אימה משתקת

1

"גברתי מזכירת המדינה," אמר צ'רלס בוינטון ונחפז לצד הבוסית שלו, שחצתה במהירות את מסדרון המהגוני ואת שורת משרדי הבכירים שלאורכו, בדרך למשרדה שבמחלקת המדינה. "נשארו לך שמונה דקות להגיע לקפיטול."

"זה לוקח עשר," אמרה אלן אדמס והחלה לרוץ. "ואני צריכה להתקלח ולהחליף בגדים. אלא אם כן..." היא נעצרה ופנתה לראש הסגל שלה. "אני יכולה ללכת ככה?"

היא פשטה את זרועותיה כדי לספק לו מבט מקיף. אי־אפשר היה לטעות במבטה המפציר, בחרדה שבקולה ובכך שנראתה כאילו נגררה קשורה לאחוריו של טרקטור חלוד.

פניו התעוותו לחיוך שהכאיב לו כמדומה.

אלן אדמס, בשנות החמישים לחייה, התנשאה לגובה ממוצע, מטופחת ואלגנטית. חוש אופנתי ומחַטבים הסתירו את חיבתה לאקליירים. איפור עדין הבליט את עיניה הכחולות והנבונות מבלי לנסות לטשטש את גילה. לא היה לה צורך להעמיד פני צעירה משהייתה, אבל היא גם לא רצתה להיראות מבוגרת מגילה.

הסַפּרית שלה נהגה לקרוא לצבע השיער שרקחה לה במיוחד 'בלונד סמכותי'.

"בלי להעליב, גברתי מזכירת המדינה, את נראית כמו חסרת בית."

"מזל שהוא לא העליב," לחשה בטסי ג'יימסון, חברתה הטובה ביותר של אלן, ששימשה כיועצת שלה.

אחרי יום של עשרים ושתיים שעות, שהתחיל בארוחת בוקר דיפלומטית שאירחה מזכירת המדינה בשגרירות האמריקאית בסיאול, וכלל שיחות רמות־דרג על ביטחון אזורי ומאמץ להציל הסכם סחר חיוני שהחל להתפורר במפתיע, הסתיים היום האינסופי בסיור במפעל דשנים במחוז גנגווֹן, שהיה לאמיתו של דבר כיסוי לביקור זריז בשטח המפורז.

לאחר מכן דישדשה אלן אדמס בכבדות לטיסה הביתה. הדבר הראשון שעשתה אחרי ההמראה היה להסיר את המחטב ולמזוג לעצמה כוס גדולה של שרדונה.

אחר כך בילתה כמה שעות בשליחת דוחות לסגניה ולנשיא ובקריאת התזכירים הנכנסים. זה מה שניסתה לעשות, על כל פנים. היא נרדמה על דוח מחלקת המדינה על איוש השגרירות באיסלנד.

היא התעוררה בקפיצה כשהעוזרת שלה נגעה בכתפה.

"גברתי מזכירת המדינה, אנחנו עומדים לנחות."

"איפה?"

"וושינגטון."

"המדינה?" היא הזדקפה והחליקה אצבעות בשערה, זוקרת אותו בתוך כך כאילו צפתה במחזה אימים או צץ בראשה רעיון טוב.

היא קיוותה שזאת סיאטל. לצורך תדלוק, הצטיידות במזון או אולי טיפול במקרה חירום אקראי במטוס. היא הבינה שללא ספק מדובר במקרה חירום, אלא שהוא לא היה טכני וגם לא אקראי.

מקרה החירום היה שהיא נרדמה ועדיין נזקקה למקלחת ו —

"די־סי."

"אוי, אלוהים, ג'יני. לא יכולת להעיר אותי יותר מוקדם?"

"ניסיתי, אבל רק מילמלת משהו ונרדמת חזרה."

אלן זכרה זאת במעורפל אבל חשבה שזה היה רק חלום. "תודה שניסית. יש לי זמן לצחצח שיניים?"

צלצול נשמע כשהקברניט הדליק את שלט חגורת הבטיחות.

"אני חוששת שלא."

אלן הסתכלה מחלון המטוס הממשלתי שלה, שאותו כינתה בבדיחות הדעת אייר פורס 3. היא ראתה את כיפת בניין הקפיטול, שבתוכו תשב בקרוב.

היא ראתה את עצמה בהשתקפות. שיער סתור. מסקרה מרוחה. בגדים מרושלים. עיניים אדומות וצורבות מעדשות המגע. קמטי דאגה ומתח שלא היו שם רק חודש לפני כן, בהשבעה. אותו יום צח ובוהק כשהעולם היה רענן, ונדמה שהכול אפשרי.

כמה שהיא אהבה את המדינה הזאת. את המגדלור המפואר והמקולקל הזה.

אחרי עשורים של הקמה וניהול אמפריית תקשורת בינלאומית שכללה כעת ערוצי טלוויזיה, ערוץ חדשות ייעודי, אתרים ועיתונים, היא מסרה הכול לדור הבא. לבתה קת'רין.

אחרי שבארבע השנים האחרונות ראתה את המדינה שהיא אוהבת חובטת בעצמה למוות כמעט, היא נמצאה היום בעמדה שאיפשרה לה לעזור לה להחלים.

מאז מותו של קווין האהוב שלה, אלן הרגישה שחייה אינם סתם ריקים, אלא סתמיים. במקום שהתחושה תצטמצם עם הזמן, היא גדלה, התהום התרחבה. היא חשה צורך הולך וגובר לעשות יותר. לעזור יותר. לא לדווח על הסבל אלא לפעול כדי לצמצם אותו. לתת חזרה.

ההזדמנות הגיע מהכיוון הכי פחות צפוי: הנשיא הנבחר דאגלס ויליאמס. החיים יכולים להשתנות חיש קל. לרעה, כן. אבל גם לטובה.

ועכשיו מצאה את עצמה אלן אדמס באייר פורס 3. מזכירת המדינה של הנשיא החדש.

אחרי אוזלת היד הגובלת בפשע של הממשל הקודם, היא הייתה היום בעמדה לבנות מחדש את הגשרים עם בנות ברית, לתקן יחסים חיוניים ולהטיל אזהרות על מדינות לא ידידותיות. אלה שאולי שקלו להרע והיו להן האמצעים לעשות זאת.

העמדה של אלן אדמס הייתה לא להסתפק יותר בשיחות על שינוי, אלא לחולל אותו. להפוך אויבים לידידים ולרסן את הכאוס והאֵימה.

ואף על פי כן...

הפנים שהשתקפו אליה היו פחות בטוחות בעצמן. היא התבוננה בַּזרה. אישה תשושה, מרושלת, שחוקה. מבוגרת משנותיה. ואולי גם מעט נבונה יותר. או שמא צינית יותר? היא קיוותה שלא ותהתה מה פשר הקושי הפתאומי להבדיל בין השתיים.

היא שלפה טישו, הרטיבה אותו ברוק ומחתה את המסקרה. ואז, אחרי שהחליקה את השיער, חייכה אל השתקפותה.

אלו הפנים שהציגה ליד הדלת. הפנים שהציבור למד להכיר. העיתונות, עמיתיה, מנהיגים זרים. מזכירת המדינה החיננית והבטוחה בעצמה, שמייצגת את המדינה החזקה בעולם.

אבל זו הייתה מראית עין. אלן אדמס ראתה דבר אחר בפרצוף הרפאים שלה. דבר מבהיל שהתקשתה להסתיר אפילו מעצמה, אך בחסות התשישות הסתער על הגנותיה.

היא ראתה פחד. ואת קרוב המשפחה שלו, פקפוק.

אמת או זיוף? בראשה שמעה לחש שהיא לא מספיק טובה. לא ראויה לתפקיד. שהיא תדפוק הכול ותסכן את חייהם של אלפים, אולי מיליונים.

היא ידעה שאין במחשבה כל תועלת והדפה אותה. אבל המחשבה המשיכה ללחוש, בעודה נסוגה, שאין פירוש הדבר שהיא איננה אמת.

אחרי שהמטוס נחת בשדה התעופה הצבאי אנדרוז, אלן מיהרה למכונית משוריינת כדי לקרוא עוד תזכירים, דוחות, אימיילים. די־סי גלשה לצידה, בלתי נראית עכשיו, כשהיא שקועה במעשיה.

ברגע שהגיעו לחניה התת־קרקעית של מטה מחלקת המדינה, בניין הארי ס' טרומן המונוליתי, ששוכניו הוותיקים עדיין כינו — אולי בחיבת־מה — פוֹגי בּוֹטוֹם, צץ צוות שליווה אותה מהר ככל האפשר למעלית ובאמצעותה למעלה, למשרדה הפרטי שבקומה השביעית.

ראש הסגל שלה, צ'רלס בוינטון, פגש אותה במעלית. הוא אחד האנשים שצוותו למזכירת המדינה החדשה על ידי ראשת הסגל של הנשיא עצמו. איש גבוה ורזה, שחב את מבנה גופו הצנום לעודף אנרגיה עצבנית יותר מלפעילות גופנית או להרגלי אכילה טובים. דומה ששערו ומסת השריר שלו מתחרים ביניהם, מי ינטוש ראשון את הספינה.

בוינטון בילה עשרים ושש שנה בטיפוס בסולם הדרגות הפוליטי, עד שנחת לבסוף במשרה בכירה, כאסטרטג בקמפיין הנשיאותי שעלה יפה של דאגלס ויליאמס. קמפיין שהצטיין באכזריותו.

צ'רלס בוינטון הגיע סוף כל סוף לקודש הקודשים והיה נחוש בדעתו להישאר שם. זה היה הגמול שלו על ציות לפקודות. ובחירה במועמד הנכון.

בוינטון מצא את עצמו מפתח נהלים שישאירו בתֶלם מזכירי קבינט1 סוררים. הוא ראה בהם מינויים פוליטים זמניים. חלון ראווה של המבנה שלו.

אלן וראש הסגל שלה מיהרו במסדרון המהגוני המחופה עץ בדרך למשרד מזכירת המדינה, ובעקבותיהם עוזרים ויועצים ומאבטחי השירות הדיפלומטי.

"אל תדאגי," אמרה בטסי, שדהרה כדי לעמוד בקצב. "מעכבים את נאום מצב האומה עד שתגיעי. את יכולה להירגע."

"לא, לא," אמר בוינטון בקול שהתרומם באוקטבה שלמה. "את לא יכולה להירגע. הנשיא מעוצבן. ודרך אגב, זה לא נאום מצב האומה רשמי."

"צ'רלס, תעשה לי טובה. תשתדל לא להיות כזה דקדקן." אלן נעצרה פתאום וכמעט גרמה להתנגשות. היא חלצה את נעלי העקב שעל עקביהן בוץ קרוש ורצה בגרבונים על השטיח הקטיפתי. בקצב הולך וגובר.

"חוץ מזה שהנשיא תמיד מעוצבן," קראה אחריהם בטסי. "אה, התכוונת כועס? טוב, הוא תמיד כועס על אלן."

בוינטון העיף לעברה מבט אזהרה.

הוא לא חיבב את האליזבת ג'יימסון הזאת. בטסי. אאוטסיידרית שנמצאה שם רק מפני שהייתה חברת ילדוּת של מזכירת המדינה. בוינטון ידע שזכותה של מזכירת המדינה לבחור לעצמה איש או אשת סוד, יועצת. אבל הוא לא אהב את זה. האאוטסיידרית הביאה אלמנט בלתי צפוי לכל מצב.

והוא לא חיבב אותה. בינו לבינו הוא קרא לה גברת קליוור, כיוון שנראתה כמו ברברה בילינגסלי, ששיחקה את האמא בסדרה תשאירו את זה לביבר. עקרת בית למופת משנות ה־50.

בטוחה. יציבה. צייתנית.

אלא שהתברר שגברת קליוור הזאת היא פחות שחור־לבן. נדמה כאילו בלעה את בט־שיזדיינו־אם־הם־לא־מבינים־בדיחה־מידלר. ואף על פי שחיבב למדי את מיס מ' השמימית, הרי שפחות אהב אותה כיועצת מזכירת המדינה.

אם כי צ'רלס בוינטון נאלץ להודות שבטסי צדקה. דאגלס ויליאמס לא רחש אהבה למזכירת המדינה שלו. והרגש היה הדדי, אם להתבטא בלשון המעטה.

תדהמה כבירה השתררה כשהנשיא־הנבחר הטרי בחר לתפקיד כה רב־עוצמה ויוקרתי ביריבה פוליטית, אישה שהשתמשה במשאביה הנרחבים לתמוך ביריבו למרוץ המפלגתי.

התדהמה התעצמה כשאלן אדמס העבירה את אימפריית התקשורת שלה לבתה וקיבלה עליה את התפקיד.

כתבים פוליטיים, פרשנים ועמיתים עטו על הידיעה וירקו אותה כרכילות. היא הזינה ומילאה תוכניות אירוח פוליטיות לאורך שבועות.

מינויה של אלן אדמס היה המנה העיקרית בסעודות בדי־סי ונושא השיחה הבלעדי באוף־דה־רקורד, הבר שבמרתף המלון הוושינגטוני היי־אדמס.

למה היא הסכימה?

אף שהשאלה המעניינת בהרבה היא למה הנשיא־הנבחר ויליאמס הציע ליריבתו הקולנית והאכזרית ביותר מקום בקבינט שלו? ובתפקיד מזכירת המדינה, לא פחות?

התיאוריה הרווחת הייתה שאחת משתיים: או שדאגלס ויליאמס הולך בעקבות אברהם לינקולן ומקבץ צוות יריבים. או, סביר יותר, עוקב אחרי סון דזה, האסטרטג הצבאי העתיק, ולפיכך שומר את חבריו קרוב אליו ואת אויביו קרוב עוד יותר.

אלא שהתברר ששתי ההשערות שגויות.

באשר לצ'רלס בוינטון, שחבריו קראו לו צ'רלס, כל דאגה שרחש לבוסית שלו נבעה מהדאגה שכישלונותיה של אלן אדמס יאירו אותו באור שלילי, ולא הייתה לו שום כוונה מזורגגת ליפול יחד איתה.

אחרי הנסיעה הזו לקוריאה הדרומית מזלם הטוב, שלה ושלו, התהפך בחדות. ונוסף על הכול הם עיכבו עכשיו את הלא־נאום־מצב־האומה־הדפוק.

"קדימה, קדימה. מהר."

"די." אלן החליקה ונעצרה. "אני לא אתן שיִרדו בי כמו בבהמה. אם אני צריכה ללכת ככה, זה מה שיש."

"את לא יכולה," אמר בוינטון בעיניים פעורות בבהלה. "את נראית —"

"כן, כבר אמרת." היא פנתה אל חברתה. "בטסי?"

לרגע נשמעו רק נחרות מורת הרוח של בוינטון.

"את נראית בסדר," אמרה בטסי בשקט. "אולי קצת שפתון." היא שלפה מתיקה והושיטה לאלן שפתון, מברשת שיער ומראת כיס.

"קדימה, קדימה," בוינטון כמעט צווח.

בטסי נעצה מבט בעיניה האדומות של אלן, "אוקסימורון נכנס לבר..."

אלן חשבה ואז חייכה. "והשתיקה החרישה אוזניים."

בטסי קרנה. "מושלם."

היא צפתה בחברתה נושמת נשימה עמוקה. היא הושיטה את תיק הנסיעה הגדול לעוזרת שלה ופנתה אל בוינטון.

"נמשיך?"

בחזות שלֵווה אך בלב דוהר צעדה מזכירת המדינה אדמס בגרבונים לכיוון המעלית והירידה, כשנעל מטונפת משתלשלת מכל יד.

"קדימה, קדימה." אמיר סימן לאשתו. "הם בתוך הבית."

הם שמעו חבטות מאחוריהם, גברים צועקים, מפזרים פקודות. המילים נאמרו במבטא כבד, אך משמעותן הייתה ברורה: "דוקטור בּוּכָרי, צאי החוצה. עכשיו."

"לכי." אמיר דחף את נסרין לסמטה. "רוצי."

"אתה?" היא שאלה ולפתה את התרמיל לחזהּ.

הם שמעו עץ נבקע כשהתנפצה דלת הכניסה אל ביתם שבקָהוּטה, בפאתי אסלאמאבאד.

"הם לא מחפשים אותי. זאת אַת שהם רוצים לעצור. אני אסיח את דעתם. לכי, לכי."

אבל כשפנתה, הוא אחז בזרועה ומשך אותה אליו, מצמיד אותה לחזהו. "אני אוהב אותך. אני כל כך גאה בך."

הוא נישק אותה חזק כל כך ששיניהם התנגשו, ובקצה לשונה טעמה דם שטיפטף מהחתך בשפתה. אבל היא המשיכה להיצמד אליו. והוא אליה. כששמעו צעקות נוספות, קרובות יותר עכשיו, הם התנתקו.

הוא כמעט ביקש ממנה שתעדכן אותו כשתגיע בבטחה ליעד. אבל עצר את עצמו. הוא ידע שלא תוכל ליצור איתו קשר.

הוא גם ידע, כפי שידעה גם היא, שהוא לא ישרוד את הלילה.

1 בארצות הברית מזכירים בקבינט הם המקבילה לשרים בממשלת ישראל. מזכירת המדינה אמונה על מדיניות החוץ של ארצות הברית. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)