אוקסה פולוק 6: האמת הסופית

 1 מסע טרנסאטלנטי

כמה ימים לפני כן באנגליה...

אף על פי שאורטון מעולם לא הופיע בציבור עם פרגוס אנט, לאנילימילים לא היה ספק בנוגע לתפקיד של הבוגדן ברצח נשיא ארצות הברית הקודם. בעת חדירתם לאסדת הקידוח הנטושה בְּיַמַת אירמינגר, מקום המסתור של אורטון וצבא האליטה שלו, שמעו אותו אוקסה וגוס מדבר בחיוב על אנט. "ידעתי שסגן הנשיא הוא אדם נבון! החבירה למספר שתיים במשטר האמריקני היא דוגמה ומופת לאשר יתרחש החל מעכשיו." הוא הכין את השטח בסגנון אורטון, כמו מכבש מאיים. ועובדה שהוא הצליח: הרוע השתלט על הכול.

מובן שתשומת הלב של העולם כולו הופנתה לרצח הנשיא והשלכותיו. אחרי ההלם והעצב החלו להופיע השערות רבות בנוגע לאחראים על הפשע האיום. קיצונים דתיים? פוליטיקאים קיצוניים? פסיכופתים חמושים? הכול יכול להיות. חוץ מהאנילימילים, מי יכול היה לדמיין את מה שבאמת קרה?

בביתו של אבאקום באזור הכפרי באנגליה עסקו רשתות התקשורת ללא הפסקה ברצח, שעורר בהם תיעוב וגועל.

"אין מה לחפש עוד... אנחנו יודעים כעת היכן למצוא את אורטון."

איש־הפיה התקשה להסתיר את מרירותו.

"זה יכול להיות היתרון שלנו!" אמר פַּאבֶל פּוֹלוֹק בלהט. "אורטון הרי כה יהיר! הוא בוודאי חושב שהוא חזק מאי פעם ושלא ניתן לפגוע בו!"

"זה בטוח!" ענתה אוקסה. "בעיניו אנחנו לא יותר מאיזה יתוש טורדן, וטוב שכך! הוא יהיה פחות זהיר במצב הזה..."

אבאקום השפיל את ראשו. הקשיים של השבועות האחרונים - כניעתו של טוגדואל לאביו הביולוגי, הדרמה במפלי הניאגרה שהובילה ל"התאבדות" הצעירים והעימות החזיתי עם אורטון - השפיעו עליו יותר מכפי שרצה להודות. הוא נראה זקן בעשר שנים והיה מותש מבחינה פסיכולוגית. אבאקום הרגיש שהגיע לקצה כוחותיו.

הוא התבונן באוקסה, הנשגבת הצעירה החדשה, וּודאי האחרונה שיזכה להכיר.

"אנחנו חייבים להגיע לוושינגטון!" היא אמרה לפתע. "אורטון בטח שם, מנסה למשוך בחבלי השלטון. אנחנו חייבים לחשוף את הנבל הזה ולעצור אותו לפני שיהיה מאוחר!"

עיניה האפורות נצצו בלהט והיא המשיכה בדבריה.

"זכרו מה הוא אמר: בין אם גדולי העולם ירצו בכך ובין אם לא - אני העתיד!"

פאבל נשם נשימה עמוקה. הוא התבונן בתהייה באשתו מארי ובשאר החברים הנאמנים. גוס, זואי, קוקה, שארי הבשר של ליאומידו וניאל שהצטרף אליהם לאחרונה... מבלי לשכוח את ברברה ומורטימר מק'גרואו, שהיה להם את האומץ הגדול לעזוב את אורטון אבי המשפחה.

"זה כנראה בלתי נמנע..." מלמל פאבל.

"זה בלתי נמנע!" חזרה אוקסה.

מארי התבוננה בבעלה, שפניו נאטמו למול המחשבה על עזיבה נוספת. מתי יוכלו סוף־סוף בני משפחת פולוק לחיות בשלווה לאורך זמן ולהישאר יחד? האם יהיה עליהם להימלט או לרדוף אחרי אויביהם עד סוף ימיהם? פאבל משך בכתפיו בייאוש. לבני פולוק ולשאר האנילימילים היה גורל כאוטי, אבל מרתק. כמו תמיד, הם ייאלצו פשוט להסתגל. הוא נשם נשימה עמוקה. התבונן במשפחתו ובחבריו והנהן באטיות. אוקסה צודקת: העזיבה הזו בלתי נמנעת. זה עניין של מצפון, של אחריות ושל ייעוד.

ההתארגנות ארכה כמה ימים. יכולת התכנון והמחשבה קדימה של אבאקום סייעה להם מאוד. לפני שעזבו את אדפיה בעקבות אורטון, החליק אבאקום לתיקו כמה חופנים של יהלומים. היה זה משאב אינסופי ודי רגיל בבפנים, אבל בבחוץ הוא היה נדיר ומאוד יקר. האוצר הקטן הזה היה חשוב מאוד כדי להפוך דברים מסוימים לאפשריים. למשל, כדי למצוא במהרה דירה שתוכל לשכן עשרה אנשים בבירה האמריקנית. משפחת פּוֹרטַנסקי וצאצאיו של ליאומידו היו אמורים להגיע יותר מאוחר.

"לכסף באמת יש תכונות פלאיות..." נאנחה מארי, סוגרת את דלת מעלית המשא שהובילה לדירתם החדשה, אחרי שסוכן הנדל"ן עזב.

"בואו לכאן!" קראה אוקסה, מגרדת את הלכלוך מאחד החלונות, "אפשר לראות את גג הבית הלבן מהחלון!"

"נהדר..." נאנח פאבל.

יש לציין שאביה של אוקסה היה מוטרד מדי ממצבה הרעוע של הדירה מכדי שיוכל לראות את יתרונותיה הגיאוגרפיים. הלופט, שאבאקום זה עתה קנה בקומה השלישית והאחרונה בבית מלאכה נטוש, היה ענקי; אבל אחרי שחוזה הרכישה היה חתום, התברר ששנים של הזנחה, ובעקבותיהן אסונות מזג האוויר, הותירו חותמם על המקום, והיה צורך בהרבה דמיון כדי לחשוב כיצד יוכלו האנילימילים הגולים להתגורר במקום.

אוקסה הבחינה בסקפטיות של אביה.

"אם לכסף יש יכולות פלאיות, אז לנו יש יצורים בעלי יכולות פלאיות לא פחות!" אמרה ופתחה את הבּוֹקסימינוּס, ובו היצורים שאף אנילימילי ראוי לשמו לא מסתובב בלעדיהם.

המחורפנון היה הראשון שחזר לגודלו הרגיל.

"נשגבת שלי, קבלי את ביטוי הכרת הטובה האינסופית על השחרור שהענקת להוד משרתך!" הוא קרא. "הצפיפות בתיבה גרמה לתרדמת שרירים בלתי נעימה ולוויכוחים מעצבנים."

הוא התבונן ימינה ושמאלה לפני שהוסיף בלחש: "חלק מאתנו אינם בעלי יכולות חברתיות מספקות למסע קבוצתי, אבל הנשגבת שלי צריכה להרשות למשרתהּ לשמור על חשאיות בנוגע לזהותם..."

אוקסה הנהנה וליטפה את ראשו, בזמן שיצורים נוספים יצאו בזה אחר זה מן הקופסה. חלקם קפצו בהתלהבות בצאתם, ואחרים התמתחו באטיות. כמו תמיד, ולמרות גודלן הזעיר, החוגלינות היו הקולניות ביותר, והן התלוננו מרות על הטמפרטורה, שעדיין היתה קרה בתחילת האביב. רק החדל־אישים של אוקסה נותר ללא ניע, עיניו פעורות בחוסר הבנה.

"היי, רך שכל, אתה צריך להתנקות מעט!" הציק לו זֶ'טוריקס פרוע אחד והתבונן בקשקשים הדביקים והמלוכלכים שלו.

כמה שניות חלפו עד שהמידע הצליח לחדור לראשו של החדל־אישים.

"אתה צודק, באמת המקום הזה מוזנח..." אמר החדל־אישים והתבונן בדירה באדישות.

"דיברתי עליך, מוח נוזלי! מישהו הקיא עליך, או מה?"

לשמע המילים הללו יצאו הגוֹראנוֹבים מהבוקסימינוס כשֶכָּל העלים שלהם רועדים.

"אוי... מעולם לא יכולנו להסתיר את הקושי שלנו בנסיעות," אמר גוראנוב גדול במרמור. "הכלורופיל שלנו קופא ברגע שאנחנו במתח, רק שתדעו!"

"כלומר, במשך עשרים ושלוש שעות וחמישים ותשע שניות מתוך עשרים וארבע שעות!" אמר ציפציף אחד בציניות.

"זאת לא סיבה להשפריץ כמו ממטרה על כולם!" צחק הז'טוריקס בקול.

החדל־אישים קפא כמו פסל. הוא חייב היה לעצור הכול כדי לאפשר למוחו לעכל את הדברים...

"אתה ממטרה?" שאל לבסוף בתמיהה.

אוקסה חייכה וסידרה את כל הצמחים על אדן אחד החלונות, שעליו כבר היה ממוקם בולעני אחד. בפיקודו של המחורפנון החלו כל היצורים לנקות, לאבק ולצחצח את הדירה מהרצפה עד התקרה.

"אתם תראו שתוך יומיים לא נוכל לזהות את המקום," אמר אבאקום.

איש־הפיה צדק. יומיים לאחר מכן עזבו האנילימילים את המלון שבו נרשמו בשמות מזויפים ועברו סופית לביתם החדש. הדירה היתה מצוחצחת ונוחה. בני אדם ויצורים, כולם תרמו לכך, ומעלית המשא הקטנה הספיקה לחלוטין כדי לשנע את כל הרהיטים והציוד החיוניים לחייהם של עשרה אנשים, וביניהם שישה בני נוער, שחשו נלהבים אל מול השינויים המרגשים.

אוקסה עמדה באמצע החלל המרכזי ולא ידעה לאן להביט מרוב שהתלהבה מהעיצוב התעשייתי, אך החמים, של הדירה.

"זה מקסים!" אמרה בלחש. "אני אוהבת את קיר הלבֵנים! והספות האלה, וואו, והשטיח הזה..."

לפתע הידקה את שפתיה והשתתקה. במטבח הכהה הפתוח עמדו הוריה חבוקים בחום ומרוכזים זה בזה. הם לא ראו אותה ואפילו לא שמעו את דבריה. הם התנשקו, לבדם בעולם, מאוהבים כפי שהיו ביום שהכירו לפני עשרים שנה. תחושת חמימות הציפה את אוקסה.

היא עמדה לצאת מן החדר בשקט כשהציפציפים החלו לעופף מעל הוריה ולשיר:

"הם מאוהבים! הם מאוהבים!"

פאבל ומארי התנתקו זה מזה בחוסר רצון.

"היית כאן, בתי?" שאל פאבל כשנתקל במבטה של אוקסה.

מארי הסתובבה נבוכה והחליקה בידה על שֹערהּ.

היא לא היתה מסוגלת לומר להם עד כמה התרגשה ממה שראתה, כפי שקרה בכל פעם שהיתה עדה לאהבתם. התנועות, הנשיקות, המבטים... כל זה גרם לה לתחושת ביטחון. היא התבוננה בציפציפים הנלהבים.

"אתם אף פעם לא מתעייפים, יצורים נוצתיים שכמותכם?" אמרה אוקסה.

היא משכה אותם לעברה בידה - הם היו כה קלים! הציפורים הזהובות צפצפו ברוגז, מבלי שיוכלו להתנגד לכוח המגנטוס שמשך אותם. אוקסה הכניסה אותם לתיקה.

"ועכשיו אתם שותקים ומפסיקים להציק לכולם!"

"וואו, הנשגבת נתפסת 'על חם' בעבֵרה של טיפול בלתי הולם ביצורים חפים מפשע!"

היא זיהתה את קולו של גוס והסתובבה בחדות. הוא עמד ליד ברברה ומורטימר ובידיהם שקיות מלאות בפסטה, בירקות ובמוצרי חלב. הוא הסיר את כובע הצמר השחור שלו ונשף על כפות ידיו. שֹערו השחור והחלק עטף את פניו, שמוצאו האסייתי בלט בהן יותר ויותר. אוקסה הרגישה שעיניה נוצצות בהתרגשות, אבל לא הובכה מכך. כל האנילימילים כבר ידעו מה טיב הקשר ביניהם. אפילו יותר מכך; כולם שמחו שהם סוף־סוף הודו באהבתם זה לזה.

"היי גוס, הגעת בזמן!" אמר פאבל. "בואו לכאן שניכם..."

אוקסה התבוננה באביה בתמיהה, ולאחר מכן בגוס. הוא משך בכתפיו, לא היה לו מושג במה מדובר. הוא הניח את שקיות הקניות ומשך את אוקסה עמו בעקבות פאבל, שהתקדם במסדרון מעוטר בלוחות מתכת ממוסמרים לקירות ובו כעשר דלתות.

"הנה!" קרא פאבל ופתח את אחת הדלתות בהתלהבות.

הוא זז כדי לתת להם לעבור.

"אה... יופי, אבא, מגניב. זה... חדר מאוד יפה..." גמגמה אוקסה.

החדר היה מרוהט בטעם, ובו שידה אדומה, ספות בצבע בז' בצורת ביצים ומנורת רצפה עגולה ולבנה כירח מלא... ומיטה זוגית...

"זה החדר שלכם," אמר פאבל.

אוקסה התבוננה בו מבולבלת. לְמה הוא מתכוון?

"זה החדר של שניכם," הבהיר פאבל. "החדר שלך ושל גוס..."

"מה?"

זו היתה המילה היחידה שהיא הצליחה להוציא מפיה, תגובה מרוסנת מאוד לעומת ההפתעה והמבוכה שחשה. היא לא העזה להביט בגוס או באביה.

"זה ימנע מגוס להתגנב על קצות האצבעות כדי להצטרף אלייך כל לילה..." הוסיף פאבל בחיוך רחב.

אוקסה הסמיקה. היא חשבה שהם היו דיסקרטיים! לאביה כנראה היו קולטנים מיוחדים...

"וואו, תודה, פאבל," אמר גוס בשקט.

הוא נראה בטוח בעצמו ומכיר תודה בכנות. אפילו אם חש נבוך, לא ניתן היה לראות זאת.

"אתם כבר כל כך גדולים..." נשמע קולה של מארי מאחוריהם.

היא הניחה את ידיה על כתפי גוס ואוקסה ונישקה כל אחד מהם על הלחי.

"אנחנו אוהבים את שניכם," אמרה. "וסומכים עליכם."

אוקסה נישקה אותה בחזרה.

"אה, ומה אתי...?" אמר אביה, שתמיד אהב להתבדח על היותו מקופח.

אוקסה נתנה גם לו נשיקה.

"קדימה, בוא, בעלי המסכן," אמרה מארי ומשכה בידו. "אל תשכח שהבטחת לעזור לי בהכנת הארוחה."

הם התרחקו במסדרון, מחובקים. אוקסה סגרה את הדלת ונצמדה בגבה לקיר. גוס כבר נשכב על המיטה והתבונן בה במבט מוזר כשזרועותיו מאחורי ראשו.

"יש לך באמת הורים מדהימים..." הוא לחש.

אוקסה חשה ברגש שהציף אותו כשאמר את המשפט הזה. הוריו, זַ'אן ופְּיֶיר, נשארו באדפיה - או נכון יותר: לא יכלו לחזור לבחוץ יחד עם האנילימילים. רק הלבבות הנשגבים יכלו ליהנות מכך. אוקסה נשכבה על המיטה ונצמדה אליו. הוא ליטף את שׂערהּ ושפתיה.

"הדירה הזו נחמדה, נכון?" הוא לחש באוזנה.

"מאוד מאוד נחמדה," ענתה אוקסה.

"והחדר הזה ממש מדהים, לא?"

"א-הא..." הסכימה אוקסה.

"והמיטה, מופלאה, נכון?"

אוקסה צחקה.

"קדימה, גברת פולוק, דברי אתי על המיטה הזו, בבקשה," המשיך גוס.

הוא נצמד אליה עוד יותר וסובב קווצת שיער שלה על אצבעו.

"היי, את מאדימה! אל תגידי לי שאת נבוכה... את, נשגבת בעלת מעמד נישא ורם, שחוותה כל כך הרבה הרפתקאות והשיגה כל כך הרבה..."

"אולי תשתוק כבר?" קטעה אותו אוקסה.

כדי לסיים את השיחה היא הזדקפה, אחזה בפניו של גוס בידיה והניחה את שפתיה על שפתיו.

"טוב, אני אשתוק..." מלמל גוס.

ובעוד להקת חרקי גולגולת תוקפת אלפי חפים מפשע בצד השני של האוקיינוס, החלה הרפתקה חדשה עבור אוקסה והאנילימילים - הרפתקה מדאיגה ומפחידה יותר מתמיד. לא הרחק משם התנשא הבית הלבן, ובו הסתתר מי שאיים להיות הרוצח המסוכן ביותר שידעה האנושות.