אימפריה מוכתמת 1: נדרים מנופצים

"בואי נתבל את השוֹט הזה באתגר קטן." ליני, החברה הכי טובה שלי, חיה על הקצה ומוכנה תמיד לתפוס במושכות החיים ולנתב אותם כרצונה. וזה בדיוק מה שעשתה גם בבלוג טיולים מוצלח, שבזכותו טיילה בעולם והתפרסמה כסוג של משפיענית רשת.

"מה זאת אומרת?" הטיתי את ראשי הצידה בשאלה ושערי הכהה גלש, ארוך וגלי, על כתף חשופה. זה כל מה שהצלחתי להנדס לבילוי הלילי הזה: גופיית בטן שחורה שחשפה רמז לקעקוע השמש שלי ומכנסי ג'ינס שחורים תואמים.

אפילו לא ניסיתי לנעול עקבים, אחרי שהלימוזינה שיגרה אותנו מהעיר הקטנה שלנו אל איזה מלון בעיר הגדולה. המגפיים הצבאיים לרגליי סיפקו לי נוחות נעימה, שהייתי זקוקה לה בהתחשב בכך שרק לעיתים רחוקות יצאתי להרפתקאות. צ'ט, החבר של ליני, הזמין חדר במלון כדי שליני תוכל לבקר אותו הלילה במועדון במיאמי. אומנם גרנו רק חצי שעה נסיעה משם, אבל יש אנשים שכנראה חשוב להם להסתובב בלימוזינה בעיר הגדולה.

"אני אתן לך אתגר שתצטרכי להשלים עד סוף הלילה, ואת תיתני לי." ליני קיפצה בעליזות בלימוזינה, ומושב העור חרק מתחתיה.

"מה תעשי אם אומר לך לבגוד בצ'ט?" מתחתי את גבולות המשחק שלה בניסיון לשפוך אור על התנהגותה המסוכנת.

אבל ליני לעולם לא תשבית שמחה. היא משכה בכתפיה. "אני אסתדר. חוץ מזה, הלב הטוב שלך לא יאלץ אותי לעשות דבר כזה."

צליל של גועל בקע מגרוני. הרגיז אותי שהיא צדקה. "טוב. אני מוכנה לשחק. אני מאתגרת אותך לגלות במה בדיוק עובד החבר שלך ולהזמין אותו לארוחת ערב אצלנו בעיר."

עיניה הצטמצמו והאיפור סביבן נראה אפילו מעושן יותר. אני מניחה שעיניי הכחולות נראו בערך אותו הדבר, בהתחשב בכך שהיא איפרה אותן בצללית כהה לפני שיצאנו. זו כנראה הייתה דרכה להעניק לי מראה ייצוגי יותר אחרי שראתה את המגפיים הצבאיים ואת השיער הפרוע. "את משחקת מלוכלך. את יודעת שאף אחד לא אוהב לבוא לקוראלוויל הקטנה שלנו."

בקוראלוויל גרו כאלפיים תושבים, שהתפרנסו בעיקר ממסופי הנפט השייכים לאחד התאגידים בעיר הגדולה הסמוכה. תיירים נהרו אל העיר שלנו וממנה אבל אף פעם לא נשארו בה זמן רב.

משכתי בכתפי באגביות. "אני אוהבת את העיר שלנו. אם הוא שווה משהו, היא תמצא חן בעיניו אפילו קצת."

"טוב." היא הצביעה על השוט שלי, והורדתי אותו במכה. "עכשיו תורי. את מוצאת במועדון הערב את הבחור שאת הכי נמשכת אליו." היא שתקה לרגע, ואני חייכתי מהמחשבה שמדובר באתגר די קל. "ואת אוכלת לו את הראש. לפחות שלושים דקות של שיחה נמרצת. והמקום הראשון שהוא מזמין אותך אליו – את הולכת. בלי שום היסוסים."

עיקמתי את האף. גלגלתי במחשבותיי את אוסף הבחורים שנמשכתי אליהם בחודשים האחרונים, והתחלחלתי. "זה כנראה לא יתאפשר, ליני."

צחוק פרץ מגרונה, ובקבוק הוודקה היטלטל ביד שלה. "למה?"

לא הספקתי לענות כשצחוק התגלגל גם ממני. "תעשי לי טובה, כל הבחורים ששכבתי איתם לא מסוגלים לנהל שיחה אמיתית!"

היא תפסה את הבטן והמשיכה לצחוק בזמן שאורות העיר חדרו לתוך הלימוזינה ושתינו נחנקנו מצחוק על חשבוני.

דברים מסוימים נעשים ממש מצחיקים כשאנחנו מקבלים אותם וזהו. בתקופה האחרונה נמשכתי לגברים גדולים עם מנות משכל קטנות. ככה, בלי שום סיבה. פשוט הרגשתי שהם נוחים, משרים ביטחון... לא מתוסבכים.

ליני, כבר לא צוחקת, רכנה לפנים והשיקה את הכוס שלה בשלי. ציפורניה האדומות בלטו במיוחד כנגד ציפורניי נטולות הצבע, אבל עיניה הכהות היו כנוֹת ומלאות אהבה כשאמרה, "לחיי הצחוק שלך, מורינה. אל תדאגי, הדברים ייעשו קלים יותר אחרי שיהיו איומים ונוראים. ואני תמיד אהיה לצידך כשתצטרכי."

נאנחתי והורדתי יחד איתה את השוט. השתעלתי מהטעם הנורא, ואז צחקתי מחוסר הניסיון הבולט שלי בהשוואה אליה. "אלוהים, אני אף פעם לא אתרגל לצריבה הזאת של האלכוהול. ואין ספק שאצטרך אלכוהול בשבועות הקרובים. זה ברור."

"מה שלום סבתא מריבל?" היא לחשה, ועל כתפי נפלה הבלורית הצבועה בשחור מתספורת המוהוק שלה.

שקענו יחד במושבי העור והשענתי את הראש שלי על ראשה. "לא טוב. היא לא מוכנה לקבל עוד טיפולים. הסרטן שלח גרורות מהריאות, ולפני שבועיים הרופא אמר שנשארו לה שבועיים לחיות."

"שיט." ליני נשמה עמוק. "את זקוקה לבילוי הזה יותר ממני."

"אני זקוקה לכפתור שאפשר ללחוץ עליו והזמן ייעצר. הבעתי משאלה כזאת, אבל הכוכבים המזוינים לא ממש מתעניינים במה שיש לי לומר. ההורוסקופ שלי נראה כמו הורוסקופ של בחורה עם מזל ממש רע לשבוע הקרוב."

"אלוהים." ליני גלגלה עיניים.

"הי, לא ענדתי שום צמידים ולא הבאתי איתי שום קריסטלים הערב. גאה בי?"

"אני אתגאה בך כשתשלימי את האתגר שנתתי לך." היא נעצה אצבע בבטני החשופה.

"אני רק רוצה לומר להגנתי שהגברים שאני שוכבת איתם בדרך כלל נחמדים מאוד ומדהימים במיטה."

"את באמת מאמינה בזה? כאילו, מה מדהים כל כך במיטה אם אין שום חיבור, שום קשר?"

ליני אהבה כל גבר שיצאה איתו, מה שבהחלט היה מעורר קנאה.

בשבילי זה היה רק סקס. לא נזקקתי לקשר רגשי. או לסיבוכים מיותרים. "אם הם יכולים לתפעל את המוט שלהם, אני לא מתלוננת, אוקיי?"

ליני צחקה והסתובבה אל החלון שלידה כדי להצביע על המועדון, בדיוק בזמן שהנהג שלנו עצר בחניה. "הגענו. בואי נעשה סלפי לפני שאנחנו נכנסות, שחקנית קטנה. אני חייבת תמונה אחת לפני שאנחנו מזיעות מריקודים – או במקרה שלך מדיבורים – במועדון."

רכנתי קדימה והסתכלתי עלינו במסך הטלפון שלה. העיניים שלנו היו מכוסות באיפור כבד וחיוכינו המושלמים נראו מצוין על המסך. ליני הייתה רעשנית יותר, יפה־לפרצוף יותר, אבל גם אני נראיתי לא רע בכלל. השיער שלי גלש על הכתף בגלים ארוכים. תמיד היה לי כישרון לתפוס בחור או שניים – כנראה בזכות החזה והישבן הגדולים שלי. גדולים מדי. נו, אף פעם לא הצטיינתי בספירת קלוריות, אז הגוף שלי קיבל גזרה של שעון חול.

ליני צילמה שתי תמונות.

"מספיק?" שאלתי בין שיניי המחייכות.

"עוד אחת!" היא הטתה את הראש וצילמה עוד תמונה.

"בבקשה תגידי לי שאנחנו לא עומדות לתעד כל שנייה של הערב?"

היא דחפה את הטלפון שלה לתיק הקטן וארגנה מחדש את החולצה לפני שפתחה את הדלת. "די, הגיע הזמן שתתגברי על הפחד שלך ממצלמות. אני צריכה לתייג אותך בבילוי איתי כשאת לבושה כזה שווה. מתי בפעם האחרונה תפסתי אותך במשהו אחר חוץ מבגד ים, ועוד מאופרת?"

אם הייתי נאנחת באותו רגע, כנראה הייתי מאבדת אותה כחברה.

הובלתי אותה קדימה כשהסלקטור של המועדון נופף מולנו בידיים. "אנחנו עם צ'ט," היא הכריזה בקול חזק כל כך שהייתי בטוחה שגם אנשים במועדון שמעבר לכביש שמעו.

הסלקטור נראה כפול ממני בגודל, וכאמור לא הייתי רזה. הוא נעץ בנו מבט שהבליט את הגבות העבות והכהות מעל עיניו, אחר כך הרים את החבל שחסם את הכניסה והצביע על הידיים שלנו. העפתי מבט אל ליני, לא בטוחה מה הוא רוצה. הטיקי בר המקומי היה יותר הזירה שלי – זאת שפקדתי קבוע אפילו כקטינה. שם בראדלי היה מסמן לי להיכנס בחיוך ובלי שאלות.

היא הרימה את היד באצבעות מקופלות, והוא החתים את גב כף ידה בחותמת בגופן בולט.

VIP.

באותו הרגע סימן לנו גבר שנדף ממנו ריח בושם חריף להתקדם אל מעבר צדדי שנראה כי רק יחידי סגולה זכו לעבור בו. טיפסנו במדרגות הספירלה והסתכלנו על ים האנשים שתחתינו רוקדים לצליליה של מוזיקה עוצמתית. הקומה השנייה הייתה נווה מדבר אפל ויפהפה של גברים ונשים שנהנו מאלכוהול, וגם כאלה שרק עמדו שם וצפו על החוגגים שבקומה מתחת.

כשצעדתי לעברם, הגבר שנדף ממנו ריח עז של בושם סימן בראשו על גרם מדרגות שהואר באור עמום. "עוד קומה."

לכסנתי מבט אל ליני, והיא משכה בכתפיה ונופפה בידה בביטול.

בקושי ראיתי את המדרגות בזמן שעלינו לקומה השלישית. תודה לאל שנעלתי מגפיים צבאיים.

כשהדלת נפתחה, נצץ החדר השחור כמו האוקיינוס בשעת שקיעה, הודות לאלמנטים מזכוכית, נברשות קריסטל ועיטורי יהלומים. התקדמתי פנימה בנשימה עצורה – אפילו הרצפה הייתה עשויה מזכוכית. עמדנו בדיוק מעל האנשים שבקומה מתחת.

"מעניין," מלמלתי אל ליני והצבעתי למטה.

אבל עיניה התמקדו בהמון בחיפוש אחר הגבר שלה. היא סרקה את כולם ולבסוף השמיעה ציוץ עליז כשמבטה נחת על גבר גבוה בעל לחיים שמנמנות ומבט קודר. ברגע שראה את ליני, נצצו עיניו כאילו בכוחה לרפא אותו מהגורם למצוקתו, מה שזה לא יהיה.

היא קפצה לזרועותיו והוא חיבק אותה ומלמל משהו באוזנה. היא צחקה והצביעה עליי. "זאת מורינה, צ'ט. היא הצטרפה אליי. אז אני לא לבד."

"מורינה." הוא הושיט לי יד. "שתיכן צריכות שומר ראש עם כמה שאתן נראות טוב."

מה הייתי אמורה להגיד בתגובה? ההערה שלו בלבלה אותי לגמרי. "תודה. אנחנו לא כאלה חשובות."

"כל מי שמסתובבת עם ליני חשובה לי." הוא התכרבל בצווארה, ואומנם לא ידעתי הרבה על אהבה, אבל ניכר שהחיוך שלו היה אמיתי, סוחף ואוהב. עודף רומנים וסרטים רומנטיים הפכו אותי למישהי שמשתוקקת למשהו שהיא לא צריכה.

ליני הסתובבה וקרצה לי. "אל תשכחי את האתגר, מורינה." עיניה התרחבו כשסימנה בראשה על בחור בחליפה כחולה כהה שהלך מאחורי צ'ט.

הוא לא בדיוק הלך אלא יותר גלש, כאילו אין בכוונתו להיות מוטרד ממגבלות כוח הכבידה. עיניו הכהות בחנו אותי, את החדר, את כל סביבתו, אבל פניו היו מגנט שמשך את תשומת הלב של כולם. הוא היה גבוה ובנוי היטב, ללא ספק, אבל היה זה מבנה העצמות שבזכותו התעלה מעל כולם. פי נפער בתדהמה כשהסתכלתי על קו הלסת החזק שלו ועל שפתיו החושניות.

הבעיה היחידה הייתה החליפה שלבש. היא הספיקה כדי לדעת שלעולם לא אראה אותו שוב. גבר שלובש בגד כל כך מחויט לא יישאר במקום אחד לאורך זמן. כסף מושך אנשים לכיוונים שונים ומשונים. חבל, דווקא הגבר הזה יכול היה להיות כיבוש נחמד. אלא שהפעם ליני ציפתה ממני לאכול לאיש את הראש, וחששתי מאוד שמנת המשכל שלו מרשימה לא פחות ממראהו. הוא הסתכל עליי מלמטה למעלה ואחרי שסרק את כולי הסב את המבט, כאילו לא שווה לבזבז עליי את זמנו.

לגמרי מובן.

בעיניו כנראה לא עמדתי בסטנדרט כלשהו, שלפיו חיו אנשי עסקים עשירים שהחזיקו דוגמנית על הזרוע בכל אירוע. אני, לעומת זאת, תפסתי פה ושם בחור שעבר בעיר שלנו לסגור עסקאות עם המפעל.

צ'ט הסתובב ונד בראשו אליו ואל בחור נוסף שעמד לידו. "בסטיאן, תכיר את החברה שלי, ליני."

חיוך נפרש על פניו של בסטיאן, מזמין אפילו, כשהושיט את ידו. "שמח להכיר אותך, ליני."

היא הטתה את בלורית המוהוק שלה לכיווני. "גם אני שמחה. זאת מורינה, היא החברה הכי טובה שלי, והיא הצטרפה לבילוי שלנו הערב."

"תיארתי לעצמי," הוא לחש כמעט לעצמו וידו החליקה מידה כדי ללחוץ את ידי. הוא לא חייך הפעם, ועד מהרה מבטו נדד בחזרה אל הבחור שעמד לצידו, והאחרון מייד רכן אל הטלפון שלו.

הסתכלתי עליהם בריכוז. האם חששו מפניי מסיבה כלשהי?

"אני הולכת לקחת לעצמי משהו לשתות," מלמלתי, אבל צ'ט נופף למלצרית לגשת אלינו. היא לבשה מכנסי עור קצרים ופלרטטה בלי בושה עם כל שלושת הגברים שעמדו לידנו. בסטיאן דיבר איתה, ואני התאמצתי לא לגלגל עיניים. היא כבר תקבל טיפ שמן וכנראה גם דייט עוד לפני שהערב יסתיים.

במקום לעמוד שם סתם בחיבוק ידיים, עקפתי אותם כדי לדבר עם הגבר שעמד עכשיו מאחורי בסטיאן. חיוכו היה עדין כשהרים את הראש מהטלפון, ועיניו הירוקות בלטו על רקע עורו השזוף. הוא היה מיוחד כל כך שאולי נעצתי בו קצת יותר מדי מבטים.

"רוצה תמונה, מורינה?" קולו העמוק התגלגל החוצה, עדין ומנחם כמו רוח קיץ חמימה המנשבת בחוף הים.

"אלוהים. מצטערת." ניערתי את השיער מפניי. "יש לך עיניים ממש יפות."

מבט נוקב עלה על פניו. כמעט נסוגתי לאחור מהאופן שבו הוא מדד אותי במבט מרושע כל כך, שלא הייתי בטוחה אם עליי להתכווץ בפחד או לנסות להתעלם, ולו רק כדי להציל את עצמי. אחר כך נסדקו פניו לחיוך בוהק כל כך שהצטערתי שאין עליי משקפי שמש. ובכל זאת מצאתי את עצמי מחייכת בחזרה. "קוראים לי דנטה. ואומרים לי את זה כל הזמן. אני סתם צוחק איתך."

נשכתי את שפתי והצלחתי להירגע מספיק כדי להקניט אותו בחזרה. "ולא חשבת שראוי לקנות לבחורה איזה משקה לפני שמתחילים להתבדח איתה?"

"אני כבר קניתי את המשקאות." קולו של בסטיאן נשמע מאחור, חזק וקטלני הפעם. שונה בתכלית מרוח קיץ חמימה. יותר כמו גל קר שהתנגש בי. נשימתי נעתקה, והוא קיבל מייד את כל תשומת ליבי.

ידו הגדולה של בסטיאן החזיקה כוס קטנה מלאה בנוזל צלול עם לימון וקרח. טבעת הזהב על אחת מאצבעותיו תאמה את השעון היקר שהציץ מתחת לשרוולו. למדתי להעריך את ההרפתקה הצפויה לי עם גבר חדש לפי הלבוש והאביזרים שלו, מפני שזה מה שהוא יהיה עבורי למשך ערב או שניים, אביזר.

"אנחנו בסדר, דנטה?" הוא שאל את חברו, אבל במקום להביט בו הסתכל עליי, ומבטינו נשארו תלויים מעל המשקאות, נעוצים זה בזה, כאילו חיפש בי עוד משהו, ואני בהחלט ניסיתי לחלץ איזו פרשנות מהאינטראקציה שלנו.

והיה גם האתגר המטופש הזה. עם מי הייתי אמורה לדבר בשלושים הדקות הבאות, איתו או עם דנטה? ניתקתי את מבטי מבסטיאן והסתכלתי על ליני, שכבר ישבה עם צ'ט על אחת הספות.

"הכול טוב, באסט." דנטה הצביע עליי בראשו כאילו הייתי הנושא המדובר.

"טוב, מורינה. נראה שאת באמת חברה טובה של ליני כמו שאמרתן," הכריז בסטיאן ולגם מהנוזל הענברי שבכוסו.

"אממ... מה?" עיניי נפערו בהפתעה. "עשית עליי בדיקת רקע?"

דנטה טפח על כתפי אבל לא אמר דבר לפני שנעלם לתוך הקהל כמי שלא רוצה שום קשר לפי הפעור.

"אתה צוחק עליי," מלמלתי ונעצתי מבט בבסטיאן. "אם אתה רוצה לדעת, אני חברה מעולה."

"עושה רושם." בסטיאן הקיש באצבעו על הכוס כמה פעמים והפנה את מבטו אל ליני וצ'ט. אחר כך נאנח והצביע על שולחן וכיסאות. "נראה גם שהחברים שלנו עסוקים לזמן הקרוב."

יכולתי לנזוף בו על בדיקת הרקע המוזרה שעשה עליי. יכולתי גם להגיד משהו שישתול אותו במקום. אבל הייתה לי בעיה מאוד קשה.

הייתי חטטנית.

הלכתי לעבר כיסאות הבר והתיישבתי. "למה אתה עורך עליי בדיקות רקע? ואיך?"

"יש לך שם מיוחד. וגם פנים."

"פנים?" הקול שלי חרק.

"הטכנולוגיה בימינו מטורפת. אני לא יודע איך בדיוק, אבל דנטה יודע." נראה שהוא כבר השתעמם ממני והסתכל מסביבו. "בכל אופן, אני יודע את ההיסטוריה של ליני. היה קל לדנטה לחולל קצת קסם. זאת העבודה שלו."

"לבדוק את כל מי שקשור לאנשים שאתה מסתובב איתם?" הנחתי את המשקה ושילבתי זרועות.

"בעיקרו של דבר."

"למה? זה לא נשמע לי כיף גדול."

"מה לא כיף בזה?" הוא סובב בידו את הכוסית וסחרר את המשקה.

"אין הפתעות."

"אה, מצאתי הפתעות אצל אנשים שיספיקו לי לחיים שלמים."

"כנראה," נאנחתי והרמתי את המשקה שלי. "אז מה הקטע של דנטה?"

סרקתי את ההמון בחיפוש אחר גבר שייראה כמו מי שנושא הכי פחות מטען רגשי. המראה של בסטיאן התעלה בהרבה על מראהו של כל גבר אחר במועדון, אבל ליני לא צריכה לדעת את זה.

"מה הקטע שלו?" בסטיאן הטה את הראש בשאלה.

"כן, נגיד הוא רווק?" לא מזיק לגשת ישר לעניין.

"את מעוניינת בו ולא בי?" הוא נשמע לגמרי המום, ועכשיו התמקד ישירות בי, עיניו הפסיקו לשוטט מסביב.

"אני פשוטה מדי לבדיקות שלך, בסטיאן." והוא היה מורכב מדי לבדיקות שלי. "דנטה נראה נחמד."

"טוב, מצבי רע אם בחורה מסתכלת על המאבטח שלי במקום עליי." הוא גירד את הזיפים על סנטרו. "מה הסיפור שלך, מורינה?"

"אין לי סיפור. באנו לבילוי לילי במיאמי, ואחר כך אני חוזרת לשגרה. עובדת, אוכלת, ישנה. אני בטוחה שאלה חיים הרבה יותר משעממים משלך. כאלה שיעניינו יותר את החבר שלך כנראה."

הוא נאנח וקירב את הכוס אל שפתיו. שתיתי יותר מדי בלימוזינה, וטפשת האלכוהול השתלטה עליי פתאום. הבנתי את זה ברגע שהוא לגם מהמשקה שלו והעיניים שלי ציירו מסלול דמיוני לאורך צווארו. בעיני רוחי ראיתי את הנוזל נשפך מטה משפתיו המלאות, נוחת על לשונו ואז מתגלגל מטה בגרונו העבה. שפתיו נראו רכות כמו כרית, מעניין אם הוא יכול בכלל להוביל נשיקה כמו שצריך עם שפתיים כאלה רכות, תהיתי.

השפה העליונה שלו התרוממה מעט כלפי מעלה, ומבטי ננעץ במבטו. הוא מלמל, "אני מוביל בכל דבר שאני עושה."

"אני –" אפילו לא ידעתי מה להגיד כשכיסיתי את פי בשתי ידיי. "ממש מביך שאמרתי את זה בקול. פשוט שתיתי..."

"אלכוהול יכול להשפיע עלייך אם את לא שותה הרבה בדרך כלל." הוא הנהן, ולא ניצל את המצב כדי ללעוג לי בעניין הנשיקה.

"אז בקשר לדנטה..." חזרתי לנושא המרכזי – הנושא הבטוח.

"אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב לשדך אותך לאחד מהחברים שלי אחרי שהתחלת איתי, מורינה."

"אני לא מתחילה איתך. רק התפעלתי מהפרצוף שלך," הפטרתי ואז סגרתי בבת אחת את הפה והתכווצתי במבוכה. הוא צחק, והנדתי את הראש כדי לסמן לו להפסיק.

"אני לא כזאת בדרך כלל. אני טובה בהסתרת המשיכה שלי למישהו."

"אה, אז עכשיו את נמשכת אליי?" הוא רכן אל השולחן, וראיתי ניצוץ בעיני השוקולד שלו. רציתי לרכון אליו, אבל שמרתי על איפוק.

פניתי אל המון האנשים והסתכלתי סביב. "אני נמשכת גם לחבר שלך. הוא נראה כמו הימור בטוח יותר. אמיתי יותר."

"מה עושה אותי לא אמיתי?" הוא לחש באוזני, ורעד עבר בי כשנהייתי מודעת לכמה קרוב הוא פתאום.

"דבר ראשון, החליפה שלך כנראה עולה יותר מכל המלתחה שלי."

"אין לי מושג כמה עולים מגפיים צבאיים. אבל לא אתפלא אם התלבושת שלך עולה יותר משלי." הוא משך בכתפיו.

"נו, באמת." פטרתי את הבדיחה שלו בהינף יד. שנינו ידענו שהנעליים שלי נועדו לספק לי נוחות ולא הייתה בהן שום אמירה אופנתית. "דבר שני, אף אחד לא הציק לך מאז שהגעת לכאן, מה שאומר שאתה כנראה מי ששולט בעניינים בכל המקום הזה, וכולכם כנראה עושים דברים לא חוקיים."

"ומה אם אגיד לך שרק אחד מהדברים האלה נכון?"

"הייתי שואלת איזה מהם." משכתי בכתפיי, אבל המוח שלי כבר המשיך למחשבה הבאה. "מה אתה עושה במיאמי?"

הוא הנהן והזדקף מעט, כמי שמוכן לתת את נאום המעליות שלו. "אני בודק חברות שהיו בבעלות של אבא שלי. הוא טיפל בהרבה עסקאות כשהיה מעורב יותר בהשקעות שלו, אבל אז הכלכלה צנחה. בכל אופן, הוא איננו מזמן ועכשיו השתלטתי על רבים מהעסקים האלה."

הנהנתי, מנסה להישמע מתעניינת. "באמת?"

"לא, לא באמת." הוא הניד את ראשו מצד לצד, וריסיו הארוכים כיסו את עיניו. הוא בחן אותי ארוכות כאילו הייתי קובייה הונגרית שצריך לפתור. "אני לא יודע מאיפה מגיע הדחף להגיד לך את האמת, אולי כי נמאס לי ממיאמי ואני צריך קצת ריגוש. אבל העסקאות שלי לא מרגשות, זה בטוח."

"הן נשמעות מצוין," אמרתי בכל הלהט שהצלחתי לגייס. לא רציתי להישמע משועממת מהעסקים שלו, אבל הראש שלי הוסח בקלות בהיעדר הגירויים הנחוצים.

"זה משעמם תחת ואת יודעת את זה." הוא העביר אצבע לאורך אפי, והעיניים שלי פגשו מייד במבטו. המגע שלו חשמל את גופי, ונראה שהוא ידע בדיוק איזו השפעה יש לו, כי חיוכו האיר את פניו כברק.

נשענתי חזרה, מתרחקת מהישג ידו. "זה לא משנה. אני בטוחה שמישהי אחרת תתעניין בעבודה שלך. אני מתעניינת יותר בחבר שלך."

"מתעניינת כי...?" הוא שילב את זרועותיו.

"הוא משרה אווירה בטוחה יותר!" התרעמתי, מרוגזת מכך שהוא לא שמע אותי בפעם הראשונה.

"מה הסיפור שלך עם ביטחון? אי אפשר לנהל שום סוג של חיים ככה."

"אני חיה מצוין במקום שבו אני גרה."

הוא הציץ מאחוריי, בהה בליני, ואחר כך השיב את מבטו אליי. "יצאת פעם מאיפה שאת גרה?"

"אני כאן עכשיו, לא?"

"אבל אני יכול לקחת אותך למקום אחר."

"אה, אז אתה מציע לקחת אותי לדירה או למלון שלך? להראות לי את הקסמים שאתה מחולל במַטֶה שלך?" צחקתי מהבדיחה של עצמי, בטוחה שהרמתי לו להנחתה באיזו שורת חיזור.

הוא צמצם את מבטו והמילים הבאות נשמעו מנוכרות, כמעט מתנשאות, אבל עדיין נאמרו בצורת שאלה ולא פקודה. "את חושבת שאני לא יכול להעביר את הזמן שלך בכיף, מורינה? שאני לא יכול להראות לך משהו חדש?"

"זה די ברור לי, האמת. אתה סתם עוד בחור בחליפה." טעמתי לא מעט בחורים כאלה שהתגלגלו לזמן מה לעיר התיירותית שגרתי בה. אני מכירה את הטיפוס.

סוג של.

משהו מאחורי עיניו הכהות, החיוך הזאבי והפנים המפוסלות עשה אותו שונה. הוא היה די נחמד, שפתיים רכות – או כך לפחות ניחשתי – ואמר את כל הדברים הנכונים, כאילו באמת היה בסך הכול עוד ג'נטלמן בלתי מזיק... עד הרגע שבו יסגור את דלת המאורה שלו ויקרע אותך לגזרים.

"הייתי עם הרבה גברים כמוך בעבר." חיפשתי את דנטה בחדר.

"גברים כמוני?" זוויות פיו התרוממו, אבל החמימות בחיוך שלו נעלמה. עור הכבש של בסטיאן נעלם, והזאב עמד לצאת לשחק. עמוס בעוצמה, ביטחון עצמי, ידיעה מוחלטת שהוא טוב יותר מכולנו יחד.

רציתי לסגת לאחור ולהסתער לפנים, בעת ובעונה אחת.

אולי זה היה הערב המסוים והעובדה שידעתי שסבתא שלי עומדת לעזוב אותי. ליני חיה על הקצה בשביל הכיף, אבל אני התנדנדתי על הקצה הזה. עמדתי להיות לבד בעולם, ובגיל עשרים ושלוש זה נראה קצת לא הוגן. אכזרי, אפילו. הרביתי להטיל ספק בימים הטובים שלי וברעים. לקחתי את הקריסטלים שלי וקיוויתי שהכוכבים יפעלו לטובתי.

הערב, הקצה היה קרוב מהרבה סיבות, אבל לא בשביל כיף. הקול בראשי הדהד שגורלנו נחרץ, כאילו אנחנו צועדות על קצות האצבעות בעמק של סלעים חדים כתער, עומדות למעוד בכל רגע.

עצמתי עיניים והתאמצתי בכל מאודי לא להסתחרר וליפול. "תראה... בסטיאן, נכון?" הוא הנהן. "בסטיאן, אתה מבוגר יותר, חכם יותר, כנראה יש לך יותר ניסיון עם נשים. אז תדע שאני כנראה כמו הרבה מהנשים שאתה פוגש. הנשים הכי מוזרות שאתה בדרך כלל בורח מהן כמו מאש. אני מחפשת לילות ירח מלא. אני מפזרת מרווה בבית. אני מאמינה במזלות. אני לא הטיפוס שלך. קראתי את ההורוסקופ שלי אתמול, והשבוע שלי אמור להיות מלא בהרבה מאותו דבר. היה כתוב שם במפורש להימנע מזה ולאתגר את עצמי."

"איזה מזל את?"

"אה, אז אתה מתעניין במזלות?" אף פעם לא פגשתי גבר בחליפה שרצה לדבר אסטרולוגיה.

אולי, רק אולי, הכוכבים שלנו יסתדרו.