איך מרפאים לב שבור

1 נטישת שבורי הלב

בשנותי כפסיכולוג קליני עבדתי עם מאות אנשים שלבם נשבר עקב אהבה נכזבת או אובדן. כל מי שחווה שברון לב (ורובנו חווינו) ודאי זוכר היטב את ההרגשה: ההלם, חוסר הממשות שמעורר בנו את התחושה שעברנו ליקום מקביל, הנתק שאנחנו מרגישים כשאנחנו רואים שהאנשים סביבנו ממשיכים בחייהם כאילו לא קרה דבר, לא מודעים לרעידת האדמה הרגשית שניפצה את עולמנו.

אולם ההיבט המובהק ביותר של שברון לב הוא הכאב הרגשי המשתק שהוא גורם. עצם ההבנה מהו לב שבור קשור קשר הדוק כל כך לסבל הנורא שהוא גורם, עד ששני הדברים נעשו כמעט זהים זה לזה. מבחינות רבות אכן כך צריך להיות, שכן סיפור הלב השבור הוא סיפור של כאב רגשי, התגובות שלנו לכאב הזה והניסיונות שלנו להירפא ממנו.

כשלבו של מטופל נשבר, הלב שלי תמיד כואב גם כן. ההכשרה ומנגנוני ההגנה אשר בדרך כלל מגינים עלי בעבודה היומיומית מתמוטטים בפני ייסורים רגשיים גולמיים שכאלה. אולי אני מרשה להגנות שלי לקרוס — זו דרכי למסור לאדם מוכה היגון שלפני שאני רואה את כאבו, אני חש אותו. כי למרבה הצער אנשים רבים בחייו אינם עושים זאת.

משתנים רבים קובעים כיצד ייראה מסענו לאורך שברון הלב: טבעם של מערכת היחסים והאובדן, אופיינו הבסיסי וסגנון ההתמודדות שלנו, ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלנו, ההקשר הנוכחי של חיינו והאופן שבו אנו מנהלים או לא מנהלים את ריפויינו. המשתנה הקריטי האחרון שמשפיע על הריפוי שלנו הוא גם זה שסביר יותר מכול שיכזיב אותנו — מערכות התמיכה הזמינות לנו: חברים ובני משפחה, קהילות, בתי ספר ומקומות עבודה.

כיצד מכזיבות מערכות התמיכה את שבורי הלב

בדרך כלל ממלאות מערכות התמיכה תפקיד מכריע בהתאוששות מאובדן. חִשבו מה קורה כשאנחנו מאבדים קרוב משפחה מדרגה ראשונה. שטף הדאגה העוטף אותנו מספק לנו תוקף רגשי, מבטיח לנו שהכאב הרגשי שאנחנו מרגישים הוא תגובה נורמטיבית וסבירה לאובדן. חברים ובני משפחה מציעים אהדה, אמפתיה וכתפיים ממשיות ומטפוריות שאנחנו יכולים לבכות עליהן. שכנים וחברי קהילה מביאים לנו אוכל ומעודדים אותנו לאכול כשאנחנו כואבים מכדי לזהות רעב. במקומות העבודה שלנו מציעים לנו חופשה כדי להתאבל ולקבל את התמיכה שאנחנו זקוקים לה, ורבים מציעים גם שירותי ייעוץ כדי לסייע להחלמתנו.

אולם כששברון הלב מקורו בפרידה מבן או מבת זוג או באובדן של חיית מחמד אהובה — שאינם נחשבים לסיבות לגיטימיות להתאבלות — מערכות התמיכה שלנו יגיבו בצורה שונה לגמרי. כפי שנראה, לחוסר התמיכה הזה יש השפעה רבת־משמעות. לא זו בלבד שגוזלים מאיתנו מרכיב חיוני לריפויינו, פעמים רבות אנחנו נאלצים להתמודד עם מתח נוסף שמגביר את סבלנו, מגדיל את המצוקה הרגשית שלנו ומסבך את ההחלמה שלנו.

מה שמחמיר את ההשפעה הקשה ממילא של היעדר התמיכה הוא שאנחנו לא בדיוק נושאים על גבנו אשפה מלאה בחיצי מרפא שאנחנו יכולים להשתמש בהם כשלבנו נשבר. המין האנושי סובל מלב שבור כבר אלפי שנים, ורובנו מכירים רק שני אמצעי ריפוי: תמיכה חברתית וזמן. איבוד התמיכה החברתית מותיר לנו כסעד רק את הזמן, משתנה שאין לנו כל שליטה עליו, וזו הסיבה שאנחנו מרגישים חסרי אונים כל כך כשלבנו נשבר. זו גם הסיבה שמעטים כל כך מאיתנו נעזרים במטפלים כשלבנו נשבר. אנחנו מניחים שהדבר המשמעותי היחיד שמטפל יכול להציע במצב כזה הוא תמיכה, ורובנו מקווים לקבל אותה מחברים ומאהובים, לפחות בהתחלה.

לכן אין זה מפתיע שרוב רובם של מטופלַי שבורי הלב באו לטיפול כדי לעסוק בעניינים שונים לגמרי (פעמים רבות גם יציאות לדייטים ומערכות יחסים) ורק במקרה לבם נשבר במהלך הטיפול. המטופלים שנפגוש בפרקים הבאים מייצגים סוגים שונים של שברון לב ונסיבות. סיפוריהם מבטאים את ההשפעות השונות שיש ללבנו השבור עלינו, את הטעויות שמעכבות אותנו, את התפקידים שרשתות התמיכה שלנו ממלאות ואת הדרכים השונות שאנחנו יכולים ללכת בהן כדי להירפא.

שברון הלב כואב דיו כשיש סימנים להגעתו, כשהוא מתרגש עלינו באטיות. אבל כשהוא תוקף אותנו בפתאומיות ובאופן בלתי־צפוי, הוא מזעזע לא פחות משהוא מעציב. לכן כשאני רואה שברון לב מתקרב מרחוק, אני תמיד משמיע אזהרה. חלק ממטופלי מקשיבים לאזהרות, רבים אינם מקשיבים. כזה הוא הפיתוי הגלום בתקווה ובהזדקקות, כשההתאהבות מגרה את לבנו בהבטחה לאהבה עמוקה יותר. ומדי פעם בפעם אני מופתע משברון הלב שנוחת על מטופלי לא פחות מהם.

* * *

קתי היתה באמצע שנות העשרים לחייה כשבאה לטיפול פסיכותרפי בשל סוגיות שלא היה להן כל קשר לשברון לב. היא גדלה בעיר קטנה במערב התיכון של ארצות הברית, עברה לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני, התאהבה בעיר והחליטה להישאר. מכיוון שהיתה סטודנטית מצטיינת, היא לא התקשתה למצוא עבודה מיד כשסיימה את הלימודים. בפגישה הראשונה שלי עם קתי היא נראתה מטופחת מאוד ולבושה בהידור בחליפת מכנסיים מגוהצת ובנעלי עקב. בשלווה ובביטחון שעלו בקנה אחד עם לחיצת היד האמיצה שלה, היא התיישבה בקדמת הספה, רגליה משוכלות וידיה על ירכיה, ולא הפגינה כל סימן לחשש מפני הצורך לספר לאדם זר לגמרי את סיפור חייה, או לפחות את עיקריו.

אני עוד התמקמתי בכיסאי כשהיא חייכה ואמרה בקול עשיר ומתנגן, "להגיד לך למה אני כאן?" שפת הגוף של קתי שידרה סבלנות ושליטה עצמית, אבל היה ברור שהיא להוטה לגשת ישר לעניין.

"בבקשה תגידי", אמרתי בחיוך.

קתי שאפה שאיפה עמוקה ופתחה, "אני הייתי הילדה שמתכננת את כל החיים שלה כבר בחטיבת הביניים, כולל אלבום עם רעיונות לחתונה והכול". היא מנתה את השלבים על אצבעותיה. "אלמד לתואר ראשון, אחר כך לתואר שני, אשיג עבודה טובה ועד גיל עשרים ושבע, מקסימום עשרים ושמונה, אתחיל לצאת עם בעלי לעתיד. אחרי שנה נעבור לגור יחד, נתארס שנה לאחר מכן ונתחתן לפני שאהיה בת שלושים". המצוקה הברורה על פניה של קתי גילתה לי שחייה לא התנהלו על פי התוכנית.

"למדתי לתואר ראשון, עשיתי תואר שני ויש לי עבודה טובה", היא המשיכה. "אבל כשהגיע הזמן למצוא את בעלי לעתיד, מצאתי במקומו גוש בשד".

בהתחשב בגילה הצעיר ובבריאותה הכללית המצוינת, הציעו רופאיה של קתי שהיא תקבל את הכימותרפיה החזקה ביותר שבנמצא, וקתי הסכימה.

"אמרו לי שתופעות הלוואי יהיו קשות", המשיכה קתי ואמרה, "והן אכן היו קשות. הצלחתי להתמודד עם איבוד השיער, עם הבחילה האיומה ועם הפצעים בפה, אבל היו לי כאבים עצביים קשים בכל הגוף". קתי נרעדה. "זה היה כואב מאוד". היא שאפה שאיפה עמוקה, התעשתה והמשיכה. "החברים והמשפחה שלי היו מדהימים. בזכותם הצלחתי לעבור את זה".

למזלה של קתי הכימותרפיה הסתיימה בהצלחה. היא היתה להוטה לחזור לתוכנית שלה לחיים והקדישה את כל מאמציה להחלמה. היא אכלה אוכל בריא והתאמנה עד כמה שיכלה. הגוף שלה התחזק בהדרגה, שערה גדל בחזרה ובסופו של דבר היא הרגישה שהיא מוכנה לחזור לעולם הדייטים. בתקופת הטיפול וההחלמה רבות מחברותיה של קתי התארסו והיא מצאה את עצמה משתתפת במסיבות רווקות ובחתונות כמעט מדי חודש. כשנמאס לה ללכת אליהן לבד היא החליטה לנקוט יוזמה.

"שלחתי לחברים שלי הודעה קבוצתית שכללה שתי מילים: 'אני מוכנה!'" סיפרה קתי וחייכה. "בתוך כמה ימים התחילו להגיע אלי הצעות לדייטים מכל הכיוונים. מצאתי את עצמי מסתובבת ומזמזמת 'איטס ריינינג מן' (יורד גשם של גברים). החיים שלי חזרו סוף־סוף למסלולם. לראשונה מזה שנתיים הייתי מאושרת".

קתי נאנחה בכבדות ועיניה התמלאו דמעות. "ואז, בחודש שעבר, מצאתי גוש בשד השני". היא קינחה את עיניה שדמעות זלגו מהן. "בגלל זה אני כאן. המחשבה שאצטרך לעשות את זה פעם נוספת היא פשוט... איומה... אני אצטרך עזרה כדי לעבור את זה".

קתי כבר סבלה יותר מרוב האנשים ועכשיו היא תצטרך לסבול עוד. נראה באמת לא הוגן שאישה צעירה תצטרך להתמודד עם כאלה קשיים. מה שעודד אותי היה העוצמה הרגשית המדהימה שלה. אף על פי שעמדה בפני המאבק השני שלה בסרטן בתוך שנתיים, היא לא איבדה תקווה ולא הפסיקה להילחם. להפך, התגובה שלה היתה גם נבונה וגם בריאה נפשית — היא פנתה לפסיכולוג כדי לגייס תמיכה לקראת המאבק הצפוי לה.

בשנה שלאחר מכן ראיתי את קתי נלחמת בסרטן בנחישות, עם כבוד עצמי ועם כוח. תופעות הלוואי של סיבוב הכימותרפיה השני היו מאתגרות לא פחות מהראשונות, אבל היא מעולם לא שקלה להפסיק את הטיפול. היא פשוט כיוונה את הכוונת שלה למטרה — רמיסיה — ולא סטתה ימינה או שמאלה.

שמחתי מאוד לשמוע שהחלטיותה של קתי השתלמה פעם נוספת, כשהתברר שגם הטיפול השני היה יעיל ומחלתה שוב ברמיסיה. הפעם נדרש לה זמן רב יותר להתאושש, אבל בסופו של דבר היא התחזקה, שערה גדל, צלקותיה הגלידו, ושוב בא היום שבו שלחה הודעת "אני מוכנה!" לחוג הנפלא של חבריה התומכים.

"ושוב התחיל לרדת 'גשם של גברים'", סיפרה קתי במפגש שלנו."הללויה!" עניתי בציטוט של השורה הבאה של השיר.

כעבור חודשים אחדים פגשה קתי את ריץ', אנליסט מניות בשנות השלושים לחייו, והתאהבה. נדמה היה שריץ' הוא בדיוק הגבר מהסוג שקתי היתה זקוקה לו: עדין, מתחשב ומעודד. הוא החמיא לה, נשק לצלקות שלה והבהיר לה עד כמה הוא נמשך אליה, והוא לקח אותה למסעדות רומנטיות ולחופשות סופשבוע ספונטניות על החוף. קתי היתה מאושרת מאוד.

שישה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת, קתי נכנסה לקליניקה, זוהרת. "חדשות טובות!"

ניסיתי להסתיר את התרגשותי. ריץ' לקח את קתי לצימר רומנטי בניו אינגלנד. זה היה סתיו, והעלווה הצבעונית היתה בשיאה — הזמן והמקום המושלמים להצעת נישואים. "כן?" שאלתי בנימה אגבית ככל שיכולתי.

קתי נשמה נשימה עמוקה והכריזה, "פתחתי חשבון בפינטרסט!"

"זה... נהדר!" אמרתי והכרחתי את עצמי לחייך.

"אה! חשבת... אבל זה בדיוק העניין. הוא עדיין לא הציע לי אבל אחרי סוף השבוע הנהדר שהיה לנו אני מרגישה שהוא יעשה את זה בקרוב מאוד. לכן הלכתי לבית של ההורים ולקחתי משם את אלבום תכנון החתונה הישן שלי. סרקתי אותו ופתחתי דף חתונה בפינטרסט!"

הפעם החיוך שלי היה אותנטי.

שבועיים אחר כך התקשר ריץ' לקתי והזמין אותה בעצבנות לארוחת ערב במקום החביב עליהם — מסעדה רומנטית שקטה עם תאים פרטיים ואור עמום. אחרי שהמשקאות הגיעו הוא נטל את ידה — ונפרד ממנה.

ריץ' הסביר לקתי שאף שהוא מחבב אותה מאוד ואוהב לבלות איתה, רגשותיו פשוט לא התפתחו לכיוון שאליו התפתחו הרגשות שלה. כיוון שהוא בטוח שהיא לא "האחת", הוא חושב שלמען ההגינות היא צריכה לדעת את זה.

קתי היתה הרוסה. גם בשעת הצורך הזאת התקבצו סביבה חבריה ובני משפחתה. והצורך היה גדול. חשבתי שכבר ראיתי את קתי בדכדוך הקשה ביותר שלה, אבל סבלה היה עמוק. היא בכתה שבועות על גבי שבועות, היא בקושי תפקדה בעבודה ובמשך שעות רבות ישבה בחושך, משותקת מכאב רגשי. פעמים רבות דחתה פגישות, ואף על פי שדחקתי בה, היא לא היתה מסוגלת לבוא לטיפול יותר מפעם בחודש.

הפרידה היתה הדבר היחיד שקתי היתה מסוגלת לדבר עליו, גם איתי וגם עם חבריה. אבל בעוד שהמפגשים הטיפוליים איתי היו מעטים ובהפרשי זמן גדולים מאוד, חבריה של קתי הקדישו אינספור שעות כדי לספק לה תמיכה, ניחומים ועצה. אחרי כמה חודשים הם התחילו לגלות סימנים של קוצר רוח כלפי חוסר היכולת של קתי להמשיך בחייה. כשפגשתי את קתי כעבור חודש, חוסר הסבלנות שלהם כבר נהפך לתסכול גלוי.

ככל שהתעצבתי לשמוע על שחבריה של קתי איבדו את סבלנותם, לא הופתעתי. ראיתי את זה קורה אינספור פעמים. כשלבנו שבור, מה שקובע את מידת האהדה והחמלה שנקבל מאחרים הוא לא הכאב הרגשי שאנחנו מרגישים בפועל, אלא הכאב הרגשי שלדעתם אנחנו אמורים להרגיש. קתי עברה את תקופת ההתיישנות הלא מדוברת להתאבלות על מערכת יחסים, ועקב כך האמפתיה והתמיכה מצד חבריה החלו להתפוגג במהירות. במקומן נתקלה קתי בקוצר רוח, בעצבנות ואפילו בכעס.

לפני שנשפוט את חבריה של קתי בחומרה רבה מדי, חשוב שנזכור שמן הסתם רבים מאיתנו נקטו עמדות שיפוטיות דומות כשנדרש ללבותיהם השבורים של חברינו או אהובינו זמן רב יותר להתאחות מכפי שהסטנדרטים הסובייקטיביים שלנו הקציבו, בין שהבענו את קוצר רוחנו כלפיהם ובין שלא. שהות במחיצת אדם יקר ללבנו כשהוא שרוי בכאב עז מכל סוג הוא חוויה מדכדכת מיסודה. כדי שנוכל לספק לו תמיכה ולגלות כלפיו חמלה, עלינו, בראש ובראשונה, לרסן את הרגשות הלא נעימים האלה בתוכנו (אחרת נהיה עסוקים מדי בתגובות הרגשיות שלנו במקום להתרכז ברגשותיהם שלהם). הריסון הזה נעשה מתוך הנחה שבשתיקה שהמאמצים שאנו נדרשים להשקיע על מנת לשאת את המצוקה שלנו ולעמוד לשירותם יובילו למאמצים דומים מצדם להחלים ולהמשיך הלאה. כשמתברר לנו שהחלמתם מתעכבת, אנחנו מניחים (בצורה לא מודעת) שהם אינם מקיימים את הצד שלהם בעסקה, ולפיכך פוחת הצורך לקיים את הצד שלנו בעסקה. עקב כך, האמפתיה שלנו מתפוגגת והכעס זוקף את ראשו.

למרבה הצער, חברינו ואהובינו אינם היחידים שעלולים לאבד את סבלנותם ואת החמלה שלהם כשההחלמה שלנו מתעכבת. אחת ההשלכות המזיקות של איבוד התמיכה החברתית היא שלעתים קרובות אנחנו מפנימים את חוסר הסבלנות של הסובבים אותנו ומאבדים את החמלה כלפי עצמנו. ואז אנחנו נשארים עם בעיה כפולה — צמצום מסיבי של תמיכה חברתית וגידול מסיבי בביקורת העצמית.

"החברים שלי צודקים", נאנחה קתי באותו מפגש. "הייתי צריכה להמשיך הלאה כבר לפני חודשים, אבל אני לא מסוגלת, לא בלי לדעת למה זה קרה. אני עדיין אוהבת אותו! אני עדיין מתגעגעת אליו. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה... אבל זה מה שאני מרגישה!"

קתי עברה שני טיפולים קשים במיוחד לסרטן ומעולם לא איבדה את התקווה ואת המוטיבציה. למעשה היא הפגינה עוצמה רגשית יוצאת דופן לאורך כל ארבע השנים של המאבק הרפואי שלה. אבל משהו מנע ממנה לתעל את הכוח והנחישות הפנימיים הניכרים האלה לעבר ריפוי לבה השבור. ועכשיו, אחרי שאיבדה את תמיכת חבריה, חששתי שהחלמתה תיעצר לגמרי.

דבר אחד שקתי אמרה סקרן אותי: "לא בלי לדעת למה זה קרה". אחרי ככלות הכול ריץ' הסביר את סיבותיו לפרידה — היא יקרה לו מאוד אבל הוא פשוט לא מאוהב. נראה שקתי דחתה את ההסבר שלו (אף על פי שהיה הגיוני לחלוטין) והשתכנעה שיש משהו שהוא לא מספר לה. שאלתי אותה אם היא דיברה על זה עם החברים שלה.

"זה פחות או יותר כל מה שדיברתי עליו", היא ענתה.

עכשיו התחלתי להבין מדוע איבדו חבריה את סבלנותם. המצאת תעלומות ותיאוריות קונספירציה יש מאין היא תגובה מקובלת לפרידות רומנטיות. המוח שלנו מניח בצורה לא מודעת שאם הכאב הרגשי שאנחנו מרגישים דרמטי כל כך, ודאי יש לו סיבה דרמטית לא פחות, גם כשאין כזאת. קרוב לוודאי שחבריה של קתי קיבלו את ההסבר של ריץ' כפשוטו ולכן ראו בהתעקשותה למצוא הסברים חלופיים מרדף שווא בלתי־נחוץ. במילים אחרות, הם כנראה חשבו שבדחיית הסיבות של ריץ' לפרידה ובחיפוש אחר הסברים חלופיים היא מונעת מעצמה להמשיך בחייה, ומשום כך איבדו את האמפתיה ואת החמלה.

אכן, אחת הטעויות הגדולות שאנחנו נוטים לעשות כשלבנו נשבר היא לבטא בקול רם את ההרהורים הפנימיים שלנו בנוגע למה שהשתבש ולייגע את מערכות התמיכה שלנו. זה מתקבל בהבנה כשאנחנו עושים זאת מיד אחרי הפרידה. אבל כשאנחנו ממשיכים לחזור על אותן שאלות שוב ושוב במשך שבועות ואפילו חודשים — "למה לא הייתי טובה מספיק?" "מה השתבש?" "למה שיקרו לי?" "למה הפסיקו לאהוב אותי?" — לא מגיעים לתובנות חדשות ולא מכירים בתובנות שכבר הגענו אליהן, אפילו תומכינו האיתנים ביותר עלולים להרגיש מתוסכלים.

משום כך, ולמרות הכאב העז, עלינו לוודא שאין אנו מכבידים מדי על מערכות התמיכה שלנו ולהשתדל לספק "הפוגות" למי שנושאים בחלק הארי של התמיכה הרגשית. אני מבקש להבהיר, אני לא ממליץ לוותר על התיקוף הרגשי ועל האהדה שאנחנו עדיין זקוקים להם. כפי שהסברתי לקתי כשסיפרה לי שחבריה מאבדים את האהדה כלפיה, "את עדיין יכולה לקבל מהם תמיכה, אבל בדרך אחרת. אחרי ככלות הכול, הם עדיין אוהבים אותך ועדיין אכפת להם ממך, גם אם נדמה עכשיו שהסבלנות שלהם פקעה. אני די בטוח שאם תדברי על דברים אחרים במשך זמן־מה, הם עדיין יֵדעו שכואב לך והם יפגינו את האכפתיות שלהם בחיבוק, במבט או בלחיצה של היד. את פשוט חייבת להיות פתוחה לקבל את התמיכה שלהם באופן שבו הם מסוגלים להעניק אותה כרגע".

כפי שנראה בהמשך, קתי האזינה לחששות שהבעתי, הבינה אותם ואפילו עשתה שינויים שהקלו את המתחים שנוצרו עם חבריה. עם זאת, היא עדיין לא היתה מסוגלת לקבל את ההסבר של ריץ' לפרידה ועדיין קינן בה דחף עז לגלות את הסיבות "האמיתיות". היא גם עדיין היתה שבורת לב ובודדה יותר מאשר קודם והתגעגעה לתמיכה המוחלטת שסיפקו לה חבריה. רשתות התמיכה ממלאות תפקיד חשוב בריפויו של לב שבור. משום כך היעדרן עלול להיות מזיק לא פחות כשלבנו נשבר עקב מותה של חיית מחמד אהובה.

איבוד חברים טובים ובני לוויה ותיקים

בן היה כתב טכני בחברה גדולה, גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, שבא לפגוש אותי אחרי ששני הוריו מתו בתוך חצי שנה. בן התגרש כמעט עשר שנים קודם לכן, לא היו לו ילדים והיו לו רק חברים מעטים. הוריו היו המשפחה היחידה שלו והוא סבל אחרי מותם. הוא התקשה להשלים משימות בזמן והרגיש שהוא שוקע בדיכאון. מנהל משאבי האנוש בחברה שבן עבד בה התערב והציע לו לחשוב על טיפול פסיכולוגי. מיד אחר כך הוא בא לפגוש אותי.

עבדתי עם בן במשך כמה חודשים. הוא התייחס לטיפול ברצינות, עבר בהצלחה את השלבים הקשים ביותר בתהליך האבל ומצבו הרגשי השתפר. הוא החליט לקחת הפסקה מהטיפול. בהתחשב בכך שהן מצב רוחו והן תפקודו בעבודה השתפרו, תמכתי בהחלטה. בן הבטיח ליצור קשר בעת הצורך, ואני הבטחתי שהוא יוכל ליצור איתי קשר מתי שירצה.

שבע שנים חלפו. ואז, בבוקר אביבי צח, קיבלתי ממנו אימייל:

אני צריך להיפגש איתך שוב אבל אתה תחשוב שזה טיפשי כי זה קשור לבּוֹבֶר. אני יודע שזה מגוחך ללכת לטיפול כדי לדבר על כלב אבל הוא ממש חולה ואני צריך לדבר על זה. אני יודע שזה נשמע טיפשי ואני מתבייש לשאול אבל בבקשה תודיע לי אם זה בסדר לקבוע פגישה מהר ככל האפשר.

לבי נצבט כשקראתי את מילותיו של בן. זכרתי היטב גם אותו וגם את בּוֹבֶר. בן עבד מהבית וכל היום היה לבדו בדירה, ולכן מיד אחרי גירושיו החליט לקחת כלב שישמש לו בן לוויה. הוא אימץ גור נטוש ונתן לו את השם "בּוֹבֶר". הכלב היה תערובת מקסימה של לברדור וגולדן רטריבר. בּוֹבֶר היה הכלב הראשון של בן, והוא היה מאוהב בו לגמרי מהיום הראשון. הוא שיחק שעות עם הגור החדש ולימד אותו לעשות תעלולים פשוטים. הוא הסתובב איתו בגאווה בשכונה, ובּוֹבֶר, שאפילו לפי סטנדרטים כלביים אהב תשומת לב, רכש לו אוהדים ומעריצים בכל מקום. אפילו אנשים שהכירו את בן לפני שהיה לו כלב התייחסו אליו כאל "אבא של בּוֹבֶר".

כשהוריו של בן חלו, בן לקח איתו את בּוֹבֶר בכל פעם שביקר אותם רק כדי שהכלב ילווה אותו בנסיעה הלוך ושוב. כשהם היו מאושפזים בבית חולים הוא ביקש משכניו לטפל בבּוֹבֶר בשעות הרבות שבהן שהה ליד מיטתם. בן גם זכה לתמיכה מהבוס שלו, שהיה מתחשב ומבין. הוא שחרר את בן כדי שיוכל לטפל בהוריו כשמצבם החמיר וכדי להתאבל עליהם כשהלכו לעולמם.

הייתי רוצה לחשוב שהטיפול הפסיכולוגי היה המרכיב החיוני שעזר לבן להתגבר על מות הוריו, אבל זה לא נכון. מי שבאמת עזר לו בתקופה האפלה הזאת היה בּוֹבֶר.

"הוא ישן במיטה שלי בלילה", סיפר לי בן בפגישה הראשונה שלנו. "הוא יושב לידי כשאני עובד. אתמול צפיתי בטלוויזיה וחשבתי על אבא שלי, וכנראה התחלתי לבכות. אפילו לא שמתי לב שיש לי דמעות על הלחיים עד שבּוֹבֶר ניגש אלי והתחיל ללקק לי את היד. אני נשבע שהוא יודע מתי אני עצוב. הוא כלב מדהים!"

בּוֹבֶר אכן היה כלב מדהים. פעמים רבות הביא אותו בן למפגשים שלנו, והכלב היה שוכב למרגלות הספה, ראשו על כף רגלו של בן. בּוֹבֶר אכן קלט את מצב רוחו ואת מצוקתו של בן, וכשדמעות נקוו בעיניו של בן או כשהוא בכה, הכלב היה מתיישב ומלקק את ידו, או מניח את הראש על ברכו. הקשר ביניהם היה חזק וגלוי לעין. יכולתי רק לתאר לעצמי עד כמה בן מדוכדך ונסער נוכח בריאותו הרופפת של בּוֹבֶר.

נפגשתי עם בן למחרת. הוא בא לבדו. בּוֹבֶר, שכבר היה כמעט בן חמש־עשרה, היה חירש ועיוור כמעט לחלוטין, ולעתים קרובות נעשה חרד וחסר שקט במקומות לא מוכרים. כיוון שעברתי למקום אחר מאז פגישתי האחרונה עם בן, הוא חשב שעדיף להשאיר אותו בבית. בן היה מדוכדך מאוד במהלך הפגישה שלנו וניחמתי אותו ככל שיכולתי. קבענו להיפגש שוב כעבור שבוע.