי רועדות כשאני משחררת את לשוניות המתכת ופותחת את החלק העליון של התיבה. אני בוהה בתכולה רגע ארוך ושואלת את עצמי אם אני באמת רואה את שני הזיקוקים שמונחים בתוכה או רק מדמיינת.

יש תקווה. עדיין יש סיכוי שמישהו יוכל להציל אותי.

אני מוציאה את האקדח הכתום ומצמידה אותו לחזה. הלב שלי משתולל ואני כמעט שומעת את הפעימות.

אצטרך לחכות עד שיתחיל להחשיך כדי להשתמש בו ולמקסם את הסיכוי שמישהו יראה את הזיקוק ויבוא להציל אותי. כלומר, אם למישהו אכפת מספיק. לא. אני חייבת להפסיק לחשוב ככה. אני עדיין סטודנטית בקוריום. הם מן הסתם ישלחו משלחת חיפוש. אם כי אף אחד לא יודע שעזבתי. רק רן.

אני נשענת בגבי על העץ ומביטה בשמיים הכחולים, מנסה לא לחשוב איך הוא חייך אליי רגע לפני שהמראנו.

האם הוא חיבל במסוק?

הבטן שלי מתכווצת. הוא לא היה עושה דבר כזה, נכון? הספק צומח לי בראש כמו צמח מטפס, שולח קנוקנות שמתפתלות סביב כל מחשבה.

אני לא יודעת את התשובה, אבל יכולה רק לקוות שהוא לא היה טומן לי כזאת מלכודת.

הדקות עוברות לאט כל כך, שזה כמעט משתק. אחרי זמן מה הכאב הפועם ברגלי נהפך לתחושת נימול. אני רועדת, הרוח הקרה חודרת לעצמותיי. ככל שעובר היום, גובר הפחד שלי להישאר כאן לבד.

אני בוהה בזיקוק, רוצה לירות אותו. אני שוקלת לעשות זאת, אבל מחליטה לחכות עוד קצת. יש לי רק שני זיקוקים, ואני חייבת להשתמש בהם בתבונה.

השמיים הולכים ומתקדרים, ואני מתקשה לעצור את הדמעות. אני צמאה, ורעבה, וגם אם הרגל לא כואבת לי עכשיו, היא זקוקה לטיפול רפואי. אני מסתכלת על ידיי המוכתמות בדם ושולפת כמה פיסות מתכת מעורי.

לאחר זמן מה הזעזוע מהמצב שנקלעתי אליו הולך ומתפוגג. הגוף שלי שוב כואב, והכאב מתגבר ומלווה בקור. כשהשמש שוקעת, הטמפרטורה צונחת, ואני רועדת. פאק, אם הפציעות האלה לא יהרגו אותי, אני אמות מהקור.

המשא כבד כל כך שאני מוציאה את אקדח הזיקוקים ומכוונת אותו לשמיים, מוודאת שהשטח פנוי ולא אפגע באף עץ. האצבע שלי רועדת ברגע שאני מניחה אותה על ההדק. אולי זאת ירייה באפלה, אבל אני חייבת לנסות. לפחות אם אמות כאן, זה יקרה בידיעה שניסיתי להציל את עצמי. אני לוחשת תפילה, לוחצת על ההדק ומתבוננת באות המצוקה הכתום־בוהק ששלחתי לשמיים. הוא נמשך כל עוד הזיקוק דולק ואז מתפוגג והעשן נסחף ברוח. זאת עוד טיפה בים. אני יכולה רק לקוות שמישהו ראה את הזיקוק ושאהיה מספיק חשובה לאותו אדם, כי אלוהים יודע שאני לא מעניינת אף אחד בקוריום.

אף אחד חוץ מבריטני... ואולי קווינטון, או ככה חשבתי.