איך לצאת עם דושבג – זיק דניאלס

זיק

"אתה מקשיב לי, מר דניאלס?"

אני מטלטל את הראש לעבר קולו של המאמן, לא מרוכז מרוב עצבים, כי הוא החליט לבזבז לי את הזמן. המשרד שלו קטן, כמוהו, וקירות המלט שדהו לכחול עמום מטילים על עורו חיוורון מוזר.

הוורידים בצווארו של המאמן נמתחים כשהוא מתאמץ להשתלט על הפגישה המאולתרת שהוא זימן אותי אליה. אני לא במצב רוח להקשיב.

אין לי מה להוסיף, ולכן אני סותם את הפה ורק מהנהן בקצרה.

"שאלתי אם אתה מקשיב לי, ילד."

אני רוצה להזכיר לו שאני לא הילד שלו - אפילו לא קרוב. אפילו אבא שלי לא קורא לי ככה.

לא שאני רוצה שהוא יקרא לי ככה.

הלסת שלי נעולה והשיניים חשוקות. "כן, אדוני."

"אוקיי. אני לא יודע מה מציק לך ואני לא מתכוון להעמיד פנים שמזיז לי מה קורה כשאתה יוצא מכאן, אבל אני לא מתכוון לעמוד מהצד ולראות את אחד הבחורים שלי מחבל בעצמו באולם הספורט שלי." עורו הבלוי נמתח עם הקו הזועף של פיו.

הוא ממשיך. "אתה חושב שאתה האידיוט הראשון בתוכנית הזאת שחושב שהחרא שלו לא מסריח? אתה לא, אבל אתה האידיוט הראשון שאני לא מצליח להיפטר מהגישה השלילית שלו. אתה גם נמצא במרחק של התחכמות סרקסטית אחת מלקבל אגרוף ישר בפנים היפות שלך. אפילו חברי הקבוצה שלך לא אוהבים אותך. אני לא מוכן שיהיו סכסוכים בתוך הקבוצה שלי."

הלסת שלי משמיעה קול נקישה כשאני מהדק אותה, אבל מכיוון שאין לי מה לומר להגנתי, אני סוגר את הפה וסותם.

הוא ממשיך לטרטר.

"מה צריך לקרות כדי שתקלוט, מר דניאלס?"

כלום. אין שום דבר מזוין שיכול לגרום לי לקלוט אותך, סבא'לה.

המאמן נוטה לאחור בכיסא העץ הישן שלו ובוחן אותי, אצבעותיו משולבות בצורת משולש. ואז הוא מתאזן על רגליו ונוקש על סנטרו בקצות האצבעות.

זה עומד לי על קצה הלשון, הצורך להגיד לו שאם הוא רוצה שאקלוט משהו, כדאי שיפסיק לקרוא לי מר דניאלס. חוץ מזה, הוא יכול להפסיק עם הבולשיט הזה ולהגיד לי למה הוא גרר אותי למשרד שלו אחרי האימון.

אחרי שתיקה ממושכת הוא נרכן קדימה, קפיצי הכיסא שלו פולטים קול שפשוף מתכתי רם, וזרועותיו עוברות לשולחן. ידיו מחליקות מעל צרור ניירות והוא תולש אחד מהם מראש הערימה.

"אני אגיד לך מה אנחנו הולכים לעשות." הוא דוחף לעברי את הנייר מצדו השני של השולחן. "מנהל תוכנית החונכות האחים הגדולים חייב לי טובה. יש לך ניסיון עם ילדים, דניאלס?"

אני מנענע את ראשי. "לא."

"אתה מכיר את תוכנית החונכות?"

"לא, אבל אני בטוח שאתה עומד להאיר את עיני," אני לא יכול להתאפק ועונה במהירות. אני משלב את זרועותי ומאמץ תנוחת התגוננות, שבעיני רוב האנשים היא מאיימת.

לא בעיני המאמן.

"תרשה לי להרחיב את ההשכלה שלך, מר דניאלס. זאת תוכנית שמיועדת לחבר בין ילדים למתנדבים בוגרים יותר - כמוך - שמשמשים כחונכים. תבלה עם הילד. תראה לו שהוא לא לבד. תהיה אחראי, אל תברח לו. בדרך כלל אלה ילדים טובים ממשפחות חד-הוריות, אבל לא תמיד. לפעמים אלה ילדים שנשארים לבד, אבות לוזרים, דברים כאלה. לפעמים להורים שלהם פשוט לא אכפת והם צריכים לדאוג לעצמם. יודע איך זה, ילד?"

כן. "לא."

הסדיסט ממשיך לקשקש וטורף את ערימת הדפים שעל שולחנו. "יש תהליך של ראיונות ואני חושב שתיכשל בגדול, אז אנחנו משתמשים בפרוטקציה ומושכים כמה חוטים. יודע למה? כי יש לך פוטנציאל להצליח, ואתה מבזבז אותו בלהיות חרא קטן וחסר רגישות."

הכיסא שלו חורק במשרד, שהוא קטן כמו תא בכלא. "אולי זה מה שאתה צריך כדי לחשוב על מישהו אחר חוץ ממך, לשם שינוי. אולי מה שאתה צריך זה לפגוש ילד שהחיים שלו מחורבנים יותר משלך. חגיגת הרחמים העצמיים שלך נגמרה."

"אין לי זמן להתנדב, המאמן," אני פולט.

המאמן מרים אלי מבט ומחייך אלי. המנורות שעל התקרה משתקפות במשקפיו עבי הזגוגיות. "חבל מאוד. או שאתה לוקח את שעות ההתנדבות, או שאתה עף מהקבוצה. אני לא רוצה פצצה מתקתקת בידיים שלי. תאמין לי, אנחנו נמצא דרך להמשיך בלעדיך."

הוא מחכה לתשובתי, וכשאני לא מגיב מיד, הוא לוחץ. "חושב שתוכל לעמוד בזה? תגיד, כן, המאמן."

אני מהנהן בחדות. "כן, המאמן."

"יופי." הוא נראה מרוצה, חוטף עיפרון צהוב ומשליך אותו לעברי. "תמלא את הדף הזה וקח אותו איתך. מחר תפגוש את 'האח הקטן' שלך במשרד שלהם בעיר. הכתובת מופיעה על הטופס."

אני לוקח באי-רצון את העיפרון והנייר מהשולחן, אבל לא מביט בו.

"אל תאחר. אל תדפוק את זה. מחר אחרי הצהריים אתה הולך לראות איך חיים אנשים אחרים, שאין להם מזל כמו לך. מבין את זה, ילד?" אני מהנהן. "טוב. עכשיו תעוף לי מהמשרד."

אני משפיל לעברו מבט זועף.

הגיחוך הצרוד שלו פוגע בגבי כשאני פונה אל הדלת.

אני עוצר ומסתובב אליו.

"אני יודע שזה יהיה קשה, אבל תנסה לא להיות שמוק מוחלט עם הילד הזה."

המאמן פשוט חרא.

לא שמזיז לי, כי גם אני חרא. לא הרבה דברים מעניינים אותי בימים אלה, אז למה הוא חושב שיהיה לי אכפת מאיזה ילד דפוק? במיוחד אחד שכופים עלי? החברים שלי אומרים שאני חסר רחמים. הם טוענים שבעורקים שלי זורם דם קר, שבלתי-אפשרי להתקרב אלי.

אבל ככה אני אוהב את זה. אני אוהב ליצור מרחק. אף אחד לא צריך אותי, ואני צריך אחרים אפילו פחות. הכעס הזה, שקודח בתוכי, מוחשי יותר מכל שמחה שכבר שכחתי איך מרגישים, כי תמיד הייתי לבדי.

זה התאים לי יופי במשך חמש-עשרה שנה.

אני עדיין רותח כשאני נכנס בנונשלנטיות לסופרמרקט, משחרר עגלת קניות, דוחף אותה בתחושת מטרה הלוך ושוב בכל מעבר ומשליך לתוכה מוצרי מזון בלי להאט את צעדי.

שיבולת שועל. סירופ אגבה. אגוזי מלך.

אני משוטט אל מחלקת המזון האורגני ומזון הבריאות, וידי מושטות באופן אוטומטי אל אבקת חלבון. אני לופת את הקופסה השחורה ביד אחת וזורק אותה בחבטה בין בשר מהמעדנייה, לחם ובקבוקי מים.

אני פונה במעבר ודוחף את העגלה בצדו הימני, אבל נעצר בבת אחת כשאני כמעט נתקל בילדה קטנה שעומדת על קצות האצבעות ומושיטה יד אל המדף למעלה. שערה השחור המתולתל אסוף בשתי קוקיות מהודקות, ידיה הדקיקות מתאמצות לגעת בקופסה שהיא לעולם לא תצליח להגיע אליה.

גם לא על קצות האצבעות.

ונוסף על כך, היא חוסמת לי את הדרך.

"לעזאזל, ילדה, כמעט פגעתי בך," אני נוהם. "כדאי לך להיזהר יותר."

היא מתעלמת מהאזהרה שלי.

"אתה יכול להוריד לי את זה?" האצבעות הקטנות המטונפות שלה מתפתלות לעבר קופסה אדומה של גביעי גלידה, והיא מצביעה על המדף העליון. אני מבחין שאצבעותיה הקטנות צבועות בכחול נוצץ, ומתחת לציפורניים יש לה חתיכות בוץ קרוש.

"מותר לך לדבר עם זרים?" אני נוזף בה מגבוה ובכל זאת שולף את הקופסה מהמדף ודוחף אותה בגסות לעבר ידיה, שלופתות אותה מיד. אני מציץ סביבי וקולט שאין אף אחד שמשגיח עליה. "אלוהים אדירים, ילדה, איפה ההורים שלך?"

"בבית הספר."

"בבית הספר?"

"אבא שלי עובד ואמא שלי בקולג'."

"אז עם מי את, לעזאזל?"

הפספוסה הקטנה מתעלמת ממני, מנענעת את ראשה ומכווצת לעומתי את עיניה החומות הקטנות. "אתה אומר מילים לא יפות."

אני לא במצב רוח להתנהג יפה, ולכן אני משיב לה בכיווץ עיניים. "אני מבוגר. אני יכול להגיד כל מה שבא לי, לעזאזל."

"אני אגיד אותך." פיה הקטן מתכווץ בחוסר שביעות רצון ואני מרגיש שהיא שופטת אותי בדממה. אני בטוח שממש כיף איתה בכיתה.

"כן, אוקיי, ילדה - תעשי את זה."

"סאמר?" קול נשי רם קורא מעבר לפינה, ואז בעלת הקול מחליקה אלינו, כולה סערה מתנשפת באפור ולבן.

"אלוהים, הנה את!"

היא נופלת על ברכיה, מושכת אליה את הילדה הצנומה ומחבקת אותה. "א-אלוהים," האישה חוזרת ומגמגמת. "מותק, את לא יכולה להסתלק סתם ככה! הפחדת אותי כמעט ל-למוות. לא שמעת שקראתי לך?"

הילדה - סאמר, מתברר - עומדת במקומה ומתפתלת בניסיון להשתחרר. "הלכתי להביא גביעי גלידה ועוגיות צבעוניות."

"סאמר." האישה מושכת אליה את הילדה הקטנה ומחבקת אותה. היא נושמת נשימה עמוקה ורועדת. "סאמר, כש-כשלא הצלחתי למצוא אותך, חשבתי שמישהו חטף אותך. חשבתי שאני הולכת לחטוף ה-התקף לב."

"הייתי פה, וי," הילדה מצייצת אל תוך הז'קט של האישה ומתאמצת לנשום מבעד לחיבוק החונק. "הילד הזה נתן לי את הגביעים."

הילד הזה?

אני מרים את ידי. "היי, ילדונת, אל תגררי אותי איתך."

רק עכשיו האישה מבחינה בנוכחותי ומרימה את מבטה. למעלה, למעלה, אל תוך עיני הקרות והעצבניות.

מבטינו מצטלבים, ואני נבהל כשאני מגלה שהיא לא מבוגרת כפי שחשבתי. היא בחורה צעירה ונראית לי מוכרת באופן מעומעם.

כשהיא רואה אותי, עיניה החומות המבריקות נפערות בהבזק של בהלה וזיהוי, ככל הנראה מפני שאני שולח מבט זעוף ולא ידידותי לעברה. אני מטיל אימה על רוב האנשים ומתגאה בכך.

שפתיה נפשקות, אבל שום צליל לא יוצא מהן, למעט ציוץ מבוהל. היא מתאוששת במהירות, מחבקת את הילדה חזק יותר ומחליקה את ידיה מעלה ומטה על זרועותיה.

"א-אתה מ-מחכה איתה הרבה זמן?"

כשאני קולט שהיא מדברת אלי, נפלטת מאפי נחירה ובמקום לענות על השאלה, אני מציין את המובן מאליו.

"גברת, את חתיכת מטפלת מחורבנת. יכלו לחטוף אותה."

ראשה וכתפיה משתוחחים בבושה. "אני יודעת! ת-תאמין לי, אני יודעת."

פיה של האישה הצעירה מתהדק שוב, הסנטר שלה רוטט. היא נושמת עמוק כמה פעמים, מתעשתת ובולעת רוק בעצבנות. "תודה שעזרת לה."

"עזרתי? הצחקת אותי. אני לא צדיק גדול." אני לא רוצה את התודות שלה או להאריך את השיחה המשמימה הזאת. "בסך הכול מנעתי ממנה להפיל את כל המדף. היא נמוכה בטירוף."

"אז ת-תודה בכל זאת." עוד מעיכה מהירה של כתפי הילדה, והאישה הצעירה נעמדת על רגליה.

היא קטנה, אני מעריך שהגובה שלה הוא מטר שישים וחמש, שזה כלום בהשוואה למטר שמונים ושלוש שלי. עיניים פעורות בצבע חום אגוז. שיער בלונדיני סמיך, כל כך בהיר שהוא נראה לבן, שנופל על כתפה בצמה סבוכה. מבטי נופל מיד אל מחשוף הסווטשרט המרופט עם סמל האוניברסיטה כדי לאמוד את החזה שלה.

שטוח.

בטח מבאס.

אני בוחן את פניה הסמוקות מבעד לעיניים מכווצות ומפקפקות. "אני מכיר אותך?"

היא בולעת רוק ומביטה ימינה. "א-אני לא חושבת?"

אני לא סובל שקרנים.

"אני באמת מכיר אותך. את גרה בספרייה."

קווצת שיער סוררת שאינה קרובה אפילו אל פניה מוסטת לאחור. "א-אני עובדת בספרייה, כן. אני גם בייביסיטר ושומרת על י-ילדים של סטודנטים ועובדת במרכז השירות לסטודנטים."

היא לחוצה כמו פסיכית ואני שואל את עצמי מה הבעיה שלה.

אולי היא נבוכה.

או שאולי היא על סמים.

אני רוכן ומתקרב אליה כדי לראות טוב יותר את האישונים שלה - בודק אם הם מורחבים - וקולט ניחוח. יש לה ריח של בתולה ושל טלק, נדמה לי, אם היה לי מושג איזה ריח יש לטלק.

אני רוכן קרוב יותר. "את צריכה להגיד למורים הפרטיים המזוינים שם להגיע לעבודה שלהם."

היא מוכיחה שאפשר שבן אדם יווריד מקצות האצבעות שלו עד שורשי השיער הבלונדיני. ידיה מזנקות אל פניה, כפות ידיה לוחצות על לחייה.

היא שואפת עמוק ולופתת את ידה של הילדה הקטנה. "א-אני אעביר את ההודעה." הפסקה. "כדאי שנזוז."

"כן, כדאי שתזוזו, כי אתן לגמרי תקועות לי באמצע הדרך." אני נותן לעגלה שלי דחיפה קטנה, מטלטל אותה קדימה כך שהן זזות ואני נדחף דרך החלל הקטן שהן לא תופסות. לפני שאני פונה במעבר הבא, אני שולח אליהן אצבע מאשימה. "וסתם שתדעי, את חרא של מטפלת, הילדה הזאת לא צריכה להסתובב בחוץ. היא צריכה להיות במיטה."

אחרי הגיהינום שהיה לי אחרי הצהריים אני משליך את השקיות המלאות במוצרים על דלפק המטבח, מרוקן אותן בלי גינונים מיותרים וזורק את שקיות הנייר החומות. אני מארגן מחדש את תכולתם של כמה מהארונות במטבח כדי שיהיה מקום לשטויות החדשות ופותח בקבוק מים בזמן שאני מתלבט לגבי ארוחת הערב.

חזה עוף דל שומן וברוקולי. אורז מלא מאודה עם ירקות מוקפצים. קערה של דייסת שיבולת שועל עם אגוזים ופירות יער. שום דבר לא נשמע טוב.

לא אחרי כל הדברים המעצבנים שקרו אחרי הצהריים.

בגומחת המסדרון אני שומע דלת נפתחת ונסגרת ואחר כך דממה. כעבור כמה רגעים המים יורדים בשירותים.

ג'יימסון קלארק, הבחורה שהשותף שלי אוז התחיל לצאת איתה, צועדת לתוך החדר. היא לובשת מכנסי ג'ינס אלגנטיים וסוודר פלומתי בצבע תכלת. משקפיים. החיוך המסופק שמרחיב את שפתיה מוחלף במהירות בהבעה מבוהלת, כשהיא רואה אותי מזעיף פנים לעומתה ממקומי ליד הכיור.

היא לא סובלת אותי.

לא שמזיז לי, כי גם אני לא סובל אותה.

ג'יימס ניגשת בזהירות אל המקרר, אבל מהססת לפני שהיא פותחת את הדלת.

"היי, מה המצב?" היא מנסה לפתח סמול-טוק.

"בסדר."

היא מחווה לעבר המקרר. "אכפת לך אם אני -"

אני רוטן. "בטח, בבקשה תרגישי חופשי לאכול את האוכל שלנו ובכלל תרגישי בבית. כמו תמיד."

במקום לפתוח את דלת המקרר, היא נשענת על הדלפק ובוחנת אותי בפליאה, כמו פאזל שהיא מנסה להשלים כבר כמה חודשים.

"אתה יודע שאני לא האויב, נכון?"

בולשיט.

"אני לא יודע למה את מנסה לדבר איתי עכשיו. אין לי מצב רוח," אני מסנן מבין שיני.

"ממש הפתעה. אתה כזה נרגן." ג'יימס לוקחת לה תפוח - אחד התפוחים שלי - מקערה גדולה שמונחת על הדלפק, נוגסת בו ולועסת. היא בולעת את החתיכה הראשונה ואז לוקחת עוד ביס וממלאת את הדממה בצליל הלעיסה שלה.

"אני רואה שמשהו מטריד אותך, זיק, ולמרות כל הנהמות שאתה משמיע כאן, אני יודעת שזה לא בגללי."

ג'יימס מותחת רגל בעליזות ומשעינה אותה על הדלפק. עיני נמשכות מטה אל הכחול הססגוני שעל ציפורני רגליה. הצבע תואם את התכלת של הקרדיגן.

היא קולטת אותי מסתכל על אצבעות הרגליים שלה, מנענעת אותן ומגחכת.

לעזאזל.

"אני יודעת שלא התחלנו ברגל ימין, אבל אני רוצה שתרגיש בנוח לידי. אולי אתה אפילו יכול לראות בי חברה."

כן, זה לא יקרה.

אני מחייך. "אני יודע שאת חושבת שאת לוהטת כי את מזדיינת עם סבסטיאן אוסבורן, אבל תאמיני לי, את לא. אני סובל אותך רק כי אני חייב, אז את יכולה להפסיק עם הבולשיט."

פיה נפער ונשמט, וכתפי מתרפות אחרי שמחצתי בהצלחה מלאה את העניין שלה בלהיכנס לי לתוך הראש.

"למה אתה כל כך כועס?" היא ממלמלת אל חלל המטבח, יותר לעצמה מאשר אלי, וקולה נמלא בפליאה.

"אלוהים, למה כולם שואלים אותי את זה?"

זה מטריף אותי אפילו יותר.

"זיק, גם אם שום דבר לא מטריד אותך, אולי יעזור לך לדבר עם סבסטיאן -"

"את יוצאת עם אוז חמש דקות. תעשי טובה לשנינו ותפסיקי לנסות לנתח אותי. אני אולי חבר שלו, אבל אני אף פעם לא אהיה חבר שלך." אני פוסע אל הדלת, אוסף את הדברים שלי ומניח את תרמיל הגב על הכתפיים.

ג'יימסון מביטה בי יוצא בעיניים פעורות, והיא נראית...

קצת פגועה.

בעיה שלה, אין לי זמן לזה.

"יש לי פגישה בספרייה. אין לי זמן לשיחת בנות עכשיו, אז בבקשה תחסכי ממני את האשליות שלך על זה שנהיה חברים טובים ותשמרי אותן למישהו אחר."

אני פותח את הדלת במשיכה ולא זורק לעברה מבט נוסף.

"אל תחכו לי, ילדים."