אחים מן המדבר

מדי בוקר, כשאני פותח לצדדים את דלתות המתכת הגבוהות של הנגרייה ופוסע פנימה, מתמזגים לקראתי ריחות חדשים בריחות ישנים, ומשמיעים לי את יום האתמול. ערימות נסורת קטנות סביב מכונת ההקצעה, נסרים לא משויפים או קורות מודבקות לכדי משטח אחד - כל אלה העניקו מריחם הטרי לחלל הנגרייה במשך הלילה, דבר המשיב אותי מייד אל עבודת האמש, שאותה יש לסיים כעת, מפני שאת הריח - הגוף זוכר.

ואין שני סוגי עצים שריחם דומה.

ריחו המתקתק של האלון האדום חלש ונמוג, ורק אם מקרבים פנים לקורה עבה חשים בו. לעומתו המהגוני עז וחודר, מביא קולות של ארצות רחוקות. האשור סתמי, כריחו כך מראהו, והוא הניגוד הגמור לעץ האדר שאומנם אין לו ריח כלל, אך צבעו ורוד והוא כולו זרוע פסים חומים פתלתולים ומפתיע בכתמים ירוקים-אפורים. גם האלון הלבן משובח ומראהו משרה ביטחון וחמימות, אלא שלא נעים לנסר בו - ריחו כריח צואה יבשה.

ולעיתים ברוכות, בשעה שאני מניח קורת אורן עבה על המסור הגדול, המסתובב במהירות לא נתפשת ומבקע אותה לאורכה, יש שאחד מכיסי השרף הטמונים בלב העץ זה שנים נפתח לאוויר העולם, השרף מתלהט על להב המסור החם, וחלל הנגרייה מתמלא בבת-אחת בניחוח חזק של חורשות אורנים עצומות, מגודלות טחב ירוק כהה ומנומרות גושי שלג שלא יפשיר, מה שמעורר בי זכרונות ממקומות נידחים שמעולם לא הייתי בהם.

ראשית מעשי בבוקר היא לפתוח לרווחה את החלונות שהיו סגורים מפחד הגנבים, ואז אני שופת לעצמי קומקום ומטיל לתוך מימיו צרור עלי מרווה, ללא סוכר, כפי שלימדני יוסף הזקן. אני מפעיל את המדחס. עד שיתמלא מכל הברזל הגלילי באוויר דחוס אסיים בדיוק את שתיית התה.

אני כבר יודע.

אחר-כך יש לבדוק את זוג הקורות שהדבקתי אתמול זו לזו בחוזקה, על-מנת לקבל קורה אחת עבה במיוחד, שממנה אני מנסר רגליים לשולחן. בקצה כל רגל אני קודח חריץ רחב, בשניים מצדדיה, ונהנה לשמוע את רחש הכרסום הרך שמפיקה הקדיחה. לחורים הללו יוכנסו הקורות המחברות בין הרגליים, אליהן אחבר את המשטח העליון, אף הוא דבוק קורות-קורות.

אין איש המפריע לי בעבודתי, כך שהשולחן מוכן עד הצהריים, וכל שנותר הוא לשייף אותו בניירות לֶטֶש, מהגס אל העדין, הולך ודק, עד שהשולחן יהא חלק כזכוכית, ומוכן לצביעה.

בשעה כזאת כבר צולע פנימה יוסף הזקן, משתעל שלום, ומחייך בעיניו האדומות והמצומצמות. ארוך הוא יוסף וצנום. הוא נושק למזוזה ישירות בפיו וניגש כהרגלו אל המקרר הקטן המאובק שבפאתי הנגרייה, שבו יטמון שקית קטנה עם זיתים שחורים מיובשים ומרירים, או צנצנת אטומה ובה ענף ריחן כבוש בחומץ וגרגרי פלפל שחור, או ראש שום שלם שנאפה זמן קצר מאוד.

לשאר המצרכים דואג אני מהבוקר.

אחר-כך אנו מושכים לוח מרובע וקובעים אותו על בול עץ קצר, העומד במיוחד לכך, והרי שולחן אוכל לנגרים. מפה ישנה נפרשׁת, ועליה מופיעים לחם שחור טרי, חריץ גבינה מלוחה קשה, ירקות חתוכים, והבטחה לשתי כוסות תה חזק ומתוק שיוסף ימזוג. אוכלים לאט ובצמצום. לועסים היטב ובניחותא ונחים קמעה לפני שמגישים שוב לפה. מפעם לפעם מפטירים כמה מילים, מבררים בינינו במבט קצר שהמזון רצוי, או סתם שוהים רגע קט לפני הלעיסה הבאה. אוכלים, שבעים, ומשיירים.

יוסף הוא זה שהרגילני לאכול כך שתחושת הרעב מגיעה לפורקן כשאנו גם מלאי סיפוק, וכבר לא חשוב שהאוכל לא היה משובח במיוחד, או בכמות מרובה. יוסף למד זאת מהערבים יושבי המדבר.

לבסוף מתמתח הוא קלות - להישען אחורה אין הוא יכול מפני שאין משענת לשרפרף - מגרד את גדם ידו השמאלית, ושואל: “נו, היום על מה?” ואני חושב קצת, מושך את הזמן מפני שכעת אני כמו ילד קטן הנישא בידי אחר, ואז אומר: “על ההליכה בלילות, בהתחלה, כשברחת מגאזי...” ויוסף מהנהן מייד, וכבר מבטו מצטעף וכמו רואה למרחקים, ולפני שהוא מתחיל לספר הוא אומר לי: “את זה במיוחד אתה אוהב, אה? אה? הא?” ואני מחייך בשמחה וממתין בשקט כמו לפני שנים, כשהייתי מתכרבל בחיק אבא ויוסף היה יושב ומספר לנו על אודות מסע חייו המוזר, בעצם משוחח עם אבי, אך באורח מופלא ידע לשלב מילים פשוטות, תנועות גוף והסברים כך שגם אני, הילד הקטן, וגם אבא, הקשבנו מרותקים לאותו סיפור עצמו, שואבים ממנו איש-איש כמידתו. וכשסיים, היה אבא נאנח כמשתומם, ומפטיר: “עם ישראל, עם ישראל...” וגם: “מי יבין דרכי הבורא,” ומעקם מבטו כלפי יוסף כתוהה אם לא הגזים הלה בתיאוריו, ויוסף מצידו היה מסתכל עלי ומגחך, “ואתה, מה תעשה אתה בכל הסיפורים האלה?” ואני עודני שבוי ברשמי הסיפור, חוזר בדמיוני שוב ושוב אל המחוזות הנפלאים שעליהם שמעתי זה עתה, ולא נותן את ליבי לתקרובת שאמי מביאה מן המטבח - ספלי קפה שחור ובצידם קנקן מים קרים, מלפפונים ירוקים קטנים ומעט שקדים קלויים.

וכאז גם עתה, הנה יוסף פותח לספר במשפטים מהוקצעים ומלוטשים, דיבורו איטי אך קולח, תאווה לאוזניים והנאה לנפש, מפני שקולו עמוק ומלא ומשרה הרגשת בריאות, אף-על-פי שעישון הסיגריות חרץ בו סדקים עמוקים של חספוס. מילותיו מדודות כאילו נבחרה כל אחת מהן ונשקלה בזהב. ואפילו שלכאורה אין זה אפשרי, נדמה שכל אות ואות במלה נהגית בדגש נפרד, דבר שהופך את ההאזנה להרפתקה מענגת בפני עצמה. ואני חוזר ומציין לעצמי שמעטים האנשים שיכולים לדבר כך בשלמות קולית שכזו, פשוטה וזורמת, שעושה למאזין מה שמאכלי גורמה נדירים עושים לאניני טעם, ומה שבשׁמים צרפתיים מהוללים עושים לבלוטות הריח.

אני מקשיב למילים המוכרות, מתבטל אל מול עיניו של יוסף שכבר לא רואות פה אלא שם, ומתבונן מדי פעם בידו השמאלית החסרה מתחת למרפקו, שריד למאורעות שקרו בצעירותו כשנלקח לשמש בצבא התורכי, דבר המעיד שיוסף מתקרב לשנתו התשעים ושלוש.

מקשיב אני, אלא שהקשבתי שונה מעט עכשיו. זה זמן ברור לי שעתיד אני להעלות את הסיפור הזה על הנייר, לכתוב ולשמר אותו, דווקא אני. ויוסף טורח לבוא לנגרייה מדי יום, שלא אשכח אף פרט מהסיפור המוכר לי עוד מילדותי.

כעבור רבע שעה בערך יוסף מתעייף ומסיים להיום, ואני מלווה אותו החוצה עד הסמטה המוליכה אל ביתו, והוא מבטיח להיכנס שוב מחר, אולי מחרתיים. מתכופף ותולש שניים-שלושה עלים משיח ההדס הגדל פה, מברך ומריח, כמין סיוע עד שיגיע הביתה, וגם אני פונה וחוזר למלאכתי.

עתה אני מורח שכבות נדיבות של פוליטורה על השולחן המלוטש. יש למרוח בתנועות ארוכות, מקצה לקצה, ולא כאותם שמשפשפים בחופזה במקום אחד ועוברים הלאה. ואגב, אני מכין בעצמי את הפוליטורה השקופה הזו. ידיד שנסע לאיי אנגליה ביקר בכפר קטן של חרשי עץ מדורי דורות, שלתוצרתם המיוחדת יש ביקוש רב. בין השאר ראה שם כיצד שולים מתוך באר עמוקה וקרה קורות אלון כבדות, ששוקעו שם בידי אביו של הנגר שנים אחדות קודם לכן, והשחירו מחמת המינרלים שבמים. את הקורות מייבשים, ולאחר שמקלפים את הקליפה החיצונית הרקובה מתקבל עץ יפהפה, שאדום ושחור משמשים בו בערבוביה. שווי רהיט המיוצר מעץ כזה מגיע לעשרות אלפי דולרים. אותו נגר לא שכח לשלשל לבאר קורות אחרות, כדי שיוכל להשתמש בהן - הוא או בנו - לאחר שנים. משם הביא לי ידידי פחית קטנה גדושה בכנפי עשׂים מיובשים, עשׂים המיובאים ממרכז אסיה משום ברק השמש המיוחד שנגנז בכנפיהם במהלך חייהם הקצרים, ושנשמר לזמן רב.

מדי פעם אני כותש מעט מן הכנפיים לאבקה דקה, יוצק אלכוהול נקי וקורטוב גליצרין שמנוני, ממיס הכול במעט טרפנטין חריף - והרי פוליטורה לעבודות מיוחדות. אני מורח שכבה אחרי שכבה במטלית רכה, מספיג אותה היטב בעץ בשפשוף איטי. ובינתיים מתקבצים סביבי פרפרים קטנים וזבובים שריח קרוביהם מארצות רחוקות בתוספת אדי האלכוהול הזכיר להם מסיבות חשק אקזוטיות, והם מתעלמים מנסיונותי לגרשם בנפנוף, מסתחררים שיכורים סביב משטח השולחן הספוג יין הילולים, מחזרים, מהססים, נוגעים-לא-נוגעים עד שהתאווה מכניעה אותם והם צוללים היישר אל הפוליטורה הרעילה, מבולבלים בעוד גופם נאכל בטרפנטין השורף, ומתים כמעט מייד ועל פניהם אכזבה מרה מדרך הנהגת העולם.

אני מביט בהם, ומסלק את גופותיהם בנשיפה קלה.

ענני נוצה מכסים את פני השמש, באים וחולפים. צילם מכהה את פני המדרכה שמכסה את האדמה הקשה הזו של ירושלים.

פעמים, כחום היום, מתרכך מעט האספלט וזכרונותיה של העיר מסתננים החוצה, ואני רואה אותם מרחוק והם כמו אדים רועדים באוויר החם. והלוא אדמה זו אוצרת בקִרבָּהּ זכרונות אין-ספור של מאבקים וקרבות בין אדם לאדם, בין אלוהים לאדם.

רובו של היום חלף עתה.

ואני יודע, צריך כבר לכתוב את סיפורו של יוסף. יוסף וחולות המדבר.