1
בסך הכול, הלוויה של אחותה הקטנה הייתה די משעממת.
הלן ג'אנג — האחות הטובה, החכמה והמשעממת, בעיניה של מישל, מנוחתה עדן — יושבת בשורה הראשונה בכנסייה בין הוריה האבלים.
אם מישל הייתה כאן, היא הייתה מצחקקת בתגובה למשהו בלתי הולם, כמו סידור הפרחים על ארון המתים הסגור שלה שנראה בטעות כמו זין. היא הייתה מתופפת ברגלה בקוצר רוח, מתה כבר לחטוף סיגריה וזוממת לברוח משם לאפטר פארטי. אם מישל הייתה כאן, לא היה פה פאקינג שקט כל כך.
אימא של הלן רועדת בפרצים של התייפחות אילמת ואוחזת בידה הימנית של בתה שנשארה בחיים בעוצמה כזאת, שהלן מאבדת תחושה כבר בדברי ההספד של הכומר. אבא שלה נועץ מבט בכן העץ שעליו מונחת התמונה של מישל מהתיכון. מבטה של הלן נודד אל התריסים המשמימים של חלונות הכנסייה (והלן מצטערת — ולא לראשונה — שהם לא קתולים, כי אצלם הווייב שווה ברמות), ולבסוף מבטה יורד אל נעליו של הכומר. אבא מסתכל לכל כיוון שבו אין מישהו שפניו יוכלו להשיב אליו מבט.
הלן מיצתה את מלאי הדמעות שלה כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות, כשרעדה ובכתה לבדה בחדר כאילו הייתה חיה פצועה. היא בכתה עד שהעיניים שלה הפכו לחריצים נפוחים, והתחבטה בשאלות קיומיות והרות גורל מכדי שתצליח לנסח אותן במילים עלובות. מעיין הדמעות שלה התייבש ונשאר ממנו רק בור של טינה, שהלך ונפער ואיים לבלוע אותה לתוכו.
היא מתעבת את המילים הנדושות של הכומר שמנסה ליצוק לחייה הקצרים של מישל משמעות, היא שונאת את הדמעות של אימא שלה ואת היעדר הדמעות של אביה. אולי היא אפילו שונאת את עצמה, אבל למה? האמת היא שאם כבר לכעוס, הזעם צריך להיות מופנה כלפי מישל.
הדלת בשולי הכנסייה נפתחת בחריקה. מישהו כנראה מאחר ועקצוץ פתאומי בעורפה של הלן מגלה לה מי.
הוא.
לחשושים מהוסים עוברים בין שורות המושבים, ולמרות שהלן פוקדת על עצמה לא להסתובב ולא להסתכל, אימא שלה לא שקועה מספיק באֶבל שלה וקולטת את השינוי הפתאומי בחדר. היא מסתובבת ופולטת צווחה דרמטית שמציפה את הלן במבוכה.
הלן מסתובבת ועיניה מאשרות שניחשה נכון. גרנט שפרד — גרנט פאקינג שפרד — נשיא השכבה, מלך נשף הסיום, חובב המסיבות והפוטבול, יקירם הבלתי מעורער של החברים והמורים.
והאיש שרצח את אחותה.
המשפט האחרון כנראה לא יהיה קביל מבחינה משפטית — יותר מדי עדים ראו את מישל ג'אנג בת השש־עשרה קופצת בכוונה תחילה אל גלגלי הג'יפ של גרנט שפרד בן השמונה־עשרה, זמן קצר אחרי שתיים בלילה, וגורמת לפקק תנועה מחריד בכביש 22. די והותר מילות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של מישל אישרו את המידע.
המהלומה המשפילה מכול עבור ההורים שלהן הייתה כמות העדויות בדו"ח הרעלים בדם, שהצדיקה את הכינוי "נערה במצוקה" בדיווחי החדשות המקומיות.
כולם ריחמו על גרנט. כמה עצוב, כמה טרגי, כמה אנוכי מצד הנערה הזאת — כמעט זרה, סתם תלמידת תיכון צעירה שהתחשק לה להתאבד — לעשות דבר כזה, ולגרום לבחור מבריק כמוהו לחיות את חייו הזוהרים והמבטיחים עם הידיעה שהרג מישהי.
"אתה," אומרת הלן ונעמדת באמצע המעבר שבין שורות המושבים. הפה שלה פעור כאילו הם בעיצומה של טרגדיה יוונית.
גרנט שפרד עומד בלי לזוז כאילו נברא כדי שאימהות אבלות ילטשו בו מבטים בפה פעור, ודודים ודודות ממוצא סיני בגיל העמידה ינעצו בו עיניים נוקבות.
הוא נראה בדיוק כמו שהלן תיארה אותו בדמיונה — לבוש סריג כחול כהה מעל חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת, כאילו הוא ממשיך מכאן לישיבת מועצת תלמידים כדי לדון ברעיונות לנושא של מסיבת הסיום. העניבה שלו קשורה להפליא, שערו החום כהה מסורק בקפידה והוא נראה טוב מדי — צעיר מדי, יפה מדי, חי מדי ולכן אין לו זכות להיות באולם הזה.
עיניו החומות הרכות של גרנט מתרוצצות על פני הכנסייה. היא רואה על פניו שהוא מבין שעשה טעות כשהגיע לכאן. הוא כנראה חשב שזה יעבור בשלום, שהם יבינו למה הוא מבקש להביע תנחומים, אולי... אולי אפילו חשב שיביעו אמפתיה כלפיו וימחלו לו.
כנראה יש לו אגו מנופח בטירוף אם חשב שהנוכחות שלו כאן תתקבל בברכה.
"לא," אומרת אימא של הלן בשפתיים קפוצות ונחושות.
ידיו של גרנט מתרוממות כמעט בכניעה. "לא התכוונתי —"
"היא רוצה שתלך," אומרת הלן בתקיפות. "לך. עכשיו."
עיניו של גרנט מתעכבות על הלן. הוא משפיל את ראשו בהבנה. כשהוא פונה ללכת, הוא ממלמל משהו רפה שנשמע כמו "סליחה".
הכול מאוד דרמטי והלן מרגישה דחף לצעוק אל גבו המתרחק, ושלא תעז להראות את הפרצוף הדפוק שלך פה שוב!
כאילו הם בסרט ולא בכנסייה הפרסביטריאנית שבה לא ביקרו יותר משבע שנים.
אבל לא נראה שיש טעם, כי ממש לא סביר שגרנט שפרד יפגוש אי פעם את משפחת ג'אנג האבלה עם האימא פעורת הפה, האב המתחמק, הדודים והדודות הרכלנים וכל השאר.
במקום זה, הלן מחזירה את אימא שלה לספסל. כשהיא פוסעת במעבר שבין המושבים במרכז הכנסייה, היא יוצרת קשר עין עם התצלום המחייך של מישל.
זה בטח היה מוצא חן בעינייך, חושבת הלן ומצפה בדמיונה לתגובתה של אחותה. בטח זה היה הקטע האהוב עלייך בכל הלוויה הזאת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.