אטלנטה בלהבות

פרק 1 שדה-התעופה פשוואר, פקיסטן

גלגלי האיירבוס 3-100A של Emirates, חברת התעופה הלאומית של איחוד האמירויות, החליקו ברכוּת על מסלול האספלט של נמל-התעופה בפֶּשָוָואר, בירת המחוז הצפון-מערבי של בפקיסטן. לוטפי בן-ג'לאל, גבר שחום-עור, יפה תואר, חטוב, שיערו השחור והשופע משוך לאחור, ירד בדילוגים מהירים במדרגות המטוס, והשתהה להתבונן סביבו.

השעה הייתה עשר בבוקר, אך השמש כבר היכתה ללא רחם, מבשרת על עוד יום שובר שיאי לחות. האוויר היה ספוג ריח חריף של דלק סילוני.

הפקיד חמור-הסבר בדלפק ביקורת הדרכונים דיקלם את המידע:

"לוטפי בן-ג'לאל, תאריך לידה: 3 ביוני 1986 כתובת מגורים: דוחא, קטאר".

בן-ג'לאל הינהן בראשו לאישור.

"מטרת ביקורך בפשוואר, מר בן-ג'לאל?"

"עסקים."

"כמה זמן אתה מתכוון לשהות בפקיסטן?"

"ימים ספורים. פחות משבוע".

נראה שהתשובות הניחו את דעתו של הפקיד. "ברוך בואך לפקיסטן, מר בן-ג'לאל. מאחל לך שהות נעימה", אמר והושיט לו את הדרכון החתום.

ביציאה מהטרמינל חנה טנדר טויוטה חבוט, דפנותיו מקושטות בשלל מדבקות. לוטפי זיהה ללא קושי את בעל הרכב, סלאח אל-סומאלי, גבר בשנות השישים לחייו, שהשיבה זרקה בזקנו. לבוש היה בגלאבייה, טורבן על ראשו.

"מָרחָבָּא, יא לוטפי", קידם אותו איש-הקשר בחיבוק חם. "כִּיף חָלָאכ?"

"חָמדולִילָה, שלומי טוב. ואתה, סלאח?"

"כל זמן שהאמריקאים מאמינים שאני לא בחיים, אני מרגיש מצוין", ציחקק.

הוא הזמין את אורחו להתרווח במושב האחורי של הטנדר, ובתוך דקות ספורות כבר השתלבו בזרם התנועה של מרכז העיר. ערב-רב של אוטובוסים מיושנים, משאיות, מוניות, עגלות רתומות לסוסים והרבה אופניים ואופנועים. את תמונת-הנוף של עיר המתעוררת לעוד יום של עמל השלימו הולכי-רגל לבושים בשרוואל המסורתי, נשים עוטות בּוּרְקָה וחיילים של צבא פקיסטן במדים כחולים, חמושים בקלצ'ניקובים ובמבטים חשדניים.

סלאח תימרן במיומנות בין עשרות כלי-הרכב, מרוכז בכביש שלפניו.

"תגיד, סלאח, יודע למה המפקד ביקש לפגוש אותי בדחיפות?" לוטפי שבר את השתיקה.

"וואלה, אין לי מושג".

"בכל זאת..."

"אם הייתי יודע, לא הייתי מספר לך?"

על המושב שלידו, לצד הקלצ'ניקוב, נחה שקית נייר חומה. אל-סומאלי שלף מתוכה נאן. "קח, תאכל משהו. יש לנו עוד דרך ארוכה"

"לא, תודה. אני לא רעב. הדיילות של אָל-אִימָארָאת פינקו אותי לכל אורך הטיסה מקטאר".

ככל שהצפינו, תנועת הרכבים הפכה יותר ויותר דלילה. כשהחלו לטפס בכביש העקלקל אל מעבר חָ'ייבָּר, הבחין לוטפי כי מארחו נעשה דרוך ועצבני.

"כל רכב שנע על הכביש המתפתל הזה, הוא כמו ברווז במטווח למל"טים של האמריקאים", לחש אל-סומאלי מתחת לשפמו. "בכל פעם שאני נוסע בדרך הזו, אני מתפלל לאללה שהאמריקאים שוב יחטיאו".

"תירגע", חייך לוטפי. "אף אחד לא יחשוד שבטנדר המקושקש הזה יושב אחד מבכירי אל-קאעדה".

"שניים מבכירי אל-קאעדה!" תיקן אותו סלאח ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

"בשבוע שעבר חטף טנדר דומה לזה פגיעה ישירה של טיל כתף, ששלח חמישה מטובי לוחמינו לגן-עדן, אללה ירחמם!" אמר והוסיף באותה נשימה: "אני אהיה יותר רגוע כשנגיע לבונקר שלנו בוואזיריסטן".

קילומטרים ספורים לפני הכניסה למעבר ח'ייבר, סטה לפתע אל-סומאלי מהדרך הראשית אל עבר שביל הררי צר. עין אחת הייתה על הנתיב, עין שנייה הציצה במראה, לוודא ששום רכב חשוד אינו עוקב אחריהם.

"אלפי חיילים פקיסטנים מוצבים באזור", הסביר. "הממשלה שמה לעצמה מטרה לחסל אותנו ואת שאר אחינו הגיבורים, עוד לפני החורף הקרב".

הם חלפו על פני חבורה של רועי צאן, שסקרו במבטים חשדניים את הרכב ונוסעיו. אל-סומאלי בירך אותם לשלום בניד ראש.

"אתה מכיר אותם?" שאל לוטפי.

"לוחמים שברחו מחזיתות הלחימה באפגניסטן ובפקיסטן. הם הקימו מיליציות הפועלות באזור. אנחנו משתפים איתם פעולה... לוחמים מצוינים".

שתי משאיות צבאיות רוסית מתוצרת מפעלי אורָל, חסמו חלק מנתיב הנסיעה. כחצי תריסר חיילים חמושים בתת-מקלעים, בחנו את הרכבים המטפסים במעלה השביל. אל-סומאלי חלף על פניהם בנסיעה איטית, ונופף לעברם לשלום. אחד מהם סימן לו להמשיך.

כביש העפר העמיק והתפתל לתוך הגיא. ואז, באחד העיקולים, ציפתה להם הפתעה: מחסום מאולתר שבחזיתו עמדו ארבעה חיילים, נשקם דרוך. אל-סומאלי בלם בחוזקה והעביר את ידית ההילוכים הידנית לראשון. לועי הקלצ'ניקובים שלהם היו מכוונים לעברם, בהמתנה לפקודה לפתוח באש.

"תחזיק חזק!" סינן לעברו של לוטפי, סחט את דוושת הדלק עד תום והזניק את הטנדר קדימה. החיילים קפצו לצדדים והחלו יורים לעבר הרכב החולף על פניהם בשעטה, מנפץ את המחסום ללא מאמץ.

כשהחל לטפס בשביל התלול, הגיח מהכיוון הנגדי טנדר איסוזו לבן וחסם את הדרך. מאחורי תא הנהג עמדו שני חיילים עם תת-מקלעים ופתחו לעברם באש.

אל-סומאלי בלם את הרכב בפראות. לוטפי רכן קדימה, חטף את הקלצ'ניקוב שנח של המושב הקדמי, שירבב את פלג גופו העליון אל מחוץ לחלון הטנדר, והשיב אש. הקליעים פגעו בנהג האיסוזו, שאיבד שליטה על הרכב ובתוך שניות הידרדר לתהום על יושביו.

אבל המתקפה עדיין לא הסתיימה. כתריסר חיילים פקיסטנים גלשו מפסגת ההר, והסתערו לעברם בקריאות קרב ובברד של קליעים. "תפוס מחסה!" היו המילים האחרונות של סלאח לפני שאחד הקליעים חורר את מצחו.

כשהג'יפ נעצר קפץ לוטפי החוצה, תפש מחסה מאחורי סלע והחל יורה כמטורף לעבר החיילים עד שהמחסנית התרוקנה. החיילים סגרו עליו במהירות, הוא החל להפנים שהסיכוי שלו לשרוד שואף לאפס. ברגע שנראה שקיצו קרב, ניתכה מכת אש עזה לעבר החיילים מעברו האחר של הנקיק. היו אלו לוחמי המיליציות, אותם רועי-צאן תמימים למראה שהוא ואל-סומאלי חלפו על פניהם שעה קלה קודם לכן. החיילים המופתעים נאלצו לתפוס מחסה, אבל הכוח שתקף אותם היה בעדיפות מספרית מובהקת.

דקות ארוכות ושקט ירד על המקום.

לוטפי קם ממקומו, ניגש אל אחד הלוחמים, ילד כבן עשר חמוש בקלצ'ניקוב. "תן לי את הרובה!" פקד עליו, עבר מחייל לחייל וביצע וידוא הריגה. "אל-קאעדה לא לוקח שבויים" קרץ לילד.

צעיר מדובלל זקן כבן עשרים, לבוש מעיל-צמר מרופט, פנה ללוטפי ואמר קצרות: "מחכים לך במפקדה".

הוא סימן בידו לשני לוחמים, ואלה מיהרו להניח את גופתו של אל-סומאלי על המושב האחורי של הרכב. הצעיר המזוקן תפש את מקומו ליד ההגה והתניע. לוטפי החזיר את הקלצ'ניקוב לילד שהביט בו בהערצה, וטיפס למושב שליד הנהג.

רוח צפונית קרה שטפה את מורדות ההרים, מטאטאת את כל הנקרה בדרכה.

לוטפי הסב מבטו לאחור, אל גופת אל-סומאלי השרועה במושב האחורי, ואל דמותו המתרחקת של הילד עם הקלצ'ניקוב העומד על הכביש פניו חתומים.

1 לחם מזרחי. מעין פיתה גדולה ושטוחה.

2 מעבר הגבול העיקרי בין פקיסטן ואפגניסטן, נתיב הברחת סמים ואמצעי לחימה, חביב ביותר על לוחמי המיליציות האיסלאמיות.

3 אל־קאעדה: ארגון טרור אסלאמי סוני, שהוקם על ידי פעיל הטרור הפלסטיני עבדאללה עזאם ב־1988, ופעל בהנהגתו ובמימונו של הארכי-טרוריסט הסעודי אוסאמה בן לאדן, מ-1989 עד חיסולו במבצע חנית נפטון ב-2011. הארגון ביצע פיגועי טרור רבי היקף שהביאו למותם ולפציעתם של אלפי בני אדם בעולם ובעיקר בארצות הברית, ובראשם פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים. מיוני 2011 עומד בראשו פעיל הטרור המצרי איימן א-זוואהירי.