איך להיות רע

רוב בני האדם נוטים לבלבל בין התנהגות נעימה ולא מעוררת מחלוקת לבין עקרונות של צדק ומוסר, למרות שלעיתים קרובות השניים אינם מתיישבים זה עם זה ואפילו עומדים בסתירה זה לזה.

דמיינו למשל הורה מרצה, שנותן לילד שלו כל מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה: ממתקים, משחקי מחשב וכל צעצוע שהילד מצביע עליו בחנות, שזה בדרך כלל כל צעצוע שנמצא על המדפים בגובה העיניים של הילד. נשמע קצת כמו חלומו של כל ילד, נכון? אבל האם ההתנהגות הזאת באמת טובה לילד? סביר להניח שאותו ילד מרוצה יגדל להיות מבוגר חסר שליטה עצמית, מה שיפגע בו, בהצלחה שלו וביכולתו להשתלב בחברה. או דמיינו בחורה טובה ומרצה, שנמצאת בקשר עם בחור חמוד מאוד שאין לה שום דבר רע להגיד עליו, חוץ מזה שהיא כבר לא ממש מעוניינת בו. אבל היא גם חוששת להיפרד ממנו כדי שלא לפגוע בו. האם אותה בחורה עושה לו טוב בכך שהיא מתחשבת בו כל כך ונשארת איתו, או שהיא פוגעת בו?

משחר ילדותנו כולנו מבקשים להיות נאהבים. זהו אחד המניעים המכוננים של מי שאנחנו. ההורים שלנו והסובבים אותנו נותנים לנו את האהבה הזאת, אבל לעיתים קרובות הם נותנים לנו אותה על תנאי: בתנאי שנהיה ילדים חברותיים, נחמדים, עוזרים ולא מזיקים. אם נקיים את התנאי הזה, נקבל את ממתק האהבה כפרס. כך אנו לומדים לרצות את הסביבה שלנו. ולא זו בלבד, אלא שעם הזמן אנחנו גם מתחילים לבלבל בין סיבה לתוצאה: אנחנו מניחים (הנחה שבמקרים מסוימים היא גם נכונה) שאם אנחנו מרצים, ואהובים על המשפחה והחברה או אפילו הלאום, נראה שאנחנו גם טובים.

לפני כמה שנים, כשהייתי צעיר וזקוק לכסף (הרבה לפני שנעשיתי מבוגר שזקוק לכסף), עבדתי בחברה שכמעט כל עובדיה היו אנשים נחמדים ומאירי פנים. האווירה בחברה היתה מצוינת, והיתה בה תמיכה ועזרה לכל מי שרק מבקש. באיחור של כמה שבועות הבנתי, שאת מה שהחברה עושה אי אפשר להגדיר אלא כהונאת גולשים באינטרנט. כשהבנתי את זה רציתי להתפטר מיד, אבל לא היה לי נעים. רציתי שהבוס שלי, איש חביב, נעים הליכות ותאב בצע, יאהב אותי. לא רציתי לאכזב אותו. לא רציתי להרוס לו ולחברה את התוכניות. למזלי הרב, הרצון לשמור על איזשהו עמוד שדרה מוסרי גבר במקרה הזה על הרצון להיות אהוב, ואחרי כמה שבועות, עם כל הקושי לאכזב את האיש הנחמד הזה, הגשתי לבוס את התפטרותי.

חשוב להדגיש: הריצוי אינו רע כשהוא לעצמו. לעיתים קרובות הרצון שלנו לרצות אחרים מסייע לנו להתאים את עצמנו לחברה שאנחנו חיים בה ולהשתלב בה. אבל לפעמים הרצון הזה עלול גם לגרום לנו להיטמע בסביבה לא מוסרית, ולשתף פעולה עם מערכות ומסגרות לא טובות ולא מוסריות. חלק גדול ממה שמכונה "הבנאליות של הרוע", זו שגרמה לאנשים שאינם שונים ממני ומכם לשתף פעולה עם משטרים טוטליטריים שאסור להשוות אליהם, נבע לא רק מהזדהות אידיאולוגית ומאמונה במטרות שגרמו להרג של מיליוני בני אדם, אלא גם מרצון פשוט לרצות ולהימנע מעימותים. הממצאים המוכרים והמחרידים של ניסוי החשמל של מילגרם4 נבעו בין השאר מרצון פשוט וכן שלא לאכזב נסיין ואיש מדע, אפילו כשהוא דורש דרישות תמוהות לחלוטין כמו לחשמל אנשים אחרים עד שהם מתעלפים ועומדים למות לצורך "ניסוי מדעי".

לא פעם אנחנו מצדיקים את הצורך לרצות אחרים באמצעות טיעונים מוסריים. לאחד מחברי הקרובים הוצעה לאחרונה משרה מצוינת בחברת סטארט־אפ נחשקת במרחק נסיעת אופניים מהבית שלו, עם אנשים שהוא אוהב ומעריך והכי חשוב בשבילו, בסביבת עבודה עם דשאים ירוקים עד האופק. אבל הוא כמעט לא הצליח לעזוב את עבודתו הקודמת. לא היה לו נעים מהקולגות. הוא חשש שהם יפסיקו לחבב אותו משום שנטש אותם כדי לעבור למקום יוקרתי ונוצץ יותר. עד כאן — סיטואציה מוכרת שחלקנו יכולים גם להזדהות איתה. מותר שאי נעימות תשפיע עלינו מעת לעת. בכל זאת, אנחנו אנושיים. הבעיה החלה כאשר אותו חבר הלביש על אי הנעימות הזו כל מיני נימוקים מוסריים: "אני לא רוצה לפגוע בהם", הוא אמר לי. "אני חושש שבעקבות העזיבה שלי הם ירגישו שהם פחות טובים, שהם עובדים במקום פחות אטרקטיבי". הוא טען שמה שמניע אותו אינו רק החשש לא להיות אהוב, אלא גם החשש שהפעולה שלו תפגע ממש בעמיתים שלו.

כדי להתמודד עם מצבים מהסוג הזה, חשוב מאוד שנדע להבחין בין שיקולים של ריצוי לבין שיקולים של טוב וראוי. שני סוגי השיקולים האלה נוטים להתבלבל ביניהם, אבל ההבחנה ביניהם פשוטה למדי: שיקולים מוסריים מונחים על ידי השאלה כיצד ההחלטה שלנו תשפיע על אחרים ועל העולם שמחוץ לנו, ואילו שיקולים של ריצוי, שגם הם לגיטימיים לפעמים, מושפעים בעיקר מהשאלות מה אחרים יחשבו עלינו ואיך אחרים ירגישו כלפינו. המוקד שלהם, של שיקולי הריצוי האלו, אחרי הכול, הוא אנחנו.

ביקשתי מהחבר הטוב מהפסקה הקודמת להצטרף אלי לתרגיל מחשבתי: לדמיין איך ייראו חיי הקולגות שלו חודש אחרי שיעזוב את החברה לטובת העבודה החדשה והנוצצת. לחשוב עד כמה "הנטישה" שלו באמת תשפיע על החיים שלהם. עד כמה היא תשפיע עליהם בהשוואה לגורמים אחרים שמשפיעים על רמת האושר שלהם כמו חיי נישואים, משפחה, שגרת עבודה ותחביבים. ובכן, אני מניח שלא קשה לנחש את התשובה שלו. "כמעט כלום". העזיבה שלו תשפיע מעט מאוד על האושר של הקולגות שלו, וגם זה אולי לתקופה של שבועיים־שלושה, לא כולל האושר של מי שדווקא ישמחו לראות אותו מפנה את מקומו, שכן הדבר יאפשר להם להתקדם בעבודה ולהתבלט. כמובן, לא מן הנמנע שהקולגות לשעבר יחבבו אותו פחות לאחר שיעזוב אותם. אבל זה כבר לא עניין מוסרי, זה עניין אישי. אם הוא מעדיף להיות אהוב על הקולגות, ולא לעבור לעבודה טובה יותר, זכותו. אבל שלא יעמיד פנים בפני, ובעיקר בפני עצמו, שהשיקול שלו הוא התחשבות באחרים.

יש עוד סיבה שבגללה חשוב לעמוד על ההבדל בין להיות טובים לבין להיות מרצים והיא שהנטייה שלנו לרצות עלולה לבוא על חשבון המוסר בגלל תופעת הרישיון המוסרי: המושג "רישיון מוסרי" מתאר תופעה מוכרת היטב בפסיכולוגיה של המוסר שבה אנשים שעושים מעשה טוב מרשים לעצמם אחר כך להיות טובים פחות ולהתנהג באופן פחות מוסרי. במעשה הטוב הם כמו קונים "רישיון מוסרי" להוריד את הסטנדרטים המוסריים שלהם. מכיוון שבני אדם נוטים לבלבל בין ריצוי ומוסר, קורה לא פעם שמעשה של ריצוי הוא שמקנה לנו רישיון מוסרי. במילים אחרות, כאשר אנחנו פועלים כדי לרצות בני אדם אחרים, וטועים לחשוב שהמעשה שעשינו הוא מעשה טוב, אנחנו נותנים לעצמנו רישיון מוסרי שכזה, מושכים קצת קרדיט מבנק ההתנהגות הטובה, וכתוצאה מכך עושים פחות טוב בעולם.

חשבו על זה. אם אתם נמנים עם האנשים האלה שעושים את מה שמצפים מהם, נפגשים עם כל מי שרוצים להיפגש איתם, עובדים בעבודה מסוימת רק כי זה מה שכולם ציפו מהם ומנהלים מערכות יחסים שמושתתות על היענות וריצוי, האם בכלל יישארו לכם זמן או משאבים לעזור, להתנדב ולסייע למי שזקוקים באמת לעזרה? לפעמים הריצוי הוא האויב של הטוב, וההבחנה בין השניים היא מה שיאפשר לנו להיות טובים יותר. נכון, גם אם אחרים יהיו פחות מרוצים מאיתנו.

אבל למה אנחנו כל כך רוצים לרצות? כדי להבין זאת, אנחנו צריכים לרדת עמוק לאופן שבו מתפתח העצמי שלנו, ואת זה נעשה בפרק הבא.

4 בראשית שנות ה־1960 ערך הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם ניסוי, שבמהלכו התבקשו הנבחנים להיות "עוזרי נסיין" ולתת מכות חשמל לנבחנים אחרים (הנבחנים האחרים, שלא חושמלו באמת, היו שחקנים שתולים של מילגרם). רבים מהנבחנים נענו לדרישות של הנסיין, ועשו זאת גם כשהנבחנים ש"חושמלו" צעקו מכאב ואף הפסיקו להגיב. ראו למשל: Milgram, S. (1963). "Behavioral Study of obedience". The Journal of Abnormal and Social Psychology, 67(4), 371–378.