אוקסה פולוק 4: הקרב על מגדל הזכוכית

בעומק הקומה התת־קרקעית השביעית של מגדל הזכוכית עלתה הדלת בלהבות והמתכת להטה. אוקסה חסרת הנשימה מצמצה, מסוּנוורת מהאור המעוור שבקע מסביב למסגרת ומחור המנעול. סוף־סוף הגיעה השעה: היא עמדה להיכנס לחדר הגלימה. מאז הגילוי של יכולותיה המיוחדות בביתה שבלונדון, עד הגעתה לאדפיה, חזרו אליה התמונות מן העבר, מצליפות בזכרונה ומחזקות את נחישותה. היא נשמה עמוק לפני שהסתובבה. כולם עמדו בחצי מעגל והתבוננו בה: אביה והאנילימילים במרכז, וסביבם אוֹציוּס והבוגדנים המאיימים. כולם היו שם. כולם - פרט לארבעת האנשים שהיעדרם פער ריק גדול בבטנה: אמהּ, גוּס, שהיה הרבה יותר מחבר, דְרָגוֹמִירָה, סבתה שנעלמה, וטוּגדוּאֶל הבחור החמקן שבו היתה מאוהבת לחלוטין.

אוקסה כיווצה את עיניה, כדי שלא יוכלו לקרוא בהן את הרגשות העמוקים שהציפו אותה, וגם כדי להתגונן מפני הזוהר האימתני שפרץ מן הדלת. האור העז השתקף בקירות המכוסים אבנים יקרות, שפאותיהן הרבות העצימו אותו עד אין סוף, והפך חזק יותר מרגע לרגע. אבל הדבר הגרוע ביותר היה התנועות המחזוריות, הבלתי נסבלות, שיצרו חרקי הגולגולת והחשדנים, שהתעופפו ללא הרף מעל האנילימילים.

אוקסה חשה צורך עז להשליך כדור אש כדי להפסיק את העינוי. היא התבוננה בגועל בעטלפים הדוחים והזחלים המעופפים שהיו דוחים לא פחות.

"סוף־סוף הגענו לכאן!" לחש אוציוס והזיז את אצבעותיו באוויר, מה שהפסיק מיד את תנועת המשמר המעופף.

הקשיש האצילי התקדם לעבר אוקסה. גופו של פָּאבֶל פולוק התקשח ואָבָּאקוּם, איש־הפֵיָה, סימן לו להירגע.

"אני מחכה לרגע הזה זה זמן כה רב..." המשיך אוציוס בצהלה ניכרת. "אך מאז שאַת בינינו, ילדתי היקרה, נדמה שהמשקל הכבד של כל השנים הללו התפוגג. חדר הגלימה הופיע שוב, את תיכנסי אליו לטקס ההמלכה, מכיוון שנבחרת להפוך לנשגבת החדשה שלנו, שתאפשר לי... שתאפשר לנו לבצע את משימתנו."

"המשימה שלכם? אתה פשוט מֶגָלוֹמַן!" מחתה אוקסה באגרופים מכוּוצים. "ודע לך שאינני נמצאת פה בשבילך, אלא כדי להציל את שני העולמות! אתה לגמרי חסר משמעות."

הבוגדן חייך באירוניה.

"נערה מסכנה..." אמר. "כמה את תמימה!"

"אתה חושב שאתה השליט של אדפיה," המשיכה אוקסה בזעם, "אבל אתה רק פּסיכוֹפַּת זקן, ללא עתיד. היית אסון לאנשי האדמה המופלאה הזו שגוססת כרגע בגללך - ולמרות זאת אתה ממשיך לחשוב שאתה החזק ביותר. אני חושבת שאתה פשוט פָּתֶטי! אתה לא מסוגל להראות קצת חרטה פעם אחת? עדיין לא מאוחר מדי להוכיח לכולם שאתה בן אדם ולא מפלצת."

"אוקסה!" לחש פאבל בתחינה. "שתקי."

בתנועה לא מודעת משכה אוקסה את חולצתה הכחולה למטה עד שכמעט נקרעה.

"המחשבות העלובות שלך לא חשובות," אמר אוציוס בבוז, "כי בינתיים אני הוא שיכול להחליט על החיים ועל המוות של החבורה שלך."

הוא סימן בידו, והשומרים בעלי שריון העור, שהיו פזורים סביב האולם העגול והגדול, הידקו את המעגל סביב האנילימילים כדי להשגיח עליהם מקרוב. במהירות שהפתיעה את כולם הוא זינק לעבר פאבל, ותפס את צווארו באחיזת ברזל. הוא הזדקף במלוא קומתו ונעץ באוקסה מבט מרושע.

"טוב, עכשיו תעשי לי טובה ותיכנסי לחדר הזה, תחזירי את האיזון, וצאי משם כדי לפתוח לי את השער. הבנת, ילדונת?"

אוקסה לא הספיקה לענות. תנועה במעלה הכיפה התכולה של הקומה התת־קרקעית השביעית משכה את תשומת לבה. ציפור מופלאה בעלת כנפי אש התעופפה בקרב חרקי הגולגולת והחשדנים, והם זזו כדי לאפשר לה לעבור. היא הסתובבה מעל הראשים בחן דומם ונחתה לרגלי אוקסה. הרגע החגיגי עצר את נשימתם והקפיא את לבם של כל הנוכחים, בוגדנים ואנילימילים גם יחד.

"הפניקס שלי!" מלמלה אוקסה.

היצור השמימי רכן מולה, הושיט את רגלו והוציא מבין טפריו מפתח מעוטר בכוכב בעל שמונה קצוות - הסמל של אדפיה, שהיה מוטבע סביב טבורה של אוקסה וששינה את חייה בטלטלה. המפתח נפל על הקרקע, ופתיתי אבק מנצנצים התרוממו באוויר. הפניקס השמיע צווחה גרונית והתעופף שוב, נעלם במעלה הכיפה.

"הנשגבת הצעירה שלי מחזיקה כעת ברכיב הסופי," הודיע יצור קטן ושמנמן ומיהר להרים את המפתח ולהציגו לאוקסה.

"תודה, מְחוּרפָנוֹן שלי," אמרה אוקסה והושיטה את ידה.

היא הופתעה מכובד המפתח וממגעו הקר וכמעט הפילה אותו. כמה מטרים לפניה התרחבה דלת החדר בקול שאגת להבות. אוקסה נרעדה.

"להבות הגיהינום..." היא מלמלה.

יד הונחה על כתפה.

"לא, יקירתי," לחש אבאקום באוזנה. "פגישה עם הגורל שלך". אוקסה נעצה את עיני הצפחה שלה בעיניו הירוקות של איש־הפיה שחייך אליה בפנים חוורים. להרגיש חזקה ולהיות באמת חזקה - אלה היו שני דברים שונים.

"תן לי לפחות לעודד את בתי," צעק פאבל, מנסה להשתחרר מאחיזתו של אוציוס.

"אם אתה רוצה..." ענה הבוגדן הזקן. הוא שחרר אותו וכיוון את נשפן הגַרנוּקִים שלו לעברו. פאבל התקרב לאוקסה בפנים נפולים וחיבק אותה כה חזק, עד שיכלה לחוש בפעימות לבו המהירות.

"הכול יהיה בסדר, אבא," לחשה אוקסה, כאילו כדי לשכנע את עצמה.

היא נמנעה מלהביט באנשים שסביבה וחסמה את מחשבתה כדי לא לחשוב על דבר. אחר התקדמה לעבר החדר המוצף באור.