איך שהעולם נהיה לבן

 איך שהעולם נהיה לבן

איך שהעולם נהיה לבן והרחובות התמלאו באנשים והיו מדרכות וסללו כבישים במקום אפר וחול. וראינו מכוניות ובקושי בעלי חיים. ונשים בהירות פסעו במכנסי שורט וגברים אכלו בעמידה ושקיות מפלסטיק נזרקו או התעופפו במקום חול והיה מלא ריח דלק במקום רעש זבובים. והבית היה באוויר והשכונה היתה יותר מבניין אחד ובאו ופיזרו בשלטים את הרוכלים ואספו את השוּק והקיפו אותו בגדר רשת והוסיפו אבנים וחלונות זכוכית והבריקו אותו בשיש ואספו את החוֹם והכניסו אותו פנימה יחד עם האוכל לתוך מזגן מקרר ולאט לאט הגשמים פסקו והיה הרבה אוכל וסידרו מלא מקומות חניה וקראו למקום סופֶּר, ואחותי עבדה שם בקופה במשמרת ערב באזור המסחרי ואני ישבתי וחיכיתי לה בתחנת האוטובוס עם משקפי שמש ולא ראינו האחת את השנייה וכבר היה ממש מאוחר עד שהחלטתי לנסוע לבד.

איך שהעולם נהיה לבן הוא לא היה שחור כי היה אור גם בלילה ולא היה צריך את הכוכבים, והיה צריך להוציא ויזה לארוז את התיק להגיע עד סיני במכונית משנות השישים או השבעים להתקלח עם בקבוק מים מינרליים בלילה לישון בתוך חושה על מזרן דק ולראות משם הרבה כוכבים ורק ככה להאמין לאמא שאמרה שהכוכבים מאירים את הלילות. ומיד היו פיגועים וביקשו מכולם לצאת בהקדם ואחותי לא יכלה להגיע לשם יותר והיא היתה צריכה לסמוך על מה שאמרתי, ואמרתי לה שלא יהיה שלום. ואמא אמרה שזה לא בסדר אז נסעתי איתה באגד תיור לים המלח ונכנסנו פנימה ואחותי עמדה בתוך הים ולא זזה וביקשה שאתקרב כי היא היתה צריכה ללחוש לי סוד, שצורב שם מתחת לפני המים.

איך שהעולם נהיה לבן, גרנו במספרים הגבוהים של בניין משותף שקראנו לו "הוסטל" והפקידה אמרה שזה "מרכז קליטה". אנחנו בדירה שלוש מאות ושלוש וסבא וסבתא בשבע מאות ושלוש. ואיך שהגענו אמא רצתה להיות בחוץ־לארץ "למשל באמריקה" ואמרתי לה "אבל אנחנו מחוץ־לארץ" והיא אמרה שזה לא אותו הדבר. ומהר מאוד לקחו אותנו לארץ־ישראל עם ג'ריקנים מפלסטיק ולנו הקטנים תלו על הצוואר מימיות אליפסיות בצבע אדום "כמו כד רק מפלסטיק" המדריך הסביר. עלינו כל הדיירים על אוטובוס התיירים המאורגן וראינו מלא ירוק בעיניים כי זה היה בדיוק בעונה וצעדנו בפריחה של האביב והמים זרמו בשפע מהמפל והתיזו עלינו והרגשנו קרירות שלא היתה בכלל בטיולים השנתיים כשהלכנו מלא ברגל והובטח מפל ורק בסוף המסלול כשכולם חיפשו ולא מצאו המדריך אמר שגם מפל בלי מים זה מפל. ואחר כך עמדנו על האריה השואג וההורים עמדו מסביב והשקיפו הלאה ואחד העולים שאל "גם זה שלנו?" והמדריך ענה "לא" והאיש כעס עליו לא מרוצה "למה, לא ארץ־ישראל?" וביום אחר הלכנו לגן החיות, הספארי. ועשינו סיור מוגן בתוך אוטובוס שלקח אותנו לחיות המסוכנות. ואחד הדיירים לא נשמע להוראות ויענה הגיחה ונשכה לו את האף. אחר כך ירדנו ואחותי עוד המשיכה לבכות למרות שלא לה ירד דם. אמא הסתכלה על האנשים מסביב, הרגיעה אותה ונתנה לה קצת במבה, שתאכל ותיתן גם לחיות הקטנות. ופעם אחת לקחו אותנו לאולמי בית האופרה וכל המבוגרים אטמו אוזן אחת ואנחנו נרדמנו על אמת, מכורבלים בתוך התפאורה החשוכה באדום רך. ורק דָוִד, הילד עם עודף האנרגיות קם אחרי כמה דקות וצעק "אופרה זה שיעמום, אופרה זה שיעמום." כמו מוכר קרטיב בשקל רצה להעיר אותנו אבל כולם שקעו בתרדמת דובים אז דָוִד שינה את הטון, וניסה להבהיל אותנו כמו חפץ חשוד הוא רץ ומהקול שלו יצא "אופרה זה שיעמום, אופרה זה שיעמום" ואנחנו ניערנו את עצמנו הסתכלנו עליו אבל כשהסדרן אחז בו וליווה אותו החוצה ואבא שלו אחריו לא הבנו ממי הוא מבקש להציל אותנו.

איך שהעולם נהיה לבן סבתא ניקתה היטב את הירקות, קילפה הוציאה מהם את כל הגלעינים עד שלא נשאר מהם כלום שטפה לנו את הידיים וכיבדה אותנו בסלט או במרק ירקות תלוי בעונה וכך ידענו כמה היא אוהבת אותנו. יושבות איתה על מיטת עץ פשוטה אוכלות קרוב לשולחן הנמוך של הסלון, אחר כך עוברות לרצפה ומשם משרבטות על דף נייר לבן וסבתא קולעת סלסילה יפה מעץ דקל מיובש מאזינה לרדיו ולקולות הבוקעים ממנו שמדברים אליה בצורה שהיא הכי מבינה ומדי פעם עוצרת ולוגמת מהקפה שלה והבנות של השכנה מהבית ממול באות ושואלות "מה זה הדבר הזה שסבתא שלכם מכינה?" ואנחנו קמות ומסלקות אותן בדחיפה קלה מחוץ לדלת ובודקות מכל הכיוונים שסבא איננו ונרדמות בכוונה על המיטה בסלון ולא רוצות לחזור הביתה אפילו שמאוחר. וכשאמא באה לא הצלחנו להתעורר, רק כשהיא הלכה. סבתא קילחה אותנו במעט מים והרבה אדים ושמרה שלא ישרפו לנו העיניים מהסבון נקה מוצק ועם המגבות יצאנו מקומטות כמו אחרי גשם ארוך וסבתא חיפשה תחתונים להחלפה ובבוקר שלחה אותנו לאמא והיא כעסה אבל סבתא פיצתה גם אותה וליוותה אותנו עד שער בית הספר עמדה אוחזת בשער הכחול ולא הלכה עד שהחצר התרוקנה. כמה פעמים היא החליפה את אמא וירדה איתנו למועדון בקומת הכניסה של מרכז הקליטה וישבנו שם וטעמנו מאכלים של המקום וסבתא שאלה "מוכרחים?" בחנה מרחוק את ביצת העין הסתכלה על סלט הטונה במיונז עם ממחטה על האף ומשכה את הזמן בלעיסות איטיות של מסטיק עלמה שהיא שמרה בפה למקרה חירום ולחשה לנו "זה דג? איך פוררו לו את כל הצורה?" ולקראתנו התקרב מרק צח עם גרונות עוף שוחים וכל ההורים האחרים אחזו בקצה הכף נתנו לה לחרוק על הקערה חייכו מבוישים ואני ואחותי עשינו פרצוף ואמרנו אחת לשנייה "איכס, אין לזה טעם" והתרגלנו.

איך שהעולם נהיה לבן נהייתי בוגרת לגילי וכל הבנות נראו מבוגרות לגילן וסיפרתי לאחותי שפעם העולם היה ירוק דשא עשב וזרעים והיא התעקשה שהוא רק לבן והתווכחנו על הצבעים והגענו עד ימי הבריאה עירבבנו את כל הזמנים עם כל האנשים, נגענו אחת בשנייה, הלכנו עצרנו הלכנו עצרנו בסוף ישבנו על שפת המדרכה ליד הבית של סמי פתחנו את הספר ועברנו על שבעת ימי הבריאה אחותי אמרה שכשאוספים את כל הימים וכשמשכללים את כל הדברים הטובים שנבראו בסוף יוצא שאלוהים לבן כמו מלאך. ואני אמרתי לה שצריך להפשיט אותו ואז רואים שהוא מורכב מעוד צבעים ופתאום כל הלבן של העיניים שלה התרחב לתוכי והיא אמרה שאני צריכה להתבייש מהמילים האלה שלי סגרה את הספר והחזירה אותו לתיק. כשקמנו ללכת הרגשנו שלולית על הגב וטיפות מרצדות על האף, קול קטע אותנו ושמענו מרחוק "כושית". בצד השני של הכביש עמדה ילדה ואחותי צעקה לעברה "אני לא כושית, אני חומה" אבל הילדה מיהרה ללכת ואנחנו רצנו אחריה ודחפנו אותה לצד, צמוד לקיר ואני אמרתי לה בתקיפות ללחוש את הצבע הנכון ולא הלכנו עד שראיתי שהפנים שלה השתנו ואחותי בחנה אותה מקרוב וצעקה "רמאית, את לא לבנה."

איך שהעולם נהיה לבן בנו מעליות וסבא לא רצה לטפס במדרגות ופעם אחת הכריח אותנו לעלות איתו במעלית ללחוץ על הכפתור לקומה השביעית אחר כך הוא למד והקיש את המספר עם המקל שלו ולא היה זקוק לנו יותר. ואנחנו עלינו הביתה ותלינו על הקיר תמונות שאספנו מחדר האספות והדבקנו אותן בחוסר טעם, בנייר דבק אפור. תמונות צבעוניות של מפת העולם, חיות בר כגון ג'ירפות וקרנפים מתוך גזירי עיתונים.

איך שהעולם נהיה לבן סבתא שנאה את סבא ולא פחדה להגיד לו את זה בפנים בכל הזדמנות דיברה איתו ביחד ולא הקשיבה לו כמו שהוא לא הקשיב לה. ואנחנו הקשבנו לשניהם וגם עמדנו על קצות האצבעות ושיחקנו בחלון שלהם במי מפחד יותר להביט למטה. לפעמים ראינו את החזייה הענקית של ורד תלויה בקומה החמישית והתפללנו מכל הלב שלנו לא יהיו כאלה, ברקע שמענו את סבתא מבקשת לגרש את סבא אבל אפשר רק ההפך אז היא אמרה שזה לא צודק הלכה לחדר וזרקה לו כמה דברים מהחלון וסבא קם ואני ואחותי מיהרנו לרדת במעלית והספקנו לראות איך החפצים של סבא עפים מהקומה השביעית למטה. כשחזרנו היה כזה שקט, סבא ישב עם הרגליים על השולחן והכריז "אין לי ילדים." הדוד ואמא ישבו יחד ואמא כל רגע שאלה מה עושים ולא ידעה איך אפשר לבחור בין סבא לסבתא. וכשהפקידה מקומת הכניסה נכנסה אחרינו ודיברה ברגליים משוכלות עם בלוק כתיבה צהוב ועט כחול על "כבוד האדם" כולם הצטופפו על המיטה לבשו פרצוף של תמימים ולא מבינים לא קלטו את המונח או פירושו, חייכו בנימוס ורצו לדעת מה היא כותבת? ואנחנו צעדנו בשקט לכיוון חדר השינה והוצאנו מהבטן את כל הבגדים שהצלחנו לאסוף מלמטה וכשחזרנו לסלון ישבנו להם מתחת לאף וחיכינו שיבלעו כבר את המשמשים של הכיבוד ואספנו את הגוגואים לתוך שקית גדולה של מכולת ורק הדוד מדי פעם צבט אותנו בצד הבטן וצחק, עושה את עצמו מקשיב וידענו שהוא לא. אחרי שהפקידה הלכה כולם חזרו להבעות הרגילות. הדוד הוציא סיגריה ונראה מודרני מהרגיל ואף אחד לא העז לבקש ממנו לכבות או לסלק את העננים שריחפו מעלינו, ואנחנו קפצנו וניסינו לתפוס אותם. ובין לבין סבא התכונן, עמד זקוף, הוציא מהז'קט את הדפים הכחולים־לבנים מהביטוח הלאומי שלף את הדפים של קופת חולים אחז בהם חזק ונטול חמלה ואמר שהוא, ישראל, יחיה לנצח. "אני ישראל" הוא הרים את היד גבוה ונופף בדפים ובמהירות החליף את סבתא במדינה ואמר שהיא בניגוד אליה דואגת לו באופן אישי. ומאותו הרגע כולם החלו לדבר יחד כמו בטלוויזיה כשמסובבים עד הסוף, והעיניים של אמא עלו וירדו וריצדו מצד לצד לפי מי שצעק יותר חזק כמו בטלוויזיה. ולנו היתה הזדמנות לחמוק לאמא מזווית העין, לרוץ בחדר המדרגות כדי לדפוק בדלת של השכנים ולהעיר אותם בכל שעה אפשרית.

קודם בחרנו בדירה של הגברת ברטה שהיתה אישה מבוגרת עם שם משפחה הכי ארוך בעולם ודפקנו לה חזק בדלת שבע מאות ושמונה והיא יצאה עם מזג חם וצבע מוזר שהבשיל לה בפנים יחד עם וריד ירוק קופצני שמיד אחריו נשמע קול משתולל בשפה אחרת שהפחיד את הלב שלנו שיצא עד אליה, ואז היא פתחה בריצה כמו כדור שלג קטן הולך ומתגלגל לקראתנו ואנחנו ברחנו. וחשבנו שפעם אחת לא יישאר לה דם בפנים וככה היא תתפוס אותנו ולא נדע מה היא תוכל לעשות לנו. לפעמים כשהיינו עם אמא והגברת ברטה ישנה עם דלת חצי פתוחה כי היה לה חם, והחזה שלה עלה וירד ושמענו אותה נוחרת ידענו שזה רק תרגיל באיך לתפוס אותנו, שעברנו צד תפסנו בחצאית של אמא ועקבנו אחר תנועות הגבות הצבועות כשהן נעצרו הצצנו לתוך דירת הגמדים שלה עם אוסף החפצים המיניאטוריים היפים. על מפית רקומה בעבודת־יד רק לה היו מלאכים עשויים מחרסינה, סוס מברונזה דוהר עם הרגל האחורית, סרוויס מפורצלן וסט ליקר מקריסטל שסינוור לנו את העיניים. בצד עמדו צלחות חרס עם נוף כחול עמוק ורחוק ליד שידה ועליה טלפון חוגה עם חוט שהתגלגל כמעט עד הרצפה ותיארתי לעצמי שממנו היא התקשרה והלשינה עלינו מלא פעמים לפקידה בקומת הכניסה שניסתה להרגיע אותה בקול שקט של בין שתיים לארבע "אני מבינה, אני מבינה. כן גברת קפל... תרגישי טוב גברת קפל..." אחר כך ירדנו לדירה ארבע מאות וחמש וחיכינו שהאיש שכל הגוף שלו רועד בגופיית סבא ומכנסי טרנינג ארוכים יפתח את הדלת. מתבוננות בו שעות, כמו בסרט מצויר קצה הלשון שלו היה בחוץ, לשון כחולה נוטפת ריר והגוף רועד בלי הפסקה ורק אשתו חסרת הצבע שבזכות מעט השיער הכי סגול בעולם ידענו שהיא אינה רוח רפאים אלא שונאת ילדים שתמיד הצליחה להכריח אותו לבלוע את הלשון שלו ולהכניס אותו פנימה ולטרוק עלינו את הדלת.

אחר כך עצרנו באחת הקומות ועשינו שעת כושר ובדקנו כמה גמישות אנחנו בשפגט. עמוק בתחתית חדר המדרגות הטלנו שתן וברחנו מהריח ולא רצינו לחזור הביתה. והפקידה בכניסה אספה אותנו על הדרך ונתנה לנו במתנה פאזל להרכיב איתו תמונה שלמה מאלף חלקים, וזה היה ברור שלעולם לא נצליח. ושוב רצנו וחיפשנו משימות אחרות נכנסנו למכולת של הזוג הדתי ביקשנו שירשמו לנו טילון ועוד טילון וחזרנו שמחות כל כך שלא היה אכפת לנו מהמבוגרים בכניסה. הסתודדנו בתוך המעלית ולחשנו אחת לשנייה עד שחוט ארוך נמתח והשתחרר למטה משם ואז זעקנו לעזרה וחיכינו שמכבי־אש יבוא להציל אותנו ולרגע היינו גיבורות או ניצולות. אחר כך רצנו למועדון של ההוסטל ושם הדוד ישב וצפה בטלוויזיה שהיתה מוחבאת גבוה בתוך קופסת עץ עם מפתח שננעל מפני ילדים כמונו ויצא ממנה קול מפחיד שפתח ערב חדש וכמה מהאנשים ביקשו שקט כי היה משהו חשוב שקשור לענייני ביטחון והדוד עישן וגם שם אף אחד לא ביקש ממנו לכבות את סיגריית הטיים שהבנות של השכנה אמרו שזה סיגריה של מעשנים כבדים ולנו רק היה אכפת שייתן לנו קצת "תן קצת, רק לנסות, נו מה אכפת לך" קפצנו לכיס הקטן בחולצה המכופתרת הדוד הצית סיגריה נתן לנו ואנחנו השתעלנו חזק חזק וכשהוא צחק עמדנו והסתכלנו עליו איזה מין צחוק יש לו כמו לסבא ויש לו כל מיני רעיונות כמו לסבא. קם, לקח ספר אנגלית, וקרא בקול את האותיות מ־A עד Z וצחק "אינגליש את יודעת אינגליש?" סגר והחזיר לשולחן. ואנחנו יצאנו החוצה וניסינו ללכת עד שישרפו לנו הרגליים ושכבנו בגינה אחת על השנייה אכלנו חמציצים ופרי אדום בצורת לב שיצא ממנו חלב ושכחנו מהכול וגם סבא ישב למטה בספסל עם כמה חברים והם כולם התכסו בכובעי קש מפני השמש וסבא בכובע מהודר, ניחשו את העוברים והשבים ולא התביישו לשאול לאן כל אחד הולך ומה הדבר שיש לו שם.

כשחזרנו לדירה שלנו, מצאנו את סבתא ואמא אומרת לה שהעולם הוא לא שחור או לבן אלא משהו אפור ונראה שסבתא הסכימה הינהנה עם הראש והתעסקה קצת בשיער. ואנחנו חיפשנו את המקומות שהיו צבועים בשחור ולבן ושיחקנו דמקה בשבת וירדנו לאפריקה לחפש את הזברות מצאנו שלושה מינים ורק אז חצינו את הכביש ואחרי חודשים רבים כשהחשיך תלשנו את הגברת ברטה מהעץ והראינו אותה לאמא והיא הסתכלה עליה בצער רב שחור על גבי לבן אמרה שזה מעשה נבזי מה שעשינו ולא הסכימה לגעת בה.

איך שהעולם נהיה לבן הבית התמלא ברעשים של כל מיני אנשים מבוגרים מסביב משפחות נוספות הגיעו ומילאו את ההוסטל מהקומה הראשונה עד הקומה התשיעית. לפעמים היינו בורחות מהבניין והולכות לבית של השכנה שעמד ממול ובניגוד לשלנו היה עם גג משולש בצבע אדום, תיבת דואר אדומה, דלת כחולה, פעמון וכלב. אכלנו שם חצי פיתה עם פלאפל סלט קצוץ דק וצ'יפס ובימים אחרים שניצל והאב התקלח עם דלת פתוחה ואכלנו והסתכלנו עליו בסתר וידענו תמיד שאנחנו יכולות לבוא אליה ולאכול בשקט.

איך שהעולם נהיה לבן ראינו את הפרחים עומדים בצדי הדרכים והבנו שהם אינם מרכז החיים. סבא הקפיד עוד יותר שמר על מראה נקי לבש חליפת שלושה חלקים: ז'קט, וסט, מכנס, הוסיף מגבעת, מקל הליכה אלגנטי בגוון דובדבן ומשקפי ראייה ולא ויתר על ממחטה ועניבה ושם אותם בכל נסיעה אפילו כשירד מהקומה השביעית ובא לבקר אותנו והקיש עם מקל ההליכה ונכנס לדירה שלנו במהירות של רוח חולפת. ואני כל הזמן הזה דמיינתי או לא? שמהצד ביצבץ לו אקדח כמו ברובים ושושנים ואמא שאלה בבהלה "מה זה?" ובאותו הרגע נשמע רעש צורם ואמא כעסה מה זה הרעש שמחריש לה את האוזניים רצה מבועתת לכיוון החדר שלנו וכיבתה לנו את הרדיו מאה אף־אם. אבל רוח טורקת דלתות אחריה שוב, לאט, חורקת, נסגרת בלי מעצור ונפתחת שוב לאט ואמא ממהרת אל מאחורי הדלת תולשת לי את הפוסטר השחור וצועקת עלי שזה לא חינוכי. וסבא ממשיך יושב מהודר עם סנטר מורם מצמיד לז'קט את אותות הגבורה מסתכל עלינו בחצי עין ורגל על רגל עם השידורים החוזרים של הדאבל יו דאבל יו אף בטלוויזיה ואומר לנו בתנועת אגרוף "הנה, גיבור כזה הייתי" ומצביע על מיסטר טי, שסבא קרא לו בקיצור בי־איי, נכנס לזירה וכל הקהל מריע וסבא ממשיך "בוקסים, תלמדי לתת בוקסים" וצוחק.

איך שהעולם נהיה לבן ביקשנו להיות כמו דָוִד ולהציל את ההוסטל מפני דמויות חשודות ולא נראות, טיפסנו על רשת הברזל הירוקה שגידרה את ההוסטל ואיכשהו היד שלי נתקעה והראש התהפך וכך נחתי ארצה לידיו של אבא שאחז לי את היד בחוזקה ולקח אותי לסבא לעשות לי טיפול של לעקם לי את היד בחזרה. וכשאמא באה וראתה אותם היא צעקה עליהם שכאן זה לא הכול בכוח אלא במוח ושלפה לי את היד מתוך דלי מים רותח ולקחה אותי לד"ר קליין ששלחה אותי משם עם תחבושת נקע ביד.

איך שהעולם נהיה לבן אמא הלכה לרופא נשים נטלה גלולות אמרה שאנחנו מספיקות לה התנגדה להוראות של סבא והרביצה לנו פחות ופחות כי היא אמרה לסבא שלהרביץ זה לפגוע במורל של הילד. אחר כך היא לא הסכימה שנסתובב ברחובות וישבנו כל היום מול הטלוויזיה החינוכית ראינו סדרות מצוירות ותוכניות נוער עם ג'ינס קרעים ודיסק ממצעד הלהיטים והעמדנו פנים שאני גילי ואחותי גלית ושרנו עם המטאטא והבנות של השכנה ליוו אותנו בקולות רקע. פעם אחת זייפתי והן אמרו שזה ממש כמו באירוויזיון וצחקנו וכששאלנו הן נשבעו שהן נולדו עם הדגש על האותיות ח' ו־ע' ואנחנו האמנו להן ולא ידענו שאפשר להחליף את ה־ב' ב־פ' ולא להגיד את האמת.

איך שהעולם נהיה לבן התחלנו להעתיק שיעורי בית והמורה סימנה לנו איקס שיצא לה כמו דג בעט פיילוט אדום ולא היינו מחוננות כתבנו את התשובות על גב היד החבאנו את הספר מתחת לשולחן דיברנו בשפה אחרת ועשינו אותות וסימנים שהמורה לא הבינה. חלק מהשיעורים הברזנו וזה עשה אותנו שוות הלכנו למרכז הקטן קנינו מלא דברים בהכול בזול ומילאנו את השיער בסיכות וגומיות ובליפסטיק של מבוגרות שמיד מחקנו כי זה היה רק בשביל הצחוק עד שהמוכר יסלק אותנו. והשחור לעיניים החזיק מעמד עד סוף היום ואמא אמרה שיש דברים ששווים יותר ממה שהם עולים עד שנהיה לנו אדום מסביב לאוזניים אבל סירבנו להסיר את העגילים או שקנינו פיצה אחת פלוס אחת והזמנו אחת את השנייה ואכלנו קרוב למדרגות הנעות. אחר כך חיפשנו את השירותים עמדנו בתור והשתדלתי לא לגעת בשום דבר ביד חוץ מהנייר טואלט הגס ובעטתי ברגל בדלת ועשיתי הכול בעמידה כמו סבא. כשיצאנו חזרה לרחוב עברנו דרך המזרקה המיובשת ושם פגשנו בכמה פועלים ערבים ששאלו אותנו בשקט אם אנחנו מוסלמיות ואחותי אמרה "אנחנו יהודיות" והם שאלו "למה? זה בגלל שהכריחו אתכם?" והבנות של השכנה מיהרו ודחפו אותנו הצידה ואמרו לנו שבחיים בחיים לא נדבר איתם יותר כי ערבים זה סכין בגב. ומיד אחותי ביקשה שנבדוק לה את הגב ואם רואים דם אז כל הדרך עד הבית נתנו לה ללכת לפנינו וכשהגענו סיפרנו לאבא הכול והוא אמר שאין לנו מה לדאוג כי זה סימן שבנו הם בחיים לא יפגעו.

איך שהעולם נהיה לבן סבא אהב את אמריקה וקרא לה ולכל דבר שהראו משם "קוקה־קולה". לפעמים הוא עמד בשביל אמריקה וצעק בקול "קוקה־קולה" ישב חזרה הוציא את המדליה של אחרי המלחמה בשביל הניצחון והתלבש ככה כמו באמריקה וחי בסדר יורד בשביל אמריקה, בשביל הסובייטים, בשביל הגרמנים, ובסוף בשביל האיטלקים. לפעמים הוא היה יוצא לרחוב עם אותות הגבורה ובדרך נתקל בגברת ברטה ושניהם היו מחליפים מילים של אנשים גדולים מאותם הזמנים עם אותו צבע אדום משותף. סבא היה אומר "מוסוליני" מצביע על אותות הגבורה שלו וברטה היתה מגיעה עם מדי צבא שמסתירים אותה כי היא היתה כל כך קטנה, מצביעה על עיטורי המתכת המוצמדים בסרט בד צבעוני "בעל..." היתה אומרת לסבא והוא היה ממשיך לדרכו, אוכל מעט ושומר על הגזרה זורק את העודף באגורות לקבצנים בלי להתכופף מגחך מלמעלה, לוקח אוטובוס נוסע עד מטולה ויורד לבאר שבע וחוזר אחרי שבוע, מספר על העולם ועל תחנות אוטובוס וצמתים מרכזיים. ואת צומת קסטינה זכרתי היטב מהסיפורים כי משם היה יוצא לכל הכיוונים ומדבר בקול רם מציג את עצמו ואומר לכולם איך קוראים לו "ישראל, קוראים לי ישראל, אני ישראל" עד שלכולם היה ברור.

איך שהעולם נהיה לבן משפחות שהכרנו עזבו, אף פעם לא ידענו לאן הם הלכו. יום אחד הגברת ברטה פשוט לא היתה וזה לא שינה כמה פעמים דפקנו או בעטנו בדלת שלה עד שלבסוף צעקנו מיואשות מתוך חדר המדרגות "ברטה, מכשפה זקנה, תתעוררי" ורק אז שמענו צעדים, וכשהתקרבנו מישהו שניחשנו שהוא הבן שלה עמד מלווה באישה ושניהם אדומים ורטובים מצוידים בקרטונים הזמינו שוב ושוב את המעלית ואנחנו עמדנו קרוב אליהם כל פעם התקרבנו עוד קצת רצינו לדעת איפה בדיוק היא מתחבאת אבל הם לא התייחסו אלינו ולא אמרו שלום וכך הגברת ברטה נעלמה בין כל החפצים.

איך שהעולם נהיה לבן סבא אמר שהוא לא מתכוון להשתנות וישב זרוק בסלון ואמר שהסלון זה חדר שינה ולא עשה מקום לאף אחד. וכל דבר שסבתא ביקשה הוא אמר שהוא בפנסיה ולא הסכים לשמוע או לבצע. אחר כך הוא אמר שהוא כבר לא זוכר כמה שנים הוא נשוי לסבתא ולא הסתכל עליה וגם היא לא עליו. אבל היא חזרה שהיא זוכרת בדיוק. אפילו שלא ידעה מספרים היא זכרה את האיטלקים כשהם באו הם היו נשואים עם שני ילדים קטנים, והיא דיברה על פחד והרבה פצצות שנזרקו מהאוויר ונחתו על מקומות של אנשים חיים. וסבא ביטל הכול במחי יד ואמר שיש לה זיכרון סלקטיבי, אם בכלל. והיא בטוח לא היתה במלחמה ולא ראתה חיילים צועדים עם נשק על הכתף ובאים פנים אל פנים מול האויב, אחרת איך נראה לך שניצחנו פעמיים את האיטלקים?

איך שהעולם נהיה לבן סבא היה מעט דתי ומאוד חילוני ופעם בכמה זמן הלך לבית הכנסת. הוא אהב את הנברשות, הקישוטים הנוצצים, רעש הקהל. הוא אהב להסתכל על האנשים איך הם נעים עם כל הגוף ממלמלים ומשתחווים. הוא אהב שמסדרים לו מקום קרוב לחזן. הוא אהב את הקול של החזן מתאמץ לתקוע בשופר. ובמיוחד אהב לצאת בסיום התפילה ולהציג את עצמו מחדש לכל אדם בקול גבוה "אני ישראל, אני ישראל" וכשחזר הביתה צחק שוב ושוב על כך שיש עוד אנשים מאמינים. הוא היה מדליק את הטלוויזיה, "מץ" תוצרת גרמניה, ומרוב התרגשות ואיבוד תחושה של זמן מגביר יותר ויותר את הווליום של הטלוויזיה. וסבתא יושבת ומנסה להסתיר את הפנים עם המטפחת לא לראות ולא לשמוע מה השכנים מהקומה ומלמעלה ומלמטה אומרים עליה.

איך שהעולם נהיה לבן אמא אמרה שאנחנו כבר לא יכולים לגור יחד ועברנו בלי שנפרדנו מאף אחד. את כל הציוד שלנו העמיסו על משאית קטנה של אבי הובלות כתוב בגדול, ואנחנו עלינו על מונית. בהתחלה התרגשנו מהמונית והדרך שהפכה לסרט נע לאחור כמו משהו מהסרטים, וזכרנו שזאת היתה הפעם השנייה שעלינו על מכונית כי פעם ראשונה המנהל אברהם החזיר אותנו להוסטל ממסיבת הסידור. וגם התרגשנו מקצות הרגליים שלנו שעפו באוויר ולא נגעו בשטיחון ועשינו סיבובים כמו הגה עם נעלי הלכה האדומות ויצאו לנו בלונים מרוק ונפלנו אחת על השנייה במזיד ואמא אמרה תפסיקו והמשכנו. וכשהגענו לצומת קסטינה לפי השילוט קפצנו מהכיסא במקום וצעקנו אחת לשנייה "סבא" וחיפשנו אותו במסוף וכל פעם אמרנו "הנה הוא" וזה לא היה הוא, וממש התאמצנו ואמרנו "נו איפה הוא" ועשינו סימן שאני אחפש את הכובע שלו ואחותי את מקל הדובדבן, אבל הוא לא היה שם והדרך הפתוחה נשארה מאחור. והנהג הציץ במראה הסתכל עלינו ואנחנו עליו ובן רגע החלטנו שהוא רשע מרושע ורצינו לקלקל לו את האוטו אבל לא ידענו איך אז ישבנו בשקט מאחור ובעטנו בזעם בגב המושב ואבא לחץ עלינו עם היד וקירקע אותנו ואמר תירגעו ונרגענו. ומאותו רגע הסתכלנו מהחלון על הדרך ברצינות מוחמצת, כמו אמא ואבא. על הכלניות והנוריות שהלכו ונעלמו לקרחות מצהיבות ואבנים נטושות, ומכל הנסיעה הזו גרנו רחוק מסבא וסבתא.

ואיך שהגענו המון אנשים השקיפו עלינו מהחלון, ירדו ורצו לדעת אם אנחנו חדשים עשו חצי מעגל והתבוננו בנו מסוקרנים ושאלו מקרוב באיזה שפה אנחנו מדברים? ואיך קוראים לנו? כמה זמן אנחנו מתכוונים להישאר כאן? ואחר כך כמה עלו איתנו במדרגות, נכנסנו והם אחרינו התבוננו בקירות הלבנים ובכמה חפצים שהיו ארוזים בשקיות ניילון. ומיד עשו סיבוב ובדקו מה יש עוד, ואנחנו עמדנו באותו המקום, הסתכלנו עליהם כמה הם מסתובבים ועושים לנו סחרחורת וגם ככה כאב לנו הראש. כשחזרו, אחד לחש מקרוב וכולם שמעו "איפה יותר טוב כאן או שם?" ואבא אמר לאט ועייף "א־ני... עב־רית... לא" וכולם הלכו. ואנחנו נשארנו. ומאז כל פעם קיבלנו בתא הדואר מכתבים רגילים של חשבונות דו־חודשיים חשמל טלפון גז ארנונה, חשמל טלפון גז ארנונה, חשמל טלפון גז ארנונה, חשמל טלפון גז ארנונה. עד שאמרנו מספיק, שיפסיקו כבר לשלוח אותם, וחיכינו שיום אחד גם לנו יגיעו מכתבים מחוברים בעט נוזלי ובולים יפים שרצינו לקלף לשכנים ולהחזיר אותם מלאי געגועים ולבבות שבורים לסבא וסבתא. ועד אז עלינו הביתה ולמדנו לחייג אליהם מהטלפון של בזק, שאמא קנתה בשבילו אלפון קטן ועט דק. וסבתא היתה ממתינה לצלצול שלנו בטלפון הציבורי בלובי ההוסטל ואנחנו באצבעות רגישות עומדות שעות ליד טלפון החוגה. וכשחייגנו עד הסוף ולא טעינו אפילו בספרה אחת ולא שכחנו קידומת, מישהו בקול זר ולא מוכר היה עונה "הלו", ואנחנו מתכווצות ומחזיקות ידיים ופוקדות עליו "תקרא לסבא וסבתא שלנו" וסבתא היתה עונה וקודם שואלת "הלו, מי זה?" ואנחנו רוקעות וצורחות יחד "זה אנחנו, סבתא" ומחייכות אחת לשנייה, ואחר כך כל אחת מושכת יותר את השיחה כי מותר רק חצי אוזן באפרכסת ורגע לפני שאנחנו נופלות אמא מגיעה בצעדים מהירים מנגבת את הידיים מהמטבח ולוקחת לנו את השפופרת ואומרת שהילדות משחקות ואנחנו מטפסות עליה מהכורסה ומנמיכות אותה עוד ועוד כדי לשמוע מה יש לסבתא לומר ותמיד היא היתה שואלת מה קרה לקול שלנו הוא נשמע פתאום אחרת.

איך שהעולם נהיה לבן הרחובות התמלאו בבניינים והמורה גליה אמרה שמגדלי התאומים הם המבנים הכי גבוהים במזרח התיכון כולו והתמלאה גאווה ואנחנו אמרנו שהם לא. ופעם באיזה שהיא שנה מילאו את המגדלים באורות לכבוד יום העצמאות וביזבזו הרבה חשמל וקצת אחרי אמרו שצריך לחסוך וישבנו בשבת עם שמיכות פוך דרך קבע ואבא אמר שהן בדיוק כמו מזגן אבל זה לא היה ככה כי כל פעם שעמדנו היה קר ובמיוחד כשהיה צריך להגיע לשירותים, כיסיתי את המושב במלא נייר ושפכתי פעמיים מכל מלא מים כדי שאמא לא תראה, וכשירדתי במדרגות התעלמתי בכניסה לבניין מאותה הודעה מודפסת שצריך להשתדל לזרוק את הנייר בפח ולא לתוך הביוב והמכתב הסתיים בנימוס של תודה והכרתי את הנוסח שלו בעל פה "אל דיירי הבניין, נא להשליך נייר ופסולת לפח בלבד. בתודה ועד הבית".

איך שהעולם נהיה לבן האוטובוס הצטייד במיזוג והנוסעים בחופשי־חודשי וכל פעם שעלינו על קו אחת־עשרה ישבנו וקפאנו מקור והנהג לא הסכים להעלות את הטמפרטורה ואמר שזה ככה קבוע כמו תחנת הרדיו, והנוסעים התבאסו, ועשו גב וריכלו בקול שהוא לא נהג משהו. וכמה שהנהג לא היה משהו הוא צעק על כל העומדים להתקדם פנימה כי הוא תמיד מצא עוד מקום דרך המראה, אבל הנוסעים לא הסכימו וגם הנהג התעקש ולא נסע וכולם רצו לרדת ולעלות על המיניבוס החדש שחצה אותנו בצהוב־ורוד אבל כולם היו תקועים עם החופשי־חודשי ביד. ורק מירה מהווילה עלתה ותמיד שילמה בשקלים עם חיוך על הפנים וצחקוק קל וכל הנסיעה טיילה לה באוטובוס במשקל כבד, קוקו מהודק עם שביל באמצע וחיפשה בנות והציעה להן טיפול פנים "בעזרת מלפפונים?" אמא הופתעה ויותר לא הלכה כי את זה היא יכולה לעשות בעצמה בבית. וכשפגשנו במירה במכולת של הזוג הדתי פחדנו שהיא תשנא אותנו אבל היא תמיד חייכה, קנתה לנו ממתק ושאלה "מה שלום אמא היפה?" וכשהיתה עולה בתחנה של הקופת־חולים היתה מביאה לנהג פרח אדום והבנות של השכנה היו מציעות לנו מסטיק "שלם או חצי?" ושומרות את התיקים שלהן על הגב מסתכלות על העולים לאוטובוס ומסבירות לנו למי מותר או אסור לנו לוותר על המקום שלנו. "אלה" הן סימנו לנו במרפק ועין והראו לנו שתי מבוגרות בדמותה של ברטה, כל אחת עם עגלת הקניות המשובצת שלה וראינו שהן צודקות כי אף אחד לא קם בשבילן.

איך שהעולם נהיה לבן אלעד אהב את הבת של השכנה והיא אהבה את דני שאהב את ונסה רק בגלל השם שלה וכתב לה מכתבים לתוך התיק והיא עברה אחד אחד בהפסקה ושאלה מי זה אוהב אותה ואם אנחנו מזהים את הכתב. וכל זה היה עד שגאולה, הבת של הרב, נכנסה לכיתה בשפתיים צרות ומילאה אותנו בדברי תורה וקישטה את הלוח בגימטריות וישבנו חנוקים כמו הגרביונים והחולצה שהיא לבשה וכיפתרה עד הסוף בשביל הצניעות וברבע לשתים־עשרה ביום שישי היינו כבר עם חצי תיק על הגב והיא עומדת מסרבת לשחרר אותנו עד שהיא הגיעה לספרה חמש ותירגמה אותה לאות ה עם גרש. וכשחזרתי הביתה ישבתי בספה בין אמא לאבא הרוסה משיעורי תורה ביקשתי שיעבירו אותי כבר לחינוך רגיל ואבא אמר איזה מין חינוך זה ואמא אמרה שזה חילוני, ואמרתי להם שכואב לי כאן וכאן והם אמרו שזה לא קשור, שזה שני ניצנים שמתחילים לצמוח אני אגדל ונקנה חזייה. ואני אמרתי לא וכל הלילה חשבתי שאם לוחצים חזק וישנים על הבטן בלי כרית הם נעלמים. אבל הם רק הלכו והתמלאו כמו פרפרים עם פעימות לב משלהם.

איך שהעולם נהיה לבן אני ואחותי שמענו על רובע שחור חסכנו קצת כסף מהבייביסיטר לנועה מרחוב א"ד גורדון והלכנו לדרום תל אביב ואיך שירדנו בתחנה המרכזית נהיה לנו סחרחורת ענקית של נעליים, תיקים, שרשראות, צמידים, חגורות, כובעים, חולצות, קלטות, צעיפים שבסוף החלטנו לשמור על התיק קרוב ולחפש מקום שנראה כמו מספרה וכשמצאנו נכנסנו והמתנו בשקט והאישה דילגה בין שתינו ומרחה לנו חומר לבן מחליק שיער עם ריח חזק, ועד שזה לא שרף את הגולגולת היא לא שטפה אותנו במים כי היא איימה שאם זה לא יצא יפה זה יהיה אשמתה, אז שנשב בשקט ילדות טובות הפנים שלה עטפו אותנו בעברית ניגרית ואחר כך דחפה אותנו למכשיר גדול שנראה כמו בלון ועשתה לנו פן. בסוף ראינו במראה איזה שיער חלק וארוך היא עשתה לנו, בדיוק כמו במגזינים מאמריקה שהיו מונחים לה על השולחן ולפני שיצאנו קנינו לאמא שתי חבילות של תוספת שיער בצבע חום מתולתל גלים וכל הדרך הביתה הסתכלנו במראות של כל החנויות והחלקנו את השיער עם היד. פעם עשינו אסוף ופעם פזור עם הרוח. אחר כך שילשלנו מטבע של שקל ונכנסנו לשירותים המסריחים של התחנה־מרכזית רק בשביל הראי והסתכלנו על השיער הגולש שלנו מכמה כיוונים שרק רצינו. וכל אותו זמן נזהרנו מנשים ובנות, שאבא היה קורא להן עירומות, שנכנסו וכמעט השפריצו עלינו טיפות של מים. באוטובוס עשינו את אותו הדבר, הסתכלנו על עצמנו בהשתקפות של החלון. כשהגענו הביתה מצאנו את עומרי ודותן מהקומה למטה יושבים ומחכים לאמא או אבא שואלים אותנו מה זה, מה עשינו, ושותקים. ואנחנו עשינו "אז מה" עם הכתף והמשכנו לעמוד, שעונות על המעקה כל פעם זזנו קצת כדי לתת לדיירים האחרים לעבור במדרגות. וכשאבא שלהם הגיע רדפנו אחריו וביקשנו ממנו שיצלם אותנו במצלמה ההיא שלו עם היותר זום ופלאש אבל הוא היה עסוק בנסיעות ואמר שהוא חייב לטוס ושכח להשאיר להם את הדלת פתוחה. וכשאמא שלהם, רינת, הגיעה אחרי חצי שעה עייפה מכל ההנהלת חשבונות והתיק בצד מיד ברחנו כי במקום עיניים היו לה שם שתי נקודות שנראו כמו שקעים כבויים שתמיד חשבנו שאם לא רצים וכל הדרך צועקים, נופלים לתוכן. בחדר שלנו הושבנו את אמא על כרית ברצפה, ואנחנו מהמיטה קלענו לה את התוספת שיער ואבא כל פעם בא לשאול "מתי אתן מסיימות?" ורצה כבר לאכול ואחרי שלוש שעות של מריטת שיער אמא יצאה עם הצמות צמודות לקרקפת ונראתה חדשה ואבא ישב לידה וכל רגע שאל מה זה הריח המוזר שיש לשיער הזה, ממש כמו פלסטיק ואמא כמו בובה ואנחנו אמרנו שזה דמוי שיער. ובפעם אחרת הבאנו לה תוספת שיער, מאה אחוז טבעי הספרית הבטיחה ושאלה אם לשים בשקית הודי או סיני? ומזה אבא נגעל עוד יותר.

איך שהעולם נהיה לבן, סבתא שמה עליה דברים אישיים ויצאה עם הרבה שכבות, סל מפלסטיק וסל מרשת ובאה אלינו. היא נתנה לי לקרוא לה את העמודים בעיתון אחרי שהחזיקה אותם הפוך ומיששה ורק הרגישה ולא קראה את האותיות רק את התמונות. העולם של סבתא נעצם והיא נרדמה עם פה פעור וראש מוטה אחורה שפחדתי להתקרב אליה והערתי אותה רק בקול בלי לגעת והיא התעוררה מותשת כאילו חזרה אלינו ממסע ארוך ואחר כך קמה לאט, הביאה פינצטה וביקשה שאוציא לה את השערות בתוך העין, "בתוך העין?" — "כן" היא אמרה ודמעה ואמא הרחיקה אותי והתקרבה אליה ובאמת הוציאה לה שערות בתוך העין. אחר כך סבתא עברה לחדר שלנו והיא היתה קצת גדולה והחדר קטן וצפוף. על מיטת הקומתיים אחותי ישנה למעלה ואני על המיטה הנפתחת כמו צלע נפרדת וסבתא נרדמה עם הראש הפוך בניגוד לשקע החשמלי ונחרה הרבה ואמא באה והפכה אותה אל הקיר וביקשה ממנה להיפטר מהאמונות התפלות ולהחביא את הקמע שהביאה איתה. ובבוקר סבתא חיפשה ושאלה אותנו מאיזה כיוון השמש זורחת והתפללה עם הידיים והשפתיים וכל רגע כרעה ובסיום עטפה את הקמע להמון פעמים בחתיכת בד לבן ונטשה אותו למעלה בארון מתחת לכל בגדי החורף. ותמיד חיכיתי לימים הקרים ורציתי לגעת ולדעת מה יש שם עמוק בפנים? וכשהחורף הראשון הגיע הבטחתי לה מתחת לשמיכה שאשמור לה על הקמע בשני חדרי הלב לכל הזמנים כמו כספת ללא קוד.

איך שהעולם נהיה לבן סבתא מרחה קרם ידיים פנג'ל וולווטה עם הלב הכפול בצבע כחול־לבן באות ט' ועברה על כל המסמכים ווידאה שלא חסר כלום ובמיוחד בדקה ומיששה כי תעודת העולה, פנקס כחול בגודל כיס, ישנה. לפעמים היא היתה הולכת לישון איתה כאילו כולם הולכים לישון כך. ואחר הלכה למועדון הקשישים במרכז העיר שם היה לה חוג התעמלות בוקר, שיחת אקטואליה, ידיעת־הארץ ושיעור כתיבה או משהו שנראה כמו לפי מחברת הקשקוש שהיתה חוזרת איתה. וכל פעם ידענו שהיא הולכת לשם רק כדי לנסוע עד העיר ובדרך לעצור אצל סבתא של תמי ותמיד לחזור אלינו כי היא מעדיפה לאכול עפר ולא לחיות עם סבא, וכמה פעמים אמא התרגזה מהמשפט הזה שלה וכל פעם הזכירה לה שכאן יש ילדים. אחר כך סבתא ישבה עם שקית ובתוכה ניירות תלושים עם מספרי טלפון של כל הילדים שלה שהיא ידעה לזהות בחושים "זה של גדעון, זה של מירי, אל תיגעי. זה של הדסה, זה של שלומית, זה של זיוה, זה של אדיס" וכל פעם היינו עומדות ומציצות דרך הכתף שלה ומתפלאות שהיא צודקת ולא טועה שהיינו חייבות לעבור קדימה ולעשות לה דווקא ולערבב לה את כל המספרים מחדש כדי לראות שהיא לא רמאית שיודעת מספרים ורק עושה את עצמה, והיא היתה מתרגזת ואוספת אותם חזרה ולא שוגה גם בהרבה פעמים אחרות. וכשהיה לה לא נוח היתה יורדת לטלפון הציבורי ממול ומבקשת מהאנשים בבקשה שיתקשרו בשבילה לילדים.

איך שהעולם נהיה לבן סבא בא לבקר אותנו ולא אותה והם ישבו והתעלמו אחד מהשני ואמא אמרה כמה לא נעים. סבא בא שוב ושוב וכמה פעמים הביא איתו שני גברים פחות נאים ומשקאות קלים. מנסה לתפוס את סבתא אבל היא היתה בלתי נתפסת. יושבים בסדר הבא: שני גברים פחות נאים, דוד, אבא, אמא וסבתא שלקחה כיסא התמקמה על יד המזנון בסלון כיוונה את הרדיו ושמעה בקושי. וסבא אמר שהוא מבין בשפות והכריח את כולנו לצפות בחדשות של חמש ואחר כך בחדשות באנגלית וערבית ואנחנו התבוננו עליהם מהמטבח משועשעות עם חיוך וסומק קל. ובתום המהדורה המרכזית החדר התמלא בקולות כמו תזמורת ללא מנצח ואמא לא הפסיקה לתופף על מסעד הכורסה, והדוד העביר את הטיים מיד ליד, וסבתא בשלה, וסבא ישב כעוס ולא ציין אותה אבל חזר על המילה בושה בכל מיני צורות: תתביישי, תתבייש, תתביישו, אין לכם בושה, אין לך בושה, בושה וסבתא נשארה אצלנו.

ואיך שכולם הלכו אבא ואמא אהבו לספר איך פעם היה להם כלב, חתול, תרנגולת עם אפרוחים, חמור, כבשים, פרה, עז וסוס. והם כולם התרוצצו יחד באותו בית עשוי מקש וחצר גדולה ולכל החיות נתנו שמות כמו לבני אדם וכולם חיו בשלום. ואנחנו אמרנו שאין לנו כוח למעשיות של פעם ופיהקנו, ומרוב פיהוק גלשנו על הכיסוי הפרחוני של הספה עד לרצפה והחזקנו את הראש בשתי הידיים והתגרדנו מעל לחולצה בכל חלקי הגוף ובמיוחד מאחורי האוזן וגילגלנו עיניים "כאילו אלוהים ירד מלמעלה" אמא עצרה ושאלה וחזרה להגיד כמה שזה חשוב, ואנחנו התעייפנו ובהינו בחלל כמו בשידורים של זומביט שלא הבנו אף מילה עד שהתוכנית הסתיימה ובלי שהרגשנו ירדו לנו דמעות שקופות שעברו את מורד הלחי ונגעו בשפה העליונה, ואנחנו ניגבנו אותן עם שתי הידיים על כל הפנים וספרנו בלב את כל התוכניות שהפסדנו. ואבא ישב מאוכזב, נעץ בנו מבט ואמר "הילדים של היום" קם וכיבה לנו את הטלוויזיה באמצע התוכנית.

ויום אחד התפתיתי ורציתי להיות כמו בילדות שלהם, וכשמצאתי גור כלב ברחוב והוא רץ אחרי בקושי, קטן, בצבע צהוב, צולע, מכשכש בזנב כל כך התרגשתי שמיד חיבקתי אותו והצמדתי אותו קרוב אלי לחזה וכבר רציתי שישאלו אותי איך קוראים לו אבל תכף הרגשתי את כל הבפנים של הבטן שלו עד הצלעות שזה עשה לי צמרמורת שאיך שהגענו למכולת של הזוג הדתי נתתי לו להתחלק לי מהיד, לקחתי קרטון ריק של שישיית בקבוקי קוקה־קולה שמצאתי ריפדתי אותו בעמודים מאתמול של עיתון העיר ודחפתי אותו פנימה. עמדתי וביקשתי לגדל אותו מהתחלה ועד הסוף כמו לאסי של ג'ו או פלוטו של מיקי או לייקה של סופי מדירה תשע או אפילו כמו הפינצ'ר של אסי מדירה שלוש רק בלי הנביחות. וכבר באותו היום כמה שהתחננתי ואמרתי לאחותי שהוא עיוור צבעים ולאמא שהתחייבתי ושמתי אותו מחוץ לדלת הכניסה שלנו והבאתי לו רק מים מהברז שלא יתייבש אמא סילקה אותו כי היא אמרה שכלב זה חיה טמאה. וכך נראה הכלב של שרון, השכנה מלמעלה, ביום שהוא נדרס וגירדו אותו מהכביש ואבא שלה ירד ואמר שהיא בלתי אחראית ולקח לה מהיד את שקית הגרעינים השחורים שהיה נדמה שנולדה איתם וצעק עליה "כמה פעמים ביקשתי ממך לא לרדת ככה למטה." ואחותי שמחה שהכלב נדרס כי כשהוא נבח עליה והיא התעלפה בגללו ומורדי המוכר הדתי ודני השכן ויוסי הפרמדיק עם האוטו אמבולנס באו לעזור לה באמצע הרחוב, אבא של שרון התבונן על הכול מהחלון וצעק עלי "תרדי כבר מהסוסיתא שלי."

איך שהעולם נהיה לבן, אמא יצאה לעבוד וכל החופש השאירה לנו לחמנייה ושוקו והרגשנו בקייטנה רק שהתעוררנו מתי שרצינו ונשארנו כל היום עם אותו הבגד וציחצחנו שיניים רק בשתים־עשרה כי התוכניות המצוירות לא הניחו לנו. ובשתים־עשרה וחצי התחלנו לריב על המלפפון או העגבנייה האחרונים. ותוך כדי שברנו את פסל החרסינה עם הפרצוף הארוך והאף העקום. וכל יום הרסנו דבר נוסף ויום אחד נפער חור באמצע דלת המטבח והתקשרנו לאמא שאם היא לא באה, והיא דיברה בכעס שהיא באה בארבע וניתקה. ועד סוף הקיץ אמא אמרה שלא נשאר לה בית שהיא היתה צריכה להחליף את הריצוף ולהוריד את דלת המטבח לחלוטין ולבנות מחדש מטבח אמריקאי.

איך שהעולם נהיה לבן סבא היה איש שהסתכלתי עליו מרחוק ולא מקרוב, היו לו משקפיים ואחר כך עיניים. וכשהוא צפה יותר מדי בטלוויזיה הוא הסיר וניגב אותם בממחטה צחורה והניח אותם על הברך ושיפשף את העיניים והיה לו עור אחר, רפוי, דק מסביב, ומבט חודר פנימה מפשיר ומתמוסס אבל זה לא היה להרבה זמן כי הוא תכף הרכיב אותם חזרה וחזר לעצמו וכך אהבתי לזכור אותו כמו בפעם הראשונה שנפגשנו איתו אני ואחותי כמו זוג אחזנו ידיים ועלינו במדרגות עם נעלי סירה לבנות. קומה שלישית, רביעית, חמישית, שישית, שביעית, סבא פתח את הדלת ועמד גבוה עם צחוק לא מהחיים ואמר "מה אתן עומדות כמו פסלים, תיכנסו פנימה." ושתינו התקדמנו לעבר המיטה בסלון, מבוהלות ונרגשות ישבנו צמודות אחת לשנייה וחשבתי שבדירה שלו יש יותר אור ובאמת היה אור בוהק של יום ראשון ובאותו היום רציתי להגיד לאחותי בואי נאמין בשמש אפילו שזאת עבודת כוכבים.