איך לפתות מיליארדר

1.

"שלום! אני ארדן סנט אייבס, ואני מתקשר ממוקד האירועים של סנט סבסטיאן ו..."

ניתוק.

"שלום! אני ארדן סנט אייבס, ואני מתקשר ממוקד האירועים של סנט סבסטיאן ו..."

ניתוק.

"שלום! אני ארדן סנט אייבס, ואני מתקשר ממוקד האירועים של סנט סבסטיאן ו..."

ניתוק.

שאלוהים יעזור ויושיע. זה הולך להיות ערב ממש ארוך.

גוייסתי לעזור לארגן ערב התרמה לקולג', ולהצטרף לחבורת סטודנטים שמצלצלים לכל מיני בוגרים עשירים של המוסד. המשימה שלנו הייתה להתחבר אליהם ולתקשר איתם באופן עמוק, שיעורר בהם נוסטלגיה יפהפיה לימי התום ההם, וצורך עז לפתוח את הארנק ולבצע העברה בנקאית מיידית.

אני לא מועמד אידיאלי לתפקיד הזה, בהתחשב באיך שהתפתלתי כשביקשתי מחבר הלוואה של שישים פני כדי לקנות פחית קולה זירו ממכונת המשקאות. לא היה לי מושג איך להכניס לשיחה נימוסית עם זר גמור משפט כמו "איך תרגיש אם נקרא על שמך לנצח קתדרה לפילוסופיה?"

ניק, החבר הכי טוב שלי, היה זה שגויס לצוות המתרימים, אבל הוא לקה בדלקת במיתרי הקול, ובלית ברירה נקראתי למלא את מקומו. ידעתי שאני בצרות ובדרך לקטסטרופה ברגע שדחסו עבורי הדרכה של יומיים לעשר דקות. מבט מהיר במרתף הטחוב אישר את חששותיי הכבדים ביותר. המתרימים האחרים היו שקועים בשיחות משמעותיות ומעשירות עם זמרי אופרה, עורכי דין לזכויות אדם ויצרני גבינות בוטיק, בזמן שאני אכלתי דונאטס בחינם וספגתי יותר ניתוקים מאיש טלמרקטינג עם הפרעה חברתית ופגם בדיבור.

חייגתי את המספר הבא. הסבירו לי שאפשר לשמוע כשמישהו מחייך, אז הקפדתי לחייך חיוך רחב, כאילו בלעתי קולב.

"שלום, אני ארדן סנט אייבס ואני מתקשר ממוקד האירועים של סנט סבסטיאן ובבקשה אל תנתק," אמרתי במהירות של אצן אולימפי.

שתיקה.

ואז, "מאיפה קיבלת את המספר שלי?"

"וואו, אני לא יודע. הוא פשוט מופיע ברשימה. אני עוזר פה עם ה..." המוח שלי נחסם ונאטם. היה משהו בקול שלו, הקול הנוקשה ושובר הזכוכית הזה. "עם הערב התרמה שלהם כאילו."

"הערב התרמה שלהם כאילו?"

"עם ערב ההתרמה השנתי של קולג' סנט סטבסטיאן. אתה למדת פה, נכון?"

"זאת הסיבה שאני מופיע ברשימה שלך, לא?"

"אה נכון." החלטתי להעמיד פנים שחוסר המקצועיות המחריד שלי הוא בעצם מצחיק. "נקודה טובה. אבל היה גם מכתב. היית אמור לקבל מכתב."

"אין לי זמן לקרוא מכתבים."

"אז זה לא פלא שאתה מפסיד דברים."

צחוק חרישי וכמעט מבויש עשה את דרכו מהטלפון אליי. הרגשתי כאילו אצבעות מדגדגות את חוט השדרה שלי.

"אני יוצא מנקודת הנחה שאם מדובר במשהו חשוב, השולח ימצא דרך יעילה יותר להעביר אליי את המסר."

"יעילות זה לא תמיד יותר טוב."

"באילו נסיבות בדיוק יעילות בהשגת המטרה שאתה מנסה להשיג היא פחות טובה מהאלטרנטיבה?"

היו לי שיעורים כאלה בקולג', אבל מתברר שלא למדתי כלום. עדיין המשכתי עם פליטות הפה, עם רעיונות אפויים למחצה שהתבררו עד מהרה כשטויות מוחלטות. אז עשיתי מה שעושים תמיד במקרה כזה — ניסחתי מחדש את השטויות שלי וניסיתי לשנות את ההקשר שלהן.

"רק אם מה שאתה מנסה להשיג זה להעביר מסר בצורה פשוטה, ישירה ודחופה ככל האפשר. למשל, אם אתה נשרף ועולה בלהבות, מכתב זה לא רעיון טוב לבשר לעולם על זה."

"מכתב זה באמת דבר די דליק," הוא אמר.

אלוהים, הקול שלו. מהרגע הראשון ששמעתי אותו חשבתי שהוא סקסי בקטע מקפיא דם של המעמד הגבוה, אבל מרוכך עם נגיעה של הומור, עשיר כמו דבש, ובקיצור קול שאי אפשר לעמוד בפניו.

חייכתי כמו אידיוט אל האפרכסת. "אבל אם הייתי רוצה להגיד משהו עם יותר דקויות, משהו אישי כמו 'אני מצטער, או תודה, או, אתה יודע, אני אוהב אותך...' אז אולי מכתב עדיף על סמס או פתק שמדביקים על המקרר."

"לא ידעתי שלמנהלת של סנט סבסטיאן יש רגשות כל־כך עזים כלפיי." שתיקה קטנה ואלגנטית. קשה שלא להעריך גבר עם חוש תזמון. "אתה חושב שמאוחר מדי?"

"אני לא בטוח. אולי אם תרדוף אחריה בגשם השוטף..."

"היא לא ממש הטיפוס שלי."

"זה בגלל מעיל המשבצות הסגול, נכון?"

"אני חושש שזה הכריע את הכף."

שוב הצצתי סביבי למקרה שאני מפשל וכולם שמים לב, אבל אף אחד לא התייחס אליי בכלל. הסתופפתי סביב הטלפון והתוודיתי באוזניו, "האמת שפגשתי אותה רק פעם אחת, בשנה הראשונה שלי פה. היא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול."

"ומה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

"וואו, אני לא יודע. לגדול, נראה לי?"

הוא השתתק לרגע. "אני חושב שחבל."

"חבל שאגדל?"

"חבל שתשתנה."

השמעתי קול של ספק שיהוק ספק שיעול מהפתעה וגם מעונג מבעבע ובלתי צפוי. "אתה לא מכיר אותי."

"לא," הוא הסכים. "אבל נהניתי לדבר איתך ואני בטוח שגם אחרים יהנו."

זה נשמע קרוב באופן מסוכן למילות פרידה וניתוק, ואני נכנסתי ללחץ נוראי. אולי כי פשוט לא היה לי כוח להתחיל מחדש את מעגל האבדון של המיליונרים שטורקים לי טלפונים בפרצוף, אבל גם כי באמת לא רציתי שהוא ילך לשום מקום.

"למען האמת ואם לדייק, אתה הבנאדם הראשון שלא ניתק לי באמצע משפט הפתיחה שלי."

היה עוד רגע של שתיקה. אולי סתם דמיינתי, אבל הרגשתי שזאת שתיקה קצת טעונה.

"ביקשת ממני לא לנתק לך."

"הייתי ממש נואש, בחיי."

"וזה עבד."

"בטח ריחמת עליי."

"לא הייתי קורא לזה רחמים."

כמעט שאלתי אותו איך הוא כן היה קורא לזה, אבל לא היה לי אומץ. בתדרוך המזורז (מאוד) שקיבלתי נאמר לי להתחבר לאנשים, לא לפלרטט איתם. תהיתי איך הוא נראה ומה הוא עושה עכשיו, כשהוא מדבר איתי. הוא בטח בן שישים וחמש ומטפח עץ בונסאי ננסי, אבל הקול שלו גרם לי לדמיין כורסאות יקרות ובקבוק וויסקי. שוט רכיבה עם שפיץ כסוף מונח בעצלתיים על הברך. אוקיי, אולי קצת נסחפתי או שהלכתי רחוק, אבל לא רחוק מדי.

הצטמררתי וקלטתי פתאום ששתיקה פירושה שהדבר היחיד שמחבר ביני ובין הצד השני הוא קו חיוג דומם. אני לא מכיר את האיש הזה והוא לא מכיר אותי, אז אם לא אגיד משהו ממש בקרוב, זה יהיה מאוד־מאוד מביך.

"אז... אה..." הצצתי במהירות בדף שהכינו לי מראש עם נושאי שיחה שאמורים לשבור את הקרח. "מתי בפעם האחרונה ביקרת פה?"

"אה." הברה יחידה שכולה צינה וכפור. הרסנית כמו ניתוק. "שאלתי את עצמי מתי נגיע לקטע הזה."

"איזה קטע?"

"הקטע שבו נחליף סיפורים מקסימים על חיי הקולג', שאחריהם תבקש ממני כסף."

נדמה לי שממש צעקתי. או נבחתי. משהו כזה. השיחה המביכה (ולרגעים פחות מביכה) השכיחה ממני לגמרי את החלק של ההתרמה ב"ערב התרמה".

הוא צחק, אבל זה לא היה כמו הצחוק הקודם. זה היה צחוק קר וצורם, שאפשר בקלות לעמוד בפניו. "מה עוד כתוב לך ברשימה?"

"סליחה?"

"הרשימה שלך. מה עוד כתוב שם עליי?"

לא ציפיתי שהשיחה הזאת תימשך יותר מחמש שניות, ולכן לא טרחתי לקרוא שום דבר מעבר למספר שחייגתי. עכשיו הסתכלתי במה שכתוב.

"כתוב פה שאתה קספיאן לינדר הארט ושסיימת בהצטיינות לימודי מדע המדינה, פילוסופיה וכלכלה. אומייגוד, אתה ממפ"כ. הכי רב תחומי."

"מישהו צריך להיות."

"וכתוב גם שאתה מנכ"ל של בנק בינלאומי ושל חברת אחזקות ושירותים פיננסיים. את רוב המילים פה אני לא מבין."

"אתה יכול לבדוק באינטרנט. עוד משהו?"

בהיתי בשורה הבאה. "כתוב שאתה מקסים ומאוד אוהב חיות."

"ארדן."

היה ברור עד כמה סדר העדיפויות שלי דפוק כשלרגע כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: הוא זכר את השם שלי! דמיינתי את השפתיים שלו מבטאות את שמי: ארדן, ארדן, ארדן.

"אה, מה?"

"מה באמת כתוב שם?"

השם שלי, שנאמר עם נגיעה של קשיחות, העמיד בטיל את כל השערות שעל זרועותיי. "כתוב שאתה האיש השלישי הכי עשיר בבריטניה, עם הון משוער של כשנים־עשר מיליארד פאונד."

חיכיתי, אבל לא היה לי מושג למה אני מחכה. עשיתי מה שהוא פקד עליי לעשות, אבל זה לא שהוא ירעיף עליי מחמאות ועוגיות. ציפיתי שהוא ינתק, אבל הוא לא עשה את זה. נשארנו תקועים שם, ושתיקה טרייה העמיקה בינינו כמו באר של כלום אינסופי.

"אה..." סרקתי בייאוש את דף העצות. "כתוב פה לשאול אותך אם אתה נהנה מזה, אבל אני לא יודע בדיוק ממה. אתה נהנה להיות האיש השלישי הכי עשיר בבריטניה?"

"זה די מהנה."

"אז אתה ממליץ לבוגרים אחרים של המכללה על עושר מטורף בתור עתיד אפשרי?"

ואז הוא צחק את הצחוק שלמדתי לאהוב, ואני יכולתי סופסוף לנשום. "התשובה היא כן. מה השאלה הבאה שלך?"

בדקתי. "אתה מקבל את 'החץ'?"

"אני לא יודע מה זה, אז סביר להניח שלא."

"זה הדבר שאמור לגרום לך להרגיש רע עם עצמך. המגזין של סנט סבסטיאן. הוא מלא בסיפורים על אנשים שחיים חיים מדהימים ומשיגים הישגים מדהימים בזמן שאתה יושב בפיג'מה ומשחק באפליקציית פאזלים. אבל אתה בטח לא עושה את זה, כי אתה מיליארדר והכל."

"נכון, אני לא עושה את זה."

"ואין לך זמן לעבור על הדואר, אז זה בכלל מקרה אבוד."

כנראה נשמעתי קצת נוגה, כי הוא שאל, "אולי יש לך עותק דיגיטלי?" בעדינות נבוכה שמפגינים כלפי חתלתול בעל שלוש רגליים, אם לא ממש מתים על חתולים.

"אני לא יודע. לי זה נחת פתאום בתיבת הדואר. זה מגזין נוצץ כזה, ובשער תמיד יש איזה בוגר של סנט סבסטיאן שהוא עכשיו הכי מלך העולם שהיה אי פעם."

עוד צחוק רך. "במקרה הזה, אני אשמח לא להיכנס לרשימת התפוצה."

"אומייגוד," קוננתי. "אני ממש גרוע בזה. העברתי אותך ממצב של אדישות למצב של תיעוב פעיל. אתה לא אוהב את סנט סבסטיאן?"

"לא חשבתי על המקום הזה מאז שעזבתי אותו."

"אין לך שום זיכרונות טובים?"

"זה לא העניין. אני פשוט מעדיף למקד את האנרגיה שלי בהווה."

"ואתה אף פעם לא מביט לאחור?" ניסיתי שוב. "לא מתגעגע לאף אחד או חש הכרת תודה?"

"העבר הוא רק שרשרת של דברים שכבר קרו."

אני ידוע כחופר מקצועי מטבעי. כזה שמשחזר לעומק כל רגע של מבוכה, כל מילת עלבון, כל אבידה קטנה, אבל אני לא בטוח שהגישה שלו עדיפה.

"זה נשמע לי מנוכר. אתה יודע, לחיות מחוץ לזמן."

"אני מעדיף לשלוט על העתיד שלי מאשר לדאוג מדברים שאני לא יכול לשנות."

משהו באופן שבו הוא אמר את זה סמרר את השערות שעל עורפי. "אי אפשר לשלוט בכל."

"להפך. עם מספיק כסף, כוח ואמונה בעצמך, אפשר לשלוט בהכל ובכולם."

זה ממש לא עזר למטרה שלשמה התכנסתי. ניסיתי לצחוק כדי לרכך את הדברים, אבל זה נשמע רופף מדי ולא משכנע. "אתה נשמע כמו... יש שורה ב'יוליסס', שמישהו מתאר את ההיסטוריה כסיוט שהוא מנסה להתעורר ממנו."

"אני כבר ער, ולא קראתי את יוליסס."

"רוצה לשמוע סוד? גם אני לא."

"אבל אתה יודע לצטט ממנו." היה נדמה שהוא שוב נפתח אליי. אולי הוא אפילו חייך. תהיתי איך גבר כזה נראה כשהוא מחייך.

"זה מה שמלמדים אותך באוקספורד בשיעורי ספרות. איך להישמע משכנע בנושאים שאתה לא מבין בהם כלום." והנה שוב דפקתי הכל. "אבל אני בטוח שלימודי הממפ"כ מאוד קידמו אותך, נכון? ועיצבו את הקריירה שלך ועזרו לך להיות סיפור ההצלחה המדהים שאתה היום?"

"לאוקספורד כמותג עדיין יש ערך מסוים אם ממנפים אותו ביעילות."

התיישרתי בכיסא שלי עם ברך אחת מקופלת תחתיי. הרגשתי עצוב פתאום, בקטע מוזר. לא עצוב עלינו כמו שעצוב בגללנו. בעיקרון בזבזתי את שלוש השנים האחרונות בעצלנות וחוסר סדר ומה שהעסיק אותי בעיקר היה למצוא זיונים, והוא השתמש הרגע במילים "מותג" ו"ממנפים" בדם קר.

"אבל חינוך ברמה עולמית זה סוג של מתנה, לא?" אמרתי. "זה יכול לעשות שינוי משמעותי בחיים של מישהו. כאילו, מישהו יותר טוב מאיתנו."

השתיקה שלו נמשכה הרבה יותר מדי זמן לטעמי. לבסוף הוא אמר, "אני חושב שכשאמרת שאתה גרוע בזה, או ששיקרת או שאתה ממעיט בערכך עד כאב."

"אני לא אשקר לך, מר הארט." היה נדמה לי ששמעתי אותו נושם נשימה חדה. זה בגלל משהו שאמרתי, או שהשם שלו נשמע אינטימי איכשהו בפה שלי למרות שהפנייה הרשמית אליו הייתה אמורה לשמור על ריחוק ולא להפך? "זה סתם משהו שעלה בדעתי."

"שאתרום כסף לקולג' שלמדתי בו? איזה צירוף מקרים, ובדיוק כשאתה מגייס כספים לערב התרמה."

"כן... כלומר, לא... זאת אומרת. אוף. בסך־הכל התכוונתי ש... אני חושב שהיכולת לשנות חיים של מישהו היא הדבר הכי עוצמתי וחשוב שיכול להיות. היכולת לתת למישהו שממש מגיע לו אפשרות שאחרת הייתה נמנעת ממנו בגלל מחסור בכסף או אי שוויון חברתי או נסיבות חיים."

ברגע הזה קלטתי את כובד המשקל של מה שאמרתי, אז מיד צייצתי, "או ש... או שפשוט תקנה עציץ לספרייה. גם זה יהיה מעולה."

הוקל לי כששמעתי אותו צוחק שוב. "אתה בחור מאוד מסוכן."

"ממש לא," מיהרתי לומר, כי לא ידעתי אם זאת אמורה להיות מחמאה.

"אני אגיד לך עכשיו להתראות ואחשוב על מה שאמרת."

הכל רץ קצת מהר מדי בשבילי. אפילו לא הבנתי מה בדיוק קרה. "באמת? אתה בטוח? אתה לא חייב."

"אני כן חייב. השיחה הזאת מקסימה, אבל אני אדם עסוק מאוד ואני לא מחליט החלטות פיננסיות בלי לבחון אותן לעומק לפני כן."

"התכוונתי ש... כלומר... אתה לא חייב לתת כסף. או שום דבר."

"תהיה אמיץ, ארדן. אסור להירתע רגע לפני שחותמים את העיסקה."

"אבל לא ניסיתי... לעשות איתך עיסקה."

"ואולי זאת הסיבה שהצלחת. שכחתי עד כמה כנות יכולה להיות חזקה."

יכול להיות שהייתי אמור לחגוג, אבל הרגשתי נורא. כאילו בטעות רימיתי והוניתי בענק בוגר מיליארדר של המכללה. ואז נזכרתי שתהיה ארוחת ערב חגיגית ושאני אמור להזמין את כל מי שעשוי לתרום משהו. "אתה צריך לבוא לבקר," מלמלתי.

"סליחה?"

"לפני שתחליט משהו. אתה יכול לבוא לארוחת הערב החגיגית בסוף השבוע. כאילו, יהיה אוכל בחינם." אלוהים, השטויות שיוצאות לי מהפה! "אם כי אני מתאר לעצמי שבשבילך זה לא ממש תמריץ לצאת מהבית. אבל נראה לך ש... אתה חושב ש... יש מצב ש...?"

הוא קטע את מסכת הגמגומים שלי. "תרשום אותי בתור 'אולי'."

קליק. והשיחה התנתקה.