איירפורט טיים

מוצאי שבת, 14 במרץ 2020.

(29 מאומתים חדשים לקורונה בישראל).

זה בוודאי יכול היה להיות פשוט יותר, אילו היינו יודעים מראש כמה זמן זה יימשך — ובעיקר איך זה ייגמר. אבל זה היה מסוג הדברים שמתקשים להאמין בקיומם, גם כשהם מתרחשים באמת. מן הסתם היינו פוטרים ידיעה מוקדמת כזאת בחוסר אמון, מתעלמים וממשיכים הלאה.

בנסיבות אחרות, יכול להיות שכל המצב הזה היה באמת עובר לידי, מבלי שאשים לב להנחיות ולתקנות ולבידוד החברתי שנחתו עלינו קצת אחרי מסיבת פורים וקצת לפני שהחורף נגמר. אחרי הכול, גם בימים כתיקונם החיים שלי הם סוג של בידוד חברתי בפאב האירי שאני מנהלת במבנה ישן במושב שכוח אל בגליל. אבל אז הגיע עזרא עם הרעיון הזה של המשלוחים, וקצת לאחר מכן התחילו לקרות דברים ממש משונים, שאפילו אני לא יכולתי להתעלם מהם.

אני לא ממש מקפידה לעקוב אחרי החדשות. אחרי שפרשתי מהפרקליטות הפסקתי לגמרי לצפות בתוכניות אקטואליה, כי מדי פעם הן נפתחו בגילויים חדשים בפרשת עופר וגנר, בעל מלון בנווה אטיב, שהורשע בחטיפתה וברציחתה של הילדה מאי לחיאני. באותם הימים טענו שאני, ליה גרין, תובעת לשעבר, אחראית להרשעתו של וגנר על לא עוול בכפו. הפרשה העגומה הזו, שטלטלה את כל המדינה, הסתיימה לפני כמה שנים כשאני ובן הזוג שלי, מנו רוסו, מצאנו את גופתה של מאי לחיאני ואת הילדה הנוספת שנחטפה, אלה רענן. לאחר מכן חזרתי לחיות באלמוניות ולנהל את הפאב. אומנם החדשות כבר מזמן לא עוסקות בי, אבל הן עדיין לא מעניינות אותי.

זה לא שפספסתי לגמרי את המידע על הווירוס הסיני, שמשום מה נקרא דווקא על שמה של בירה מקסיקנית די חסרת טעם, אבל אפשר לומר שזה עבר מעליי. למדתי עליו, כמו על שאר הדברים שמתרחשים במדינה, משיחותיהם של הלקוחות הקבועים בפאב. זה התחיל מכך שמישהו רטן על משלוח מסין שמתעכב. אחר־כך דיברו על קבוצת פנסיונרים שנתקעה על אוניית פאר מול איזה חוף במזרח הרחוק, על בעל חנות צעצועים שיצר שרשרת הדבקה של רוכשי תחפושות לפורים, ועל אנשים שנכנסו לבידוד אחרי שחזרו מחופשות סקי. כל זה עניין אותי קצת יותר מהנושא השני שהעסיק אותם — מי יזכה במערכת הבחירות השלישית השנה, וקצת פחות ממזג האוויר, שדווקא לקראת סוף החורף נעשה שוב גשום וסוער. זה הזכיר לי את החורף שבו פתחו את סכר דגניה, וכך התגלתה המזוודה הירוקה שבה הסתיר עופר וגנר את גופתה של מאי לחיאני.

האזהרות מפני התקהלויות לא ממש השפיעו על הפאב, שגם ככה מספר הלקוחות בו היה מצומצם. הספקנו אפילו לחגוג מסיבת פורים עליזה במיוחד.

אבל במוצאי שבת, כמה ימים אחרי פורים ולפני ליל פטריק הקדוש, מנו נכנס לפאב בארשת פנים רצינית ואמר, "ממחר סוגרים את הברים והמסעדות. הייתה עכשיו מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה. פרסמו הנחיות חדשות למאבק בקורונה."

עמדתי מאחורי הבר ומזגתי בירה מהחבית לכמה צעירים מהמושב. חלקם היו חיילים וחלקם למדו במכינה קדם צבאית, ויצאו הביתה לסוף השבוע. גידי והתאומים, עברי וארצי, הלקוחות הכי נאמנים שלי, ישבו על הבר.

"אנחנו לא מוכרים פה קורונה," אמרתי. "גינס אפשר להמשיך למכור?"

הצעירים גיחכו, לקחו את כוסות הבירה שלהם ויצאו לעשן בחוץ.

"זה רציני," אמר ארצי אחרי שהציץ בטלפון הנייד שלו. "סוגרים את כל תרבות הפנאי. זו לא בדיחה."

"הפאב הוא לא תרבות פנאי," התעקשתי. "אלה החיים שלי. הפאב ימשיך להיות פתוח בכל ערב, ובשלישי בערב יש מסיבת ליל פטריק הקדוש."

הדארק גרין היה הפאב האירי האמיתי הראשון בגליל העליון. הוא התנהל לפי שעון גריניץ', כמו בדבלין, והשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר מעל הכניסה הראה את השעה באירלנד, מוקדמת בשעתיים מהשעה בישראל.

פתחתי את הפאב לפני כמעט ארבע שנים, אחרי מותו של עידו שניאור, שהיה הגבר שאהבתי פעם, וגם המפקד של מנו בימ"ר והחבר הכי טוב שלו. בימים ההם, הפאב היה הדבר היחיד שגרם לי לצאת מהמיטה ולתפקד. פתחתי אותו בכל ערב ובכל מזג אוויר, ונעדרתי ממנו רק בלילה שבו מנו כמעט טבע בירדן לאחר שקפץ למים לחלץ משם את המזוודה ואושפז בטיפול נמרץ. באותו הלילה עזרא, השף והשותף שלי, פתח את הפאב במקומי בעזרתו של גידי ובכך שמר על המסורת שהפאב תמיד פתוח. לא הייתה לי כוונה לשנות את זה.

"סוגרים גם את מערכת החינוך," העיר גידי שעבד כמורה למחשבים בבית הספר המקומי.

"ואת הצימרים," הוסיף בועז, שניהל את בית ההארחה בנחלה השכנה למבנה הפאב.

"זה מצב חירום," אמר עזרא. "יכולה להגיע לפה משטרה אם לא נסגור."

"ומה יעשו לי?" שאלתי. "יעצרו אותי עם כל מפרי התקנות, ואז נדביק האחד את השני ואותם?"

"חבורה של ליצנים," אמר מנו. "מפיצים בהלה כאילו לא חסר ממה להיות בהיסטריה."

הפאב היה מלא, ולא נראָה שמישהו מהלקוחות לוקח ברצינות את מצב החירום. אם כבר, הוא רק גרם להם לצרוך יותר אלכוהול מבדרך כלל. לי לא הייתה בעיה עם זה.

***

טקטיקת ההתעלמות מההנחיות, שבה נקטתי, פעלה איכשהו בימים הראשונים של השבוע מאז הוכרז מצב החירום החדש. המשכתי לפתוח את הפאב ולקשט אותו בעלי תלתן ובכובעים ירוקים לכבוד סיינט פטריק. הלקוחות המשיכו להגיע, אם כי מספרם הלך ופחת.

המסלולים ההולכים ומתרבים של כל הנשאים הפוטנציאליים של הנגיף פורסמו מדי יום באמצעי התקשורת. למרבה המזל, בניגוד לכל חולי הקורונה הפעלתנים שחזרו מחו"ל, בילו במסיבות פורים, וביתר הזמן הסתובבו בחוסר מנוחה בבתי קפה ובקניונים ונצמדו לעוברים ושבים שנקראו גם הם להיכנס לבידוד, החיים שלי נעו בעיקר סביב הפאב. התגוררתי בקומה מעליו ויצאתי ממנו לגיחות קצרות לקניות ולסידורים, ככה שלא היו לי הרבה הזדמנויות להיתקל באף אחד.

מאז ששניאור מת, ומנו ואני חידשנו את הקשר לאחר שנפרדנו מבני הזוג שלנו, לא באמת קיבלנו אף פעם את ההחלטה המוצהרת לחיות ביחד. הוא ישן אצלי כמה לילות בשבוע, אבל המשיך להחזיק בדירה השכורה שלו, שעכשיו הייתה בקיבוץ ליד הים, לא רחוק מאכזיב, מרחק של משהו כמו חצי שעה נסיעה מפה, ולישון שם פעם־פעמיים בשבוע. זה לא היה סידור אידיאלי, אבל הוא עבד בסדר.

לאחר שמצאנו את שתי הילדות החטופות, פתח מנו, שאת השנים הראשונות לאחר פרישתו מהמשטרה בילה בעיקר בדיג, בקריירה חדשה כחוקר פרטי. הוא קבע את משרדו בפאב ועזר לי בבר כשלא היה עסוק במשימות מעקב

הלקוחה האחרונה ששכרה את שירותיו חשדה שבעלה מנהל רומן עם מזכירתו, שחזרה לאחרונה מחו"ל, תוך הפרת הוראות הבידוד. מנו בילה את הבקרים האחרונים בתצפית על בית המאהבת ואת אחר הצהריים בעישון בשרשרת, מה שהעיד שהוא עצבני יותר מכפי שהיה מוכן להודות.

ביום שני יצא עזרא לקניות, וחזר עם כמה חבילות של נייר טואלט, מסכות וכפפות חד פעמיות, ובקבוקון שהכיל מין ג'ל אלכוהולי שקוף, שהוא הניח בהפגנתיות על הבר.

"תעשי לי טובה, ליה," הוא אמר. "אם את מתעקשת שנפתח את הפאב בניגוד להנחיות, לפחות תשתמשי באמצעי הגנה."

"זה פאב, לא פאקינג חדר ניתוח. אתה לא חושב שיש פה מספיק אלכוהול כדי להגן על כולנו?"

"אלכוג'ל לחיטוי מכיל שבעים אחוז אלכוהול," ענה עזרא ברצינות. "המשקאות מכילים ארבעים אחוז מקסימום."

פתחתי את הבקבוק ורחרחתי אותו. היה לו ריח לא מגרה של סבון בטעם תפוח. לפחות הגוון הירקרק שלו השתלב עם הקישוטים למסיבת ליל פטריק הקדוש.

"אני בטוחה שאחרי שתי כוסות ויסקי נגיע לאותה תוצאה."

הכנסתי לארון את המסכות, ואת הכפפות שמתי בשירותים, למקרה שמישהו יסבול ממחסור בקונדומים. הסכמתי להשאיר את האלכוג'ל על הבר כדי לשמח את עזרא, למרות החשש שבסוף הערב יימצאו אנשים מספיק שיכורים שינסו לשתות ממנו.

מהלקוחות הקבועים, בעיקר גידי והתאומים, ארצי ועברי, למדתי מי מאנשי מהמושב נכנסו לבידוד בגלל ההוראות החדשות שחלו רטרואקטיבית על ישראלים שחזרו מחו"ל בשבועיים האחרונים. האחרון שבהם היה הארווי מיטשל.

"הארווי באמת לא היה פה מזמן," ציינתי כשעברי הזכיר את שמו.

הארווי היה עולה חדש מסקוטלנד, שהגיע למושב לפני שנה וחצי. הוא התגורר לבדו במשק ישן ומוזנח ושיפץ את הבית במו ידיו. הוא הפך במהירות לאחד הלקוחות הקבועים של הפאב, והתחבב עליי משום שאומנם היה סקוטי ולא אירי, אבל התחבר היטב למהות של פאב כפרי אמיתי, שהיה חלק מחיי היום־יום ולא רק מקום בילוי. טוב, וגם מפני שהוא היה גבר נאה ומסוקס עם עיניים כחולות, זיפי זקן ונטייה לקללות בריטיות עסיסיות.

"הארווי חזר מחו"ל לפני הבחירות," עדכן גידי. "הוא ישב שישה ימים בבידוד, ואיך שסיים אותם והלך לעשות קצת קניות. יומיים אחרי הוא קיבל סמס שהוא חייב להיכנס בחזרה לבידוד. מתברר שהוא היה בסופר פארם בכרמיאל יחד עם חולה מספר 238."

"הנגיף התחיל לשלוח סמסים?" שאלתי.

"לא שמעת? השב"כ התחיל לעקוב אחרי הטלפונים הניידים של חולי הקורונה. מי שהטלפון שלו היה ליד חולה מאומת, מקבל הודעה מהשב"כ שהוא חייב להיכנס לבידוד למשך שבועיים," הסביר ארצי.

"או שיבואו לקחת אותו לגואנטנמו?"

"את ההודעה שולח משרד הבריאות ולא השב"כ," הסביר מנו. "הם רק נעזרים ביכולות האיכון של השב"כ. הלוואי שהייתה לי גישה למערכת הזאת. הייתי מגלה תוך שנייה אם הבעל של ההיא באמת נפגש עם המזכירה שלו גם אחרי שעות העבודה."

"בדיוק," אמר גידי. "השב"כ יכול לדעת עם מי כל אחד שכב וממי הוא קונה גראס. מדינת משטרה."

עד מהרה התפתח ויכוח סוער בהשתתפות כל יושבי הפאב בנוגע להנחיות ולמדיניות הרצויה של הממשלה למלחמה בקורונה. אפילו שני חבר'ה צעירים שלא חזרו השבוע למסגרות הקדם צבאיות שלהם וענו לשמות הזהים עומרי הבן ועומרי הבת, נטשו את פינת העישון הקבועה שלהם בחוץ והעזו להצטרף לשיחת המבוגרים, כנראה לאחר ששמעו את המילה "גראס". עומרי הבן העיר ש"קורונה זו מחלה של בומרים."

עומרי הבת נעצה בו מבט מזלזל ואמרה ברצינות שדווקא בימים כאלה צריך לתמוך באוכלוסייה המבוגרת. "תאר לך שסבתא שלך תידבק. מה תגיד אז?"

חזרתי אל מאחורי הבר ומזגתי לעצמי כוסית של ג'יימסון, הוויסקי האירי הפשוט שהיה המשקה האהוב עליי ביום־יום. לא היו לי שום עצות חכמות איך לטפל במשבר, וממילא אף נציג של הרשויות לא שאל לדעתי. התפללתי לפטריק הקדוש, פטרונם של הפאבים האיריים באשר הם, שהמצב לא יהיה גרוע יותר.