איך להגשים את עצמך בעבודה

רוב ארצ׳ר גדל בשכונת מגורים צפופה בליברפול, שבה שיעור האבטלה עמד על 50 אחוזים והתעשייה העיקרית היתה תעשיית ההרואין. הוא עבד קשה כדי לצאת משם, שקד על לימודיו והתקבל לאוניברסיטה, ולאחר מכן מצא משרה נהדרת כיועץ ארגוני בלונדון. הוא הרוויח הרבה כסף, היו לו לקוחות מעניינים, והמשפחה שלו היתה גאה בו. "הייתי אמור להיות על גג העולם, אבל חשתי אומלל," הוא נזכר. "קיבלתי פרויקטים בתחומים שכלל לא היו מוכרים לי, לאחר שהמנהלים שלי הציגו אותי כמומחה בתחום. הייתי אמור להיות בקי בניהול ידע ובטכנולוגיית מידע (IT), אבל שום דבר מזה לא עניין אותי, וכל הזמן הרגשתי כמשקיף מהצד." הוא עשה כמיטב יכולתו להתעלם מרגשותיו:

חשבתי שאני אמור להיות אסיר תודה על כך שיש לי בכלל עבודה, ועוד עבודה "טובה". אז התאמצתי יותר ויותר להשתלב, וכשראיתי שזה לא עובד, התחלתי לחיות מסוף שבוע לסוף שבוע. חייתי ככה עשר שנים, עם קצב חיים מטורף. בסופו של דבר הפסדתי במירוץ. סבלתי ממתח ומחרדה כרוניים. יום אחד ביקשתי מהעוזר האישי של המנכ"ל להזמין אמבולנס כי חשבתי שקיבלתי התקף לב. בסוף התברר שזה היה התקף חרדה. ואז הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה.

הבעיה היתה שכל החלופות - לעשות הסבה מקצועית, להתחיל מהתחלה - נראו בלתי אפשריות. איך יכולתי לוותר על הביטחון של חיי הנוחים ולהחליפו באי ודאות? חששתי לסכן את כל מה שהצלחתי להשיג. בנוסף, הרגשתי אשם על זה שבכלל חיפשתי מותרות כמו "משמעות" ו"הגשמה עצמית". האם סבא שלי היה מתלונן לו היו לו החיים שלי? נדמה היה לי שהחיים מאלצים אותי לבחור בין כסף למשמעות.

כשסמירה קהאן היתה בת שש־עשרה, היא החליטה שברצונה להיות עורכת דין. הבחירה הזו נבעה בחלקה מהעניין הרב שלה בזכויות אדם ובאמנסטי אינטרנשיונל, ובחלקה מהזוהר המפתה של סדרת הטלוויזיה האהובה עליה, ׳פרקליטי אל־איי׳. אבל היא גם רצתה לעשות משהו שיהיה מקובל על הוריה, מהגרים מפקיסטן ומהפזורה ההודית במזרח אפריקה, שהגיעו לבריטניה בשנות השישים של המאה העשרים. אביה התחיל כפועל פשוט במפעל, ועם השנים שני הוריה הפכו לעובדים סוציאליים מצליחים בתפקידי ניהול. "מבחינתם, הצלחה נמדדת על ידי מדדים ברורים מאוד במקצועות כמו משפטים, רפואה או ראיית חשבון," אומרת סמירה, כיום בתחילת שנות השלושים לחייה. "הציפיות שלהם השפיעו על ההחלטה שלי במאה וחמישים אחוז." היא פעלה בהתאם לתוכנית, סיימה את לימודי המשפטים והתמחתה במשך שנתיים כעורכת דין. היא מצאה עבודה כעורכת דין לענייני חברות בקרן גידור. "היה לי כל מה שאפשר לבקש, גרתי בעיר הגדולה והרווחתי המון כסף, ואהבתי להפעיל את הראש דרך תחום המשפטים." אבל אחרי חמש שנים בתפקיד, הכול השתנה במפתיע:

הייתי בירח דבש, ישבתי על חוף הים בסיציליה, ופתאום היתה לי התגלות. הבנתי שמשהו לא בסדר. בדיוק התחתנתי, טקס מעבר שהיה מאוד משמעותי בעיניי, והייתי אמורה להיות בעננים. הגשמתי את החלום שלי להיות עורכת דין, ובן־הזוג שלי היה לצידי. אבל הרגשתי שאני בכלל לא מגשימה את עצמי. איפה הניצוצות של "עכשיו החיים שלי מושלמים"? ישבתי שם והבנתי שהבעיה נעוצה בקריירה שלי. ראיתי בבירור את כל העתיד המקצועי שלי פרוש לפני, ונמלאתי חרדה. הבנתי שלא אהיה מאושרת אם בארבעים השנה הקרובות - כלומר, בשארית חיי - אמשיך לשבת ליד השולחן שלי ולהרוויח כסף בשביל אנשים עשירים. עבדתי קשה מאוד כדי לסיים את ההכשרה שלי במקצוע מכובד, אבל פתאום חשבתי, "אני בטוחה שהקריירה שלי אמורה לתת לי יותר. האם זה מה שיש? האם זה מה שאני יכולה לקבל מהחיים האלה?" כשהבנתי שהקריירה הנוכחית שלי חסרת משמעות בעיניי, זה שבר אותי.

פחדתי להתחיל לחשוב על מקצוע שאיננו עריכת דין. ככה זה עם עורכי דין - זו התווית שלך, זו הזהות שלך. אובדן הזהות הזאת היה עלול לגרום לי להרגיש ערומה וריקה. אם אני לא עורכת דין, אז מה אני? מי אני? כשחזרתי מירח הדבש, הרגשתי שאני שוקעת בייאוש בחיי המקצועיים, אבל לא ידעתי מה לעשות כדי לשנות את המצב. אפילו הרצתי חיפוש בגוגל, "אני שונאת את הקריירה שלי. מה עושים?"

מאז ומעולם, איאן קינג היה טיפוס לא קונבנציונלי. כשהוא עזב את התיכון הוא הסתובב במשך שנה ברחבי אירופה, ולפרנסתו ניגן בגיטרה ברחוב כשהוא עומד על הראש. קיץ אחד בתחילת שנות התשעים, בזמן חופשה מהקולג׳, חצה איאן את הגבול בין טורקיה לצפון עיראק עם חבר, שם הם התיידדו עם קבוצת לוחמי חופש כורדים, טיילו איתם בג׳יפ עמוס במקלעים ובמשגרי רקטות ידניים, ובקושי הצליחו להימנע מחטיפה. מאוחר יותר, הקים איאן עיתון סטודנטים ארצי שנסגר אחרי שישה גיליונות, ואז התנדב לעבוד כתחקירן עבור אחת המפלגות הפוליטיות. מעולם לא היתה לו תוכנית מקצועית, וכך הוא התגלגל ונעשה מומחה לפתרון סכסוכים באומות המאוחדות ובארגונים בינלאומיים נוספים. הוא השתתף בתהליך הכנסת המטבע החדש בקוסובו ועבד עם חיילים בחזית באפגניסטן. הוא גם מצא זמן לכתוב ספר פילוסופיה ולבלות שנה אחת כ"עקר בית" בסוריה, האב היחיד בפעוטון של קהילת הגולים בדמשק.

כשאשתו של איאן הרתה בפעם השנייה, הוא החליט שהגיע הזמן לוותר על הקריירה העצמאית והלא־יציבה שלו ולמצוא עבודה קבועה בלונדון כדי לפרנס את משפחתו. הוא מצא משרה בשירות המדינה, וכיום הוא מייעץ לממשלה בנושאי מדיניות הומניטרית מעבר לים. הוא מתאר את העבודה בהתלהבות רבה: הסוגיות מרתקות, האנשים מעניינים, והוא משתמש בידע ממקור ראשון על עימותים. אבל מתחת לפני השטח ישנה אי נוחות מסוימת. איכשהו, לעבוד בשירות המדינה לא בדיוק מתיישב עם איך שהוא רואה את עצמו. העבודה והעצמי אינם עולים בקנה אחד:

העבודה מעניינת אבל היא די קונבנציונלית יחסית לאדם שאני. יש לי תחושה שזה לא האני האמיתי. לפעמים כשאני יושב ברכבת התחתית בבוקר, אני קולט שאני לובש חליפה, שאני בן ארבעים, שאני ממעמד הביניים, שאני גבר לבן, ושאני גר באחד הפרוורים הכי קונבנציונליים של לונדון. ואני חושב, "איפה הבחור שנהג לעמוד על הראש ברכבת התחתית ולנגן בגיטרה?"

מבחוץ אני נראה אדם מאוד קונבנציונלי, אבל אני עדיין תופס את עצמי כאדם לא קונבנציונלי. אולי "פרדוקס" זו מילה חזקה מדי, אבל בהחלט יש מתח. בשלב הזה של החיים שלי אני חייב לחיות עם המתח הזה. אני קונבנציונלי יותר ממה שהייתי יכול להיות, כי יש לי ילדים קטנים ואני המפרנס היחיד. אני לא מתכוון להתפטר, אבל לפעמים אני תוהה, "האם אני צריך להישאר במקום הזה לתמיד?"

הרצון למצוא עבודה מלאת הגשמה עצמית - עבודה שמעניקה לנו תחושה עמוקה של משמעות ומשקפת את הערכים שלנו, את התשוקות שלנו ואת האישיות שלנו - הוא המצאה מודרנית. אם נפתח את המילון המפורסם של סמואל ג׳ונסון, שפורסם בשנת 1755, נגלה שהצירוף "הגשמה עצמית" (fulfillment) כלל אינו מופיע בו1. במשך מאות שנים, רוב תושבי העולם המערבי היו עסוקים מדי במאבק להתקיים מכדי לשאול את עצמם האם יש להם קריירה מרתקת שמנצלת את כישרונותיהם ומקדמת את רווחתם. אך היום, השפע החומרי שהולך ומתפשט שיחרר את המחשבה שלנו ומעורר בנו ציפייה למשהו גדול יותר בהרפתקת חיינו.

עידן חדש של הגשמה עצמית התחיל, והחלום הגדול הוא להתקדם מכסף למשמעות. בשביל רובּ, סמירה ואיאן, קריירה מכובדת עם ההטבות הרגילות של משכורת נאה וביטחון תעסוקתי איננה מספיקה. עדיין חשוב להם "לגמור את החודש", אבל הם זקוקים ליותר על מנת להשביע את רעבונם הקיומי. והם אינם היחידים. במהלך המחקר לספר זה שוחחתי עם אנשים רבים החיים בלמעלה משתים־עשרה מדינות, על מסלולי הקריירה שלהם. מבנקאים לחוצים ועד מלצריות תשושות, מבוגרי תואר ראשון צעירים עם הלוואות סטודנטים על כתפיהם ועד אמהות שמנסות לחזור לשוק העבודה בשכר, כמעט כולם שאפו למצוא עבודה שהיא הרבה מעבר לתלוש משכורת.

אבל בשביל רובם, מציאת קריירה מלאת הגשמה עצמית היא אחד האתגרים הגדולים ביותר בחייהם. חלקם נתקעו במשרות משמימות והרגישו שאין ביכולתם להיחלץ מהן, לכודים במקומם בשל היעדר אפשרויות או בגלל חוסר ביטחון עצמי. אחרים, לאחר תקופה של ניסוי וטעייה, מצאו בסופו של דבר עבודה שהם אוהבים. רבים עדיין עסקו בחיפושים, ואחדים כלל לא ידעו איפה להתחיל. כמעט כולם חוו רגעים שבהם הבינו כי העבודה שלהם לא עובדת כמו שצריך, אם בעקבות התקף חרדה או לאחר רגע של התגלות, ואם בשל ההכרה המזדחלת שהם נמצאים על מסלול ריצה שלא מוביל לשום מקום. התובנות שאפשר לגלות בסיפורי ההסבה המקצועית שלהם, נובעות מהעובדה שאלה אינן אגדות קסומות עם מעברים קלים וחלקים וסוף טוב, אלא מאבקים אישיים מורכבים, מאתגרים ולעיתים קרובות מפרכים.

חוויותיהם משקפות את הולדתם של שני קשיים חדשים במקום העבודה המודרני, שניהם חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית: מגפה של חוסר שביעות רצון בעבודה, ומגפה נלווית של אי ודאות כיצד לבחור את הקריירה הנכונה. מעולם לא היה מצב דומה שבו אנשים רבים כל כך אינם מסופקים מהקריירה שלהם ואינם יודעים מה לעשות בנידון. רוב הסקרים בעולם המערבי חושפים כי לפחות מחצית מהאנשים העובדים אינם מרוצים מהעבודה שלהם. מחקר שנערך ברחבי אירופה הראה ש-60 אחוזים מהעובדים היו בוחרים קריירה אחרת אילו יכלו להתחיל מחדש. בארצות־הברית, שביעות הרצון מהעבודה נמצאת בשפל של כל הזמנים - 45 אחוזים - מאז שהחלו לתעד את הנתון הזה לפני למעלה מעשרים שנה2. נוסף על כך, התפיסה של "משרה לכל החיים" גוועת, ומה שנותר ממנה אינו אלא שרידים מיושנים של המאה העשרים. במקומה צמח עולם של חוזים קצרי טווח, עבודות זמניות ונדודי קריירה, עולם שבו משרה ממוצעת מחזיקה מעמד ארבע שנים בלבד, ומאלצת אותנו לבחור שוב ושוב, פעמים רבות בניגוד לרצוננו3. בחירת קריירה כבר איננה רק החלטה שאנו מקבלים - לעיתים קרובות ללא מידע מספיק - בהיותנו מתבגרים זרועי פצעונים או בני עשרים ומשהו תמימים. בחירת קריירה נעשתה דילמה שאנו מתמודדים איתה פעם אחר פעם לאורך חיי העבודה שלנו.

הכמיהה למצוא קריירה מלאת הגשמה עצמית החלה אולי לחלחל אל תוך הציפיות שלנו, אך האם באמת אפשר למצוא עבודה שבה אנו יכולים לשגשג ולהרגיש מלאי חיים? האין זו משאת נפש אוטופית השמורה לבודדים שיכולים להרשות לעצמם השכלה מהמעלה הראשונה, שיש להם האמצעים הכלכליים להסתכן ולפתוח בית־קפה המציע שיעורי יוגה לתינוקות, או שיש להם הקשרים החברתיים הדרושים כדי לזכות בפרס הנחשק של עבודה שהם אוהבים?

ככלל, ישנן שתי דרכים להתייחס לשאלות הללו. הראשונה היא גישת ה"תסבלו בשקט". גישה זו מבוססת על התפיסה שעלינו לארגן מחדש את הציפיות שלנו ולהבין שבשביל רוב בני־האדם - כולל אנחנו - עבודה היא בעיקר עבדות, ותמיד תהיה כזו. תשכחו מהחלום הטיפשי של הגשמה עצמית והיזכרו במימרה של מארק טוויין: "העבודה היא רע הכרחי שיש להימנע ממנו." מהעבדים שנכפה עליהם לבנות את הפירמידות ועד ה"מקג׳וֹב"1 נטול הרגש של מגזר השירותים של המאה העשרים ואחת, עבודה תמיד היתה כרוכה במצוקה ובשיעמום. ההיסטוריה שלה טמונה במילה עצמה. עבודה ברוסית - работа ("ראבּוֹטה"), מקורה במילה раб, עבד. המילה הלטינית labor ("לייבּוֹר") פירושה עבודת פרך או עמל, ואילו המילה הצרפתית travail ("טרוואי") מקורה במילה tripalium ("טריפּליום"), מכשיר עינויים מימי רומא העתיקה שהיה בנוי משלושה מקלות4. לפיכך, אולי נבחר לאמץ את הגישה הנוצרית המוקדמת שהעבודה היא קללה, עונש על חטאינו בגן עדן, שאלוהים דן אותנו עליהם לחיים של "בזיעת אפיך תאכל לחם". אם התנ"ך איננו המקור הרוחני המועדף עליכם, נסו את הבודהיזם, שלפיו החיים הם סבל. "ייסורים," כותב ההוגה הבודהיסטי סטיבן בצ׳לור, "נובעים מהכמיהה שהחיים יהיו טובים יותר מכפי שהם5." המסר של אסכולת "תסבלו בשקט" הוא שעלינו לקבל את מה שלא ניתן לשנות ולהשלים עם העבודה שהצלחנו למצוא, כל עוד היא עונה על צרכינו הכלכליים ומשאירה לנו מספיק זמן כדי לעסוק ב"חיים האמיתיים שלנו" מחוץ לשעות העבודה. הדרך הטובה ביותר להגן על עצמנו מפני כל מיני מורים רוחניים שדוחקים בנו למצוא הגשמה עצמית, היא לפתח פילוסופיה איתנה של השלמה, ואפילו כניעה, ולא לטפח בליבנו תקווה שיום אחד נמצא קריירה בעלת משמעות.

אני אופטימי יותר ותומך בגישה אחרת שגורסת כי אפשר למצוא עבודה שמשפרת את חיינו, מרחיבה את אופקינו וגורמת לנו להרגיש אנושיים יותר. החיפוש אחר קריירה מלאת הגשמה עצמית הפך לשאיפה שכיחה בעולם המערבי מתום מלחמת העולם השנייה, אך שורשיו טמונים בצמיחת האינדיבידואליזם באירופה של תקופת הרנסנס. לראשונה בתקופה זו היה מקובל שכל אדם יבטא את הייחודיות שלו. תקופת הרנסנס נודעה בכך שהולידה התפתחויות יוצאות דופן באמנות ובמדע, אשר עזרו לאירופה להשתחרר מכבלי האמונה הנוצרית והקונפורמיות החברתית של ימי הביניים. אך היא גם הולידה חידושים תרבותיים אישיים, כגון הדיוקן העצמי, היומן האישי, סוגת האוטוביוגרפיה והחותם האישי על מכתבים. בכך היא נתנה תוקף לאידיאל האדם המעצב את זהותו ואת גורלו6. אנו יורשיה של מסורת הביטוי העצמי הזו. ממש כפי שאנו מבקשים לבטא את האינדיבידואליות שלנו בבגדים שאנו לובשים או במוזיקה שאנו מאזינים לה, כך עלינו לחפש עבודה שמאפשרת לנו לבטא את העצמי שלנו, ואת האדם שאנו שואפים להיות.

לאנשים מסוימים, במיוחד אלה שחיים בשולי החברה וסובלים מעוני ומאפליה, אין כמעט כל אפשרות להשיג את המטרה הזאת. אני מבין את זה. בשביל אנשים שמנסים להתפרנס ממשכורת מינימום או עומדים בתור בלשכת התעסוקה בתקופה של שפל כלכלי, המחשבה על קריירה שמשפרת את החיים יכולה להיתפס כמותרות.

אבל בשביל רוב האנשים שחיים בעולם השפע המערבי, אין שום דבר אוטופי ברעיון של קריירה מספקת. רבים מהקשיים הם נחלת העבר. אין זה סביר שמחר בבוקר תתעוררו ולא תהיה לכם ברירה אחרת אלא לעבוד ארבע־עשרה שעות במפעל טקסטיל בלנקשייר או לקטוף כותנה בשדה עבדים במיסיסיפי. כפי שנגלה בהמשך, הנוף של אפשרויות הקריירה שלנו הורחב באופן יוצא מן הכלל במאה השנים האחרונות, והוא מציע מכלול חדש של אפשרויות מלאות משמעות. נכון, הרף עלה: אנו מצפים להרבה יותר מהעבודה שלנו מכפי שציפו דורות קודמים. אבל כשמישהו שואל אותנו את השאלה המשתקת "מה אתם עושים בחיים?" בואו ננסה לתת תשובה מלאת חיים שמעוררת בנו את התחושה שאנחנו עושים משהו חשוב עם החיים שלנו, במקום לבזבז את שנותינו על קריירה שמשאירה בפינו טעם רע של חרטה.

1. עבודה נעדרת יוקרה בשכר נמוך.