אחת למיליון

פרולוג

קארין

אני נושכת את לשוני ומכריחה את עצמי לבהות באצבעותיי הלבנות מאחיזתי החזקה בדפנות השולחן, במקום בעיניו של השופט הארור.

איך הוא מעז?

דמעות ממלאות את עיניי ואני נלחמת בהן. לא אבכה, לא אתן להם את העונג.

"סיימנו כאן," עורכת הדין אומרת בעדינות. "בינתיים."

"זה לא יכול לקרות," אני ממלמלת בחוסר אמון.

"ידענו שזאת תהיה תוצאת המשפט. השופט אמר את דבריו."

אני מרימה את ראשי ומתבוננת בה באכזבה. "אם אני רוצה להמשיך להיות חלק מחייו של ליאֵם, איאלץ לעבור לגור בעיר הקטנה והמסריחה הזאת."

"נכון, אבל אל תשכחי פרט חשוב." היא מתקרבת אליי כדי שהצד השני לא ישמע אותה. "הוא לא אב השנה ולא דמות חינוכית, ואת יכולה להילחם בו אם תבחרי לעשות את זה. הכול תלוי בך. ברגע שתחליטי לנהל מלחמה נחזור לבית המשפט, ואף שופט לא יעצור בעדך. לפני שתשימי לב כבר תהיי על המטוס בדרך לישראל עם הבן שלך."

״לא אעשה זאת, הוא האבא של הבן שלי.״

״הוא לא התחשב בך ולא מגיע לו שתמשיכי להתחשב בו,״ היא משיבה בקשיחות. "הוא יוצא," היא מעירה, מסתכלת מאחורי כתפי. "ליאם בחוץ ובטח תרצי להיות זאת שתספר לו את החדשות."

אני מהנהנת ויוצאת מהאולם. נוֹאַה נראה מאושר מהחלטת השופט. ולמה שלא יהיה? הוא קיבל את מה שרצה, משמורת משותפת.

"ליאם!" הוא קורא. הבן שלי מזנק מהכיסא ורץ לעברו. הוא רוכן ומחבק אותו.

"אנחנו צריכים ללכת." אני נעצרת לידם ונמנעת מקשר עין עם נואה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעשות סצנה ליד ליאם. הוא לא צריך לראות אותנו רבים. המעמד הזה מבלבל מספיק עבורו.

"מתי אראה אותך?" ליאם שואל את נואה. ליבי נצבט.

"בקרוב מאוד," הוא מבטיח.

"באמת?" ליאם שואל בתקווה וזה מעורר בי כעס בלתי נשלט. לא משנה כמה פעמים נואה אכזב אותו בחודשים האחרונים, הוא ממשיך להעריץ אותו ולרצות בחברתו.

"ליאם, הגיע הזמן ללכת הביתה, תיפרד מאבא שלך."

"רגע, מה השופט אמר?" הוא בוחן את שנינו.

נואה צועד לעבר כיסאות ההמתנה ומתיישב על אחד מהם. ליאם מתיישב לצדו ואני כורעת ברך מול הבן שלי, מתבוננת בעיניו המבולבלות.

"אתם תעברו לגור איתי בחווה," נואה אומר אחרי רגע ארוך, נראה כאילו הוא מתקשה להאמין בזה בעצמו.

"מה? לא," ליאם מוחה.

"תראה, אני יודע שהחברים שלך נמצאים כאן, בפלורידה, אבל חשוב לי שתגור קרוב אליי ושתכיר את הבית שלי."

"אנחנו צוות, וכל עוד נהיה יחד הכול יהיה בסדר," אני מחזקת את ליאם. "לעולם לא אשאיר אותך לבד ולא משנה איפה נגור, נסתדר."

"את לא כועסת?" הוא מביט בי. "רצית לחזור לגור בישראל, ועכשיו..."

"התוכניות השתנו," אני ממהרת להרגיע אותו. "זוכר שסיפרתי לך על המעבר לארצות הברית וכמה קשה היה לי בהתחלה?"

"היה לך הכי חשוב להיות מוקפת באנשים שאת אוהבת, זה העניק לך כוח."

"בדיוק. כל מה שאתה צריך זה לאפשר לי לעטוף אותך ואעניק לך את הכוח שאתה צריך כדי להתמודד עם המעבר ועם מה שמצפה לנו. זאת תהיה חוויה. אף פעם לא הייתי בחווה, ואתה יודע מה אני חושבת על בעלי חיים." אני מחייכת בכוח וליאם צוחק.

"אימא מפחדת מחיות. בעיקר מג'וקים. יש שם ג'וקים?" הוא שואל את אבא שלו.

"נדאג להעלים אותם לפני שאימא שלך תגיע," הוא מתחייב. לרגע קל עיניו הכחולות פוגשות בעיניי ומרעידות משהו עמוק בתוכי. "תזכור את המילה שלי, אתה תאהב את החווה."

"והצלמים יבואו איתנו?" ליאם שואל בתמימות, מזכיר לי את העינוי שעברתי בחודשים האחרונים באשמת הגבר הזה. "הם כבר יודעים שאני הבן שלך."

"אתה מבין למה לא רציתי שיגלו מי אתה? בטח לא קל בשבילך להיתקל בהם בכל מקום."

"הם כותבים עליי ועל אימא בכל העיתונים, והם משקרים." הוא משפיל את מבטו, משחק באצבעותיו. "לא אכפת לי שהם מצלמים אותי, אבל אני לא רוצה שהם יגידו על אימא דברים לא יפים."

ליבי מתמלא ואני ממהרת לחבק את הגיבור שלי, מנשקת את צווארו שוב ושוב. "חיים של אימא שלך," אני אומרת בעברית ובהרבה אהבה. "אתה לא צריך לדאוג משום דבר שהם כותבים," אני חוזרת לאנגלית. "הם לא מכירים אותנו ולא אכפת לי מה אנשים אומרים או חושבים."

"בקרוב הם יפסיקו להתעסק בנו," נואה מבטיח. "אתה רוצה לקנות שתייה מהמכונה?" הוא מצביע על מכונת המשקאות העומדת בסוף המסדרון וליאם נעמד. נואה שולף את הארנק מהכיס ונותן לו כמה מטבעות. "תקנה גם לאימא."

"לא, תודה," אני עונה בלי להסתכל עליו ונעמדת. ליאם רץ למכונת השתייה ומשאיר אותנו לבד.

"אתם צריכים אבטחה?"

"אם הייתי מרגישה בסכנה, הייתי דואגת לזה בעצמי." המרירות מתפרצת מתוכי. "אתה יכול להפסיק להעמיד פנים שאכפת לך."

"אכפת לי," הוא עונה בנחישות.

"להזכירך, חשפת אותנו בפני כולם," אני מאשימה.

"תצטרכי ללמוד לסבול אותי בשביל ליאם."

"אני מקווה לטובתך שלא תאכזב אותו שוב כי אהיה מסוגלת לכול," אני מאיימת ומפנה לו את גבי, פוסעת בלב כבד אל אחותי. "אני שונאת אותו, אני שונאת אותו, אני שונאת אותו," אני ממלמלת שוב ושוב.

היא עוטפת אותי בזרועותיה ולוחשת, "תהיי חזקה, את חייבת, בשביל ליאם."

"את בסדר, אימא?" ליאם נעצר לידנו.

"כן, אני בסדר." אני ממהרת למתוח חיוך על פניי. "נלך? אנחנו צריכים להתחיל לארוז."

"את עצובה, נכון?"

"אני עצובה," אני מודה. מיותר לשקר לו. הוא תפס אותי בוכה בלי סוף בימים האחרונים. "לראשונה בחיי אהיה רחוקה מהמשפחה שלי, אבל יש לי אותך, ואתה תעזור לי להתגבר על העצבות, נכון?"

"תהיי בטוחה בזה," הוא מתחייב. אני מנשקת אותו באהבה ואנחנו מתחילים לצעוד לכיוון היציאה. ליאם מוביל את הדרך, מתרחק ממני ומאחותי.

"זה לא הוגן," אני מסננת בעברית.

"ידענו שזאת תהיה התוצאה. את לא יכולה להרחיק את ליאם מנואה, הגיע הזמן שתקבלי את העובדה שיש לו את אותן הזכויות שיש לך.״

״יש לו את אותן הזכויות, אבל לא את אותן החובות?״ אני שואלת בזעם. נמאס לי לשמוע על כך שהוא האבא של ליאם. "לא אשאר שם, אמצא דרך לחזור הביתה עם ליאם," אני מתחייבת, בעיקר לעצמי. החיים לא הוגנים, הם אף פעם לא היו, אבל הם לא יכניעו אותי. נואה סקוט ימשיך להיות חלק מחיינו, אך מרחוק.