אימפריית השקרים

מרדית‘ עכשיו

אל תפסיקי לרוץ, מרדית‘. שלא תעזי להפסיק לרוץ...

אני נאבקת לנשום, הריאות שלי בוערות ואני כושלת בצמחייה בכל צעד. בגדיי ספוגים מהגשם שירד כל הלילה ומדמעותיי הזורמות במורד פניי. בכל פעם שהמוח שלי אומר לי שאני עושה את הדבר הנכון, הלב שלי מתחנן שאפנה לאחור וארוץ בחזרה.

אני מסרבת להקשיב.

בפעם הקודמת שהצלחתי לברוח טעיתי בחישוב; ניסיתי לעשות יותר מדי, מוקדם מדי, אבל הפעם הוא לא יתפוס אותי. לבעלי השקרן – ולמרבה הצער החתיך והמקסים כהרגלו – לא יהיה די זמן להבין שנעלמתי.

וכשהוא יבין, יהיה מאוחר מדי. הרבה יותר מדי מאוחר.

אני חולפת על פני שפך הנהר הקטן שבעיירה, עוצרת ונשענת על עץ. כשאני מרימה את עיניי אני יכולה לראות את האור שמנחה אותי בדרכי: שלט החוצות האלקטרוני המואר ועליו שמי ופניי. אני מגייסת את כל כוחותיי כדי לא להישבר ולצרוח.

נעדרת:

מרדית‘ אלקסיס ת‘אטצ‘ווד

אם ראיתם אותה התקשרו 1-800-MER-TIPS

פרס: 500,000 דולר

(לכל מידע שיוביל להשבתה בשלום)

www.meredithmissing.com

בתמונה הגדולה שמתנוססת על המסך אני עומדת מחייכת על רקע שקיעה בשמלת הכלה הייחודית שלי. זאת שמלת ערב שחורה שחושפת כתף, כולה עשויה מתחרה, עם מעט כסף בתפרים. אני עדיין זוכרת את המבט ההמום על פניו של בעלי כשצעדתי לעברו בחתונה, את האופן שבו הבד נח על רצפת סוויטת הכלולות שלנו כשהוא זיין אותי על החלון.

מאז שברחתי הצלחתי לקרוא מאמר אחד ב“ניו־יורק טיימס“ שבו העיתונאי דמיקולו כתב “אולי גברת ת‘אטצ‘ווד ידעה משהו שאיש מלבדה לא ידע. אולי היא הייתה מודעת היטב לכך שהיא מתלבשת ללוויה ולא לחתונה.“

ניסיונו להתייחס להיעלמותי כמו לשיר יפה עדיין מכאיב לי.

אני מנסה לדחוק את המחשבות המיותרות ממוחי ומתחילה לרוץ שוב. חזק יותר הפעם, הרבה יותר מהר הפעם.

הזיכרונות חולפים במוחי בהבזקים, כמו הזיות: הוא מזיין אותי, הוא אוהב אותי, הוא מבטיח שלעולם לא יפגע בי. אני מנסה לא להאשים את עצמי בכך שהסכמתי להינשא לו מוקדם כל־כך, על כך שנשאבתי למשיכה המיידית שהייתה לו עליי, אבל אין אף אחד אחר שאוכל להאשים בכך.

באמת חשבתי שאני מתחתנת עם גבר חלומותיי. לא עם המפלצת שנועל אותי בבית שבעה ימים בשבוע ושולט על סדר היום שלי כאילו שאני איזו חיית מחמד.

אני מתרכזת בשביל שמולי ומקפידה לא להוריד את העיניים מהמעבורת שבאופק. היא במרחק של שלושה־עשר קילומטרים לפחות, אבל אם אצליח להגיע לשם עד חצות, אוכל סוף־סוף לנשום.

פנסי מכונית מופיעים לפתע מעבר לעיקול הכביש שמולי. אני לא רוצה להסתכן ולסמוך על זרים כרגע ולכן אני מתחבאת מאחורי עץ ועומדת בלי לזוז, בזמן שהמכונית מגבירה את מהירותה וטסה ברחוב. היא חולפת על פניי ואני משחררת אנחה. לפני שאני מספיקה לזוז, המכונית נעצרת. ואז היא נוסעת לאחור.

נדרשות לי חמש שניות בדיוק עד שאני קולטת שהרכב השחור והיוקרתי לא שייך לאיזה זר. הוא שייך לבעלי. הלב שלי הולם בעוצמה בחזי בזמן שהוא נוסע כמה מטרים ממני. האורות מהבהבים פעמים אחדות והלב שלי דוהר כשהרכב נעצר סופית.

אני קופאת למשמע דלת הנהג שנפתחת ונסגרת בדממת הלילה. צליל הצעדים על החצץ נשמע מאחוריי, לשמאלי. ואז לימיני.

הצעדים מתקרבים ואני חשה בנוכחותו לידי.

לפתע הוא נעמד מולי ועיניו הירוקות הכהות נראות מרהיבות באור הירח. פניו המסותתים והמושלמים נמצאים במרחק סנטימטרים בודדים מעיניי, הבעתו משלבת כעס והקלה.

“בבקשה תשחרר אותי,“ אני אומרת וחשה בדמעות חדשות זורמות במורד פניי. “בבקשה. אני לא אספר לאף אחד שחטפת אותי, אני מבטיחה. אני אשתוק ונוכל להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה.“

“לא יקרה,“ הוא אומר ומצמצם את המרחק בינינו. בלי להסיר את עיניו מעיניי הוא נראה בדיוק כפי שנראה בערב שבו נפגשנו. מושלם. מעונה. סובל.

“אני נעדרת כבר שלושה שבועות שלמים,“ אני אומרת בניסיון לשכנע אותו. “אתה לא חושב שהמשפחה שלי בוכה ותוהה אם לא נרצחתי? חשבת לרגע על המחיר שהם משלמים?“

הוא לא עונה. הוא מוחה את דמעותיי בקצות אצבעותיו עד שהן מפסיקות לזרום. ואז הוא כורך את זרועו סביב מותניי, מצמיד אותי לגופו ומוביל אותי למכוניתו.

אני יודעת שאין טעם לצרוח, אין טעם להשמיע איומים שאין לי כל יכולת לבצע, אז אני מנסה פעם נוספת את הכיוון הרגשי. “אתה מכאיב לי,“ אני אומרת כשהוא פותח את הדלת האחורית. “פגעת בי יותר מכל אדם אחר בחיי.“

“לא פגעתי בך כלל.“ הוא נראה נעלב. “נתתי לך כל מה שהיית זקוקה לו.“

“חוץ מחופש.“

“כי זה הדבר האחרון שאת צריכה כרגע.“ הוא חופן את פניי בידיו וחמימות עורו מרגיעה אותי מיד. גופי מגיב נגד רצוני. הלב המטופש שלי מרגיש בנוח מסיבה מוזרה כלשהי.

הוא מעביר את אצבעותיו בשערי במשך שניות אחדות ומביט היישר בעיניי. “אני באמת לא רוצה לעשות לך את זה,“ הוא אומר.

“אז אל תעשה.“

הוא נראה כאילו הוא שוקל את האפשרות במשך חצי שנייה, אבל אז הוא מניד בראשו. הוא מצמיד פיסת בד כותנה לשפתיי ולאחריהן שתי רצועות נייר דבק מעל פי. הוא לוקח שטיח ומגלגל אותי בתוכו בהידוק. ואז הוא מרים אותי ומניח אותי על המושב האחורי כך שעיניי ממוקמות בזווית מושלמת לראות את עיניו במראה הקדמית.

הוא מתיישב מאחורי ההגה, מגביר את החימום ויוצא לדרך. הוא מביט בי ונראה כאילו שהוא רוצה לומר משהו קשוח, אבל אז הטלפון הנייד שלו מצלצל.

“כן?“ הוא עונה בדיבורית.

“מר אנדרסון, זה סמל וור, יש לך כמה דקות?“

“כמובן.“

“אני מתנצל על השעה המאוחרת, אבל בדיוק קיבלנו כמה טיפים על אשתך,“ הוא אומר. “יש מישהו שחושב שראה אותה בדיינר במרחק שלוש מאות ומשהו קילומטרים מהעיר, אז שלחתי צוות לשם כדי לבדוק.“

“הלוואי שזאת היא הפעם,“ הוא אומר ועיניו פוגשות בעיניי. “קשה לי מאוד להתמודד עם היעדרה במשך שבוע נוסף.“

“תאמין לי אדוני, האנשים הטובים ביותר שלנו מטפלים בזה. תוכל לבוא לתחנה מחר בבוקר? נעדכן אותך בהמשך הלילה כשהשוטרים יגיעו לעיירה ההיא.“

“בהחלט,“ הוא אומר. “תודה רבה שאתם עובדים כל־כך קשה כדי למצוא אותה.“

“על לא דבר, אדוני. נתראה בבוקר.“

השיחה מסתיימת בצפצוף ארוך, אותו צליל שאני שומעת כשאני עוברת בחדרים של האחוזה המאובטחת שבה הוא מחזיק בי.

“אני צריך שתסמכי עליי, מרדית‘,“ הוא אומר. “זה הבסיס של נישואין, נכון?“

“לך. להזדיין.“ אני ממלמלת דרך נייר הדבק. “לך. להזדיייין.“

הוא מחייך כאילו הוא מבין מה אני אומרת. “לא עשינו את זה מאז ירח הדבש שלנו, אבל אין לי שום בעיה לעשות את זה שוב, אם תרצי.“

אני חוזרת על המילים בקול רם יותר הפעם.

“שאלה,“ הוא אומר ומנווט את המכונית לעבר הגשר. “נאמר שהיית יכולה לקבל כל דבר אפשרי בעולם כרגע. נאמר שהיה בכוחי לתת לך הכול. מה את חושבת שהיית רוצה?“

גם לו הייתי מסוגלת לענות, לא הייתי עונה לו.

אני עוצמת את עיניי במחאה ומתעלמת ממנו.

בלי ספק, אני כבר יודעת מה צפוי לי בהמשך הלילה. בעוד חצי שעה הוא יוציא אותי מהמכונית ויוביל אותי דרך המרפסת. הוא ייתן לי לשוטט בחופשיות באחוזה הנטושה, כלוב הזהב שבו אין חלונות לא נעולים והדלתות לא נפתחות מבפנים. הוא יהיה זהיר יותר הפעם כשעובדת משק הבית תגיע. אני לא אצליח לחמוק לארגז משאית הפרחים שלה פעם נוספת.

ואז הוא יאכיל אותי בעוד שקרים. הלב שלי יאמין לכל מילה שהוא יאמר, גופי יגיב לנוכחותו בכל דרך אפשרית ואני אצטרך להילחם כמו מטורפת כדי להיאחז באמת.

הגבר שהתחתנתי איתו לא קיים יותר. המלך של ליבי נעלם מזמן וכעת הוא נושא שם אחר. הוא מלך השקרים.

“באמת אין שום דבר שתרצי עכשיו, מרדית‘?“ קולו העמוק גורם לעיניי להיפקח ואני מבינה שהגענו לאחוזה. הוא מקלף את נייר הדבק מפי. “כלום?“

אני לא אומרת דבר, על אף שיש משהו אחד שהייתי רוצה יותר מכל דבר אחר.

אני פשוט רוצה לחזור לאיך שהיינו קודם.

איך שהיינו קודם...