אין בית בטוח

1 טֶרי

אין לי מושג מאין לקחתי את הרעיון שאם עוברים תקופה חשוכה מאוד, אחרי שמתמודדים עם השדים הכי נוראים וגוברים עליהם, הכול יהיה בסדר אחר כך.

זה לא קורה.

זה לא אומר שלא היו לנו חיים טובים יותר לפני כן, לפחות לזמן־מה. לפני שבע שנים המצב כאן היה ממש גרוע. גרוע מזה לא יכול להיות. אנשים מתו. אשתי, בתי ואני כמעט היינו ביניהם, אבל אחרי שזה נגמר, ונשארנו בחיים, ועדיין היינו יחד, המשכנו כמו שאומר השיר1. התאוששנו, ניערנו מעלינו את האבק והתחלנו הכול מחדש.

פחות או יותר.

רק שהצלקות נשארו. חווינו גרסה משלנו של דחק פוסט־טראומטי. אשתי סינתיה בהחלט חוותה את זה. היא איבדה את כל בני משפחתה כשהייתה בת ארבע־עשרה – ממש איבדה. הוריה ואחיה נעלמו כלא היו לילה אחד, וסינתיה נאלצה לחכות עשרים וחמש שנה עד שנודע לה מה עלה בגורלם. כשכל זה הסתיים, לא היו מפגשי איחוד שמחים.

וזה עדיין לא הכול. דודתה של סינתיה שילמה את המחיר האולטימטיבי כשניסתה לשפוך אור על הסוד בן עשרות השנים. והיה גם וינס פלֶמינג, פושע מוכר, שגם הוא היה בסך הכול ילד כשמשפחתה של סינתיה נעלמה, והיה יחד אִתָה באותו לילה. כעבור עשרים וחמש שנים, בניגוד לטבעו, הוא עזר לנו לגלות מה באמת קרה. כמו שאומרים, אין מעשה טוב שאין עליו עונש. הוא נורה וכמעט מת בתמורה לטרחתו.

ייתכן ששמעתם על זה. דיווחו על כך בחדשות. בשלב מסוים רצו אפילו לעשות על זה סרט, אבל הרעיון נגנז, וטוב שכך, אם אתם שואלים לדעתי.

חשבנו שבכך נסתם הגולל על הפרק הזה בחיינו. שאלות נענו, תעלומות נפתרו. הרעים מתו או נכנסו לכלא.

התיק נסגר, כמו שאומרים.

אבל כמו במקרה של צונאמי נוראי, חושבים שהוא הסתיים, אבל שנים אחר כך נסחפת פסולת לחופים במרחק חצי עולם משם.

מבחינתה של סינתיה, הטראומה מעולם לא הסתיימה. בכל יום היא פחדה שההיסטוריה תחזור על עצמה עם המשפחה שהייתה לה עכשיו. אני, ובתנו גרייס. הבעיה היא שהצעדים שנקטה כדי לוודא שדבר כזה לא יקרה הובילו אותנו לאזור הידוע כחוק התוצאות הבלתי צפויות: הפעולות שאתה נוקט כדי להשיג דבר אחד מובילות לרוב בדיוק לתוצאה ההפוכה.

מאמציה של סינתיה לשמור על ביטחונה של בתנו גרייס בת הארבע־עשרה מפני העולם הגדול והרע דחפו את הילדה לחוות אותו במהירות האפשרית.

אני המשכתי לקוות שבסופו של דבר נצליח לצאת מתוך האפלה. רק שהיה ברור שזה לא יקרה בזמן הקרוב.

גרייס ואמה ניהלו מריבות צעקניות על בסיס יומיומי כמעט.

כולן היו גרסאות שונות לנושא אחד.

גרייס לא חזרה הביתה בשעה שנקבעה לה. גרייס לא צלצלה כשהגיעה ליעדה. גרייס אמרה שהיא הולכת לביתה של חברה אחת, ובסופו של דבר הלכה לחברה אחרת בלי לעדכן את אִמה. גרייס רצתה ללכת להופעה בניו־יורק, אך הודיעה שתוכל לחזור הביתה רק בשתיים בלילה. אִמה סירבה.

ניסיתי להיות משכין שלום במריבות האלה, בדרך כלל ללא הצלחה רבה. הייתי אומר לסינתיה בשיחה בינינו שאני מבין את מניעיה, שגם אני לא רוצה שיקרה משהו רע לגרייס, אבל אם בתנו לא תזכה למידה כלשהי של חופש, היא לעולם לא תלמד להתמודד עם העולם בכוחות עצמה.

המריבות האלה הסתיימו בדרך כלל בכך שמישהו יצא בסערה מהחדר, בדלת נטרקת, בכך שגרייס אמרה לסינתיה שהיא שונאת אותה, והפילה כיסא בדרכה החוצה מהמטבח.

״אלוהים, היא בדיוק כמוני,״ הייתה סינתיה אומרת לעתים קרובות. ״הייתי נוראית בגיל הזה. אני פשוט לא רוצה שהיא תחזור על אותן טעויות שאני עשיתי.״

אפילו עכשיו, כעבור שלושים ושתיים שנה, נשאה סינתיה רגשי אשמה רבים מהלילה שבו נעלמו אביה, אמה ואחיה הבכור טוד. היא עדיין האמינה שלולא יצאה עם וינס, בלי רשות ההורים ובלי ידיעתם, ולולא השתכרה ושקעה בשינה ברגע שנפלה למיטתה, הייתה אולי יודעת מה קרה ואיכשהו מצילה את האנשים הקרובים אליה ביותר.

אף־על־פי שהעובדות לא אישרו זאת, האמינה סינתיה שהיא נענשה על התנהגותה הרעה.

היא לא רצתה שגרייס תצטרך אי־פעם להאשים את עצמה בדבר כל כך טרגי. פירוש הדבר היה לנטוע בלבה של גרייס את חשיבות ההתנגדות ללחץ חברתי, את ההחלטה לעולם לא להניח לאחרים להכניס אותה לסיטואציה קשה ואת הבחירה להקשיב לאותו קול קטן בראש כשהוא אומר, זה לא טוב ולא נכון, ואני אגיע מכאן ישר לגיהינום.

או כפי שגרייס הייתה אומרת, ״בלה בלה בלה.״

לא הועלתי רבות כשאמרתי לסינתיה שכמעט כל ילד עובר תקופה כזאת בחייו. שגם אם גרייס שוגה, לא מההכרח שהתוצאות יהיו חמורות כמו אלה שחוותה סינתיה. גרייס – שאלוהים יעזור לנו – הייתה נערה מתבגרת. תיארתי לעצמי שבעוד שש שנים, אם סינתיה ואני לא נתאבד עד אז, נראה אותה מבשילה והופכת לבחורה הגיונית.

אם כי היה קשה להאמין שהיום הזה אמנם יגיע.

כמו באותו לילה, כשגרייס הייתה בת שלוש־עשרה והסתובבה בקניון פּוסְט עם חבריה כשסינתיה הייתה שם במקרה וחיפשה נעליים. סינתיה מצאה את בתנו מחוץ למֶייסי׳ס מעשנת סיגריה. היא התעמתה אִתה בנוכחות חבריה לכיתה והוליכה אותה אל המכונית. סינתיה הייתה כל כך נסערת ועסוקה בהטפת מוסר לגרייס, עד כי התעלמה מתמרור עצור בכביש.

וכמעט התנגשה במשאית אשפה.

״היינו יכולות להיהרג,״ אמרה לי סינתיה. ״יצאתי משליטה, טֶרי. לגמרי.״

אחרי אותה תקרית היא החליטה, לראשונה, לצאת לחופשה מאתנו. רק לשבוע. למעננו – או ליתר דיוק, למען גרייס – ובה במידה למען עצמה. ״פסק זמן״ קראה לזה סינתיה. היא קיבלה את הרעיון מנעמי קינצלר, הפסיכולוגית שטיפלה בה כבר שנים וחשבה שהחופשה תועיל.

״תתרחקי מהסכסוך,״ אמרה קינצלר. ״את לא בורחת, את לא נוטשת את חובותייך. את רק לוקחת זמן לחשוב, להתארגן מחדש. את יכולה להרשות לעצמך לעשות את זה. זה ייתן גם לגרייס זמן לחשוב. היא אולי לא תאהב את מה שאת עושה, אבל היא תבין את זה. סבלת פגיעה קשה כשאיבדת את המשפחה שלך, וזה פצע שלעולם לא יירפא לגמרי. גם אם בתך לא מבינה את זה עכשיו, אני חושבת שיום אחד היא תבין.״

סינתיה הזמינה חדר ב״הילטון גארדן אִין״ מאחורי הקניון. היא רצתה לקחת חדר באכסניה הזולה ״ג׳אסט אִין טַיים״, כדי לחסוך כסף, אבל אני לא הסכמתי. לא רק שהמקום הזה היה גרוע, אלא שהוא שימש מרכז לסחר בבני־אדם לפני שנים לא רבות.

היא נשארה שם רק שבוע, אבל הרגשתי כאילו זו הייתה שנה. במיוחד הופתעתי לגלות עד כמה גרייס התגעגעה לאמה.

״היא כבר לא אוהבת אותנו,״ אמרה גרייס ערב אחד כשחיממה לזניה במיקרוגל.

״זה לא נכון,״ אמרתי.

״אוקיי, אז אותי היא כבר לא אוהבת.״

״אמא לקחה פסק זמן דווקא מפני שהיא אוהבת אותך כל כך. היא יודעת שהיא הרחיקה לכת והגזימה בתגובה שלה, והיא צריכה זמן להתעשת.״

״תגיד לה שתעשה את זה מהר.״

כשסינתיה חזרה המצב השתפר למשך חודש, אולי אפילו שישה שבועות, אבל הסכם השלום החל להתפורר. זה התחיל בתקריות קטנות, באזהרה פה ושם.

עד שפרצה המלחמה.

כשהתנהל אחד הקרבות שלהן שתיהן היו נעלבות, ועברו כמה ימים עד שחזרנו לחיינו הנורמליים – אם אפשר לקרוא לזה כך. הייתי מנסה לתווך, אבל המריבות התפוגגו מעצמן בסופו של דבר, ולא הייתה אפשרות לזרז את זה. סינתיה הייתה מעבירה לגרייס דברים חשובים שהיה עליה לומר לה באמצעות פתקים שעליהם חתמה א׳ אמא, כפי שנהגה אִמה לעשות כשכעסה על בתה ולא הייתה מסוגלת לכתוב ״אוהבת״.

בסופו של דבר היא חזרה לחתום באהבה, אמא, והיחסים היו שוב משתפרים. גרייס הייתה מוצאת תירוץ כלשהו לבקש הנחיה מאמה. החולצה הזאת מתאימה למכנסיים האלה? תוכלי לעזור לי בשיעורי הבית? דו־שיח מהוסס היה מתפתח.

המצב היה טוב.

ואז הוא שוב הורע.

יום אחד המצב היה רע מאוד.

גרייס רצתה לנסוע עם שתי חברות שלה לניו־הייבן, לבזאר ענקי של בגדים משומשים שפעל באמצע השבוע. הן יכלו לנסוע רק בערב, מכיוון שבשעות היום התקיימו לימודים. כמו במקרה של אותה הופעה בניו־יורק, פירוש הדבר היה שיבה הביתה ברכבת בשעה מאוחרת. הצעתי להסיע אותן, לחכות כמה שעות ולהחזירן, אבל גרייס לא הסכימה. היא אמרה שהיא וחברותיה אינן ילדות קטנות. הן רצו לעשות זאת בכוחות עצמן.

״בשום אופן לא,״ אמרה סינתיה ממקומה ליד התנור כשהכינה ארוחת ערב. קציצות חזיר ואורז בר, עד כמה שאני זוכר. ״טרי, תגיד לי שאתה תומך בי. אין שום סיכוי שהיא תעשה את זה.״

לפני שהספקתי להתערב אמרה גרייס, ״את צוחקת עלי? אני לא נוסעת לפאקינג בודפשט. זאת בסך הכול נסיעה לניו־הייבן.״

זה היה דבר חדש יחסית. השימוש בשפה גסה. אני לא חושב שיכולנו להאשים מישהו מלבד עצמנו. סינתיה ואני השתמשנו מפעם לפעם במילים כאלה כשהיינו נרגזים או מתוסכלים. אילו הייתה לנו צנצנת קללות כזאת, שזורקים לתוכה רבע דולר בכל פעם שמשתמשים במילה גסה, היינו יכולים להשתמש בכסף הזה ולנסוע לטייל ברומא כל שנה.

בכל זאת נזפתי בגרייס על כך.

״אל תדברי ככה אל אמא שלך,״ אמרתי בחומרה.

סינתיה מצדה הרגישה שנזיפה אינה מספקת. ״את לא יוצאת עכשיו שבועיים מהבית,״ היא אמרה.

גרייס ההמומה ענתה לה, ״כמה זמן עוד תרדי לחיי בגלל שאת לא יכולת להציל את המשפחה שלך? אני בכלל עוד לא נולדתי אז, בסדר? זאת לא אשמתי.״

המילים היו כמו סכין בלבה של סינתיה.

ראתי על פניה של גרייס חרטה מידית, ומשהו יותר מזה. פחד. היא חצתה גבול, וידעה זאת. אולי, אילו הייתה לה הזדמנות, היא הייתה חוזרת בה מההערה ומתנצלת, אבל סינתיה הגיבה מהר כל כך שלא היה לה סיכוי.

היא סטרה לבתנו על פניה. סטירה מצלצלת שהרגשתי אותה על לחיי.

״סינתיה!״ צעקתי.

אבל כשאני צעקתי, גרייס מעדה הצדה והושיטה אינסטינקטיבית את ידה כדי לעצור את הנפילה.

ידה פגעה בסיר שהאורז התבשל בו והפילה אותו הצדה. ידה של גרייס צנחה ונחתה על הלהבה.

הצעקה. אלוהים, איזו צעקה.

״אוי, אלוהים,״ אמרה סינתיה. ״אלוהים אדירים!״

היא תפסה בזרועה של גרייס, הפנתה אותה אל הכיור, פתחה את הברז והזרימה מים קרים על הכווייה. גב היד נפגע מהסיר החם, וצדה של היד בא במגע עם הלהבה. נגיעה של שבריר שנייה אולי, אבל זו הספיקה לצרוב את הבשר.

דמעות זלגו על פניה של גרייס. כרכתי את זרועותי סביבה בכוח כשסינתיה המשיכה להזרים מים קרים על ידה.

לקחנו אותה לבית־החולים במילפורד.

״את יכולה לספר להם את האמת,״ אמרה סינתיה לגרייס. ״את יכולה לומר להם מה עשיתי. מגיע לי להיענש. אם הם יצלצלו למשטרה, שיצלצלו למשטרה. אני לא אכריח אותך לומר להם משהו שהוא לא נכון.״

גרייס אמרה לרופא שהיא הרתיחה מים כדי לבשל מקרוני כשאוזניות של אייפוד תקועות באוזניה. היא האזינה לשירה של אדל ״Rolling in the Deep״, רקדה כמו טיפשה, וכשהניפה את זרועה פגעה בידית הסיר והפילה אותו מהכיריים.

הבאנו את גרייס הביתה, אבל ידה ניזוקה קשה.

למחרת עזבה סינתיה את הבית בפעם השנייה.

היא עדיין לא חזרה.

1 הרמז מפנה אל השיר ׳Pick Yourself Up׳ מאת דורותי פילדס (1936). המילים במשפט הבא לקוחות מהשיר.