פרולוג לינקולן
גיל 18
המוות הוליך שולל את כולנו לפחות פעם אחת בחיים. הסיפור סופר אלפי פעמים בכל העולם — אדם היה מת, אבל... בעצם לא.
הבטתי בו עכשיו כשפסלו התנשא מעל הקהל, דם זלג מפצעיו ועיניו הכהות צפו — תמיד צופות. הוא ראה הכול, אפילו את מעמקי נפשנו, שהסתרנו מאחורי חיוכים מאולצים ושקרים יפים. לא פלא שעיניו הזגוגיות תמיד נראו מוצפות דמעות. ישו. זה היה שמו — האיש שמת... אבל בעצם לא. מעולם לא שמעתי סיפור מרתק יותר מהסיפור שלו.
השתקפויות צבעוניות מחלונות הוויטראז' היו פזורות על רצפת האריחים של הקתדרלה. כריות הקטיפה האדומות כבר ניצבו במקום וחיכו לברכות שלנו.
בכל פעם שנכנסתי לכנסייה, הופתעתי שהיא לא עלתה בלהבות. לבחור כמוני לא הייתה שום סיבה להתרועע עם הקדושים. הייתי חוטא עד לשד עצמותיי. ידעתי זאת. המשפחה שלי ידעה זאת.
גם ישו עם עיני הזכוכית וכתמי הדם ידע.
אבא התעקש להופיע בסיינט מתיאס מדי יום ראשון בהרכב משפחתי מלא, כדי להציג מראית עין ללא רבב. כולם ידעו שללא רבב ופוליטיקה השתלבו כמו שמן ומים. אבל מלקולם הנטינגטון הבטיח את מקומו בסנאט של ניו יורק בעזרת סודות מוסתרים ושקרים מוקפדים, וכולנו נדרשנו למלא את תפקידינו. מבפנים, הנשמות שלנו היו ארורות — מלבד נשמתה של אחותי — אבל כלפי העולם, נראינו כמו עבדים טובים וצייתנים. נמאס לי להעמיד פנים.
לשמחתי, היום הזה לא נועד לשמר תדמית או לסגוד לאל שהפנה לי עורף בגיל שלוש־עשרה. היום באנו לתמוך ולעודד את רוחה של ליריק — החברה הטובה ביותר של אחותי הקטנה. צפיתי בחייה של נערה בת חמש־עשרה משתנים מקצה לקצה כשנפרדה מאמה. המוות חטף אותה והיא לא עמדה לחזור. אצלה לא יסופר סיפור מופלא על תחיית המתים. הפעם, היא מתה לתמיד.
התקשורת אמרה שמדובר במנת יתר של סמים. היה נדמה כמעט שהם שמחים לאיד. אביה של ליריק הרוויח הון עתק מכתיבת שירים שהוקיעו את גרושתו, והציבור האמין לכל מילה. לאף אחד לא הזיז איך זה משפיע על בתם המתבגרת.
במהלך הלוויה הוקראו קטעים ונישאו תפילות ומזמורים, אבל אני הסתכלתי רק על ליריק. היא הייתה מרכיב קבוע בחיינו מאז הייתה ילדה קטנה — בילויים משפחתיים, חופשות, כמעט כל סוף שבוע וחג. היא הייתה כמו בת משפחה. ואף על פי שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, נמשכתי אליה.
השבורים נמשכים זה לזה.
אחרי המיסה, היא ישבה על מדרגות הקתדרלה, קטפה עלי כותרת מוורד אדום ופיזרה אותם ברוח. השמש זרחה מעלינו, אבל הרגשתי רק אפלה. כנראה שלכך אנשים התכוונו כשאמרו "צלמוות".
היא צפתה בעלה כותרת מתבדר ברוח לפני שקטפה את העלה הבא, והניחה לו לרחף באוויר. שערה הבלונדיני היה פזור על כתפיה בתלתלים ארוכים, ועורה הצח הושחר תחת עיניה בגלל המסקרה הנוזלת.
מבטי נדד על השמלה בוורוד עז שלבשה. היא סירבה ללבוש בגדים שחורים ללוויית אמה. ליריק מתיוז שנאה כללים. חיינו בעולם של נימוסים והליכות קפדניים והתנהגות חברתית מעודנת, והיא קראה תיגר על הציפיות. אהבתי את התכונה הזאת.
אביה לבש חליפה משובחת, כמו כל שאר הגברים. אני לבשתי מכנסי ג'ינס וחולצת פולו, כי גם אני קראתי תיגר על הציפיות. במובן הזה היינו דומים, אני וליריק.
היא קלטה אותי נועץ בה מבטים וקמה.
הבטתי סביבי ואחורנית אל אחותי, אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. היינו מוקפים בחבורות קטנות של אנשים ששקעו בשיחות ביניהם. הם לא היו חשובים. אף אחד לא היה חשוב מלבד הנערה היפהפייה והעצובה שלפניי.
ליריק התקרבה בצעדים נחושים ואיטיים עד שהיינו צמודים זה לזה. היא נשאה אליי את עיניה המוצפות בדמעות. ואז נטלה את ידי ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי.
אלוהים. מגעה העדין היה כמו פרץ אדרנלין יוצא דופן. והמבט הזה... לעזאזל. לא יכולתי להתמודד עם המבט הזה.
"מתחשק לי לברוח. אני לא יודעת לאן. פשוט... לברוח." היא הביטה בידינו השלובות ואז שוב אליי. "אם אברח, תבוא איתי?" שאלה, קולה שקט יותר מהרגיל.
"כן," בלעתי את הרוק בקול. "אברח איתך."
פרק 1 לינקולן
בן 19
פיתוי.
שם עצם. התשוקה לעשות דבר מסוים, בעיקר שגוי או לא חכם.
*
סמים היו פיתוי. התחלתי לעשן מריחואנה בגיל שש־עשרה. בימים אלה, אם היה פרקוסט זמין, לקחתי כדור או שניים. כל דבר כדי להימלט מאפלת מחשבותיי. הכול כדי להשתיק את הקולות שאמרו לי שלעולם לא אהיה שווה כלום.
הקעקוע הראשון שלי היה פיתוי. הוא התחיל בתור מרד נגד אבי המצוחצח והמטופח — דרך ודאית לגרום לו להפסיק לדחוף אותי ללכת בדרכו ולהשתלב בפוליטיקה. סנאטורים וחברי קונגרס לא ציירו על עורם. לא הפסקתי עד שהייתי מכוסה בקעקועים מכתפיי ועד לקצות אצבעותיי.
ליריק מתיוז הייתה פיתוי. מהיום שבו הניחה את ידה בידי וביקשה ממני לברוח איתה. זה קרה לפני כמעט שנה, ובכל פעם שהסתכלתי עליה, עדיין הרגשתי את משיכת ידה, את תחושת עורה על עורי, את הרצון העז שכרסם בי לקחת אותה ולברוח.
כרגע היא עמדה אצלנו במטבח באמצע הלילה. שאר הבית היה שקט וחשוך, למעט אור הירח שזרח דרך החלונות.
למה היא הייתה ערה?
אני בדרך כלל הייתי זה ששוטט בלילות.
מכנסי הפיג'מה הקצרצרים שלה בקושי כיסו את הקפל הקטן והמענג שבו ישבנה פגש את ירכיה. פאק. דבר כזה גרם לבחור לרצות לכופף בחורה, ולחכך בקפל המטריף הזה את עטרת הזין שלו, רגע לפני שיכניס אותו בין פלחי ישבנה.
היא פתחה את המקרר והפגינה אדישות מוחלטת לעובדה שנשענתי על האי במטבח מאחוריה.
אלוהים. למה הסתכלתי עליה ככה? מה נסגר איתי?
פיתוי. זו הייתה הסיבה.
לא. יכולתי. להפסיק. להסתכל. עליה.
אף על פי שידעתי שזה לא בסדר. היא הייתה החברה הטובה של אחותי הקטנה — נערה סוערת בת שש־עשרה שבילתה אצלנו בבית הרבה יותר מבבית שלה. נערה מוחצנת, משוחררת ושבורה שאמה מתה ואביה אף פעם לא היה בבית. הדבר היחיד שלא הייתי אמור לרצות אבל לא הפסקתי לחשוב עליו.
אולי זו הייתה הסיבה. המרדנות זרמה בעורקיי. לא הייתי אמור לרצות אותה ולכן רציתי אותה עוד יותר.
לקחתי חופן סוכריות אם־אנד־אם בכף ידי ולא עניין אותי שאם היא תסתובב היא תראה את הזין העומד שלי.
אפילו לא טרחתי לסדר אותו. רציתי שהיא תראה. רציתי לראות אותה משתנקת, לראות את עיניה הבהירות מתרחבות ומאפילות, לצפות בנקודת הדופק בצווארה פועמת ואת עור החרסינה שלה מסמיק.
היא הסתובבה כששמעה את רשרוש השקית וקירבה את ידה אל גרונה. "אלוהים, לינק, הפחדת אותי עד מוות."
הכנסתי סוכריית אם־אנד־אם לפי. כחולה. כמו העיניים שלה. "סליחה." לא באמת הצטערתי. ממש לא. "למה את לא ישנה?"
חולצת הטריקו הלבנה והזעירה שהייתה קטנה בשתי מידות על הציצים הזקורים שלה, חשפה פטמות זקורות עוד יותר. "אני פשוט לא רגועה, כנראה."
הכרתי את התחושה.
אף על פי שלא רגוע לא התחיל לתאר בכלל את התחושה. זין על המים שירדתי לכאן לקחת. בשלב זה כבר התחלתי להזיל ריר.
ואז מבטה ירד אל הזין שלי. האור מדלת המקרר לא אפשר לה להסתיר את תגובתה בין הצללים.
השתנקות. סומק ורוד מציף את לחייה. מבטה המצועף. הכול היה מוצג לראווה.
שפתיי התעקלו. נכון מאוד, מותק. את עשית לי את זה.
"את מוכנה להעביר לי בקבוק מים?"
היא כחכחה בגרונה ואז פנתה שוב אל המקרר. "הנה," אמרה ודחפה אליי בקבוק בלי להסתובב.
לאורך כל התקופה שהכרתי אותה, זו הייתה הפעם הראשונה שלא הגיבה אליי בעוקצנות.
צחקתי. "תודה."
ואז השלכתי את שקית האם־אנד־אם על הדלפק — בוטנים, הטעם האהוב עליה — וחזרתי לחדר שלי. לא הייתי צריך יותר את הסוכריות. אם הכול יסתדר כמו שאני רוצה, עמדתי לקבל משהו מתוק הרבה יותר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.