המלאך
אוריה שכבה על הספה בסלון ודפדפה בעצלות בעיתון. מהחלון חייכו אליה שמי תכלת, ושמש זהובה של אחר הצהריים ליטפה את פניה. היא התמתחה בהנאה מתחת לשמיכת הכותנה הרכה והמלטפת. ריח נעים של ניקיון שעלה מהשמיכה התמזג להפליא עם ריח הים שעלה משׂערה. היא בילתה את כל שעות הבוקר והצהריים בים, ותמונות של ים כחול, קצף הגלים והיא וחברותיה צוחקות בבגדי־ים, עדיין הבזיקו לנגד עיניה.
קולה של אמה עלה מהמטבח: "אוריתי, את רוצה לשתות משהו?"
"מים", השיבה אוריה. היא המשיכה להתכרבל בנחת על הספה כשגופה הרחוץ והנינוח נהנה מהקרירות ששררה בסלון. היא קראה ברפרוף את הכותרות בעיתון: השבוע יוגרל בלוטו הפרס הגדול בתולדות המדינה, הרשות למלחמה בסמים פועלת להגברת המודעות בקרב בני נוער, תיירת ישראלית מתה באפריקה מנגיף מסתורי, ישופר התפריט בחדרי האוכל הצבאיים.
את הידיעה האחרונה היא קראה בעניין רב. כמי שעמדה להצטרף בקרוב לצה"ל היתה לידיעה בעיתון נגיעה לחייה. בידיעה נכתב כי מעתה ייעשה מאמץ לתת עדיפות למזון בריא יותר, תוך ניסיון לקלוע לטעמם של החיילים. אוריה חשה שביעות רצון רבה. וההחלטה הזו באה בדיוק לפני שהיא עומדת להתגייס.
נראה היה שהמזל ששיחק לה כל החיים משחק גם בעניין זה.
אמה באה והציבה כוס מים קרים על השולחן. היא קירבה מעט את השולחן לספה כדי שאוריה תוכל לשתות בנוחיות.
"אל תשכחי שדודה ציפורה תבוא לבקר עוד מעט", היא אמרה. "היא רוצה לראות אותך לפני שאת מתגייסת. היא מאוד מתרגשת בשבילך".
"תראי מה כתוב פה", אוריה הראתה לאמה את הידיעה בעיתון.
"עוברים למזון בריאות", קראה האם. היא לא יכלה לקרוא את כל הידיעה כי משקפיה לא היו עמה. "נראה שיש לך מזל, אני עוד זוכרת את תפוחי־האדמה הצפים בשמן צהוב שהיו מגישים לנו בבסיס שלי. והמרקים - בהם בכלל לא העזנו לנגוע. תמיד היו בהם גושים של לחם יבש ועוד כל מיני עצמים לא מזוהים. שנה אחרי שהשתחררתי שמעתי שהיתה בבסיס הרעלת מזון כללית ושסגרו את המטבח. לא שאני דואגת שלך יקרה דבר כזה. גם אם ימשיכו להגיש את אותו סוג אוכל שמן, אני בטוחה שאת תסתדרי. שכחת שנולדת עם מלאך קטן על הכתף?"
אוריה חייכה. היא אהבה את הדיבורים על המלאך הקטן יותר מכל דבר אחר.
"תספרי לי על איך שחשבתם שנדרסתי", היא הפצירה ופינתה לאמה מקום על הספה.
האם הליטה את עיניה, אולם מאחר שידעה שזהו אחד הסיפורים האהובים ביותר על בתה התיישבה בכל־זאת. ידיה ליטפו את זרועותיה של אוריה בעוד קולה התנגן ברקע.
"ביקרנו את חדווה ועמוס, החברים של אבא, שגרו אז במושב בשרון. המושב היה אז מקום מאוד שקט, בקושי היו כלי רכב בכבישים, ושדות ופרדסים מסביב. הבית שלהם היה כמעט על הכביש ורק איזה שער ישן הפריד ביניהם. ישבנו בגינה, חדווה הלכה למטבח ואני חתכתי את העוגה. פתאום אני רואה שאת נעלמת. חשבתי שאולי זחלת לתוך הבית, פתאום אני שמה לב שהשער פתוח. רצתי החוצה ושם את היית, זוחלת על הכביש".
האם השתתקה לרגע כמי שהזיכרון קשה עליה.
"תספרי איך הגיע האוטובוס וכמעט התעלפת", ביקשה אוריה בעונג.
כתפיה של האם רעדו. "פתאום מהסיבוב הגיע אוטובוס בדהרה. אני עוד זוכרת איך שראיתי את העיניים של הנהג נפערות באימה. אחרי זה אני לא זוכרת כלום. חושך, חור שחור בזיכרון. הנהג בלם מיד וכשאבא ועמוס הציצו מתחת לגלגלים את זחלת משם ללא פגע. את פשוט היית קטנה מדי והאוטובוס עבר מעלייך בלי שאפילו נשרטת. עמוס אמר שהנהג היה חיוור וכמעט התעלף על הכביש. אותי היו צריכים להשקות בבקבוק יין שלם עד שהפסקתי לרעוד".
"לא שמתם לב שיצאתי לכביש?" התפלאה אוריה.
"אבל היה שם שער", אמרה האם. "אחרי זה, כשבדקנו איך הגעת לכביש, הבנו שפתחת את השער לבד. עמוס ממש התפלא, הוא אמר שהילדים שלהם שהיו אז בני שלוש וחמש מעולם לא הצליחו להזיז לבד את הפשפש. את היית בקושי בת שנה וחצי. אחר־כך שמענו שמיד למחרת עמוס הזמין מסגר והתקין שם סוגר חדש עם מנעול". האם נחלצה מהרהוריה, "העיקר שלא קרה לך כלום. חדווה אמרה שבטח נולדת עם מלאך קטן על הכתף ששומר עלייך. מה זה הריח הזה? חסר לי שהעוגה נשרפה. ואל תשכחי שדודה ציפורה עוד מעט באה, כדאי שכבר תקומי מהספה".
אוריה המשיכה לשכב בהנאה עוד כמה רגעים. היא שמעה את הסיפור הזה לראשונה בגיל חמש או שש ותמיד היתה לה הרגשה שחדווה צדקה, שמישהו באמת שומר עליה כל הזמן. כל חייה היה לה מה שנקרא מזל. תמיד דברים הסתדרו לגביה על הצד הטוב ביותר וכמעט תמיד ללא שום מאמץ. כשהיא היתה בבית־הספר, לכיתות בהן למדה הגיעו, במקרה, המורים והמורות הטובים ביותר. וכשהיא לא למדה פעם למבחן המבחן בוטל כי המורה היתה חולה. כך היה גם כשלא הכינה את שיעוריה או כשסתם לא התחשק לה ללמוד - באותו היום הגיעו סוקרים ממשרד החינוך והשיעור התבטל. בטיול השנתי, כשכל הילדים אכלו מהספגטי שהיה מקולקל וקמו למחרת עם כאב בטן היא היתה היחידה שהרגישה טוב. פשוט לא בא לה לאכול ספגטי באותו הערב, למרות שבדרך־כלל היה זה אחד המאכלים האהובים עליה ביותר. וכשהיא הלכה פעם עם חברותיה לים ומישהו גנב לכולן את התיקים, רק על התיק שלה פסח הגנב. הרוח העיפה על התיק את המגבת שלה שהסתירה אותו כליל.
לאוריה היתה הרגשה שכל הדברים האלו, גם הקטנים שבהם, לא היו במקרה. תמיד כשהגיעה לתחנת האוטובוס, הגיע כמעט מיד גם האוטובוס לו היתה זקוקה. היא כמעט אף פעם לא נאלצה להמתין. היתה לה הרגשה שמישהו שומר עליה ודואג שרצונותיה יתמלאו. יכול להיות שזה היה המלאך על הכתף, או ברכת אלת המזל, או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו. מה ומי שזה לא היה, הוא אִפשר לה לנהל את חייה בביטחון מוחלט, תוך ידיעה שלגביה הכול תמיד יסתדר על הצד הטוב ביותר.
בסלון נשמע זמזום האינטרקום של דלת הכניסה מלמטה. זו היתה דודה ציפורה. אוריה אספה את עצמה מהספה. היא חטפה את שמיכת הכותנה ונמלטה לחדרה, להחליף את המכנסיים הקצרצרים וחזיית הספורט למשהו צנוע יותר. משהו שלא יכה בעיניה של דודה ציפורה, שנהגה ללבוש גם בימי קיץ חמים כאלה חצאיות ארוכות וגרבי ניילון כהים. דודה ציפורה היתה דודתה של אמא, אחותה של סבתא חוה שנפטרה זמן קצר לאחר לידתה של אוריה. הוריה הוסיפו את השם חוה לשמה, כשם שני, אף על פי שהיא לא השתמשה בו מעולם.
מחדרה שמעה אוריה את דודה ציפורה מברכת את אמא לשלום, את תלונותיה על מזג האוויר ועל הזמן הרב שלקח לה למצוא את הבית.
"פשוט שכחתי איפה אתם גרים. עבר כל־כך הרבה זמן מאז ביקרתי אתכם לאחרונה. אני יודעת שמגיעה לך על כך התנצלות ממני. זה פשוט כל־כך קשה וגם אינני נעשית יותר צעירה, אבל אמרתי לעצמי שהפעם עלי לעשות את המאמץ כדי לראות את החיילת לעתיד, ובאמת איפה היא?"
באותו הרגע נכנסה החיילת לעתיד לסלון ודודה ציפורה כיסתה את פניה בנשיקות. "הנכדה של חוה'לה", היא אמרה והחזיקה את פניה של אוריה בשתי כפות ידיה. "לו אך ידעת עד כמה את דומה לה, דמיון מדהים. והנה את בקרוב חיילת", היא אימצה את אוריה אל חזהּ וחיבקה אותה בחום. אוריה חייכה בנימוס, חושפת אגב כך את טור שיניה הצחורות. "זה בדיוק החיוך של חוה'לה", אמרה דודה ציפורה ומחתה דמעה מזווית עינה.
"בבקשה, דודה ציפורה, תשתי קצת מיץ", ניסתה האם להרגיעה. היא הציבה על השולחן מגש עם קנקן מיץ, כוסות ופרוסות עוגה. "המתכון לעוגה הוא שלך. היום היא הצליחה לי במיוחד, אם כי אף פעם לא מצליח לי כמוך, את חייבת לקחת לך פרוסה", פניה של הדודה אורו. היא טעמה מהעוגה ושיבחה את אחייניתה. היא שיבחה גם את אוריה על שגדלה ובגרה כל־כך, ואיחלה לה גיוס קל.
"אוי, בטרם אשכח, הבאתי לך מתנת גיוס צנועה", אמרה דודה ציפורה. היא נטלה את תיקה, תיק עור קמוט, והעלתה משם שקית נייר חומה.
"זה היה של אמא שלי", אמרה דודה ציפורה בזמן שאוריה פתחה את נייר האריזה. היא מצאה שם סיכה גדולה ועתיקה שקבועה בה אבן סגולה, ותיק לכלי תפירה ישן. "זה עוד מקרקוב", אמרה דודה ציפורה. "משהו מהמעט שנשאר לי מאמא שלי. את הסיכה הזו חוה'לה אהבה במיוחד. היא תמיד ביקשה מאמא שתיתן לה קצת להתקשט בסיכה, אבל אמא סירבה. היא פחדה שחוה'לה תאבד את זה, הרבה תכשיטים הרי לא היו לה. והתיק הזה לכלי תפירה... בפולניה הם היו מאוד נפוצים, אבל זה עשוי משי טהור. גם זה היה של אמא שלי ואני וחוה'לה השתמשנו בו לפעמים, הנה החוט עוד ישנו..."
"בצבא נותנים ערכת כלי תפירה", פנתה אוריה אל אמה. "לא נורא", אמרה האם, נרגזת משהו, "אז יהיו לך שתיים. מתנה מקסימה, באמת יפה מצידך, דודה ציפורה. אני יודעת עד כמה הדברים האלה יקרים לך". האם הודתה לדודה ציפורה כאילו המתנה ניתנה לה עצמה. גם אוריה הודתה לדודה ציפורה בנימוס על מתנתה היפה.
מאוחר יותר, בחדרה, היא בחנה את המתנה ביתר יסודיות. נכון, אין לצפות מדודה ציפורה שתביא כמתנה איזה דיסק או גופייה צמודה, אבל בכל־זאת הענתיקות הללו הן קצת יותר מדי. הנרתיק לכלי תפירה היה עשוי מבד משי בצבע קרם שהצהיב משך השנים. בפנים היו מין סלילי חוטים ישנים. היו שם גם לחצנים וזוג מספריים מוזרים למראה. אוריה בחנה גם את הסיכה. היא דווקא רצתה סיכה, אבל סיכת כסף, כמו זאת שיפית קנתה בקניון. הסיכה הישנה הזו לעולם לא תהיה באופנה. מילא, נראה היה שכוונתה של דודה ציפורה היתה טובה. כמה היא התרגשה כשהיא העניקה לה את הדברים הללו. לא לחינם אומרים שכשמעניקים מתנה צריכים לחשוב על מי שמקבל, על מה שהוא יאהב... מחשבותיה חזרו לסיכה של יפית. נראה שהיא תצטרך לקנות סיכה כזאת לבד. היא תשאל את יפית באיזה דוכן בדיוק מוכרים את זה.
היא השליכה את מתנתה של דודה ציפורה לאחת המגירות התחתונות בארון שלה. את כרטיס הברכה עם מיטב האיחולים לשירות נעים וקל, שנכתבו ביד רועדת, היא השליכה לסל האשפה.
*
שוב הגיע הקיץ. שמי תכלת עזים הבהיקו ריבועים־ריבועים מבעד לסורגים. אפילו מהשמיים אי־אפשר ליהנות כאן, חשבה אוריה והתהפכה על צידה. לחיה נצמדה לשמיכת הצמר הכהה ועיניה בהו בכתמי החלודה שפשׂו במסגרת המתכת של המיטה. היא הכירה בעל־פה את הדוגמא שיצרו הכתמים על המתכת כמו גם את הקשקושים על הקיר הצמוד למיטתה שכתבו כלואות אחרות. התחשק לה להירדם, לצלול מתחת לשמיכה, גם אם זו היתה מחוספסת ודוקרת, להיעלם. אבל זה היה בלתי־אפשרי לחלוטין. גם בבסיס ההדרכה של חיל האוויר אי־אפשר היה סתם ללכת לישון באמצע היום, לא כל שכן בכלא הצבאי. ומה אם המד"כית תתפוס אותה? היא לא יכולה להרשות לעצמה עוד הסתבכות.
איך זה שאף אחד לא ממש מבחין בזה, שהיא לא שייכת לכאן. היא, בכלא? היא?! זה הרי פשוט לא מתקבל על הדעת. אם היו אומרים לה את זה לפני כמה חודשים היא היתה צוחקת. והיא דווקא התחילה את השירות שלה בצורה כל־כך מוצלחת. הכול התנהל כמו שצריך עד לאותו הבוקר.
שירותה הצבאי עבר לנגד עיניה. הטירונות היתה עשר. היא שמעה כל מיני סיפורי זוועות על מ"כיות רעות לב, על טרטורים ועל בנות ערסיות ופרֵחות שתהיינה חברותיה למחלקה. אבל במציאות המ"כית היתה חמודה וטובת לב והבנות היו נחמדות והרבו לעזור אחת לשנייה. כולן גם חיבבו אותה מאוד והיא נבחרה פה אחד לחניכה המצטיינת. אחר־כך היא התקבלה לקורס היוקרתי של חיל האוויר, זה שכל הבנות רצו להגיע אליו, אבל מספר המקומות היה מוגבל. בקורס היא נהנתה מכל שנייה. הבנות היו על רמה, הלימודים היו מעניינים והמדריכים היו מקסימים. ההנאה שלה גברה כאשר בעיצומו של הקורס היא פגשה באוטובוס חברה מבית־הספר. החברה ששירתה כפקידה באחד הבסיסים הגדולים נראתה כבויה ואוריה חשה עד כמה היא תוססת ומלאת חיוניות לעומתה. אוריה ניסתה לדמיין את עצמה באיזה תפקיד עגום של פקידה והצטמררה. היא על־בטוח לא היתה מצליחה להחזיק מעמד. למזלה, יש לה את הדבר הזה שנקרא מזל. ואולי זהו המלאך על הכתף שלה שממשיך לעבוד...
המזל המשיך לשחק לה גם כשהגיעו ההצבות בסיום הקורס. היא הגיעה לבסיס הגדול והמבוקש וחברתה לחדר היתה מתחשבת ועדינה. היא הדריכה את אוריה בנבכי הבסיס החדש. הסבירה לה מיהו מי, אילו משמרות כדאי לבקש ומאילו אנשים כדאי להתרחק. בקורס גם הוענקו לה דרגות וכעת היא היתה פטורה מתורנויות כמו מטבח או שמירה. כשהיא היתה הולכת עם החברֶה שלה לאכול, הבנות בתורנות מטבח, ששירתו בתפקידים פחות נחשבים, הביטו בה בקנאה. מבטי קנאה הופנו אליה גם במרפאה, באפסנאות, או כשסתם הלכה בבסיס. אוריה קיבלה אותם בשוויון־נפש ואפילו, לפעמים, בתודה, כמו שמקבלים מחמאה. קנאה זו היתה בעצם כמו מין עדות למזלה הרב.
אוריה התהפכה על גבה והביטה בתקרה. היא קיבלה את המיטה בקומה השנייה, הנוחה פחות. אפילו כשהביאו אותה לכאן, למרות שהייתה המומה מעצם המעצר והכליאה, היא עדיין הספיקה לחשוב על זה, שהמיטה בקומה התחתונה מגיעה לה. היא הרי צריכה לקבל את הטוב ביותר. אבל על המיטה התחתונה רבצה חיילת, בעלת מבט חודר ופנים מכוסי פצעונים.
"כנראה שזאת המסוממת", היא הכריזה וסקרה את אוריה בחוצפה.
מסוממת? היא? אוריה כמעט פרצה בצחוק. רק בגלל שמצאו אצלה סמים? אז מה אם היא עישנה כמה פעמים? זה לא הופך אותה למסוממת. ובכלל, היא לא שייכת לכלא הזה ולא לסמים. זה היה סתם מין קטע כזה, נגיד שעמום. נגיד שבא לה פעם אחת לנסות משהו שונה, זר. נגיד שבא לה פעם אחת לבדוק, אבל את מה? או, אולי, את מי? אוריה לא ענתה לעצמה על השאלה. היא רק ידעה איך שזה התחיל: סתם מין קטע כזה, ממש סתם.
היא נשארה בתורנות שבת, אוכלת פרוסה אחר פרוסה מהעוגות של אמא. כמעט שלא היתה עבודה והמשמרת התנהלה בעצלתיים. הקצין התורן היה מאוד חמוד. הוא אמר שהיא יכולה ללכת לארוחת ערב שבת ושהוא יקפוץ למטבח מתישהו אחר־כך. זה באמת היה יפה מצידו. הוא יכול היה ללכת לאכול בעצמו, כפי שהגיע לו בתוקף דרגתו, ולשלוח אותה למטבח יותר מאוחר.
בחדר האוכל אוריה מצאה את עצמה יושבת בין חיילים מהרֶכב והאפסנאות, ואולי גם מעמדת הש"ג. היא לא היתה בטוחה מיהם בדיוק. היה לה רק ברור שהם לא חברה מהסוג ומהרמה שלה, והדבר שעשע אותה במקצת. היא הרגישה את עצמה קצת כמו תיירת בארץ נחשלת, מסתכלת על המקומיים במבט מרחם ומתנשא, ומודה למזלה הטוב שהיא לא שייכת אליהם.
גם החיילים שישבו עימה בשולחן היו משועשעים מעצם נוכחותה. הם התייחסו אליה בהערכה והתגרות כאחת. הם פנו אליה במשך כל הארוחה במשפטים מתגרים ומפתים.
"תהיה אצלנו מסיבה קטנה בחדר יותר מאוחר, רוצה לבוא?", פנה אל אוריה החייל שכונה קובּרה לקראת סוף הארוחה, חיוך מפותל מעקם את קצות שפתיו.
חבריו נעשו לרגע רציניים. "עזוב אותך אחי, זאת לא בקטע הזה, זאת מהחברֶה הטובים".
"טובים, טובים, גם הטובים אוהבים מסיבות", אמר החייל ומיקד את חיוכו בעיניה.
"איפה החדר שלכם?" שאלה אוריה בטון ענייני.
החיילים הביטו בה בהשתאות ובקורת־רוח.
"את אחלה", אמר קוברה ונראה מרוצה מאוד. הוא וחבריו קמו ללכת לא לפני שקוברה שאל אותה בשנית אם היא באמת מתכוונת לבוא.
"בטח", אמרה אוריה וקוברה שלח אליה את חיוכו המעוקם. גם אוריה חייכה. הם באמת חושבים שהיא מתכוונת להתחבר אתם? חה, חה, חה. בסך הכול היא סתם סקרנית לדעת איך זה להיות אחת מהפחותים, אחת מחסרי המזל. מין סקרנות אנתרופולוגית כזאת. אין לה שום כוונה להפוך ממש לאחת מהם אבל זה יהיה נחמד להעמיד קצת פנים כאילו היא כן.
כשנסתיימה המשמרת שלה היא הגיעה למגורי בנים ונקשה על הדלת. אזהרותיו החמורות של מפקד הבסיס לגבי בנות שייתפסו במגורי בנים לא הפחידו אותה כלל. מי יתפוס אותה בשעה כזו ועוד ביום שישי בערב?! לגבי פגיעה אפשרית מצד החיילים אוריה חששה עוד פחות. מי יעז לגעת בחיילת בתפקיד שלה, ועוד בה, היא שיושב לה מלאך קטן על הכתף.
אוויר סמיך מעשן ואורות מעומעמים קידמו את פניה, כמו גם קבוצת החיילים הקולנית. מלבדה היו במסיבה עוד שתי בנות. שתיהן שירתו במפקדת המחנה ורותקו לבסיס בגלל התנהגות בלתי־הולמת. כולם היו מאוד ידידותיים כלפיה ואוריה הרגישה את עצמה כמו תייר שנקלע לשבט נידח ומתקבל שם בידידות וביראת־כבוד. היא מזגה לעצמה קצת קולה והתרווחה על הכיסא.
"לא היינו בטוחים שתבואי", קוברה התיישב על־ידה, מחייך את חיוכו המעוקל.
"מילה שלי היא מילה", הכריזה אוריה בנחישות.
"אני שמח לשמוע", גיחך קוברה.
"למה בעצם קוראים לך קוברה?", שאלה אוריה.
"כי טייסי הקוברה תמיד באים אלי", הוא אמר. חיוכו כיסה כעת את מחצית פניו.
"באים אליך בשביל מה?" תמהה אוריה.
"בשביל זה", אמר קוברה וקירב לנגד עיניה סיגריה דקה וחומה.
רק כעת הבחינה אוריה בסיגריה שקוברה החזיק בידו. אהה, אז זה מה שמפיץ את הריח הזה. וזה סם, כך מריח הסם. היא נזכרה בתחקיר הביטחוני שהיא עברה לפני כניסתה לתפקיד. שאלו אותה אם היא ראתה אי־פעם סמים. מעתה היא תוכל לענות בחיוב.
"רוצה לעשן קצת?", קטע קוברה את הרהוריה. הוא צמצם את הרווח בינה לבין הסיגריה החומה.
במוחה של אוריה הבזיקו כל האיסורים שהטילו הוריה ומוריה על סמים. כל סיפורי הזוועות על נרקומנים נקובי זרועות. והסיגריה החומה הזאת נראית דווקא כל־כך תמימה.
"מה קרה? מפחדת?", גיחך קוברה כקורא את מחשבותיה. "את מאמינה לכל השטויות ששמעת? הנה אנחנו מעשנים ולא קרה לנו כלום". הוא אחז בכף ידה ושילב את הסיגריה הקטנה בין אצבעותיה.
"זה חומר טוב. טבעי. את רואה שאני בעצמי עישנתי מזה. לא הייתי נותן לך משהו שאני לא נוגע בו".
אוריה רחרחה את הסיגריה החומה. קצת מסריח אבל יכול להיות מעניין וחוץ מזה מה כבר יקרה לה? היא הרי לא שייכת לכאן, היא בסך הכול צופה מהצד שקצת מתעניינת ומנסה להיכנס לראש שלהם. בעצם, זה יפה מצדם להציע לה מזה. הם כאילו רואים בה אחת משלהם, מנסים לקרב אותה, לכרות איתה ברית ידידות, כמו שהאינדיאנים היו נותנים לאורח לעשן ממקטרת השלום. ההשוואה שעשעה אותה. היא פרצה בצחוק ושאפה מהסם מלוא ריאותיה. סמים? היא? מה פתאום. תלות? התמכרות? היא לא דואגת. לה הרי יש מזל. היא האחרונה שתתמכר.
והיא באמת לא התמכרה. היא בסך הכול נפגשה אתם אחרי אותו הערב עוד כמה פעמים כי היא גילתה כמה שזה נעים. היא בדיוק עמדה לצאת לחופשה רגילה, כזה חוסר מזל. רק בגלל זה מצאו אצלה את השקית. בגלל זה ובגלל ההלשנה. קוברה מכר לה מלא "חומר" לחופשה והיא הטמינה את השקית מתחת למזרן. ואז מוקדם בבוקר, טראח! שוטרת צבאית פרצה לחדר וממש הפילה אותה מהמיטה.
אוריה התבוננה בטבלות הייאוש המקושקשות על הקירות. מעניין, כל החיילות שכחו לסמן איקס על הימים האחרונים. כנראה שהן הריחו כבר את החופש, היא חשבה והתהפכה על צידה. היא חיכתה בקוצר־רוח ליום שבו תשתחרר מכאן, אם כי לתפקיד הקודם שלה היא כבר לא תחזור. היתה לה הרגשה שכשתשתחרר הכול יחזור לקדמותו, ובעיקר המזל שלה. נראה שהוא לא היה פעיל במיוחד בכלא. היא הרגישה במשהו מוזר כבר כשעצרו אותה. אוריה ביקשה מהשוטרת הצבאית שהובילה אותה לשחרר קצת את אחיזתה החזקה בשורשי כפות הידיים. היא ליוותה את בקשתה בחיוך וכבר ממש התחילה להרגיש את הדם הזורם בכפות ידיה. אבל השוטרת רק הפטירה בגסות: "יאללה, יותר מהר, יא מסוממת". אוריה היתה כל־כך המומה שלא עלה בדעתה בכלל להתווכח.
מדברים אליה בצורה כזאת? קוראים לה מסוממת? לה? משהו כאן לא בסדר. ועצם זה שבכלל עצרו אותה, מה השתבש כאן? היכן המלאך שיושב לה על הכתף?
היא עדיין לא ידעה שכל חייה היא תמשיך לתמוה להיכן נעלם אותו המלאך. היא עדיין לא הבינה שהמזל לא יחזור לעולם. היא המשיכה לתהות היכן הוא, והיא ידעה שהוא היה קיים, גם כשהפכה לאשה זקנה וערירית, למודת חיים של סבל וכאב, המתגוררת בבית־אבות ממשלתי. בוודאי המלאך יושב עכשיו על כתף צעירה יותר, היא חשבה לעצמה במרירות, לא על כתפה של זקנה מקריחה בעלת שיניים מרקיבות המוטלת על מיטה ממשלתית עטופה בסדינים נוקשים.
אבל אוריה טעתה. המלאך לא עזב אותה מעולם. הוא המשיך לשבת על כתפה ולשמור עליה. לוּ יכלה לשמוע אותו, היה אומר לה שמי שאינו יודע לכבד את מתנותיו של האל צריך לעבור דרך ארוכה של לימוד, דרך הסבל והכאב, לפני שיוכל לקבל אותן מחדש.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.