אחכה לך 3: אשאר איתך

1

ישבתי בין חברי ׳מועדון החתיכים׳.

אנשים רבים האמינו ש׳מועדון החתיכים׳ הוא מיתוס. לא יותר מאגדה אורבנית בקמפוס. בדומה לסיפור על מלכת הנשף שהשליכה את עצמה מאחד החלונות במעונות כי היא הייתה על טריפ גרוע של אל־אס־די או קראק או שהיא בכלל נפלה במקלחת ושברה את הראש או משהו. אף אחד לא באמת ידע. הסיפור השתנה בכל פעם ששמעתי אותו, אך להבדיל מהבחורה המתה שרדפה, כביכול, את ׳גארידנר הול׳, ׳מועדון החתיכים׳ היה דבר אמיתי, חי ונושם - או יותר נכון כמה דברים.

כמה גברים חתיכים ביותר.

נדיר היה לראות את כולם יחד בימים אלה, וזו הסיבה שהם הפכו למעין אגדת קמפוס, אבל אלוהים ישמור, כשהם היו יחד, הם היו לגמרי ממתק לעיניים.

יחד הם היו הדבר הקרוב ביותר לשלמות שכנראה אראה בימי חיי - הם והמייק־אפ הקסום ׳דֵרְמַאבלנד׳ כי הוא כיסה כמעט לגמרי את הצלקת שעל פניי.

כולנו התקבצנו בדירה של אייברי מורגנשטן. היא כבר הייתה בדרכה להחליף את שם משפחתה, אם לשפוט על פי טבעת האירוסין המרשימה על אצבעה. אומנם בקושי הכרתי אותה - לא באמת הכרתי עוד מישהו חוץ מתרזה - אבל שמחתי בשבילה. בכל הפעמים שיצא לי להיתקל בה, היא הייתה מתוקה אמיתית. לפעמים היא הייתה שקטה ונראתה שקועה במחשבות, אך כל אחד היה יכול לראות שהיא והארוס שלה, קמרון המילטון, היו מאוהבים נואשות מהדרך שבה הביטו זה בזה.

הוא הביט בה כעת באותו אופן. כאילו אין אף אישה אחרת בעולם חוץ ממנה. שניהם ישבו על הספה, אייברי בחיקו של קאם, עיניו הכחולות הבהירות היו ממוקדות בה כשהיא צחקה ממשהו שאחותו, תרזה, אמרה.

אם הייתי צריכה לדרג את חברי ׳מועדון החתיכים׳, הייתי אומרת שקאם הוא הנשיא. לא היה מדובר רק במראה שלו, אלא גם באישיותו. כולם תמיד הרגישו בנוח בסביבתו. הייתה בו מעין... חמימות מדבקת.

בסתר, ואקח את ההודאה איתי לקבר, קינאתי באייברי. כמעט שלא הכרתי אותה, אך חמדתי את מה שהיה לה - בחור חתיך הורס, שהיה גם מקסים ועדיין גרם לך להרגיש נינוחה לידו. זה היה נדיר.

"רוצה לשתות עוד משהו?"

הטיתי את הראש לעבר קולו של ג'ייס ווינסטד ונשימתי נעצרה. מולי עמד ההפך מקאם - אומנם גם חתיך בטירוף, אבל מהסוג שגרם לי להרגיש לא בנוח כשעיניי ננעלו על עיניו האפורות כהות. עורו השחום, שערו הארוך והחום, והיופי הכמעט לא מציאותי שלו זיכו אותו בתואר סגן הנשיא ב׳מועדון החתיכים׳. הוא היה הסקסי מכולם והיה יכול להיות מתוק אמיתי, כמו עכשיו, אך הוא לא היה נינוח ומקסים כמו קאם, וזו הסיבה שקאם עמד בראש הרשימה.

"לא, אני בסדר." הרמתי את בקבוק הבירה החצי מלא שהחזקתי ביד מהרגע שהגעתי. "אבל תודה."

הוא חייך, המשיך בדרכו וכרך את זרועותיו סביב מותניה של תרזה. היא השעינה את ראשה על החזה שלו והניחה את כפות ידיה על זרועותיו. פניו מייד התרככו.

כן, קינאתי קצת גם בתרזה.

מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. לא יצאתי לשום דייט בתיכון. הצלקת על פניי הייתה אז הרבה יותר בולטת ושום מייק־אפ קסום לא הצליח לכסות אותה. וילדים בתיכון... כן, הם ידעו להיות אכזריים מאוד לגבי פגמים פיזיים בולטים. וגם אם מישהו הצליח להתעלם מזה, חיי התנהלו באותה התקופה באופן שלא השאיר מקום או זמן לדייט, שלא לדבר על מערכת יחסים.

והיה את ג'ונתן קינג. הוא למד איתי היסטוריה בשנה הראשונה בקולג'. הוא היה בחור ממש מתוק והסתדרנו מעולה כבר מהיום הראשון. מסיבות ברורות, לא ממש רציתי לצאת איתו כשהוא הציע, אך לעזאזל, הוא היה ממש נחוש ולבסוף הסכמתי. יצאנו כמה פעמים, אך ככל שמערכת היחסים בינינו התקדמה, הוא, כמו כל בחור נורמלי, ניסה לשלוח ידיים. ערב אחד, כשהיינו לבד בחדר שלי במעונות, הייתי משוכנעת ברוב טיפשותי, שמכיוון שהוא הצליח להתעלם מהצלקת על פניי, הוא יתעלם גם מכל שאר הדברים.

טעיתי.

אפילו לא התנשקנו ובטח שלא יצאנו שוב לאחר מכן. לא סיפרתי לאף אחד עליו ועל אותו לילה נוראי. לא חשבתי עליו. אף פעם.

טוב, חוץ מעכשיו, לעזאזל.

תוך כדי צפייה ב׳מועדון החתיכים׳, שהיו חתיכים הורסים, הייתי מודעת מאוד לעובדה שחליתי ב׳קדחת־בנים׳ הודות למחסור ב... בבחורים בחיי.

"הינה זה!"

סנטרי התרומם כשאוֹלי עקף את הספה וחברתו, בריטני, השתרכה מאחוריו, מנידה בראשה ומגלגלת עיניים בכזו דרמטיות שחשבתי שהיא עוד שנייה מתעלפת.

אוֹ­­לי ניגש לשולחן הקפה והתכופף, מחזיק צב בידו. הגבות שלי זינקו מעלה כשרגליו של היצור הקטן החלו לזוז. מה לעזא...?

"זו לא מסיבה אמיתית עד שאוֹלי מוציא את הצב," ג'ייס אמר ושפתיי התעקלו בחיוך.

קאם נאנח והתכופף מאחורי אייברי. "מה, לעזאזל, אתה עושה עם רפאל?"

"טעות." אוֹלי הניח את הצב על השולחן. ביד אחת, הוא הניף לאחור את שערו הבלונדיני שהגיע עד כתפיו. "זה מיכלאנג'לו ואני חושב שזה ממש דפוק שאתה כבר לא יודע אילו מהצבים הוא שלך. בטח הכנסת את רפאל לדיכאון."

"ניסיתי לעצור אותו," בריט אמרה ושילבה זרועות. שניהם נראו כאילו הגיעו לשלב האחרון בתחרות ׳הזוג הבלונדיני המושלם׳ וזכו בפרס הגדול. "אבל את יודעת איך הוא..."

כולם ידעו איך הוא.

אוֹלי למד במכינה ללימודי רפואה - למרבה ההפתעה - אך התעלולים שלו היו מפורסמים כמו ׳מועדון החתיכים׳. אוֹלי היה המשנה לסגן. הוא קיבל נקודות בונוס על שהגיע ל׳שפרד׳ס־טאון׳ בכל סוף שבוע שני כדי לבקר את החברה שלו ועל היותו שטותניק חסר בושה.

"כפי שאתם יכולים לראות, עיצבתי רצועה חדשה." הוא נופף במה שנראה כמו חגורה מיניאטורית שחוברה בקצה סביב שריונו של הצב.

קאם בהה בו. "אתה רציני?"

"אפשר להוציא אותו לטיול עכשיו." הוא הוביל את מיכלאנג'לו על השולחן, מדגים את הטענה שלו. תהיתי אם קאם ואייברי אכלו על השולחן הזה. "זה עדיף מחוט."

לקחת צב לטיול? זה... בוודאות היה גרוע יותר מלקחת חתול לטיול. פרצתי בצחוק. "זה נראה כמו חגורה של ברבי."

"זו רצועה בעיצוב אישי," הוא תיקן אותי בחיוך. "אבל הרעיון באמת עלה לי כשהיינו במחלקת הצעצועים ב׳וולמארט׳."

תרזה החמיצה פנים. "מה עשיתם במחלקת הצעצועים?"

"כן," ג'ייס משך את המילה. "יש משהו ששניכם מסתירים מאיתנו?"

עיניה של בריט התרחבו.

אוֹלי רק משך בכתפיו. "אני אוהב לראות איזה צעצועים ממציאים היום. הם הרבה יותר מגניבים מאלה שהיו לנו כשהיינו ילדים."

ההצהרה הזו הובילה לדיון נלהב בסוגייה כמה הדור שלנו נדפק בכל הקשור לצעצועים מתוחכמים ומגניבים, ונאלצתי לחשוב היטב על סוג הצעצועים ששיחקתי איתם. היו לי בובות ׳ברבי׳ - ברור שהיו לי, אך במקום אופני ילדים ומשחקי קופסה, היו לי סרטים מסאטן וכתרים נוצצים.

ואז לא היה לי דבר.

הקבוצה החלה לדבר על התוכניות לקיץ וניסיתי לעקוב אחרי התוכניות של כל אחד. קאם ואייברי עמדו לבלות את הקיץ בוושינגטון די.סי, מכיוון שקאם הצליח להתקבל לקבוצת ׳יונייטד׳. מעולם לא הייתי בדי.סי, על אף ש׳שפרד׳ לא הייתה רחוקה מעיר הבירה. בריט ואוֹלי תכננו משהו מטורף לגמרי. הם היו אמורים לעזוב שבוע לאחר תחילת החופשה כדי לנסוע לפריז ולחצות את אירופה במכונית. מעולם לא עליתי על מטוס, שלא לדבר על לצאת מהארץ. לכל הרוחות, אפילו בניו־יורק עדיין לא הייתי. תרזה וג'ייס תכננו נסיעה מדהימה לחוף ׳קרולינס׳ עם הוריו ואחיו הקטן. הם שכרו דירה על החוף והדבר היחיד שתרזה דיברה עליו היה הרצון שלה לטבול את רגליה במי האוקיינוס. מעולם לא הייתי גם בים, כך שלא היה לי מושג איך החול ירגיש תחת כפות רגליי.

הייתי חייבת לצאת יותר ולחיות את החיים. ברצינות.

אבל הדברים הללו, כולל לחצות יבשת עם בחור חתיך, לא היו חלק מהמטרות שלי - מתוכנית שלוש ה'למד' שלי.

לסיים את הקולג'.

לפתח קריירה בתחום הסיעוד.

ולבסוף, לקטוף את הפירות של משהו שסיימתי.

המטרות היו טובות. משעממות. אך טובות.

"את ממש שקטה הערב, קאלה."

נלחצתי, בלי כוונה, וגל חום חלף על פניי למשמע קולו של ברנדון שייבר. הנחתי את הבקבוק בין רגליי והכרחתי את עצמי להרפות את השרירים בכתפיים.

לא שכחתי שברנדון ישב לשמאלי. איך יכולתי לשכוח? פשוט העמדתי פנים שהוא לא שם.

הרטבתי את שפתיי וסובבתי את הראש כדי שחלק משערותיי הבלונדיניות יפלו על הכתף השמאלית ויסתירו את הלחי שלי. ״רק מנסה לעכל הכול."

ברנדון צחק. היה לו צחוק נחמד. ופנים חמודות. וגוף נחמד. וישבן ממש נחמד.

אנחה.

אנחה ארוכה ומתמשכת מהסוג שנשמע ברחבי העולם. שערו החום וכתפיו הרחבות של ברנדון העניקו לו את התואר סגן מספר שתיים ב׳מועדון החתיכים׳.

"תמיד יש מה לעכל כשאוֹלי פה," הוא העיר והסתכל עליי מעל קצה הבקבוק שלו. "חכי שהוא יתחיל לדבר על הרעיון שיש לו לגלגיליות לצבים."

צחקתי, נרגעת טיפה. ברנדון חתיך, אבל הוא גם בחור נחמד. אפשר למקם אותו באמצע הסקאלה, בין קאם לג׳ייס. ״אני אפילו לא יכולה לדמיין צב מחליק על גלגיליות.״

"או שאוֹלי מטורף לחלוטין, או שהוא פשוט גאון." ברנדון שינה תנוחה על הספה. "עוד אין החלטה סופית בנושא."

"אני חושבת שהוא גאון." התבוננתי באוֹלי מרים את הצב וניגש להחזיר את היצור הקטן והירוק לבית הגידול המפואר שלו. "לפי מה שבריט אומרת, הוא מצטיין בכל הקורסים שלו. רפואה זה לא תחום קל."

"כן, אבל רוב האנשים החכמים מטורפים." הוא חייך ואני צחקתי לעצמי. "נו, הקרב לחיים ולמוות על מקום בקורסים לסמסטר הבא הסתיים?"

הנהנתי, חייכתי שוב ונשענתי לאחור. נשאר לי עוד סמסטר וחצי עד סיום הלימודים, ולמצוא מקום פנוי בקורסים שחסרים לי להשלמת התואר בסיעוד היה כמו היאבקות עם הענק הירוק. כל מי שהכיר את שמי, או היה בטווח שמיעה, ידע שלאורך תקופה ארוכה שהרגישה כמו נצח, נאבקתי להתאים את הקורסים ללוח הזמנים שלי. היינו כבר בשבוע שלפני סוף הסמסטר, וכמעט חודש מאז שהסתיים הייעוץ האקדמי לסמסטר הבא.

"כן, סוף־סוף. נאלצתי בערך לתרום כליה כדי לתפוס מקום בקורסים, אבל השגתי כל מה שהייתי צריכה. נשאר לי רק להיפגש עם מישהו מהסיוע הכלכלי ביום שני."

הגבות שלו התכווצו. "הכול בסדר?"

"נראה לי." לא יכולתי לחשוב על סיבה שלא. "יש לך תוכניות לקיץ?"

כתף רחבה התרוממה. "לא ממש חשבתי על זה, כי אני לוקח קורסים בקיץ."

"נשמע כיף."

הוא נחר בלגלוג.

התחלתי להגיד משהו אחר שהיה דבילי וממש לא חכם כי הלך לי די טוב בשיחת האחד־על־אחד הזו עם ברנדון, אך שכחתי מה רציתי לומר כשנשמעה דפיקה בדלת. מבטי עקב אחרי אוֹלי. הוא פתח את הדלת כאילו התגורר פה.

"מה קורה, אישה יפה?" הוא אמר ואני הזדקפתי ואצבעותיי לפתו בכוח את בקבוק הבירה.

ברונטית יפה ונמוכה נכנסה לדירה, ובידה שקית אדומה מ׳שיטס׳. היא חייכה לאוֹלי ונופפה לבריט.

לא ידעתי איך קוראים לה.

למען האמת, לא התעניינתי. בשני הסמסטרים שבהם הכרתי את ברנדון, לא השקעתי מאמץ להכיר אף אחת מהבנות שהוא ׳הסתובב׳ איתן. היו הרבה מהן, והן אף פעם לא נשארו לאורך זמן.

אך הבחורה הזו - עם שערה החום הקצר וגוף הבלרינה שלה - הייתה שונה. היה להם שיעור משותף הסמסטר והם החלו לבלות זה עם זה בחודש מרץ. אבל זו הפעם הראשונה שראיתי אותה מחוץ לקמפוס.

האמת היא, שמעולם לא ממש פגשתי אותה. מעולם לא פגשתי אף אחת מה׳נוסעות המתמידות׳ שלו, רק ראיתי אותן בלימודים ולפעמים במסיבות, אך ברנדון לא היה חלק מסצנת המסיבות מאז... האמת, חודש מרץ.

"הינה היא." עיניו הירוקות נדלקו.

שיט.

לקח לי זמן לקלוט.

נשמתי מהאף וחייכתי כשהיא פסעה סביב הזוגות עד לברנדון שקם מהספה ופרש את זרועותיו. היא נכנסה ישר לתוך חיבוקו, התיישבה על ברכיו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. השקית מ׳שיטס׳ פגעה בגבו ופיה התביית כמו טיל על פיו של ברנדון, ולא יכולתי להאשים אותה על כך.

הם התנשקו.

נשיקה גדולה, עמוקה ורטובה - נשיקה אמיתית. לא נשיקת ׳אנחנו לומדים להכיר זה את זה׳, או ׳אנחנו סתם מזדיינים׳, אלא נשיקה מסוג ׳כבר החלפנו הרבה מאוד נוזלים בינינו׳.

שאלוהים יעזור לי. צפיתי בהם מתנשקים כאילו ניסו לאכול את הפרצופים זה של זה עד לרגע שבו קלטתי שהגזמתי בנעיצת המבטים לגמרי. הכרחתי את עצמי להסיט את עיניי ומבטי נתקל במבטה של תרזה.

אהדה השתקפה בפניה היפות כשהיא הסתובבה בין זרועותיו של ג'ייס כי היא ידעה... אוי אלוהים, היא ידעה שאני דלוקה על ברנדון.

"הבאתי לך בייגל גבינה," הכריזה הבחורה כשהם התרחקו לרגע כדי לשאוף אוויר.

ברנדון אהב בייגל ממולא גבינה כמו שאני אהבתי בראוניס שוקולד.

"היא הביאה לך בייגל?" אוֹלי הרים גבה. "גבר, דחוף שים לה טבעת על האצבע."

בריט גלגלה עיניים וכרכה את זרועותיה סביב מותניו של אוֹלי. "לא צריך הרבה כדי להרשים אותך."

אוֹלי הסתובב אליה והרכין את ראשו לעברה. "את יודעת מה צריך כדי להרשים אותי, בייבי."

חיכיתי שברנדון יזנק מהכיסא ויימלט בצרחות מהחדר רק מעצם המחשבה להתחתן עם בחורה שהוא הכיר לפני חודשיים. אבל מכיוון שלא זכיתי לנוף המרהיב של הישבן שלו רץ לכיוון הדלת, הפניתי אליו את מבטי אף שידעתי שאני לא אמורה. אני כנראה מזוכיסטית.

ברנדון בהה בבחורה וחייך בדרך שחשפה ש... הוא מאושר.

החנקתי אנחה.

ואז הוא הסתכל עליי, ולפני שהספקתי להתחרפן מהעובדה שהוא תפס אותי בוהה בו כמו איזו סוטה, חיוכו התרחב. "לא הספקת להכיר את טטיאנה עדיין."

לעזאזל. לא רציתי לדעת מה שמה, אבל טטיאנה היה שם מגניב כל־כך.

טטיאנה הנידה בראשה כשהפנתה את עיניה החומות אליי. "לא, לא הכרנו עדיין."

"זו ידידה שלי, קאלה פריץ," הוא אמר וליטף את גבה. "היינו יחד בשיעור מוזיקה בסמסטר שעבר."

וזו מי שהייתי - קאלה פריץ, תמיד ולנצח נצחים הידידה של ׳מועדון החתיכים׳. לא יותר. לא פחות.

מצמצתי את פרץ הדמעות הטיפשי והפתאומי שעלה בעיני ונופפתי בידי לטטיאנה. "נעים להכיר אותך."

לא שיקרתי. לא באמת.

***

ביום שני, יצאתי מהמעונות מוקדם כדי להגיע ל׳אייקנברי הול׳ שנמצא במורד גבעה ענקית ששרירי הישבן שלי פחות אהבו. חודש מאי רק החל, אך הטמפרטורות כבר הגיעו לעשרים ושבע מעלות, וגם בשיער אסוף לקוקו יכולתי להרגיש שכבת לחות מכסה את גופי ומשחילה את אצבעותיה המטרידות לשערי.

בקרוב, ועוד לפני שיסתיימו מבחני סוף הסמסטר שלי היום, איראה כמו כדור מקורזל.

חתכתי דרך השביל הצדדי מחוץ ל׳אייקנברי׳ ונרתעתי כשפתחתי את הדלת. נאלצתי להתכופף לפני שרשת ענקית של קורי עכביש תיתפס בשערי מהגגון הקטן שמעל הדלת.

הבניין היה ממוזג וקריר. הרמתי את משקפי השמש על ראשי וצעדתי במסדרון לכיוון משרדי הסיוע הכספי. מסרתי את שמי, והאישה בגיל העמידה שנראתה מותשת, סימנה לי לשבת.

חיכיתי חמש דקות עד שאישה מבוגרת יותר, גבוהה ורזה עם שיער כסוף בתספורת אופנתית יצאה וקראה בשמי. לא נכנסנו לאחד התאים שבהם עבדו יועצי הסיוע. במקום, היא הובילה אותי חזרה לאחד המשרדים הסגורים בקצה המסדרון.

היא סגרה את הדלת מאחורינו וניגשה לשבת מאחורי שולחן העבודה שלה. "שבי בבקשה, גברת פריץ."

בטני התכווצה בזמן שהתיישבתי.

מעולם לא קרה לי דבר כזה עד היום. בדרך כלל, כשקראו לי לגשת למשרד זה היה בשל מידע חסר בתיק שלי או מסמך שהייתי צריכה לחתום עליו. לא הגיוני שזה כזה סיפור. השתמשתי בסיוע הכספי להוצאות מחייה שלא הצלחתי לכסות מעבודת המלצרות העלובה שלי, שבתחילת הסמסטר גם נאלצתי להתפטר ממנה כדי להתמקד בלימודים.

לימודי סיעוד לא היו בדיחה.

התכופפתי לאט והנחתי את התיק על הרצפה ליד הרגליים ואז סקרתי את שולחנה. השם איליין בות' הופיע על לוחית השם שלה, אז כנראה זו מי שישבתי מולה, אלא אם כן היא העמידה פנים שהיא מישהי אחרת. שולחנה היה מכוסה בהרבה תמונות. תמונות משפחתיות - תמונות בשחור־לבן, צבעוניות, תמונות מינקות וכל הדרך עד הגיל שלי, ואולי גם מגיל מבוגר יותר.

הפניתי את מבטי במהירות כשהרגשתי דקירה ישנה בחזה. "אז... מה קורה?"

הגברת בות' שילבה את ידיה מעל התיקייה. "קיבלנו הודעה בשבוע שעבר שהתשלום עבור הסמסטר הבא שלך לא התקבל."

מצמצתי פעם, פעמיים. "מה?"

"הצ'ק נדחה," היא הסבירה והרימה את מבטה מהתיקייה. מבטה סקר את פניי במהירות ואז התמקד בעיניי. "בשל היעדר כיסוי."

זאת טעות. אין סיכוי שהצ'ק חזר. הוא יצא מתוכנית חיסכון שהשתמשתי בה אך ורק לשכר לימוד, מחשבון נפרד שבו הופקד כל הכסף עבור הלימודים שלי. "אני בטוחה שקרתה תקלה. אמור להיות שם מספיק כסף לסמסטר וחצי הבאים."

אמור היה להיות באותו חשבון גם מספיק כסף למצבי חירום וגם כדי לכלכל אותי בחודשים אחרי סיום הלימודים, בזמן שאחפש עבודה ואחליט איפה אני רוצה לגור ואם אישאר פה או...

"בדקנו מול הבנק, קאלה." היא לא אמרה את שם המשפחה שלי ואיכשהו זה הרגיש גרוע יותר. "לפעמים יש בעיות עם צ'קים בגלל הסכום או שגיאה בהקלדת מספר החשבון, אבל הבנק אישר שאין מספיק כסף בחשבון."

לא יכולתי להאמין לזה. "כמה כסף הם אמרו שיש בחשבון?"

היא הנידה בראשה. "זה מידע אישי שאין לנו גישה אליו, אז תצטרכי לדבר עם הבנק. החדשות הטובות הן שתמיד שילמת מראש את שכר הלימוד שלך וזה אומר שיש לנו זמן לפתור את זה. נפתור את זה, קאלה." היא הפסיקה לדבר ופתחה את התיקייה שלי בזמן שבהיתי בה קפואה במקומי כמו נציב קרח. "את כבר רשומה במערכת לסיוע כספי, אז מה שנוכל לעשות זה להתאים את הדרישות לסמסטר הבא ולוודא שכל התשלומים עבור השיעורים שלך משולמים..."

ליבי נפל לתחתונים ובטני צנחה לרצפה כשהיא המשיכה לדבר על הגדלת סכומי הלוואות, על הגשת בקשה למענק ועל שורה ארוכה של מלגות.

ברגע זה, כל הדברים האלה לא הזיזו לי בכלל.

לא יכול להיות שזה קורה.

אין סיכוי שלא היה מספיק כסף בחשבון הזה. הייתי קפדנית מאוד בכל הקשור לחשבון שבו השתמשתי כדי לשלם חשבונות או צרכים אחרים. מעולם לא השתמשתי בחשבון הזה, אלא כדי לשלם את שכר הלימוד. אפילו לא הפעלתי את כרטיס האשראי שהיה מקושר לחשבון.

צפיתי בגברת בות' מוציאה טופס אחר טופס מהמדפים ליד שולחנה ועורמת אותם בצורה מסודרת ורגועה כאילו החיים שלי לא נעצרו בחריקת בלמים. ואז קלטתי.

הדם קפא בעורקיי כשניסיתי להכניס חמצן לריאות, אך האוויר נתקע בגרוני. קיימת אפשרות שזאת לא טעות ענקית של הבנק והקולג'. יש סיכוי שזה באמת קורה.

אוי, אלוהים.

היה אדם אחד חוץ ממני עם גישה לאותו חשבון - אדם שהיה מת מבחינתי - אבל לא יכולתי להאמין שהיא תעשה דבר כזה. אין סיכוי.

שאר הפגישה עם הגברת בות' הייתה מעורפלת. בלי להביע כל רגש, לקחתי ממנה את בקשות הסיוע לסטודנטים ויצאתי עמוסה בטפסים מהמשרדים הקרירים החוצה, לבוקר שטוף שמש בתחילת חודש מאי.

היה לי קצת זמן לפני המבחן שלי. מצאתי את הספסל הקרוב ביותר, התיישבתי ודחפתי את המסמכים לתיק. הוצאתי את הנייד באצבעות רועדות, חיפשתי את מספר הטלפון של הבנק בעיר מגוריי וחייגתי.

חמש דקות לאחר מכן, ישבתי על הספסל בלי לראות דבר מעבר לצל של משקפי השמש שלי ולא הרגשתי כלום. חוסר התחושה והריקנות עמוק בתוכי היו הגיוניים. ידעתי שהם יהפכו לזעם רצחני, כלבתי ומטורף תוך זמן קצר, ולא יכולתי להרשות לעצמי את זה. הייתי חייבת להישאר רגועה. לשלוט ברגשות שלי כי...

כל הכסף שלי נעלם.

וידעתי - כל תא בגופי ידע - שזו רק ההתחלה, רק קצה הקרחון.