אוקסה פולוק 5: שלטון הבוגדנים

תושבי לונדון התרגלו להפסקות החשמל החוזרות ונשנות בעקבות אסונות הטבע הקשים, אך אוקסה והאנילימילים, שזה עתה חזרו לבחוץ מעולם לא ראו את לונדון אפלה כל כך. החשכה היתה כה כבדה, עד שפָּאבֶל פּוֹלוֹק נאלץ לקרוא לצְרַח־צְוַוח של אוקסה ולבקש ממנו לעזור לחבריו לנווט את דרכם בלב מנהרת השחור האינסופית של הלילה.

מנהרה אינסופית... זה בדיוק המקום שאוקסה הרגישה שהיא נמצאת בו מאז חזרתה לבחוץ. משותקת מכאב עקב התמונה של טוגדואל אהובה, המתרחק ממנה באכזריות כה רבה, היא עופפה באדישות כשעיניה נעוצות באביה. כשהוא החל להנמיך לעבר קבוצת בתים בסמוך לפארק, היא הבינה לפתע שהרגע שציפתה לו כל כך במשך חודשים מתרחש סוף־סוף: האנילימילים חוזרים לבּיגטוֹאוּ סְקוור! אך לא כולם, לרוע המזל, מכיוון שרק הלבבות הנשגבים ואָבָּאקוּם יכלו לחצות את השער של אדפיה. 11 מהם יצאו מאדפיה, ו־14 הגיעו ללונדון, אם סופרים את שלושת הנוסעים הסמויים שהתגנבו אף הם פנימה.

אף שכולם חשבו שהוא מת, עורר אורטון מהומת אלוהים כשיצא לפתע מן המזרקה בכיכר טרפלגר. שינוי הצורה עבד מצוין: הוא הצליח להפוך לקָמֶרוֹן, להיראות כמו אחד משלהם ולהונות את כולם. אבל זו לא היתה ההפתעה היחידה שהכינו הבוגדנים לאויביהם משכבר...

עד אז ידעו כולם שלאורטון יש שני בנים: גרגור ומורטימר. מורטימר שכנע את האנילימילים לקבל אותו לשורותיהם. למרות החשדנות של חלקם, אוקסה הנשגבת ואבאקום, המשרת הראשון של הפּוֹמפִּינִיַאק, הודיעו לכולם שהם ערבים לנאמנותו של הבחור הצעיר. מה שהם לא ידעו הוא שלאורטון היה בן שלישי, שנולד 17 שנים לפני כן כתוצאה מאחת המזימות האיומות ביותר שלו.

טוגדואל היה בנו.

אומנם כל זה קרה נגד רצונו של טוגדואל, לפי דברי המְחוּרפָנוֹן של אוקסה, אבל העובדות היו קשות: טוגדואל עזב את האנילימילים והצטרף לאביו האמיתי, כשהוא מרסק את לבה של אוקסה ושל בעלי בריתה.

"היי, הנה הוא!" קראה זוֹאִי והצביעה על צללית גדולה שנעה לעברם במהירות מדהימה. לאבאקום לא היתה יכולת מעוף, ולכן הוא רץ ברחובות האפלים עד ביגטואו סקוור, המחורפנון מוסתר במעילו הרחב. הוא הצטרף לחבריו באמצע הכיכר. המתח ניכר על פניו. הוא התבונן בהם במבט רציני והתמקד באוקסה, שהסבל ניכר על פניה.

"ההסברים וההתאוששות ייפגשו עם לבה של הנשגבת הצעירה שלי בזמן מאוחר יותר," לחש המחורפנון לאוקסה, כשעיניו הגדולות והרכות נעוצות בגברתו. "כעת הגיע הזמן שניפגש עם המסורבים. האושר וההקלה מציפים אותנו, האין את מסכימה?"

אוקסה נרעדה והנהנה בראשה, דמעות בעיניה. שוב הוכיח המחורפנון הקטן את חוכמתו ויכולתו להבין אותה.

"קדימה," אמר פאבל.

הוא חיבק את כתפי בתו ומשך אותה לעבר בית משפחת פולוק, שאחרי החודשים הארוכים הללו כמעט נדמה כלֹא אמיתי. הבית נראה לאוקסה קטן יותר משזכרה, אבל ייתכן שהיה זה בשל החשכה העזה. ביתם היה חלק מגוש של עשרה בתים זהים, והוא בלט בשל הנר שהיה מונח על אדן חלון חדרה של אוקסה. להבת הנר הקטנה האירה כמגדלור בעיני האנילימילים. היה ברור שהמגורשים מחכים להם בכל יום, בכל לילה.

שער הברזל התעקם בשל פגעי מזג האוויר וחרק בחוזקה כשפאבל דחף אותו. לאחר כמה שניות נפתח חלון בקומה העליונה ונשמעה צעקה חנוקה: "זה לא ייתכן!"

לא עבר זמן רב, ואורות נדלקו בשאר החלונות, ומבעדם נראו צלליות נרעשות. מיד לאחר מכן נשמעו קולות מנעולים נפתחים, ודלת הכניסה נפתחה סוף־סוף, ומאחוריה כמה מדיירי הבית.

האנילימילים והמגורשים היו בהלם. מפתן הדלת שהפריד ביניהם דמה לגבול בלתי חדיר. אף אחד מהם לא הצליח לצעוד לעבר השני, מחשש שכל זה רק חלום. הם היו זקוקים לעוד כמה שניות כדי להאמין שהרגע הזה באמת קורה, לפני שהכול נהרס שוב...

אבל זה לא היה חלום.

מורטימר היה הראשון שפסע פנימה וזינק לזרועות אמו בַּרבָּרָה. גָלִינָה ושתי בנותיה מיהרו לעבר אֶנדְרוּ ועטפו אותו בחיבוק גדול. אָקינָה וּוירג'יניה לא איחרו להופיע אף הן. הן נקרעו בין השמחה שבמפגש עם חבריהם היקרים והאכזבה כשלא ראו ביניהם את יקיריהן - ילדיהן ובעלה של וירג'יניה שנותרו באדפיה. שתי הנשים בכו בעצב וחיבקו ונישקו בהתרגשות את האנילימילים.

"לא כדאי שנישאר בחוץ! בואו, היכנסו מהר," אמר אנדרו והתבונן סביבם בחשש.

ברגע שעלתה במדרגות, חיפשה אוקסה בדאגה את אמה מָארי ואת גוּס, חברהּ היקר, אבל היא לא ראתה אותם, והחרדה החלה לחנוק אותה. כשנכנסה למסדרון והבחינה בגוס שיצא מן החדר שלה, החדר הראשון בקומה הראשונה, היא כמעט התעלפה.

שערו של גוס כיסה את אוזניו, פניו היו נוקשים וגופו מכווץ. הוא השתנה מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, כשהאני האחר שלה הוביל אותה לבית. גוס ומארי לא הבינו אז בדיוק מה התרחש, אבל חשו בנוכחותה של אוקסה. הנשגבת הצעירה שמחה כל כך על המגע המוזר הזה, אף שהיה בלתי מוחשי ומתסכל. וכעת עמד גוס ממש מולה. כמה זמן חלף שהוא נראה כה שונה? לכל היותר כמה שבועות, אם לשפוט לפי עלי השלכת שעל עצי הכיכר והקור הלילי.

"אוקסה? זו את?" הוא שאל, מופתע כאילו ראה רוח רפאים.

כשראה את האנשים המתחבקים ומתנשקים בכניסה, השתנתה הבעת פניו. הוריו לא היו חלק מקבוצת ה"חוזרים". הוא ירד במדרגות כחוש ומדוכא, וכשהגיע למקום בו עמדה אוקסה, התבונן בה ארוכות, עיניו הכחולות בוחנות כל חלק בפניה ובגופה. מבטו החוקר בלבל אותה. האם גם היא השתנתה כל כך? לפי האופן, שבו הסתכל עליה גוס, כנראה כן.

"אני לא מאמין..." מלמל גוס, ידו על פיו. "חזרת בסוף... אף פעם לא האמנתי שזה מה שתחליטי לעשות."

אוקסה זעמה. היא התאפקה לא לצעוק. נראה היה שגוס אינו מבין שהחזרה הזו לא היתה בחירה, אלא אובססיה שלא הניחה לה מהרגע שבו הופרדה ממנו ומאמה על גדות נהר גקסון נור. הוא חושב שהוא היחיד שסובל? המבט הזועם והמאוכזב שנעצה בו אמר הכול, אף שידעה היטב מה פירוש האמירה שלו ומה מסתתר מאחורי התנהגותו. הוא לא השתנה ועדיין היה זועף ומרגיז כרגיל; אבל פניו, שהיו נוקשים בתחילה, התרככו בהדרגה וחשפו את רגישותו המוּכּרת לה כל כך. אוקסה חייכה אליו. היא התמלאה אושר והתקרבה אליו כדי לנשקו או לפחות להראות לו כמה היא מאושרת לפגוש אותו.

ואז היא ראתה את הדבר שממנו הכי חששה.

לבה עצר מלכת. דמה קפא.

קוּקָה הופיעה בקצה המדרגות.

קוקה, הבלונדינית הקרירה. נסיכת הקרח, מהממת אפילו בפיג'מה המהוהה שלה. מלכותית אפילו במיטתה באמצע הלילה. אבל הדבר הגרוע ביותר היה שהיא יצאה מחדרה של אוקסה, שממנו יצא גוס זה עתה.