איך להיות אמא מאמצת

כך התחילה האימהות שלי, במילוי טופס שנקרא בפי העובדת הסוציאלית "טופס ציפיות", אף שכותרתו הרשמית היתה: "נכונות המועמדים לאמץ":

"משפחה יקרה, מדובר בטופס נכונות ראשוני בלבד, אשר יסייע בבחירת ילד שיוצע למשפחה. אולם יובהר כי בפועל, יוצעו להורים רק הילדים הפנויים לאימוץ.

מידע מפורט על אודות הילד הספציפי אשר יוצע למשפחה יימסר למועמדים לאמץ בהמשך התהליך. המועמדים לאמץ רשאים להיוועץ עם גורמים מקצועיים שונים טרם יביעו נכונות לקבלת הילד לביתם, ובהתאם לכך אף לשנות את עמדתם.

על המועמדים לאמץ לעדכן את השירות למען הילד על כל שינוי בפרטיהם האישיים ובציפיות שלהם".

מילאנו את הטופס וחתמנו עליו בפעם הראשונה בשנת 2008, ואחר כך שוב ב־2012. היו בו שאלות רבות, ובהן: האם נהיה מוכנים לאמץ ילד עם בעיה רפואית ואיחור התפתחותי? האם נהיה מוכנים לקבל ילד עם שוני חיצוני: נניח צבע עור כהה, כשאנחנו בהירים? האם נסכים לאמץ ילד בעל רקע משפחתי של ליקוי נפשי או ליקוי שכלי? האם נהיה מוכנים לאמץ ילד שאחד מהוריו נוצרי או מוסלמי או חסר דת?

אני לא זוכרת את הטופס על כל סעיפיו, ובטח לא זוכרת מה היו הציפיות שהקפנו בעיגול כשעמדנו לאמץ את בתנו הבכורה, וגם לא מה סימנו שנים אחרי, כשעמדנו לאמץ את בתנו הקטנה. אני כן זוכרת שזה היה הטופס השני שחתמנו עליו בשרשרת ארוכה של טפסים שבאה אחריו, שהיו בו שני עמודים ועמוד נוסף לחתימות, וכדרכם של טפסים וחתימות, הוא נתן לי אשליה של תוקף: שיש לי שליטה באימהות שלי, בסוג הילדה שאני עומדת לאמץ, ושבמוקדם או במאוחר כל הסעיפים והחריגויות שהקפתי בעיגול יתפוגגו עד לכדי ילדה שתדמה ככל האפשר לצלמי ולדמותי.

"יש לנו ציפיות לאמץ תינוק ששני הוריו היו רופאים שנהרגו בתאונת דרכים, ואין לו שום קרובי משפחה," ניסינו להתלוצץ עם העובדת הסוציאלית. היא לא צחקה, ושאלה כמה טיפולים עברנו לפני שהגענו לשירות.

"איך את יודעת שעברנו טיפולים?" שאלתי בפליאה מהולה בהתגוננות.

"אלינו מגיעים רק בסוף־בסוף, אחרי שכבר ניסיתם הכול." היא נשענה לאחור בכיסאה, שילבה ידיים על בטנה וחייכה אלינו חיוך שבע רצון.

רציתי להגיד לה שהיא מדברת שטויות, תמיד רצינו לאמץ, אנחנו שונאים ילדים ביולוגיים. זה לא אחראי וזה לא אקולוגי, שיש לנו עקרונות. אידיאלים. אבל עניתי: "שבעה טיפולים."

במשרדי הרווחה — השירות למען הילד, בחדר קטן בסוף המסדרון ימינה, עם חלונות צרים שממוקמים גבוה מדי, ועם מסך מחשב ישן וגדול על שולחן מצופה פורמייקה אפורה חיוורת, ישבה העובדת הסוציאלית: אישה צעירה, בעלת שיער ג'ינג'י חלק, שלושה פסים בלונדיניים בפוני ועגיל באף בצורת סהר קטן ומוזהב. היא חייכה אלינו כשקראנו את הטופס, חיוך רחב וחושף שיניים שהקפיץ את העגיל מעט החוצה. מדי פעם שינתה את תנוחת הרגליים וסובבה את העגיל, פעולה שכנראה התחילה כהכרח בשבוע הראשון להתקנת העגיל, כדי שהחור לא ייסתם, ונקבעה כטיק, כמו משיכת האף והשיעול הקצר שדומה לנביחה המתלווה אליה, שנפלט לי באופן לא רצוני כשאני נבוכה או מסתבכת בחשיבה, כשבתי שואלת אותי שאלה שאין לי עליה תשובה, למשל, "מתי אני אוכל לראות את האמא השנייה שלי?" או "היא תמות עד אז או שהיא תחכה לי?"

אנחנו קראנו את הטופס, והיא מדי פעם אמרה: "אפשר לפתוח את הטופס ולעדכן אותו מתי שתרצו." אחר כך היא אמרה, "אתם תשמעו הכול על הילד ותחליטו אם מתאים לכם. כל מקרה לגופו." ואז הוסיפה, "אני חדשה פה בשירות. אני בכלל קצינת מבחן לנוער, בגלל זה החדר ככה... עוד לא תליתי כלום." אנחנו היינו הזוג הראשון וכנראה גם האחרון שהיא ליוותה. היא אמרה שהיא מאוד מתרגשת. סיפרה לנו שאין לה ילדים. שנפרדה לאחרונה מהחבר שהיה הלום קרב, אלים ואומלל, שאהב בעיקר את כלב הזאב שהיה להם, מזכרת מהכלבייה הצבאית. אם אני לא טועה, היא סיפרה לנו שהכלב היה איתו בשדה הקרב. כחצי שנה אחרי שקיבלנו את בתנו הבכורה, היא עזבה את התפקיד לטובת ניהול מוסדות לסובלים מפיגור שכלי. אמרה שטוב לה יותר לנהל מוסדות מאשר אנשים עם ציפיות גדולות. החדר נשאר כמו שהוא גם כשנפגשנו עם העו"סית שליוותה אותנו באימוץ של בתנו הקטנה. לה היו ילדים. שלושה. כשקיבלנו את בתנו הקטנה, היא היתה בהיריון עם הרביעי. באותה תקופה נוספו לקיר שני ציורי ילדים, והשולחן עבר למרכז החדר.

על השולחן הונחה תיקייה בצבע תכלת, שהיתה אז חדשה, ועליה נכתבו השמות ומספרי תעודות הזהות שלנו בלורד שחור. זו תיקיית האימוץ שלנו. היא התחילה במראה דקיק ורענן, אך במרוצת השנים, בדומה לתיקיית התיק הרפואי אצל הרופא לפריון, גם היא בצבע תכלת, היא התקפלה בפינות, נקרעה בחיבורים והתעבתה מטפסים ומהערות. אני זוכרת אותי ואת יואב מלאי תקווה יושבים בחדר ההמתנה לרופא הפריון, מחזיקים תיקייה דקה ומביטים בחמלה ובהתנשאות מסוימת על כל אותם זוגות הנושאים תיקייה עבה ומהוהה. הנשים בדרך כלל בכו, הגברים בדרך כלל רגזו. היינו אז מלאי תקווה ואמונה שהתיקייה שלנו תישאר דקה לנצח.

תיקיית האימוץ עברה ידיים ודיונים בין החדרים השונים וארונות הפח בשירות למען הילד. מדי פעם פתחנו אותה כדי לרענן ולעדכן את טופס הציפיות שלנו, כאילו הרכבנו מחדש את הילד המיועד, כמו בספרי הפעוטות המחולקים, שבהינף דפדוף ניתן לשנות את לבושו של הילד המצויר, את נעליו או את פרצופו. הסכמנו לעוד ועוד סעיפים, ובלבד שנהיה להורים. בסופו של דבר, היא חזרה ללוקר האפור, הצמוד לקיר הימני, שמכיל בתוכו עוד עשרות תיקיות דומות, חלקן בצבע ירוק. חלקן בצבע אדום. או ללוקר אחר עם תיקיות דומות בחדר אחר בשירות למען הילד. התיקייה מחכה שם, צופנת סוד שאנחנו יודעים רק את חלקו, ויושבות הבניין יודעות את רובו, ואולי בבוא היום הבנות שלנו יסתקרנו ויהיו להן האומץ והחוזק הנדרשים כדי לפתוח אותה ולקרוא במו עיניהן את הביוגרפיה שלהן: מי היו האימהות שלהן, מדוע לא יכלו לגדל אותן. אולי יחכה להן פתק מהן. אולי יחכה להן פתק מאח או מאחות. אולי העובדת הסוציאלית תהיה נחמדה אליהן ותציע להן משהו לשתות, תציע להן לשבת. תחזיק להן את היד. ואולי לא יחכה להן בתיקייה שום דבר מלבד עובדות יבשות. טופס שמישהי הקלידה עם הסיפור על תחילת החיים שלהן, ופרטים אישיים של האמא הביולוגית מחוקים בטוש שחור ומצולמים במכונת זירוקס, כדי שלא תהיה אפשרות למשש עם האצבע או להעמיד את הדף כנגד השמש בניסיון להבין מה הם הפרטים שהוא מכסה.

כשהחלטתי שאני לא ממשיכה עם טיפולי הפוריות, ביקשתי לקבל את תיקיית הפריון שלי. נראה לי אך טבעי שתכולת התיקייה שייכת לי: טבלת הורמונים ארוכה שקיבלתי, רשומות על עשרות הביוצים שלי, תצלומי רחם שחור־לבן ארוכים שנפלטו ממדפסת האולטרסאונד, פענוח בדיקת ההיסטורוסקופיה, מספר הביציות ששאבו לי, מספר העוברים שהצליחו להתפתח במעבדה לבלסטוציסטים,1 מספר העוברים שהקפיאו לי, כמו גם ספירת הזרע של יואב. שייכת לי, חשבתי, אבל התבשרתי שהתיקייה שייכת דווקא לרופא, "זה הפרוטוקול שלו," אמרה לי המזכירה החיננית שעבדה אצלו, בעלת ה־ח' וה־ע' המודגשות, השיער השחור המתולתל והשיניים הצחורות הגדולות, ושמולה ניהלתי את התקשורת בתקופת הטיפולים, בפניה בכיתי כשהקראתי את תוצאות בדיקת ההיריון, "כל עכבה לטובה," היא עודדה אותי, ואני התעודדתי כי משום־מה כשזה יצא מפיה הייתה לדברים גושפנקה בעיניי, את עזרתה ביקשתי כשנגמרו לי ההורמונים ולא היה בית מרקחת פתוח בנמצא, היא הובילה אותי אל מאחורי דלפק מחופה פורמייקת עץ בהיר, שניצב בקצה מסדרון המרפאה, והוציאה ממקרר קטן חבילת הורמונים נחשקת, ואף הזריקה לי באותו מעמד את ההורמון לבטן. את ידה החזקתי בבדיקת ההיסטורוסקופיה. "הכול יהיה בסדר, חמודה, את תראי, הוא אלוף בזה, לא יכאב לך, את תראי," את קולה שמעתי, לוחש ומשתתף בצער, מתרגש ושמח מבשורה, קורקטי ונהיר כשהוא מקריא פרוטוקול, כשביליתי בחדר ההמתנה הקטן, מחכה שהתיקייה שלי תעלה ותבוא ותעיד על כך שסוף־סוף הגיע תורי להיכנס לרופא. "זה הפרוטוקול של הרופא, ממי. את לא יכולה לקחת. זה הסוד המקצועי שלו. הוא לא יכול לתת לך את זה."

1 כיסתות ראשוניות, המבנה הראשוני של היונק שקודם להתפתחות העובר.