אחכה לך 2: אהיה איתך

1

תה מתוק כנראה עוד יהרוג אותי.

לא בגלל כמות הסוכר שעלולה להכניס אותך לתרדמת סוכרתית לאחר לגימה אחת, או משום שאחי ביצע פניית פרסה חדה וכמעט גרם לתאונה משולשת לאחר שקיבל הודעת טקסט שהכילה שתי מילים בלבד.

תה. מתוק.

לא. הדרישה לתה מתוק עמדה להציב אותי פנים אל פנים עם ג'ייס ווינסטד - ההתגלמות הפיזית של כל פנטזיית ילדות שאי פעם הייתה לי. וזו תהיה הפעם הראשונה שאראה אותו מחוץ לקמפוס.

ועוד מול אחי.

שיט, זה עמד להיות מביך.

למה, למה אחי היה חייב לסמס לג'ייס, לציין שאנחנו באזור ולשאול אם הוא צריך משהו? קאם אמור להסתובב איתי כדי שאכיר את האזור. מצד שני, כל דבר אחר היה עדיף ממה שראיתי עד כה.

אם נעבור על פני מועדון חשפנות נוסף, אפגע במישהו.

קאם הסתכל עליי כשנסע במהירות בכביש הצדדי. ירדנו מכביש 9 מזמן. הוא הרים גבה כשמבטו עבר מפניי לתה שהחזקתי בידיי. "את יודעת תרזה, יש דבר כזה שנקרא מתקן לכוסות."

הנדתי בראשי. "זה בסדר. אני אחזיק את זה."

"אוקייייי." הוא משך את המילה כשעיניו חזרו להתמקד בכביש.

התנהגתי כמו דבילית והייתי צריכה לשחק אותה רגועה. אסור בשום אופן שקאם יגלה מה הייתה הסיבה לכך שהתנהגתי כמו נרקומנית על קראק. "אז, אה, חשבתי שג'ייס גר ליד האוניברסיטה."

הינה, זאת שאלה סתמית, נכון? אוי אלוהים, הייתי די בטוחה שקולי נשבר בשלב כלשהו במהלך השאלה הלא־כל־כך תמימה.

"נכון, אבל הוא מבלה את רוב זמנו בחווה של המשפחה שלו."

קאם האט את הטנדר לפני הפנייה החדה ימינה. התה כמעט עף החוצה מהחלון, אך אחזתי בו בחוזקה. הוא לא עמד ללכת לשום מקום. "את זוכרת את ג'ק, נכון?"

ברור שכן. לג'ייס היה אח בן חמש בשם ג'ק, והילד הקטן היה כל עולמו. נזכרתי באובססיביות בה למדתי כל מידע אפשרי על ג'ייס כמו שמעריצותיו של ג'סטין ביבר כנראה חקרו את חייו. ולמרות שזה נשמע מביך כל־כך, זה היה נכון. מבלי שהוא או שאר העולם ידעו, ג'ייס הפך להיות משמעותי עבורי בדרכים רבות במהלך שלוש השנים האחרונות.

חבר.

הגואל של אחי.

ומושא ההתאהבות שלי.

אך לפני כשנה, בדיוק כשהתחלתי את השנה האחרונה בתיכון, כשג'ייס התלווה לאחי לביקור בבית, הוא הפך למשהו מורכב יותר. משהו שחלק ממני רצה לשכוח. אבל חלק אחר בי סירב לשחרר את הזיכרון של שפתיו על שלי או איך ידיו הרגישו כשליטף את גופי או איך הוא גנח את שמי כאילו הוא גרם לו כאב מייסר.

אוי אלוהים....

לחיי התלהטו ועיניי נעצמו לרגע מאחורי משקפי השמש מהזיכרון המוחשי. הפניתי את פניי לחלון והתחשק לי לפתוח אותו כדי להוציא את הראש החוצה. הייתי חייבת להתאפס על עצמי. אם קאם אי פעם יגלה שג'ייס נישק אותי, הוא ירצח אותו ויסתיר את הגופה בכביש כפרי כמו זה.

ואני ממש לא רוצה שזה יקרה.

המוח שלי התרוקן ולא ידעתי מה לומר, הייתי זקוקה נואשות להסחת דעת. אדים עלו מהתה וידיי הרועדות הקשו עליי לאחוז בכוס. יכולתי לשאול את קאם על אייברי, וזה היה עובד, כי הוא אהב לדבר על אייברי. יכולתי לשאול על הלימודים שלו או איך הולך לו באימונים לקראת מבחני הקבלה ל׳יונייטד׳ באביב, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הייתה העובדה שעמדתי סוף־סוף לראות את ג'ייס כך שהוא לא יוכל לברוח ממני.

כמו שהוא עשה במהלך כל השבוע הראשון ללימודים.

העצים העבים בצידי הכביש החלו להידלדל וביניהם נראו שדות ירוקים. קאם פנה לכביש צר. הטנדר קיפץ מעל בורות ומהמורות וגרם לי התכווצויות בבטן.

זקרתי גבות כשחלפנו על פני שני עמודים חומים. גדר תיל נמתחה על האדמה, ומצד שמאל היה שלט קטן מעץ שעליו נכתב ׳ווינסטד: רכוש פרטי׳. שדה תירס גדול קיבל את פנינו, אך הגבעולים היו יבשים וצהובים, ונראו נבולים וגוססים. מאחוריהם, כמה סוסים שוטטו מאחורי גדר מעץ שחלק מהקורות שלה היו חסרות. פרות שמנות ומאושרות למראה רעו בצידו השמאלי של הנכס.

כשהתקרבנו, אסם ישן הופיע מולנו - אסם ישן ומפחיד, כמו האסם בסרט ׳המנסרים מטקסס׳, כולל שבשבת של תרנגול מלחיץ על הגג. כמה מטרים מעבר לאסם עמד בית בן שתי קומות. הקירות הלבנים היו אפורים, וכבר מהטנדר יכולתי לראות שמרבית הצבע היה מקולף. ברזנט כחול כיסה חלקים אחדים בגג והארובה נראתה חצי מתפוררת. לבנים אדומות ומאובקות נערמו לצד קיר הבית, כאילו מישהו החל לתקן את הארובה, אך השתעמם והפסיק. מאחורי האסם, היה בית קברות למכוניות הרוסות ובו המון טנדרים ומכוניות משפחתיות מחלידות.

חטפתי הלם כשהזדקפתי. זו הייתה החווה של ג'ייס? משום מה, ציפיתי למשהו יותר... מודרני.

קאם החנה את הטנדר כמה מטרים מהאסם וכיבה את המנוע. הוא עקב אחר מבטי, פתח את חגורת הבטיחות שלו ונאנח. "ההורים שלו עברו תקופה ממש קשה לפני כמה שנים, ורק עכשיו הם מתחילים לעמוד שוב על הרגליים. ג'ייס מנסה לעזור עם החווה וכאלה, אבל כמו שאת רואה..."

החווה הייתה זקוקה ליותר עבודה משג'ייס היה יכול לספק.

מצמצתי. "זה... מקסים." אצבעותיי אחזו בכוס חזק יותר כמגננה. "באמת."

"אה־הא." הוא סובב את כובע הבייסבול ההפוך שלו והצל על עיניו. קווצות של שיער שחור הזדקרו מהחלק האחורי.

התחלתי לדבר, אך תנועה בזווית העין משכה את תשומת ליבי.

ילד קטן על טרקטור מיניאטורי מסוג ׳ג'ון דיר׳ יצא במהירות מהאסם כשהוא צופר וצועק. זרועותיו השמנמנות היו ישרות כשידיו אחזו בהגה. רעמה של שיער חום מתולתל בהקה תחת השמש הקופחת של אוגוסט. ג'ייס דחף את הטרקטור מאחור, ועל אף שבקושי הצלחתי לשמוע אותו, הייתי בטוחה שהוא משמיע קולות של מנוע. הם קיפצו מעל החצץ והאדמה מלאת הבורות. האח הקטן צעק, "מהר יותר! דחוף מהר יותר!" ג'ייס צחק ודחף את הטרקטור כדי שיזגזג לכל הצדדים, עד שהוא נעצר מול הטנדר עם ג'ק צווח ואוחז בהגה. ענן של אבק היתמר לאוויר.

ואז ג'ייס הזדקף.

שיט.

פי נפער לרווחה. שום דבר בעולם הזה לא יכול היה לאלץ אותי להפנות את מבטי מהנוף המרהיב שמולי.

ג'ייס היה חשוף חזה ועורו נצץ מזיעה. לא הייתי בטוחה מה היה המוצא של משפחתו. בטוח משהו ספרדי או ים תיכוני, כי עורו נראה שזוף באופן טבעי כל השנה.

הוא עקף את הטרקטור והשרירים בגופו עשו דברים מדהימים - התכווצו ורטטו. זרועותיו היו מושלמות וכתפיו רחבות. היו לו ידיים של גבר שמרים חבילות ענקיות של קש. אלוהים, הוא היה פשוט מדהים. שרירי הבטן שלו התכווצו בכל צעד. כמו קוביות ייחודיות. מזמינות אותי לגעת. מכנסי הג'ינס שלו היו תלויים נמוך באופן מגונה - נמוך מספיק עד שתהיתי אם הוא לבש משהו מתחת לג'ינס הדהוי.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בבירור את כל הקעקוע שלו. מאז שהכרתי אותו, ראיתי רק הבלחות ממנו מתחת לצווארון בכתף שמאל ומתחת לשרוול. אפילו לא ידעתי מה זה עד עכשיו.

הקעקוע היה ענק - קשר אין־סופי בשחור כהה, שהתחיל בבסיס גרונו, הסתובב והתלפף מעל כתפו השמאלית כל הדרך עד לאמצע זרועו. שתי הלולאות בחלק התחתון, הזכירו לי נחשים שהתרוממו זה מול זה.

הקעקוע היה מושלם עליו.

סומק התפשט בלחיי ועשה את דרכו במורד צווארי כשמבטי טיפס חזרה למעלה, בפה צחיח כמדבר.

שרירי זרועו נמתחו כשהוא הרים את ג'ק מכיסא הנהג והחזיק אותו באוויר מעל ראשו. הוא הסתובב במעגלים וצחק עמוקות כשג'ק צווח והשתולל.

השחלות שלי היו על סף פיצוץ.

קאם פתח את דלת הנהג וג'ייס הוריד את ג'ק לאדמה וצעק משהו לאחי, אבל לא היה לי מושג מה הוא אמר. הוא הזדקף שוב והניח את ידיו על מותניו. עיניו מצמצו כשהוא בהה לתוך הטנדר.

ג'ייס היה פשוט מהמם. אי אפשר היה להגיד את זה על הרבה אנשים. אולי על סלבריטאים או כוכבי רוק, אך היה נדיר לפגוש מישהו כמוהו במציאות.

שערו, בצבע חום־אדמדם עשיר, היה ערמה של גלים שנפלו על פניו. עצמות לחייו היו רחבות ומודגשות. שפתיו היו עבות ומרשימות. רמז קל לזיפים כיסה את הקימור המודגש בלסתו. לא היו לו גומות חן כמו קאם וכמוני, אך כשהוא חייך, היה לו את אחד החיוכים הגדולים והיפים ביותר שראיתי אי פעם על בחור.

הוא לא חייך ברגע זה.

ממש לא. הוא בהה לתוך הטנדר עם הראש מוטה הצידה.

כיוון שהייתי מיובשת כל־כך, לגמתי מהתה המתוק. בהיתי אל מחוץ לשמשה, מרותקת לגמרי למאגר הגֵנים המופלא לייצור תינוקות שעמד מולי. לא רציתי תינוק, אבל הייתי יותר ממוכנה לבצע כמה אימונים.

קאם עיקם את הפרצוף. "היי, זה המשקה שלו."

"מצטערת." הסמקתי והורדתי את הכוס. לא שזה היה משנה. ג'ייס ואני כבר החלפנו רוק בעבר.

מצידה השני של השמשה, ג'ייס ביטא את המילה ״שיט״ ללא קול והסתובב. הוא התכוון לברוח? אין מצב. הבאתי לו תה מתוק!

הקלקתי במהירות על כפתור חגורת הבטיחות ופתחתי את הדלת. כף רגלי החליקה בכפכפי האצבע, וכיוון שקאם היה חייב לקנות טנדר שהיה גבוה בכמה מטרים מהאדמה, היה מרחק עצום ביני לבין הקרקע.

פעם הייתי חיננית מאוד. לעזאזל, הייתי רקדנית - רקדנית מיומנת ומעולה, והיה לי שיווי משקל שגרם למתעמלים להתפוצץ מקנאה. אך זה היה לפני הפציעה ברצועה הצולבת הקדמית, לפני הקפיצה הגורלית שחיסלה, בשלב זה, את תקוותי להפוך לרקדנית מקצועית. הכול - החלומות, המטרות והעתיד שלי - נעצרו כאילו אלוהים לחץ על הכפתור האדום בשלט הרחוק של חיי.

ועמדתי ליפול לאדמה תוך פחות משנייה.

הושטתי יד לאחוז בדלת, אך לא הצלחתי להגיע אליה. כף הרגל שעמדה לגעת ראשונה ברצפה הייתה מחוברת לרגל הפצועה שלי והיא לא החזיקה את משקלי. עמדתי ליפול ולהתרסק עם התה על הראש שלי מול ג'ייס.

התחלתי להחליק וקיוויתי שלפחות אנחת עם הפנים כלפי מטה כי אז לא אצטרך לראות את המבט על פניו.

כמו משום מקום, שתי זרועות הונפו וידיים נחתו על כתפיי. רגע אחד הייתי בתנוחה אופקית, חצי גוף מחוץ לקבינה של הטנדר, וברגע השני עמדתי חזרה במאונך. רגליי התנודדו באוויר לרגע ואז עמדתי על האדמה, עם כוס התה צמודה לחזה.

"אלוהים אדירים, עוד רגע היית שוברת את הצוואר." קול עמוק הדהד דרכי וגרם לשערות הקטנות על גופי לסמור. "את בסדר?"

הייתי בסדר גמור. מצוין אפילו. ראשי נטה הצידה. עמדתי פנים אל פנים עם בית החזה המושלם ביותר שאי פעם ראיתי. צפיתי בטיפת זיעה זולגת במורד בית החזה שלו, מעל שרירי הבטן המסותתים ונעלמת בין השערות העדינות שעל הבטן. אותן שערות יצרו קו שהמשיך מתחת למכנסי הג'ינס שלו.

קאם מיהר לקדמת הטנדר. "נפגעת ברגל, תרזה?"

לא הייתי קרובה כל־כך לג'ייס כבר שנה והיה לו ריח נפלא - של גבר עם ניחוח עדין של בושם. הרמתי את עיניי וקלטתי שמשקפי השמש שלי נפלו.

ריסים עבים עיטרו עיניים בגוון מבהיל של אפור. בפעם הראשונה שראיתי אותן, שאלתי אותו אם הן אמיתיות. ג'ייס צחק והציע לתת לי לדקור אותו בעין כדי לגלות.

הוא לא צחק ברגע זה.

מבטינו ננעלו, והעוצמה במבטו רוקנה את כל האוויר מריאותיי. עורי עלה באש, כאילו עמדתי בשמש כל היום.

בלעתי והכרחתי את מוחי להתחיל לעבוד. "הבאתי לך תה מתוק."

הגבות של ג'ייס התגנבו במעלה מצחו.

"חטפת מכה בראש?" קאם נעמד לידנו.

חום הציף את לחיי. "לא. אולי. לא יודעת." הושטתי את התה והכרחתי את עצמי לחייך, וקיוויתי שזה לא ייראה מאולץ מדי.

"הינה."

ג'ייס שחרר את זרועותיי ולקח את התה, והצטערתי שמיהרתי לדחוף לו את התה לפרצוף כי אחרת אולי הוא היה ממשיך להחזיק אותי. "תודה. את בטוחה שאת בסדר?"

"כן," מלמלתי והשפלתי את עיניי. משקפי השמש שלי היו זרוקות ליד הצמיג. נאנחתי, הרמתי אותן וניקיתי את העדשות לפני שהרכבתי אותן שוב. "תודה על... אה, שתפסת אותי."

הוא בהה בי לרגע ואז הסתובב כשג'ק רץ אליו והושיט לו חולצה. "הבאתי!" הילד נופף בחולצה כמו בדגל.

"תודה." ג'ייס לקח ממנו את החולצה והעביר לו את התה. הוא פרע את שערו של הילד, ולאכזבתי הרבה, לבש את החולצה וכיסה את גופו. הוא הסתכל על קאם. "לא ידעתי שתרזה איתך."

צמרמורת חלפה בגופי למרות החום.

"יצאתי איתה לסיבוב להראות לה את העיר כדי שתדע להסתדר," קאם הסביר וחייך לעבר השובב הקטן שהחל להתקרב אליי באיטיות. "היא אף פעם לא הייתה פה."

ג'ייס הנהן ואז לקח בחזרה את התה. הייתי די בטוחה שג'ק שתה חצי מהכוס בזמן הקצר שהחזיק בה. ג'ייס החל לצעוד לכיוון האסם. הוא סיים איתי. זהו. גרוני צרב, אך התעלמתי והצטערתי שלא שמרתי את התה לעצמי.

"אתה ואייברי באים למסיבה הערב, נכון?" ג'ייס לגם מהתה.

"מסיבת הוואי. לא נפספס את זה." קאם חייך וחשף את הגומה בלחי השמאלית. "צריכים עזרה בלארגן את זה?"

ג'ייס הניד בראשו. "החדשים אחראים על זה." הוא הסתכל עליי וחשבתי לרגע שהוא ישאל אותי אם אני באה. "יש לי כמה דברים לסדר פה קודם ואז אני חוזר הביתה."

האכזבה התגברה במהירות והתערבבה עם הצריבה בגרוני. פתחתי את הפה, אך מייד סגרתי אותו. מה אוכל להגיד מול אחי?

יד קטנה משכה את קצה חולצתי. הסתכלתי למטה, לתוך עיניים אפורות שהיו צעירות, אך מלאות נשמה.

"היי," ג'ק אמר.

שפתיי התרחבו לחיוך קטן. "היי לך."

"את יפה," הוא מצמץ.

"תודה." צחוק קטן נפלט מפי. זה היה רשמי. חיבבתי את הילד הזה. "אתה גם מאוד נאה."

ג'ק קרן. "אני יודע."

צחקתי שוב. הילד בוודאות היה אחיו הקטן של ג'ייס.

"בסדר, מספיק עם זה קזנובה." ג'ייס סיים את התה והשליך את הכוס לתוך פח סמוך. "תפסיק להתחיל עם הבחורה."

הוא התעלם מג'ייס והושיט את ידו. "אני ג'ק."

לחצתי את היד הקטנה. "אני תרזה. אחות של קאם."

ג'ק סימן לי להתכופף עם האצבע השמנמנה שלו ולחש, "קאם לא יודע איך לקשור אוכף לסוס."

הסתכלתי על הבחורים. הם דיברו על המסיבה, אך ג'ייס הסתכל עלינו. מבטינו התלכדו, וכפי שעשה מאז שהתחלתי ללמוד ב׳אוניברסיטת שפרד׳, הוא ניתק קשר עין במהירות מייאשת.

דקירת תסכול הכאיבה לי בבית החזה כשהחזרתי את תשומת ליבי לג'ק. "רוצה לשמוע סוד?"

"כן!" חיוכו הפך רחב וגדול.

"גם אני לא יודעת איך שמים אוכף ואף פעם לא רכבתי על סוס."

עיניו נפקחו, רחבות כמו הירח. "ג'ייס!" הוא שאג כשהסתובב לאחיו. "היא אף פעם לא רכבה על סוס!"

יופי, הינה התגלה הסוד שלי.

ג'ייס הסתכל עליי ומשכתי בכתפיי. "זה נכון. הם מפחידים אותי."

"הם לא צריכים. אלה חיות מגניבות לגמרי. את תיהני מזה."

"כדאי שתראה לה!" ג'ק רץ לג'ייס וממש נתלה על מכנסיו. "אתה יכול ללמד אותה כמו שלילמדת אותי!"

ליבי זינק בבית החזה, חלקית בגלל המחשבה שג'ייס ילמד אותי משהו וגם בשל הפחד מהדינוזאורים האלה. יש כאלה שפוחדים מנחשים או עכבישים, או רוחות רפאים או זומבים. אני פחדתי מסוסים. נראה לי שזה פחד לגיטימי כי סוס יכול לרמוס אותך למוות.

"אומרים לימדת לא לילמדת, ואני בטוח שלטס יש דברים טובים יותר לעשות מרכיבה על סוס."

טס. שאפתי נשימה חדה. שם החיבה שהוא המציא עבורי - היחיד שאי פעם קרא לי ככה, אבל זה לא הפריע לי. ממש לא. בזמן שג'ק דרש לדעת למה אמרתי שקוראים לי תרזה וג'ייס הסביר שטס הוא כינוי חיבה, נשאבתי חזרה לזיכרון של הפעם האחרונה שבה הוא קרא לי ככה.

"אין לך מושג מה את גורמת לי לרצות," שפתיו התחככו בלחיי, וגרמו לצמרמורות בגבי. "אין לך מושג קלוש, טס."

"אכפת לך אם אשתמש בשירותים לפני שניסע? אני חייב לחזור," קאם אמר. "הבטחתי לאייברי ארוחת ערב לפני המסיבה."

"אני אראה לך," ג'ק תפס בידו של קאם.

ג'ייס קימר גבה. "אני בטוח שהוא יודע איפה השירותים."

"זה בסדר." קאם נופף אליו. "קדימה גבר קטן, תוביל אותי."

שניהם החלו לצעוד לכיוון בית החווה, וג׳ייס ואני נשארנו רשמית לבד. יונקת דבש התמקמה לי בבית החזה והחלה לקפץ סביב כאילו עמדה לנקר את דרכה מתוכי. בריזה חמה החלה לנשוב והעיפה את השערות שהשתחררו לי מהקוקו.

ג'ייס צפה בקאם וג'ק צועדים על הדשא הירוק והעבה כמו גבר שצופה בחגורת ההצלה האחרונה נלקחת כשהטיטניק החלה לשקוע. האמת, זה היה די מעליב, כאילו להיות איתי לבד היה שווה ערך לטביעה בזמן שכרישים נוגסים בגופך.

שילבתי זרועות על בית החזה וכיווצתי שפתיים. עורי עקצץ מכעס, אך אי הנוחות הגלויה שלו הייתה מכאיבה לצפייה. לא תמיד זה היה ככה. המצב היה בוודאות הרבה יותר טוב בינינו עד אותו לילה שבו הוא נישק אותי.

"איך הרגל?"

העובדה שהוא דיבר הבהילה אותי. גמגמתי, "אה, לא רע. כמעט כבר לא כואבת יותר."

"קאם סיפר לי כשזה קרה. הצטערתי לשמוע. באמת." הוא נעצר לרגע ומצמץ כשהלסת שלו התכווצה. "מתי תוכלי לחזור לרקוד?"

נעתי באי נוחות על רגליי. "לא יודעת. מקווה שבקרוב, ברגע שהרופא יאשר. אני מחזיקה אצבעות."

ג'ייס כיווץ גבות. "אני מחזיק אצבעות בשבילך. ועדיין, זה מבאס. אני יודע כמה חשוב לך לרקוד."

הצלחתי רק להנהן כי הושפעתי יותר ממה שהייתי צריכה מהאהדה הכנה בקולו.

עיניו האפורות מצאו סוף־סוף את שלי, ושאפתי אוויר. עיניו... הן לעולם לא יפסיקו להמם אותי או לגרום לי לרצות לעשות דברים מטורפים. ברגע זה, עיניו היו אפורות כהות, כמו ענני סערה.

ג'ייס לא היה מרוצה.

הוא העביר יד בשערו הרטוב והתנשף עמוקות. שריר בלסתו החל לקפוץ. הכעס בתוכי הפך למשהו מעיק וגרם לצריבה בגרוני לנוע מעלה לעיניי. הייתי חייבת להגיד לעצמי שהוא לא ידע - שלא הייתה לו שום דרך לדעת - ומה שאני הרגשתי, הכאב הנורא של הדחייה, לא היה באשמתו. הייתי עבורו רק אחותו הקטנה של קאם והסיבה שבגללה הוא הסתבך כל־כך לפני כמעט ארבע שנים, כשג'ייס החל לבקר בביתנו כל סוף שבוע. הייתי רק נשיקה גנובה. זה הכול.

הסתובבתי, כדי ללכת לחכות לקאם בטנדר לפני שאעשה משהו מביך, כמו להתחיל להתייפח. הרגשות שלי לא הפסיקו להשתולל מאז שנפצעתי, ולראות את ג'ייס לא עזר.

"טס. חכי." ג'ייס סגר את המרחק בינינו בצעד אחד של רגליו הארוכות. הוא נעצר קרוב מספיק כך שהסניקרס הבלויות שלו כמעט נגעו לי בבהונות, והושיט יד לכיוון הלחי שלי. הוא לא נגע בי, אך החום מידו צרב לי את העור. "אנחנו צריכים לדבר."