איך הדברים קרו באמת

אפון מספר: "שוחחנו עד השעה שלוש אחר הצוהריים ואז בן-גוריון אמר לי שעליו להחזיר את העדר לדיר. ליוויתי אותו עד שער הקיבוץ ושם נפרדנו. האדם הדגול הודה לי על הביקור ואמר שזה היה היום המעשיר ביותר שחווה מעולם, וביקש שוב שאמצא זמן להגיע לחוג לתנ"ך. פסע כמה צעדים ואז הסתובב ואמר: 'אגלה לך סוד נוסף - אני מאמין שחוצנים פוקדים אותנו מפעם לפעם. פגשתי את הארי טרומן, נשיא ארצות הברית, והוא סיפר לי שנפלו לידם חוצנים אבל אסור שהעולם יידע. לי הוא סיפר זאת משום שחשש שאם יתגלו חוצנים בארץ ישראל אנחנו, היהודים, שמזה מאה דורות אחוזים בפחדים מפני אויבים הרוצים להשמידנו, נתקוף אותם ברוב פזיזות ונביא כליה על העולם כולו.' הבטחתי לו שאשמור הדבר בסוד, וביום שבו אפגוש בחוצן אזכור את דבריו. בן-גוריון הוסיף: 'אפילו פולה אינה יודעת על כך. אתה האיש היחיד שמצאתי שאפשר לספר לו.' צחקנו. בן-גוריון לא היה אדם שמרבה לצחוק."

* * *

"חזרתי אל עץ השיטה," ממשיך אפון ומספר, "סתם כך, בשביל להתרחק מהיישוב ולהלך על פני אדמת ארץ. התקשרתי לאשתי. חיכינו לרדת השמש ומרגע שהחשכה השתלטה נשאבתי אל הצלחותיים. חיכתה לי ארוחה כמו שרק אשתי יודעת להוציא מתוך מדפסת. נזכרתי בקוץ'-מוץ' של פולה בן-גוריון ותהיתי מה טעמה. למוחרת בשמונה בבוקר גילינו את רועה הצאן שלי יושב תחת עץ שיטה אחר מרחק שעת הליכה מהקיבוץ. האדם עמד על ראשו. הבטנו סביב, איש לא נכח בסביבתו הקרובה או הרחוקה. אשתי שאבה אותו כאשר הוא מונח במהופך, ואותי הורידה ארצה. בצלחותיים הצנועה שלנו היא הקליטה מוחו משך שש שעות. מתנה ליהוה כאשר אחזור לאי שלנו. לא לדאוג. קיבלתי אישור מתאים ממשמר כוכב ארץ. וכל אותו זמן רעיתי את צאנו. העיזים נשמעו לי כאילו הייתי בן-גוריון. לעת ערב עליתי לצלחותיים והורדנו את האדם ארצה. שש שעות נעלמו מחייו. המשכנו לעקוב אחריו. בן-גוריון חזר הביתה, התרחץ והלך לסעוד בחדר האוכל של הקיבוץ בחברת אשתו פולה. כשחזרו לצריף נזפה בו על שאינו נוכח ברוחו. היא התביישה מהחברים שישבו עימם. הוא התנצל: 'אני מבולבל. היום נעלמו שש שעות מחיי. זוכרת שסיפרתי לך אתמול על אודות איש מוזר שפקדני בשדה המרעה? יצור שמכיר את התנ"ך טוב ונכון יותר מכל אדם בתבל. אני חושב שהוא קשור בשעות שאבדו מחיי. סיפר שעשה דרכו מאוהל בדואי מדרום לנו מרחק עשרים קילומטר, אבל הנעליים שלו נותרו כחדשות, ללא טיפת אבק, ובגדיו צחים ללא קמט או רבב וללא כתם זיעה תחת בתי שחיו. נראה כאילו נחת בזה הרגע מן השמיים.' היא אמרה 'ייתכן שנרדמת', והניחה יד דואגת על מצחו. הוא השיב לה: 'לפעמים אני נרדם בקונצרט או בסרט, נמנום קל, אבל שש שעות במהלך הבוקר והצוהריים, כדבר הזה טרם אירע לי.'"

עץ שיטה בנגב

(themarker)