איזבלה

גרודנו, ביילורוסיה 1869

 

״אלוהים אדירים, מדוע אתה מעניש אותי שוב, מה עוול עוללתי? אדם מאמין אני, האם זה מגיע לנו?". הגבר הצעיר שמט את גופו ונחת על ברכיו כשהוא חופן את פניו בידיו ואנחות כבדות בוקעות ממעמקי גרונו ומתערבבות בקולות הבכי של שתי הנשים, שהיו רכונות מעל גופה של אישה צעירה, שהייתה שרועה על מיטה מעולפת למחצה כשכריות תומכות ברגליה המורמות, עיניה עצומות ופיה פעור בצעקה אילמת. אחת הנשים ניגבה מעת לעת את פניה במגבת רטובה והאחרת נפנפה בעיתון בתנועות מהירות כדי להשיב לה את רוחה.

במרכז החדר עמדה עריסת עץ מכוסה בשמיכת צמר עבה שחשפה את ראשו של ילד קטן כבן שלוש, מעוטר בתלתלים זהובים, גוון פניו חיוור ועיניו עצומות.

לדוקטור סוחודולסקי שהובהל מביתו, לא נותר אלא לקבוע שהילד אכן מת. היה זה הילד הרביעי מבין שמונת ילדיו של אברהם שלום מאשתו מאשה.

״איזה אסון, היש אלוהים שרואה את זה?״, מלמל הדוקטור כאילו לעצמו בכוונה שהנוכחים יקבלו את השתתפותו בכאבם. לפני שמיהר לצאת את הבית, קינח את אפו במטפחת גדולה ששלף מכיס מכנסיו, ״עדיף שתשרפו את בגדיו ו... גם את השמיכה״, אמר. 

זמן מה לאחר מכן, הופיעו בבית שני אברכים קברנים, עטפו את גופת הילד בסדין לבן והעמיסו אותה על עגלה רתומה לסוס שהמתינה ברחוב. 

באותו חורף כבד מנשוא של שנת 1869, שבו איבדה משפחת פרידברג ארבעה מילדיה, לא עמד למאשה ליבה והיא נפטרה בשנתה ימים ספורים לאחר ההלוויה האחרונה.

בבית נשארו: שתי בנותיו - אדלה בת הארבע וברטה בת החמש, וכן אייזאק בן השבע ובנו בכורו בוריס בן האחת עשרה.

אברהם שלום לא נתן לצער לכרסם את ליבו, הוא חשב על ילדיו והיה עליו לדאוג לפרנסת המשפחה. מייד בתום השבעה הלביש את ארבעת ילדיו בבגדיהם היפים, ביקש מפרל, עובדת משק הבית, להתלוות אליו, וכך יצאו כולם לרחוב כשפרל אוחזת בזרועה את אדלה הקטנה, ברטה ואייזאק צעדו משני צדדיו של אביהם ובוריס הזדנב מאחור.

 

העיירה בה גרו הייתה מעורבת: הרוב היו יהודים והמעט נוצרים. היא הייתה ממוקמת בעמק צר וחבוי ליד נחל גורודניצ׳אנקה שנשפך לנהר הגדול ניימאן שחצה את העיר גרודנו, שהייתה במרחק הליכה ברגל מהעיירה. רוב הבתים היו בתי עץ חד קומתיים פשוטים למראה. היו גם בתים מושקעים של עשירי העיירה שרובם התרכזו ברובע הנוצרי שהשתרע מפסגת צלע ההר עד לשפת הנחל במורד.

 

באזור השפלה, בחלקו הדרומי של ההר, נפרש מדרון צר, בוצי וחבוי מקרני השמש. מי שעבר בדרך הצרה חייב היה לחצות את בית הקברות היהודי שמעברו השני היו מרוכזים בצפיפות רבה הבתים העלובים של היהודים. איש מלבד דרי המקום לא התקרב לאזור בשל ריחות הבאושים ומראות חלקי השלדים שהיו פזורים במרחב. מאז המבול הגדול שמוטט את אחת מצלעות ההר, החלו להתגלות בורות הקברים שהתרוקנו, ומעת לעת אספו הקברנים חלקי עצמות כדי לקברן מחדש בבור גדול שחפרו בתוך חצר בית הקברות.

 

את העיירה חצה רחוב ראשי אחד - רחוב הגנים, שלאורכו יצאו תושביה היהודים לטייל בשבת של שמש, כשהם עוטים את מיטב בגדיהם. העלמות - יפות כמכוערות, היו מאופרות עד לאחרון הפרטים, ענדו תכשיטים מתנצנצים וחבשו כובעים רחבי שוליים שהיו מקושטים בנוצות צבעוניות או בפרחי העונה. הם צעדו זוגות זוגות בתהלוכה מוזרה של נשים שלובות זרוע עם נשים וגברים עם גברים עד לקצהו האחד של הרחוב וחזרו כלעומת שבאו, הלוך ושוב, שוב והלוך עד שהיו בטוחים שנחשפו לעין כל. היו כאלה שהתגודדו והחליפו רכילויות כשהם מצחקקים ומביטים לצדדים כמסתירי סוד.  

אחדים ממכריו של אברהם שלום ניגשו אליו כדי להביע את השתתפותם בצערו, אך רבים חלפו על פניו כשהם שולחים מבטים חטופים וחומלים אותו ואת ילדיו. 

 

אברהם שלום היה מורה. מסוג המורים האינטלקטואלים שתלמידים אינם זוכים בדרך כלל להכיר. הוא לימד ארבע שפות שונות, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, ופילוסופיה. את התלמידים היהודים בניהם של העשירים, לימד אף תורה ועברית. רשימת התלמידים שנרשמו הייתה ארוכה מדיי מכדי שיוכל לרצות את כל המבקשים. לעיתים היה מלמד משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הליל ורק בשבת נח. החל מערב יום השישי לא קיבל יותר תלמידים עד ליום ראשון בבוקר, שהיה מוקדש ברובו לילדיו ולתלמידים יהודים עניים שלא יכלו לשלם.

כסף לא חסר לו, ולכן גר בשכנות לבתי העשירים, אך לא בבית מנקר עיניים כי אדם צנוע היה מטבעו.

את ילדיו לימד בכל זמן פנוי שהיה לו. בעיקר התחבבה עליו מאוד בתו ברטה שהייתה ילדה חריפת לשון ובעלת רצון עז ללמוד. בגיל שלוש כבר ידעה את האותיות הקיריליות ברוסית ואת הלטיניות בפולנית. היא סירבה בעקשנות ללמוד עברית, אך קשקשה ביידיש משפטים שלמים ששמעה פה ושם. בגיל חמש כבר הייתה מסוגלת לקרוא מאמרים קצרים בשפה הפולנית שהיה אביה כותב בשבילה.

 

פרל הייתה טובה לילדיו, היא טיפלה בהם מיום היוולדם. לאחר שבוריס, אייזאק, ברטה ואדלה התייתמו מאימם, היא הייתה להם כאם. מאשה שהייתה עסוקה בהריונותיה ובגידול ארבעת עולליה לא הקדישה זמן לפנק את ילדיה האחרים. פרל בישלה להם ארוחות חמות, ניקתה את הבית, כיבסה את המצעים והבגדים, סיפרה להם סיפורים לפני השינה ועשתה כל מלאכה אחרת שנדרשה. אברהם שלום התייחס אליה בחיבה רבה כאל בת המשפחה.

פרל קיוותה שלאחר מותה של אשתו יתפתח קשר רומנטי בינה לבין מעסיקה. היא אהבה את הילדים וגם את מעסיקה שהיה בן גילה. היא רצתה להיות לו לאישה, אך אברהם שלום, למרות שחיבב אותה מאד, לא ראה בה מועמדת ראויה בשל רמתה האינטלקטואלית הנמוכה. היא הייתה בורה מוחלטת בכל המתרחש בתבל ומעולם לא החזיקה ספר בידיה, למרות שלמדה לקרוא בשפה הפולנית.

לאחר שנוכחה לדעת שאין הוא מעונין בה הדחיקה את הרעיון מראשה לחלוטין, דבר שלא פגע ביחסים שבינו לבינה.

באחד הערבים, כחודש ימים לאחר פטירתה של מאשה פנתה אליו לפתע ואמרה: "אנחנו חייבים לדבר". 

״דברי, דברי, מה על ליבך?״, ענה לה מופתע כשליבו מנבא לו רעות.

"מלאו לי שלושים ואיני רואה עתיד לפניי, איני רוצה למות בתולה זקנה וערירית", השיבה כמעט בלחישה בעיניים מושפלות וכשמיתרי קולה רועדים.

״מבין אני את רצונך, אך האם את בשלה נפשית להקים משפחה משלך?", שאל.

"מוכנה גם מוכנה. אין יום שעובר עליי בלי לדמיין את עצמי חובקת תינוק משלי ומחכה לבעלי שישוב מעבודתו ואכין לו מטעמים. במשך כל השנים שעבדתי בביתך חסכתי לעצמי כסף רב למימון החתונה, ורחמי לא תהיה פורייה לעד״, ענתה לו בהתלהבות שניכרה היטב בפניה.

"אם זהו רצונך, אזמין את השדכנית כבר מחר", אמר לה והוסיף: "עליי לומר לך גם שכל הוצאות החתונה יהיו מכיסי, ואף אקיים את מסיבת החתונה שלך בביתי".

פרל עמדה מולו כשדמעות של אושר זולגות מעיניה, היא ניגבה אותן בגב כפות ידיה ומלמלה משפטים לא ברורים שיצאו מגרונה המוצף.

 

לא עברו ימים רבים והשדכנית הגיעה לביתו של אברהם שלום כשבפיה בשורה: לאישה מהעיירה שלה היה בן יחיד, שלוימה, בחור צעיר וחזק שירש מאביו העגלון סוס ועגלה והוא עסק במלאכת ההובלות, אך סוסו זקן ויהיה צורך להחליפו בחדש. פרל, שחסכה כל השנים, ראתה זאת כאות משמים - לה יש את הכסף בעבור הסוס והחתן יביא לה צאצאים ושמחה. הפגישה בין השניים לא ניבאה טובות, שניהם לא הביטו איש בפני רעותו, אך השדכניות אמרה שזה סימן לנפשות טהורות, ולכן השידוך יצלח. כשנשאלו שניהם הנידו בביישנות בראשם להן מוחלט.

כמה זקנות צדיקות הגיעו כדי להכין את ארוחת החתונה. אברהם שלום רכש מצרכים ויין וביום שנקבע נערכו החתונה בביתו והחופה בחצרו. איליה, אדלה וברטה היו עצובים, ברטה מיררה בבכי כי ידעה שלמחרת פרל כבר לא תלון בביתם.

לפני לכתה, חיבקה פרל את הילדים, בכתה איתם והבטיחה לבוא פעם או פעמיים בשבוע לבקרם.

ימים אחדים לאחר לכתה של פרל הגיעה גיטל לביתם. היא הייתה נערה כבת עשרים שגדלה מגיל רך בבית היתומים היהודי בגרודנו. בגיל ארבע עשרה הרתה מיחסיה המזדמנים עם נערי בית היתומים ותינוקה נלקח ממנה מיד בלידתו.

גיטל הייתה נערה נמוכת קומה. היא נראתה צעירה בהרבה מעשרים שנותיה, אך הייתה נמרצת וחרוצה ביותר, ידעה לאפות, לבשל, לסרוג ואף החלה לגדל ירקות מאחורי הבית. היא ניכשה את עשבי הפרא והשביחה את האדמה בשאריות מזון שטמנה בקרקע.

 

ביום בהיר אחד, כמה חודשים לאחר לכתה הגיעה פרל במפתיע לביתו של אברהם שלום כשפניה נפוחות מבכי.

"מה קרה פרל?", שאל כשהוא ממהר לעברה כדי לחבקה ולעודד את רוחה.

"אוי לי איזו בושה, איזו טעות חמורה עשיתי, מיהרתי להתחתן", פלטה פרל כשהיא בוכה בכי מתמשך וגובר.

גיטל מיהרה להגיש לה כוסית וישניאק חריף וממחטה לניגוב פניה.

״כל חסכונותיי התבזבזו, בעלי רכש סוס חדש שהיה חולה ומת. שכרנו בית קטן ורכשנו רהיטים, כל כספנו אזל, אין לבעלי עבודה ומרוב ייאושו חלה בדפרסיה, נכנס למיטה ואינו יוצא ממנה. אובדת עצות אני, איני יודעת למי לפנות ומה לעשות״, סיפרה. 

למרות שלאברהם שלום לא הייתה כל יד בהחלטותיה ובמעשיה של פרל, והוא אף מימן אותה בחתונתה, הרגיש צורך עז לעזור לה בצרתה כי פרל הייתה לו כבת משפחה והיא תמכה בו בשעותיו הקשות.

בימים שלאחר מכן, שכר לה בית באזור העלוב של שכונת היהודים בו דמי השכירות היו נמוכים בהרבה, העביר יחד עם שלוימה את הרהיטים ותכולת הבית, נתן בידה מעט כסף והעלה באזני פרל ובעלה רעיון כיצד להרוויח כסף למחייתם. לשוכני הבתים היפים במעלה ההר לא היו מים כי צינורות המים לא הובילו את המים במעלה ההר. הוא הציע ששלוימה יעלה בדליים את מי הנחל הטריים ויגבה תשלום נכבד בעבור השרות, ואכן כך עשה והם החלו להרוויח למחייתם.

בחורף הוא הכפיל את מחיר המים כי הנחל קפא והוא נאלץ לחצוב בור כדי לשאוב את המים ולחממם מעט לפני מכירתם.

בעלי הבתים חיבבו את שלוימה. הם נתנו לו גבינות וחלות לשבת, מעט מן החמין שהכינו, בגד שעבר זמנו, וכך לאט לאט החלו השניים לנהל משק בית ופרנסתם הייתה מספקת לתשלומים השונים.

השטן לא נם, ולמזלם הרע עשירי העיירה שגרו במעלה ההר התחילו להתלונן שהמים ששלוימה הביא להם העלו ריח רע. היהודים שגרו באזור מצחין ממילא לא התלוננו כי כנראה לא חשו בריחות האלה.

כשנקרא שלוימה לאחד הבתים, הוא הריח את מי החבית אליה נהג לשפוך את מי הדליים, שסחב במאמץ רב עד לראש ההר, ואכן הם הסריחו ולא מעט. מאחר שלא ידע מה לעשות החליט להתייעץ עם אברהם שלום, ולשם כך הגיע לביתו.

"כמה זמן עומדים המים בחבית?", שאל אותו אברהם שלום.

"איני יודע, אני תמיד מביא ומוסיף למים, ולא מחכה עד שיאזלו", ענה.

בערוב היום הלך אברהם שלום להתייעץ עם הדוקטור סוחודולסקי, ממנו למד שהמים חייבים להיות רתוחים אם משמשים הם לשתייה. את החבית חייבים לרוקן ולנקותה היטב ואת המים יש לשאוב מפתח בית המרחץ, שם שופע הנחל מן האדמה. הוא הסביר לאברהם שלום כי לפי תורת המדעים המתקדמת נמצא שמים עומדים נושאים מחלות מאחר שיתושים וזבובים נוהגים לרבוץ בתוכם, וכי הנחל מזדהם מהדגים, מהכובסות שמביאות את בגדיהם המלוכלכים לרחיצה ומשפכי העיירה שמגיעים עד לנחל ומתערבבים במימיו.

"יש היגיון רב בדבריך, הנה למדתי פרק במדיצינה", הודה אברהם שלום לדוקטור הנכבד ויצא לדרכו.

 

שלוימה עשה כדברו אחד לאחד, איכות המים השתפרה ויותר לא היו תלונות.

 

עברו הקיץ והסתיו והגיע החורף. החל לרדת שלג שהתערבב בגשם והפך לעיסה דביקה. שבילי ההליכה התמלאו בוץ והפכו קשים למעבר ברגל.

פרל, שבטנה תפחה מיום ליום נאלצה לשכב רוב שעות היום כשהיא שרועה על כריות במיטתה. היא כמעט שלא עסקה בעבודות הבית ונאלצה להיעזר באימה ובבעלה בעבודות השונות. היא לא יצאה מפתח ביתה כלל.

משהחלו לרדת מימיה וכאבים גוברים והולכים אחזוה מעת לעת, שוב רץ שלוימה בטרוף להזעיק את אברהם שלום לעזרה. הזעיקו את דוקטור סוחודולסקי לבית היולדת, אך הפעם הייתה בעיה: היה עליהם לדאוג שהדוקטור יגיע נקי בבגדיו המגוהצים ובנעלי העור המבריקות שלו בלי לטבוע בבוץ עד ברכיו. אברהם שלום פיקד על האופרציה כמפקד על מבצע צבאי - הוא תפס שניים משכניו של שלוימה, נתן ארבעה קופייקות בידי כל אחד מהם, וכשהגיע הדוקטור בכרכרתו נשאו אותו על כפיים עד פתח הבית. הם עטפו את נעליו בסמרטוטים נקיים שקרעו מסדין, והדוקטור פסע לתוך חדרה של היולדת.

לשמע צעקותיה של פרל ברח שלוימה לרחוב. נערים שהתקבצו מכל השכונה עטו על כל פתחי הבית כדי לחזות בחלקי גופה האינטימיים של פרל שנחשפו בזמן הלידה. אברהם שלום ניסה להניסם. בהתחלה הם נסוגו, אך מייד כשהסתובב חזרו כשהם דוחפים ומטפסים איש על גב רעהו כדי לתפוס זווית יותר נוחה לתצפית. לאחר ניסיונות כושלים לגרשם, ראה זאת כמלחמה אבודה והניח להם. הלידה עברה בשלום ונולדה לפרל בת שמייד עם לידתה העניקה לה את שמה של אשתו המנוחה של אברהם שלום – מאשה.

ורשה, פולין 1875

 

כשש שנים לאחר הטרגדיה שפקדה את משפחתו, החליט אברהם שלום שהגיע זמנו למלא את החלל הריק שנותר בביתו באישה לצידו, ואולי גם בצאצאים נוספים. לשם כך החל בהתכתבויות בסתר עם חבריו ודורשי שלומו בחבלי ארץ שונים.

הגיעה אליו תשובה מאחד מחבריו שמקום מושבו היה בוורשה בירת פולין. הוא הכיר את משפחת טרילינג שלהם הייתה בת בשם גוטה פריידה. החבר הזכיר לאברהם שלום כי גוטה פריידה כשהייתה בת שמונה עשרה הייתה תלמידתו במשך קיץ אחד, לאחר שסיימה את הגימנסיה בהצטיינות. היא קיבלה ממנו שיעורי שפת הקודש ולמדה את הדקדוק העברי על כל ההטיות והפעלים שלו. כשקרא את המכתב נזכר לפתע אברהם שלום בנערה הפקחית שיכלה תוך שבוע לדקלם עד ארבעה עשר דפים מזיכרונה. באותה עת הייתה גוטה פריידה בת שלושים ועדיין חיה אצל הוריה בוורשה. ייתכן שהגיעה שעתה להקים משפחה משלה. הוריה היו בני המעמד הבינוני, אנשים ישרים ואדוקים. שני סביה היו עשירים מאד והיא עצמה התחנכה בבית ספר ממשלתי שהיה מעורב לבנות יהודיות וקתוליות שלמדו יחדיו. היא הצטיינה מאד בלימודיה בבית הספר וזכתה בתעודות הצטיינות רבות ובמלגות. היא שלטה בשפות: פולנית, צרפתית, גרמנית ועברית על בוריין. החבר טען שקשה יהיה לו להרחיקה מוורשה כי בלשונה המצליפה היא הפכה לדוברת ועסקנית של אגודת נשים צדקניות, שפועלת להיטיב עם החלשים והנזקקים בבתי היתומים ובשכונות העלובות ביותר בעיר.

אברהם שלום נסע לפגוש את הוריה שהיו יראי שמים ואנשים מתקדמים ומוכרים בסביבתם. היות שהכירו את מעמדו וכושרו האינטלקטואלי, נתנו את הסכמתם מייד. גוטה זכרה ואף חיבבה את המורה המזוקן והעגלגל שלה, מאז אותה סדנת לימודים בביתו, אך בליבה לא התחוללה סערת רגשות כשפגשה בו שנית, אלא השלימה עם גורלה ביודעה שהאיש טוב לבב, חכם ואב טוב לילדיו הבוגרים. היא הניחה שהוא יהיה בעל טוב ויציב גם בעבורה.

לפני שנתנה את הסכמתה נסעה לבקר אותו בביתו בגרודנו. היא הכירה את בוריס שהיה כבר בן שבע עשרה, גברבר צעיר שעסק במלאכות שונות ועזר לאביו ואת ברטה בת האחת עשרה שקיבלה אותה בסבר פנים יפות. ממנה ביקשה שתראה בה אחות גדולה שבאה מהעיר הגדולה ממנה תוכל לקבל הדרכה לקראת עתידה, יותר מאשר אימא חורגת. היא הכירה גם את אדלה, שהגיעה לפרקה, ולא ממש התעניינה במה שאמור לקרות כי הקדישה את רוב זמנה לדמותה החיצונית ובילתה ליד המראה את רוב שעות היום. בערבים הייתה מתראה עם קבוצת חברים וחברות שיצאו לבילויים.

 

שני תנאים העמידה גוטה פריידה לאברהם שלום: האחד שיעזוב את מקצוע ההוראה וייצא לעולם העסקים במימון הוריה, והשני שהם יעתיקו את מגוריהם לוורשה כי לא רצתה להתנתק מסביבתה.

כמובן שאברהם שלום לא סירב. הוא מאס במתן שיעורים מידי יום – מצאת החמה ועד צאת הנשמה וגם נפשו יצאה אל גוטה פריידה הצעירה והאמביציוזית, לכן לא העמיד בפניה שום מחסומים.

 

כך בשלהי 1875 התחתן אברהם שלום פרידברג בן השלושים ושבע עם הכלה הבתולה המכובדת והמהוללת מוורשה - גוטה פריידה טרילינג.

 

הם עברו לגור בפולין סמוך לבית הוריה בבניין בן שלוש קומות באחת השכונות השקטות והיפות של העיר הגדולה ורשה. לדירה הייתה מרפסת ענקית שהשקיפה על פארק ועל האגם שהיה במרכזו.

לאחר כמה חודשים נכנסה גוטה פריידה להיריון. אברהם שלום הרבה להתלוצץ שבקרוב יהיה לאבא-סבא כי הרי לא היה צעיר. בנו בוריס התקרב לגיל שמונה עשרה ולבטח יינשא בקרוב, והוא עצמו עמד להיות שוב לאב ובקרוב לסב כאחד.

בעבור תשעת חודשי הריונה, ילדה גוטה פריידה בן זכר לו קראו אליהו או איליה בפי המשפחה. שנה לאחר מכן נולד אליעזר לזר. השלווה חזרה למשפחת פרידברג המורחבת - הילדים הגדולים שמרו על הילדים הקטנים והבית התמלא שמחה ועליצות רבה.

באחד הערבים לאחר סעודת ליל השבת, כשישבו הוא וילדיו הגדולים וליבו של אברהם שלום טוב עליו ביין סיפר את סיפור חייו, שאף לא אחד מילדיו הבוגרים זכה מעולם לשמוע: "בגיל שמונה התייתמתי מהוריי. התגוררתי בבתיהם של בני משפחה אשר אהבה לא שררה בהם, אך זכיתי ללימודים סדירים, לביגוד ולקורת גג. זה מה שחישל והוביל אותי לחיים עצמאיים. בגיל שש עשרה יצאתי למסע נדודים בחיפוש אחר עתיד יותר טוב. נדדתי בין עריה של ביילורוסיה עד שהגעתי לעיר קישינייב בבסרביה. בקישינייב פגשתי באמן כבן חמישים שעסק בתיקוני שעונים. האיש היה נשוי והיה לו בן בכור ושלוש בנות, שאחת מהן הייתה נשואה וחיה אצל הוריה עם בעלה. האיש היה טוב איתי ואצלו למדתי את מלאכת השענות. הוא הכניס אותי לישיבה ללמוד תלמוד ואת שפת הקודש, בזאת ראיתי הזדמנות להרחיב את אופקיי. בהיותי תלמיד שקדן וסקרן פיתחתי חיבה יתרה לחילוניות ולתנועות ההשכלה, שפעלו בעיר הגדולה ובלעתי בלהיטות כל ספר ומאמר שנקרה בדרכי.

הייתה זאת תקופת מלחמת קרים הגדולה ואומן השענות ראה בה הזדמנות לרווח טוב. הוא אסף תכשיטים ושעונים מכל הסוחרים, נסע לגבול מולדביה, מקום בו היה ריכוז גדול של חיילים, וסחר איתם כדי להגדיל את הונו. הוא צירף לנסיעה את בנו בכורו, והם היו עסוקים בנסיעות תקופה ארוכה. בינתיים נפלה עליי כל עבודת תיקוני השעונים ונאלצתי לפרנס את כל המשפחה, דבר שעשיתי בתבונה רבה.

בעיירה הסמוכה טלנאשטי בצמוד למטה הצבא ולאורוות הסוסים היה בית מרזח של סוחר יינות יהודי. כל ראשי המטות השונים היו באים ויוצאים מבית המרזח כשהם לבושים בבגדי שרד ורוחם טובה עליהם, לאחר ששתו כמה כוסות שיכר ועישנו טבק איכותי שסיפק הצבא לקציניו. לבעל בית המרזח היה בן יפה תואר שטרם מלאו לו שלוש עשרה שנים. ילד זה הגיש משקאות לאנשי השרד והוא התחבב עליהם במהרה. מידי פעם הלך הילד למעונם במטה, הביא להם כמה בקבוקי יין לבקשתם, בילה עימם שעות רבות ושמע סיפורי מלחמה.

אביו של הילד ראה בזה כבוד גדול, ולא מנע ממנו את ההליכה למעונם.

כשעזב חיל המצב, נעלם גם הנער מביתו. אביו אכול הצער החל לחפש אחריו - הוא שכר סוסים ויצא לרדוף אחר חיל הפרשים, שלא התרחק מאד מהעיירה. הוא מצא אותם, אך לשווא - הנער לא היה איתם. ברור היה לו כשמש בצוהרי היום שהם העלימו את הנער לבל יימצא אותו. בצר לו, פנה לרשויות וביקש לערוך משפט לאנשי הצבא.

אימו של הנער ידעה שהמשפט יערך לאורך שנים והשכילה לבחור בדרך אחרת פחות מקובלת, אך קצרה עד מאוד.

היא הזמינה אליה לביתה את אחותה הבכורה שהייתה יידעונית ומעלה באוב, לוחשת קסמים וכישופים. היא למדה זאת מהצוענים שהחנו את הקרוואנים שלהם מסביב לעיר והקימו בה מחנותיהם.

מעשי כשפים וקללות היו מקובלים מאוד בקרב בורי הארץ באזור קישינייב, והיה מספר לא מבוטל של נשים יהודיות שעסקו אף הן בכישופים".

אברהם שלום עשה אתנחתא קלה והסתכל בחיוך בפניהם המהופנטים של הסובבים אותו.

"רוצים אתם לשמוע איך הפכתי גם אני למכשף?", שאל. הנוכחים הנהנו בראשיהם בלי להוציא הגה מפיהם, והוא המשיך: "כשבתו הבכורה של כורך הספרים שהיה חתנה של המכשפה, כרעה ללדת, הזעיקו מייד את המכשפה יחד עם המיילדת הזקנה. כך נגררתי גם אני והייתי עד למחזה כולו בו צפיתי בחרדה רבה. הזקנה המיילדת טיפלה ביולדת בזמן שהמכשפה חפרה בעזרת סכין בור קטן בקרקע מתחת למיטת היולדת. היא הוציאה יונה לבנה וצחורה שהייתה קשורה באמתחתה, התירה אותה מקשריה, אחזה בכנפיה ובראשה וקרעה אותה לגזרים בעודה בחיים מעל ראשה של היולדת. אחר כך הטמינה אותה בבור אותו כיסתה בעפר. את הסכין הצמידה לשפתיה כשהיא לוחשת איזה לחש מסתורי וירקה שלוש פעמים - שתי יריקות לצד ימין ויריקה אחת לצד שמאל מעבר לכתפה.

אני מספר זאת כקדימון למה שנעשה יותר מאוחר בביתה של אחותה של המכשפה שבנה הצעיר נחטף.

אותה מכשפה הגיעה לבית אחותה, אימו של הנער האובד כדי להחזירו הביתה בכישופיה.

באותו זמן הייתה המכשפה כבת חמישים. חלפו עשרים וחמש שנה מאז שבעלה עזב אותה והשאירה עגונה. בצר לה, שכרה מרתף ליד בית היין של אחותה והחלה במלאכת הכישופים כדי לחפש את בעלה. היא התחברה לצוענים ולמדה כשפים רבים אותם ניסתה בכל הצורות, אך את בעלה הבוגד לא מצאה. שמה הלך לפניה והיא הייתה לאחת המכשפות הידועות בעיר. כשקרה האסון הנורא מכל לאחותה, היא הציעה את שרותיה מייד ובחינם.

בכניסת השבת היא נכנסה לחדרו של הילד והדליקה שני נרות גדולים, לקחה סכין גדולה, הצמידה אותה לשפתיה וצפצפה כמה פעמים כשהיא אומרת לחשים. אחר כך ירקה לכל צד, כפי שעשתה בבית היולדת, וכיבתה את הנרות בנשיפה. במהלך הערב חזרה על הפעולה שלושים פעם. זה היה הכישוף החזק ביותר שלה שאמור היה לזעזע הררי סלעים, הדגישה, אך כמובן מאומה לא עזר והנער לא שב לביתו.

 

כששמעה המכשפה שמדבר אני בשפת הקודש ולומד תלמוד, נתפסתי בעיניה כמי שיוכל לעזור לה בכישופיה ולחזקם.

עברו חודשים רבים, ובאחד הימים היא הגיעה לבית אחותה וראתה אותי יושב ליד השולחן כשגיליון עיתון עברי פרוש לפניי. היא הניחה ידה על כתפי וקפצה לפניי בכל כובד משקלה כאחוזת טרוף 'כישופים אתה לומד', הטיחה בפניי. לא הצלחתי להסביר לה שעיתון קורא אני ומשפטיו כתובים בשפת הקודש. היא נשארה בשלה: 'זאת סגולה נגד עין הרע, אין אני שוגה', אמרה, ומייד הוסיפה: 'בוא עימי כעת, יש אישה שכאבי ראשה מוציאים אותה מדעתה והיא לא יורדת ממיטתה זה שבוע ימים'. היא משכה אותי בבגדיי וכך הגענו למרתף שלה בו שכבה אישה בתנוחת עובר כשמטפחת ספוגת חומץ יין, שהפיצה ריח חריף לחלל החדר, קשורה מסביב לראשה. ניסיתי להתחמק, אך מאומה לא עזר. מאחר שאיני מבין במדיצינה, ולא ידעתי מהו חולייה של האישה הזרה, לא רציתי לאכזב אותה. היא שלחה לעברי מבטים מבקשי רחמים, והחלטתי להיענות לבקשה. הנחתי את ידי על ראש החולה ודקלמתי בקול חזק את הפועל 'פקד' בכל שבעת בנייניו. לאחר כל בניין ירקתי בפניה כפי שראיתי שעושות הצועניות. בהגיעי להטיה האחרונה ראיתי שהיא מפהקת והיא נרדמה. כשקמה משנתה עלתה לקומת הבית בה המתנו, והתנהגה כאילו שלא חלתה מעולם. מאז יצא שמי לפניי, כמבטל עין הרע".

 

הדבר קרה לפני שנים רבות, ומאז לא נזכרתי במקרה אף לא פעם אחת. כשראיתי ושמעתי את אימך יורקת, מלחשת כשהיא נוטלת לידיה את איליה הקטן ומלקקת בלשונה את מצחו בתוך כדי היריקות מעבר לכתפה, נזכרתי במקרה הזה.

גוטה פרצה בצחוק מטורף ואמרה: "רק אימי? כל הנשים הפולניות יהודיות כקתוליות מאמינות בעין הרע. הנשים היהודיות מרחיקות לכת מעבר לפעולות הפיזיות של יריקות לביטול עין הרע ומתבלות מעשיהן במשפטי סגולה כנגד הזוממים רעה כביכול, כגון: 'שתגדל כמו בצל עם ראשך באדמה או שיהיו לך כינים וזרועות קצרות שלא תגענה לגירוד ראשך' וכדומה".

 

ברטה ביילה, בת השש עשרה, הצטיינה מאוד בלימודיה בגימנזיום המעורב ליהודים ולפולנים קתולים. היא שלטה היטב בשפות הרוסית והפולנית והחלה לרכוש ידע באיטלקית ובצרפתית. "השפות דומות", אמרה לאביה "מדוע שלא אלמד את רזי הדקדוק והדיקציה של שתי השפות המתנגנות האלה יחדיו?", שאלה.

אברהם שלום, שהיטיב לדעת את מלאכת ההוראה, אך לא עסק בה בעת ההיא, הקדיש מזמנו הרב לבתו הפיקחית והמוכשרת. הוא ראה שצפוי לה עתיד מזהיר בעולם הספרות, שאהב כל כך ונאלץ לזנחו כשהסכים לתנאיה של אשתו. הוא אהב את סקרנותה ועצמאותה של בתו ברטה ביילה, והיה מקשיב בהנאה למשחקי המילים שעלו במוחה כשהביעה בהתרגשות רבה את מחשבותיה בקול.

מסיפורי התורה שהיה מספר אביה לילדיו, נתפסה ברטה ביילה בעיקר לדמותה של איזבל, בתו של אתבעל מלך צידון שהייתה לאשתו של מלך ישראל, אחאב. היא הייתה מספרת בהתלהבות לאחיה ולאחותה הצעירה אדלה, על אודות איזבל האישה החזקה, העשירה, אשת החיל והחוכמה. למרות שהנושא לא עניין אף אחד מהנוכחים, הם הקשיבו לכל מוצא פיה, בעיקר בשל התלהבותה הרבה שהייתה מלווה במופע תיאטרלי של ממש. היא הייתה מושיבה את כל בני המשפחה בכיסאותיהם והופיעה כשהיא עטופה בסדין לבן ולראשה כתר מחגורה בצבע זהב שהייתה קשורה מסביב לשיער ראשה המתולתל. עיניה היו מאופרות באופן מוגזם והיא הזכירה את קליאופטרה מלכת הפרעונים העתיקים של מצרים. אז הייתה פותחת במונולוג ארוך שכתבה במשפטים ארוכים ודרמתיים, שתיארו את המלכה איזבל שהעלילה על נבות היזרעאלי דבר שקר. היא העלילה שכביכול חילל נבות את שם האלוהים עד שנסקל באבנים ומת. היא עשתה זאת כי בעלה המלך חשק באדמותיו, והלה סירב למכור לו אותן.

לקראת סוף המופע שלה הייתה מעוררת ויכוח משפחתי בין מי שצידד במעשיה של איזבל בשל אהבתה לבעלה המלך, ומי שצידד במעשה נבזה של "הרצחת וגם ירשת?".

"אני רוצה להיות כמו איזבל התנ"כית, אישה חזקה, עצמאית ובעלת כושר מנהיגות", הכריזה.

אברהם שלום נהג לשבת בצד ולהביט בה בהערצה גלויה, בשבילו היא הייתה התגשמות חלומותיו. כתביו ותרגומיו לא ראו אור כי בהיחבא היה כותב למגירה. המפנה הגדול שחל בחייו אימלל והפך אותו לחסר תועלת. הוא היה לאב-סב שהכנסותיו מעסקיו אינה מספקת לפרנסת משפחתו והוא נזקק לחסדי משפחת אשתו.

ברטה ביילה, כנערה סקרנית שלוקחת אתגרים על עצמה נקלעה לוויכוחים אין ספור עם אביה בנושא זהותו של האדם. ״כדי לשמר זהות צריך כוח נפשי, הסתגלות, הגדרה עצמית וחופש ביטוי כי כל המושגים האלה נכנסים לקטגוריה אחת שהיא: איך אתה מגדיר את עצמך?״, אמרה. 

אברהם שלום הביט בבתו בעיניים אוהבות והשיב: ״אני מגדיר את עצמי כיהודי מאמין וטוען שהיהודים, כשהם מאוחדים, יצליחו לשמור על זהותם היהודית. רק על ידי שמירת צביונם יצליחו לשרוד בסביבה עוינת וזוממת, שבוחנת אותם ואת חולשותיהם ומחכה להזדמנות להכותם״.

ברטה ביילה הנידה בראשה כאחת שאינה מסכימה לדבריו וענתה: ״אבל היהודים מביאים על עצמם פרעות בשל לבושם השונה, הזקנים והפאות שהם מגדלים, שפתם השונה והיבדלותם מהעמים בקרבם הם יושבים בשל מנהגיהם השונים. תסתכל סביבך, רוב היהודים שחיים דורות רבים בפולין אינם דוברים פולנית, ואם הם כבר מצליחים לומר משפטים שלמים, הרי שהם שמים עצמם ללעג בפי הפולנים שמחקים אותם בפניהם״.

״זכרי ילדתי״ ענה לה אברהם שלום, ״אין זאת מדינתנו. למרות שנולדנו כאן ואנו נמצאים דורות באזור, כמיהה בליבנו שיום אחד נחזור לציון ארץ אבותינו ונהיה שוב לעם אחד, לכן אנחנו עושים הכול כדי לא להיטמע בעמים בקרבם אנו יושבים״. 

ברטה שתקה, היא ידעה שנושא אהבת ציון טבוע עמוק בלב אביה, היא לא רצתה להמשיך את הוויכוח ולהכאיב לו. לפתע היה זה אברהם שלום שהמשיך בשיחה ואמר: ״אך כדי שתהיה גאולה ונוכל לחזור למולדת, עלינו להכין עצמנו לרגע שהיא תגיע, ולכן צומחים ארגונים שונים שנותנים יד ליהודים שחפצים להצטרף לתנועת ההשכלה אשר צוברת כוח רב ומתפשטת בכל רחבי פולין, רוסיה, אשכנז ובארצות נוספות. חלק מהיהודים רואים ביהדות דת שאינה מתאימה לרוח הקידמה הטכנולוגית והתרבותית, ולכן הדת הפכה למשנית בעיניהם - קודם כול הם אזרחים פולנים ואחר כך הם בני דת משה. רבים מהאינטלקטואלים היהודים ברוסיה, פולין ואשכנז חושבים כך, אך לא כולם. היהדות האורתודוקסית מתנגדת ופוחדת מהתבוללות ומאובדן העם״.

ברטה ביילה שהייתה המומה התכווצה כשהיא דבוקה למושבה, זוהי הפעם הראשונה ששמעה מפי אביה דברים שנחשבו בעבר לדברי כפירה.      

ברטה החלה ללמוד יידיש באינטנסיביות. היא למדה מאביה את מעט היידיש השגורה בפיה ומאימה של גוטה, שגרה בשכנות ונהגה לבקר לעיתים קרובות בביתם.