אוצרות האורנוס 4: סיפורה של מלכת הלב

פרק 1 לור איפשהו מחוץ לאפליון

הלב שלי חי עכשיו מחוץ לגופי, מדמם על העפר הדחוס והקשה במקום שאני כורעת בו על האדמה, שאינה טובה אלי.

אני מתייפחת ונאחזת בנדיר, מצמידה את אוזני אל החזה שלו, מתחננת שלבו ישוב לפעום. הוא נשאר שקט ודומם, כמו עץ שנחרך בשריפת יער, מתרוקן מחיים, מתייבש ומתפורר לאטו עד שהוא נהפך לאפר.

סרטי קסם הארגמן הדחוס שלי עוברים דרך איבריו ולא מצליחים להיאחז בדבר פרט לריקנות הפעורה בחזהו. זה חסר תועלת. האחיזה שלי מחליקה ומגמגמת, ואני מתאמצת לתפוס את מה שנותר מהנשמה שלו, פיסות המתנקזות אל תוך האדמה.

אם אמשיך לנסות, אסתכן באובדן שליטה על קסם הריפוי שלי. אני עלולה לגלוש לתוך הזרמים החשמליים של הברקים שלי ולגרום לו אפילו עוד יותר נזק.

קשה להאמין שאני יכולה להחמיר את המצב.

אני צורחת. אני בוכה. אני נותנת לכל דמעה לזלוג. אני קוראת בתחנונים אל השמים. אני מתחננת בפני האלה שתציל אותו. אני מתמקחת עם הרקיע. אני מציעה את נשמתי בתמורה לחייו. אני אעשה הכול.

מרחב הראייה שלי מיטשטש, הבטן שלי מתהפכת, מיצי מרה עולים בגרוני. אגלי זיעה מכסים את מצחי בזמן שעולמי נוטה על צדו. הזעקות שלי מהדהדות בכל תא עצב, תוקפות את אוזני ואת השערות הקטנטנות המכסות את זרועותי ואת עורפי. העור שלי כואב. השיער שלי כואב. כאב מפלח את החזה שלי כאילו ידיים ענקיות מזיזות אותי, מסובבות את גופי לשני הצדדים בו בזמן עד שאני כמעט נקרעת לשניים.

מרחוק, מוחי קולט שריון וצבאו עדיין קרובים. אף על פי שאנחנו חבויים מן העין, אני צריכה להישאר ערנית. בקרוב הם יתעוררו מתחת לכיפת הברקים שלי, אלא אם כן אצליח להרוג גם אותם. אבל משהו אומר לי שלא יהיה קל כל כך להיפטר סופית ממלך האורורה.

תיבת הלב נמצאת בידיו. עד לפני כמה ימים לא שמעתי עליה בכלל, אבל היא שייכת לי. ואני רוצה אותה בחזרה. משהו אומר לי שאני צריכה אותה בחזרה.

אני זוכרת איך היא נראתה כשנחתה בידי המושטות. אני זוכרת את מה שהאמפיריום חלקו איתי במחוזות ההיעלמות. אבן התרעלה. אותה אבן שחורה נוצצת שהסתכלתי עליה כל כך הרבה פעמים כשבהיתי במצודת האורורה מהחור ונשבעתי להשמיד אותה עד עפר.

האם התיבות עשויות מאותו החומר?

הזיכרון של הקסם השחור החונק של ריון מסתנן לתוך מחשבותי הסוערות. איזה כוח צללים זורם בעורקיו? באילו כוחות משחק מלך האורורה? האם הכול היה בשביל זה?

אדון השאול היה מלך האורורה הראשון בעידן השני. הוא השתמש באבן התרעלה כדי לנסות להרוס את זֵרה, ועכשיו ריון שם את ידיו על תיבת הלב. האם הוא מתכוון להרוס אותי בעזרתה? אבל למה? או שאני רק שלב בסולם בדרך למטרה אחרת?

האם ריון יודע שהוא ישן במיטה מוקפת בקסם אפל?

האם אבן התרעלה יכולה להחזיר את נדיר? אני מוכנה לזחול עמוק ללב לבם של הרי בלצה על הידיים והברכיים אם זה מה שאצטרך לעשות.

"נדיר," אני מתייפחת לתוכו, מספיגה את חולצתו בנזלת ובדמעות. "אני מצטערת. אני כל כך מצטערת."

אני עשיתי את זה. נהגתי בפזיזות ובאימפולסיביות, לא הבאתי בחשבון מי עלול להיות קרוב כשאשחרר את כוחותי. ריון והחיילים שלו היו חייבים לשלם את המחיר על כך שנגעו בי שוב.

תודה רבה שסיפרת לי היכן אמצא אותה.

המילים של ריון חוזרות אלי בצלילות קשה כיהלום, מושחזת כפלדה.

אבל אני מסרבת להאמין להן. אם נדיר הסגיר אותי, היתה לו סיבה. לא היתה לו ברירה. הוא לעולם לא היה עושה זאת מרצונו. אחרי כל מה שעברנו, אני חייבת להאמין בכך. נתתי בו אמון ואני מסרבת לפקפק בו כבר במבחן הראשון שאנחנו נאלצים לעמוד בו.

אני מאגרפת את בד הטוניקה של נדיר בעודי מקוננת ותוהה איך אני אמורה להמשיך הלאה. איך אוכל בכלל להתקיים בלעדיו?

הקסם שלי תוסס מתחת לעורי, נמשך אליו כמו אצבעות שמחפשות טיפת מים במדבר. זאת אותה משיכה אדירה שתמיד הרגשתי אליו לפני שהודינו סוף־סוף מי אנחנו זה עבור זה. האם גם הקסם מרגיש את האובדן שלו?

שום לב לא נשבר לרסיסים כה רבים כמו לבי. לא קיים מספר גבוה מספיק כדי למנות את השברים שמפוזרים מתחת לעורי. אני שכולה. מושלכת בין גלי ים שאין לו קרקעית ובו אשקע עוד ועוד לנצח.

בן הזוג השווה שלי. הרגתי את בן הזוג הנצחי שלי.

"הצילו!" אני צורחת כאילו מישהו יכול לגרום לזה להפסיק להיות אמיתי. הבטן שלי מתכווצת והדופק שלי הולם בפנים הגולגולת, מכרסם את קירותיה השבירים. "קחו גם אותי," אני לוחשת. אני לא יכולה להמשיך לחיות בידיעה שאני עשיתי לו את זה.

הלב שלי מתקיים עכשיו מחוץ לגופי, חשוף וגולמי כך שכל העולם רואה איזו מפלצת נעשיתי.

אני בוכה ובוכה, עד שהנשמה שלי נמסה וזולגת מהחזה, גופי מתרוקן כליל מכל רגש והרגשה, ואני נשארת קהת חושים וחלולה ושבורה.