אין זיכרון אחר

חייב לראות קב"ן

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

* * *

התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע־שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

* * *

צריך להיות ממש מיואש או ממש מטומטם כדי להתאבד דווקא באמצעות משאית. אבא שלי לא היה עד כדי כך מיואש ובטח שלא מטומטם. הוא גם לא התאבד, זה הכי לא מתאים לו. כנראה שסתם היה לו מזל רע. אם כבר, להיות במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון — לחצות כביש שולי בשטח עירוני בדיוק כשמשאית שאיבדה את הבלמים דוהרת לכיוונך — זה דווקא בול אבא שלי. מצבו הנפשי המעורער לא שיחק לטובתו. יש סיכוי טוב שעד עכשיו, שלושה חודשים בקבר, עדיין אין לו מושג מה פגע בו והפך אותו מאכל לתולעים בחלקת קבר צדדית בבית העלמין החדש בחדרה.

רוח אביבית חמימה נשבה מעל עצי המחט, ובכניסה לבית העלמין עמדו שני אנשים. הם היו זרים, זאת אומרת לא משלנו, המבוגר מביניהם טען שזה היום הכי יפה שהיה השנה, והשני הסכים איתו. ובכל זאת, למרות מזג האוויר הנוח, רק קצת יותר מעשרה אנשים הגיעו כדי ללוות את אבא שלי לבור. ניסו, אחיו הבכור, היחיד מארבעת אחיו ואחיותיו שנכח בהלוויה, ביקש לדקלם את "שחקי שחקי". הרגשתי שאזכור החלומות עלול להכביד עלי, וחוץ מזה, מה הוא עף עלינו עם התל־אביביוּת התרבותית שלו? מה לאבא שלי ול"שחקי שחקי"? אז שיקרתי ואמרתי לו שאמא ביקשה שיהיו כמה שפחות דיבורים מיותרים. ניסו עשה פרצוף נעלב, אבל לזכותו יאמר שהוא הבין עניין ולא עשה דרמה מיותרת. הוא כנראה תיאר לעצמו שהמחשבה על אבא שלי, אח שלו, מה שנשאר ממנו, קרוע לחתיכות בשר בתוך הטלית הגדולה של חברה קדישא, היא בלתי נסבלת עבורה, והבין למה היא רוצה שיטילו אותו לבור ויגמרו עם זה.

לפחות היה מניין, גם זה משהו. ניסו ואני קראנו עליו קדיש זריז. אמא שלי ואחי הקטן — שעוד לא הגיע לגיל מצוות — בכו מעל הבור. אני לא הזלתי אפילו לא דמעה אחת.

אבא שלי לא היה דברן גדול, אבל היו לו כמה סיפורים שהוא שחק עד העצם, סיפורים שמרוב ששמעתי אותם, די בכך שאעצום את העיניים והקול שלו עולה וצף מולי. אחד הסיפורים היה על ימיו האחרונים של סבא בבית החולים, כשהסרטן אכל לו בתיאבון גדול את האיברים הפנימיים בחלל הבטן; אחרי שכל הרופאים שבדקו אותו היו משוכנעים, ללא יוצא מן הכלל, שנותרו לו ימים ספורים לחיות. אז כשאף אחד לא היה בסביבה אבא שלי הגניב לו קוניאק אל מיטת חוליו. "אם הוא הולך למות, אז לפחות שימות מבסוט עם הקוניאק שכל כך אהב." הרופאים צדקו, סבא שלי באמת החזיק פחות משבוע, ובהלוויה שלו, ארבעת ילדיו שלא ביקרו אותו — אפילו לא פעם אחת — בזמן שהוא גסס בבית החולים, בכו ללא הכרה. והוא, שלא עזב את מיטת אביו מרגע כניסתו לבית החולים, לא הזיל דמעה אחת.

אבא שלי טען שהוא לא בכה אף פעם. אני יודע שזה לא נכון. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, שקרן זה לא אחד מהם, ובגלל זה אני מאמין שהוא פשוט שכח את אותו ערב שישי שהוא הוריד לי סטירה בפעם הראשונה, וגם האחרונה, אחרי שהצקתי לאחי הקטן וצחקתי עליו שהוא שמן.

למרות שהוא הוריד לי וואחד סטירה, ולמרות שכבר עברו מאז שנים לא מעטות, אני זוכר בבהירות, כאילו זה קרה אתמול, שבכיתי מההלם שהוא הרים עלי יד ולא מעוצמת הסטירה. אין לי דרך לדעת, אבל אני משוכנע שזה מה שגרם גם לו להתחיל לבכות. אם לא הייתי משוכנע בכך, הייתי חושב שהוא בכה בגלל שהוא ראה אותי בוכה. אני יכול להבין למה הוא מחק את הרגע הזה מהזיכרון שלו, בכל זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרים יד על הבן שלו, דבר שלא חשב שיקרה לו לעולם. בתור אחד שקיבל סטירות על ימין ועל שמאל מאבא שלו, היה חשוב לו לא להיות אבא כזה לילדים שלו, גם אם כשסיפר על המכות שהוא חטף בתור ילד, הוא תמיד הצדיק את אבא שלו וטען שכל מכה שהוא קיבל הגיעה לו, ולא רק שאבא שלו לא היה מרביץ סתם, כי הוא היה איזה סדיסט או אדם אלים במיוחד, אלא שהמכות שהוא קיבל ממנו — בעיקר כשהוא תפס אותו פעם אחר פעם מסתובב עם כל מיני פושטקים שדירדרו אותו לפשע — הצילו את חייו, לא פחות.

* * *

עד הגיוס לא נגעתי בסיגריות. אחרי שלושה שבועות ויומיים של טירונות כבר תפרתי קופסה וחצי, שתיים ביום. במהלך הטירונות יצאתי פעם אחת לחופשת שבת בבית. מצאתי את אמא שלי במיטה. היא יצאה מתוכה רק כשהיתה צריכה ללכת לשירותים. היא היתה כבויה, וכשנישקה אותי, היובש בשפתיים הבשרניות שלה שרט לי את הלחיים. היא גם רזתה מאוד, לא הבחנתי בזה כששכבה במיטה, אבל כשהקימה את עצמה בחוסר חשק לשירותים, אי־אפשר היה שלא לראות את זה. בחודש שלא הייתי בבית היא השילה לפחות עשרה קילו, ואחי הקטן, שבאמת היה שמן, וגם יפהפה בצורה בלתי רגילה, השמין עוד יותר.

למרות שבעצמי הרחתי כמו מאפרה מהלכת, לא יכולתי לסבול את הסירחון של הסיגריות בחדר שלה, שהיה חנוק ומסריח כמו תא עישון בשטח ציבורי סגור.

בניגוד גמור לאבא שלי, שכאמור לא היה דברן גדול, חוץ מאותם סיפורים שחזר וסיפר שוב ושוב, אמא שלי אחת החופרות, מדברת כמו אוטוסטרדה, אבל באותו סוף־שבוע היא מיעטה בדיבור, וכשכבר דיברה, אז היא בעיקר חזרה ואמרה כמו מנטרה שאבא התאבד, כי הוא היה פחדן ולא גבר. לא אמרתי לה כלום, רק הינהנתי בשפתיים חתומות וליטפתי את שערה.

בבוקר יום ראשון התעוררתי לקול צעקות. זינקתי מהמיטה כמו אצן שהוזנק בירייה. לשבריר שנייה חשבתי שאולי הצעקות האלה בראש שלי, שאריות של חלום מוזר. מהר מאוד הבנתי שבאמת מישהו צועק בתוך הבית. יצאתי מהחדר והלכתי בכיוון הצעקות. זה בית קטן, אין מקום לטעויות. נכנסתי לחדר של אמא וראיתי את צביקה בעל הדירה עומד לצד מיטתה ונובח עליה.

צביקה עמד בגבו אלי, לבוש בחליפה זולה בסגנון מהודר, מהסוג שמוכרים על גלגלי בגדים בשוק. עמדתי בפתח החדר, הוא לא הבחין בנוכחותי. "בת זונה מזדיינת, תעופי מהבית שלי," הוא צרח עליה עם הידיים, עם הראש, עם כל הגוף.

אמא שלי, קבורה תחת השמיכות, מטלית לחה מונחת ברשלנות על המצח שלה, לא פצתה את פיה. דָממה מול נביחותיו של הבן כלב שפתח עליה פה ג'ורה, ומבט חלול של פגר בעיניה. יצאתי מהחדר וחזרתי אחרי רגע עם כיסא ביד. צביקה הופתע מעוצמת החבטה שהכתה בו משום מקום, ועם כל הגודל שלו התרסק על הברכיים. רגל אחת של הכיסא נשברה והתגלגלה מתחת למיטה, אבל הכיסא נשאר בידיים שלי, וכשבעל הדירה ההמום ניסה להתרומם, דפקתי לו עוד שתי חבטות — טובות כאלה, מכל הלב — שמרחו אותו על הרצפה.

צביקה נאנח מכאב. נדמה לי שהוא אפילו בכה קצת או לפחות ייבב, אבל למרות המצב הלא פשוט שנקלע אליו, הוא דאג להסתיר את זה. הוא כבר לא ניסה להתרומם שוב, כנראה מחשש שיקבל עוד כמה טובות כאלה לגב, אז הוא נשאר שכוב על הרצפה והגן על ראשו בכפות ידיו השמנמנות והשעירות. כל אותו זמן אמא שלי שכבה במיטה ולא זזה, כאילו כלום לא קרה, רק צד אחד של המטלית הלחה גלש מהמצח וכיסה לה את עין ימין. ניסיתי — בתוך כל האדרנלין הזה — להימנע מלהוריד לו גם אחת לראש. בכל זאת, לא רציתי להרוג אותו. נתתי לו כמה דקות לעכל את מצבו החמור ואחר כך עזרתי לו לקום, ואפילו הגשתי לו כוס מים. הייתי רבע ממנו בגודל, אבל הפיצוצים שהוא קיבל עזרו לו להבין שהגודל לא תמיד קובע ושיש לו כאן עסק עם מישהו לא צפוי ודפוק על כל הראש.

"מה החוב?" שאלתי אותו.

"זה רק כסף, זה באמת שטויות. אמא שלך אישה טובה, אנחנו נסתדר," אמר בקול רועד. הוא חטף פתאום את הטיק העצבני הזה שלו בעין. "מה החוב?" חזרתי בטון שלא משתמע לשתי פנים.

"חודשיים שכירות", ענה.

"כמה זה בכסף?"

"אלפיים חמש מאות שקל, אבל זה באמת שטויות," גימגם צביקה, "אני מתכוון לזה."

"תחזור לכאן עוד שעתיים ותקבל את מה שמגיע לך. מעכשיו כל בעיה שיש לך אתה פונה אלי, ואני מבטיח לך שתקבל את מה שמגיע לך בזמן, אבל תקשיב לי טוב, אם עוד פעם אחת תעז להרים על אמא שלי את הקול ולקלל אותה, זה הסוף שלך, אתה מבין אותי?"

* * *

כבר עדיף היה שלא הייתי יוצא לשבת הזאת בבית. חשבתי שאחרי שהסדרתי את החוב לצביקה יהיה לי קצת שקט בראש, אבל לא רק שלא היה לי שום שקט בראש, עכשיו נוסף לדאגה לאמא שלי — שנוכחתי לדעת שמצבה חמור בהרבה ממה שתיארתי לעצמי — ולאחי הקטן שחנוט מול הטלוויזיה ותופח לממדים של סופגנייה ענקית עם ציצים, גם ההלוואה שלקחתי מהשוק האפור ריחפה מעלי כמו חרב דמוקלס.

עוד לא התעוררתי וכבר מצאתי את עצמי מרסק כיסא מעץ מלא על גב של מישהו שקילל את אמא שלי.

האוטובוס לסנור יצא כבר לפני חצי שעה. לא היה לי מושג איך אני הולך לעשות את זה, כי זה באמת מקום שכוח אל, אבל אחרי שאפתור את העניין עם בעל הדירה, אצטרך להגיע לשם איכשהו — רק אלוהים יודע איך — בכוחות עצמי.

הרבצתי מקלחת קרה, עליתי על מדים ויצאתי לעיר, בכיוון השוק.

חני לא היה בבסטה, היה שם איזה מישהו שלא הכרתי. המישהו הזה הזכיר לי קצת את אבא שלי, משהו באף, אולי בעצמות הלחיים הגסות, אולי בשניהם, לא הייתי סגור על זה. המישהו הזה אמר לי שחני לא יגיע היום, שיש לו סידורים.

הוא קרא לו בוס.

ניסיתי להימנע מלהתקשר לחני, אבל לא היתה לי ברירה.

חני ואני למדנו ביחד ושיחקנו כדורגל במכבי חדרה מאז שהיינו ילדים קטנים. בגיל שש־עשרה הוא עזב גם את בית הספר וגם את הקבוצה, והתחיל להתערבב בעסקים של אבא שלו. גם צבא הוא לא עשה. הוא סיפר שהוא אברך שלומד בישיבה בצפת ושילם למי שצריך שיאמין לזה. הוא בן יחיד, ככה שבאופן טבעי הוא היה אמור להיות היורש של הבוס הבלתי מעורער של השוק האפור בעיר. רק מה, אבא שלו לא האמין בו וגם דאג שכולם יבינו את זה. במקום שיצמיד אותו אליו וילמד אותו את רזי המקצוע, מה שנקרא, אבא שלו התייחס אליו כמו אל איזה פקיד זוטר והטיל עליו כל מיני ג'ובים אפורים של ניירת. חני לא השתגע מזה, הוא עשה שליחויות ומילא טפסים בלי להתלונן ובלי לעקם פרצוף. פשוט חיכה בסבלנות, כאילו ידע שהמצב הזה לא הולך להימשך עוד יותר מדי זמן. חודשיים לפני יום הולדת שמונה־עשרה שלו, אבא שלו גילה שהוא חטף את המחלה בראש. כשהוא גילה זה כבר היה מאוחר מדי, ותוך חודש הוא התפגר.

הופתעתי שהוא זיהה מיד את הקול שלי מאחורי הקו. בכל זאת שנתיים עברו מהפעם האחרונה שדיברנו, ואם להגיד את האמת, סביר להניח שאני לא הייתי מזהה את הקול שלו אם הוא היה זה שמתקשר אלי, בטח שלא אחרי "הלו" אחד קצר ומהוסס.

מעבר לצרידוּת ששמעתי בקול של חני, חשתי שהוא שמח לשמוע קול של מישהו שבשבילו הוא רק חני ולא הבוס של השוק האפור בעיר. מישהו שבשבילו הוא עדיין המגן השמאלי המהיר, ששולט בשתי הרגליים במידה שווה ושעם קצת עבודה על הסיומת — זאת אומרת, עבודה על ההגבהות בהתקפה — יכול היה להגיע רחוק.

בניגוד לשאר החבר'ה שגדלו איתי בשכונה וששכחו מאיפה באו — כאלה שאפילו לא יגידו שלום כדי לא להוריד מכבודם המדומיין, למרות שעם כל הדאווין שלהם, כולם יודעים שהם כולה חיילים שעושים את העבודות המלוכלכות — על חני יש לי רק מילים טובות להגיד.

ברור לי שהוא לא צדיק ובטח עושה דברים נוראיים לאנשים, אבל לפחות הוא לא שכח את החברים שלו מפעם. אם אני עובר ליד הבסטה שלו, לא רק שהוא לא מתעלם ממני, הוא גם לא מסתפק באמירת שלום רפה. הוא לוחץ לי את היד, מנשק על הלחיים וטופח על כתפי בחיבה. דגי הרקק שזוכים ממנו ליחס זבל, כיאה לזבלים שהם, רואים מהצד איזה כבוד הוא עושה לי ויוצאות להם העיניים.

חני התנצל בפני שדווקא כשאני מכבד אותו בביקור, כלשונו, הוא מרותק למיטה בגלל שפעת וחשש, שבינתיים הופרך, לדלקת ריאות.

"אתה צריך משהו או שסתם התחשק לך לקפוץ להגיד שלום?"

בהתחלה מילמלתי משהו לא מובן, אבל התגברתי על המבוכה ואמרתי לו שאני צריך הלוואה.

להפתעתי הוא סירב.

"אתה חבר שלי ואם יש משהו שאני שונא זה לערבב את העבודה שלי עם אנשים שאני אוהב."

"אני מבין את זה, מבין באמת. אם זה לא היה קריטי לי הסיפור הזה, לא הייתי מבקש ממך לחשוב על זה מחדש ולחרוג ממנהגך. אני במצוקה, חני, ורק אתה יכול לעזור לי," אמרתי.

לא הרגשתי בנוח לדבר איתו כמו איזה נזקק, מה גם שעם כמה שהוא נחמד אלי, חני הוא לא אחד שנכנסים איתו לוויכוח. כשהוא אומר לא זה לא, לא מובהק, חד־משמעי, אבל איזו ברירה היתה לי?

לשמחתי זה עבד, וחני חזר בו מסירובו, אבל הדגיש שעם כמה שהוא אוהב אותי, העסק מחוץ לחברוּת והוא לא יוכל לתת לי יחס מועדף.

הודיתי לו ואמרתי שזה מובן לי ושאני לא מצפה ליחס אחר. הוא ביקש שאכנס למשרד ויטפלו בי יפה.

הבסטה של חני היתה הכי יפה בשוק חדרה. היא היתה קטנטנה, בסך הכול פלטת עץ אחת ששימשה במה עם שיפוע עדין, מחולקת לתאים שבהם היו בכל פעם רק שניים או שלושה זנים של פירות: אננס, תות שדה, תפוח סמיט — תלוי בעונה. זאת באמת היתה הבסטה שלו, אבל היא היתה רק כיסוי לעסק שהתנהל במשרד המפואר מאחור. נכנסתי למשרד, ובאמת טיפלו בי יפה.

צביקה חזר בדיוק אחרי שעתיים, כולו מפוחד ומבוהל. מדי פעם הוא שלח יד לגבו ועווית כאב בפניו. כשהוצאתי את הכסף וספרתי את ערמת השטרות האדומים על שולחן האוכל, הוא הרכין ראש, כמו אברך שמנסה להימנע מלראות משהו אסור. נתתי לו את מה שהגיע לו על החודשיים שעברו, ועל עוד חודשיים שכירות קדימה.

"לא ידעתי שאתה חייל," הוא אמר, ספר שלושה שטרות אדומים והושיט לעברי, "זה על תרומתך למדינה."

איזו תרומתי ואיזה נעליים? נשאר לי שבוע עד שאפגוש קב"ן ואסיים עם תרומתי למדינה. חוץ מזה, הספיק לי פעם אחת להיום להרגיש נזקק. שידחוף את השש מאות שקל שלו לתחת הפחדן המגודל הזה.

אמרתי לו, "תודה, אבל הכסף הזה שלך", ועל הדרך התנצלתי על הכיסא.

"אל תתנצל, קיבלתי את מה שהגיע לי," הוא אמר, וזה כל כך הגעיל אותי, שכל מה שרציתי זה להרים כיסא ולשבור אותו עליו שוב, אבל הפעם על הראש. אם הוא לא ימות מזה, אז אולי זה לפחות יכניס קצת שכל לחתיכת מטומטם הזה, שאם לא היה בן יחיד להורים שמתו בפתאומיות בהפרש של פחות מחודש זה מזה והורישו לו את הדירה הזאת וחנות במרכז העיר, הוא בטח היה אחד כזה שמקושש מטבעות בצמתים.

* * *

לפעמים בלי שום סיבה מיוחדת אני מרגיש שלא מגיע לי חמצן למוח וכל מה שאני רוצה באותו רגע זה לרוץ באמוק לתוך קיר, אם אפשר אז שיהיו עליו גם כמה מסמרים בולטים שנדפקו ברשלנות, ולנגוח בו בעוצמה כזאת שהראש שלי יתנפץ כמו אבטיח שנזרק מקומה חמישית וחתיכות ממנו יתפזרו לכל עבר ויידבקו לסוליות הנעליים של העוברים ושבים על המדרכה. בינתיים אני לא עושה כלום עם הרצון הזה.

אני לא יודע להגיד בדיוק כמה זמן עבר מאז שישנתי לילה שלם, אולי שבוע ואולי יותר, אבל בקצת זמן שכבר ישנתי לא רציתי להתעורר. התמכרתי למצולות, החלומות המקושקשים שלי הפכו שקופים ונפלתי לתוכם כמו כדור אש לתוך בור מים צלולים.

קצת לפני שהחל טקס סוף טירונות בלטרון, אוסמה בן לאדן הוריד את התאומים. הטקס נערך כרגיל, האמהות בכו מהתרגשות והאבות החזיקו מצלמות ותיעדו את ילדיהם שהתחדשו בכומתה אדומה. כשאני חושב על זה, אין לי אפילו תמונה אחת על מדים. ההורים שלי לא הגיעו לטקס, כל אחד מסיבותיו.

"בסופו של דבר הכול נגמר, גם אנחנו, והרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו.״

זה כל מה שנשאר לי מאבא שלי, המילים שלו. ככל שהזמן עובר אני מבין שזה לא שהוא לא היה דברן, הוא פשוט ברר את מילותיו והשתמש בהן ביעילות. עובדה, מכל מיליארדי המילים שאמא שלי אמרה לי כל החיים, זכרתי רק משפט אחד.

בכל מקרה, היה משהו מנחם במשפט שלו שניקר לי בראש במהלך הטקס. גילגלתי על הלשון, "בסופו של דבר הכול נגמר, בסופו של דבר הכול נגמר", עד שבאמת הכול נגמר וכולם נפרדו מהאמהות המתרגשות שלהם ומהאבות המתעדים שלהם ועלו לאוטובוסים.

כולם חשבו שלא לתת לנו יום חופשי בבית, אחרי טקס סוף טירונות ולפני הפיזור לבסיסים, זאת החלטה גרועה ולא הוגנת. כולם חוץ ממני. הדבר האחרון שרציתי היה לחזור הביתה. רציתי להגיע לבסיס של פלחה"ן צנחנים שאליו ציוותו אותי, בתור טבח כמו שהובטח לי, ולהגיד, ״נעים מאוד, אני רוצה לראות קב״ן."

כשמנוע האוטובוס נדלק, נפלתי לשינה שקופה וצלולה שהרגישה כמו שיטוט בנצח. מישהו תפס בדש החולצה שלי וניער אותי כמו לולב. לקח לי רגע לתפוס איפה אני ושהמישהו הזה שניער אותי הוא הנהג שרצה להמשיך ביום שלו. קיללתי אותו באינסטינקט ומיהרתי להתנצל, הוא חייך אלי בתגובה, כאילו הבין באיזשהו אופן שהוא העיר אותי עכשיו מעולם שכולו טוב.

עמדתי בצד ונתתי לנחיל החיילים לחצות את עמדת השמירה בכניסה לבסיס בבית ליד. לא רחוק ממני עמדה חיילת שהניעה סיגריה כבויה בין שפתיה. קלטתי שהיא בוחנת אותי במבטה, ולמרות ששיחקתי אותה מתעלם, כבר הוצאתי את המצית מהכיס, וכשהיא התקרבה אלי, עוד לפני שהספיקה להגיד מילה, הדלקתי את המצית.

היא הוציאה את הסיגריה מבין שפתיה ואמרה, "אני מתרחקת מאש."

"כמו מאש," אמרתי.

זה לא הצחיק אותה. בצדק. תמיד הייתי גרוע בזה.

"אני בדיוק מנסה להיגמל מהחרא הזה."

"הייתי בטוח שחיפשת איך להדליק אותה."

"כן."

"כן?"

"התכוונתי שהגיוני שזה מה שחשבת. האמת שחשבתי רק להגיד לךָ שכדאי לך להסתדר קצת," היא אמרה והחזירה את הסיגריה לבין שפתיה.

"באיזה קטע להסתדר?"

"בקטע שהבסיס הזה הוא גם הבסיס של המנאייק הכחולים, והם מסתובבים כאן כמו ערפדים שמחכים למצוץ את הדם לצעירים כמוך עם חולצה בחוץ ושרוכים לא קשורים."

"זה לא הבסיס של יחידות הצנחנים?"

"גם. וגם של הנח"ל וגם של המנאייק הכחולים."

"איפה את נמצאת?" שאלתי והכנסתי את החולצה למכנסיים.

"אני כאן," היא אמרה והסיגריה עולה ויורדת בין שפתיה, "ואתה?"

"בוא'נה את."

"מה אני?"

"משחקת משחקים." עברתי לשרוכים. "התכוונתי איפה את משרתת?"

"אני במרפאה, ממש כאן בכניסה לבסיס."

"טוב, נעים להכיר ותודה על האזהרה מהמנאייק, נראה לי שכדאי שאתקדם."

"סבבה, יש לי תחושה שעוד נתראה בקרוב."

"למה נראה לך?"

"כי בדרך לקב"ן עוברים דרכי," היא חייכה.

"מאיפה לך שאני רוצה לראות קב"ן?"

"יש לי כוחות־על."

"אז אני רוצה לראות קב"ן, כאילו עכשיו, אפשר?"

היא צחקה.

"לך קודם לבסיס שלך, תגיד יפה שלום ותבקש הפניה למרפאה. מבטיחה שתקבל יחס פרסט קלאס."

"אז באמת נתראה בקרוב."

"חכה רגע, תביא אש."

"אבל..."

"מה אבל? נהיית אמא שלי עכשיו?"

* * *

לרס"ר מטבח קראו שוקי. כשהוא הציג את עצמו לא הצלחתי להתאפק והתפוצצתי לו מצחוק בפרצוף.

"מה כל כך מצחיק אותך?" הוא שאל בתמיהה מעורבת בכעס עצור.

"כלום," אמרתי, "לא שולט בזה, אני פשוט מסטול מעייפות. לא ישנתי כבר שלושה ימים," שיקרתי חלקית. זאת אומרת לגבי הצחוק, לא לגבי העייפות. שוקי זה השם שנתתי לזין שלי כשהייתי ילד, ועדיין, מדי פעם כשהוא מפתיע באיזו הזדקרות פתאומית בסיטואציות מוזרות ולא צפויות, אני פונה אליו בשם הזה ומבקש ממנו להירגע. לא אמרתי לו את כל זה, בכל זאת, רק הכרנו.

אבל זה לא היה הדבר היחיד: הסיבה שזה הצחיק אותי כל כך היתה שלא רק שיש לו שם של זין, במובן מסוים הוא גם באמת נראה כמו זין; רזה, ארוך וקירח.

"יש לך מדי ב' או להביא לך?" הוא שאל.

"יש לי."

"אז לך תחליף לב' ובוא תיכנס לעניינים?"

"איזה עניינים עכשיו? אני אומר לך שאני מסטול מעייפות."

"מה נראה לך, באת לקייטנה? צריכים לסגור מטבח, יאללה חמש דקות היית פה."

"תרגיע עם הדיבור הנגוע שלך."

"מה זה? מה אמרת? עם מי נראה לך שאתה מדבר?"

"עם רס"ר מטבח שחי בסרט שהוא הרמטכ"ל."

"אין בעיה, אתה רוצה שנתחיל מקולקל? נתחיל מקולקל. חמש דקות אתה כאן על ב', ואם בא לך לסרב פקודה על הסיפתח, אז מצפה לך אחלה סיפתח."

בעיני רוחי כבר ראיתי איך אני לופת את צווארו הארוך של הזין הזה עד שהוא יכחיל ויפרפר לי בידיים, עד שהנשמה שלו תטפס באיטיות מהחזה ותיפלט ממסדרון הפה החוצה, כמו מתוך חריץ של מנעול בדלת. אבל נשכתי שפתיים עד שהן דיממו והזכרתי לעצמי שלהרוג אותו עכשיו לא יקדם אותי לשום מקום מלבד בית הסוהר. להרוג אותו, כמה שזה מפתה, לא רק ירחיק אותי מהמטרה שהצבתי לעצמי ושעבורה הייתי מוכן לאכול את כל החרא הזה של הבקו"ם והטירונות, אלא יחסל אותה ברגע. אם כבר, הדבר היחיד שיקדם אותי למטרה שלי זה לשנות כיוון, לפתוח עם שוקי דף חדש, שגם אם הוא לא יצליח לחבב אותי, לפחות שלא ישנא אותי ויגרום לזה שהפעם הבאה שאראה את תמי, החיילת מהמרפאה עם הסיגריה הכבויה בין השפתיים, לא תקרה בקרוב.

אני חייב שזה יקרה בקרוב.

אולי אם הייתי קצת פחות עייף ויותר ממוקד מטרה, לא הייתי נכנס איתו לריב המטופש הזה. הייתי צריך, כמו שאומרים, לבלוע את הצפרדע, לעלות על מדי ב' ולעשות מה שהוא ביקש ממני. נשאר לי רק לקוות שלא הבנתי מאוחר מדי ושאצליח לשנות את המצב שנוצר, וחשוב שזה יקרה כמה שיותר מהר.

מעכשיו מנטרה: חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן — שישלוף אותי מהסיוט המטופש והמדומיין הזה וישלח אותי לסיוט האמיתי שמחכה לי בבית — חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן.

אז עליתי על מדי ב' וחזרתי למטבח. שוקי שלח אותי לעמדת שטיפת הכלים, ותומר הטבח, שנשארו לו כמה חודשים עד סוף השירות, הגיש לי את סינר הגומי הצהוב.

כלי הפלסטיק הכחולים של ארוחת הערב חולקו לשלוש גיגיות מלאות מים וסבון: צלחות, כוסות, סכו"ם.

חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן.

החיכוך במים העיר אותי ועשה לי טוב על הנשמה. כמובן שלא העזתי להגיד את זה בקול, אבל אפילו קצת התבאסתי שהכלים בגיגיות נגמרו לי מהר.

שוקי אמר שעוד לא סיימתי ושלח את תומר להביא מבחוץ את הסירים שהושרו במסיר שומנים, שרק אלוהים יודע כמה זמן הם כבר מחכים ככה שמישהו יוריד את כל הג'יפה שהצטברה עליהם, ולפי הבעת הפנים שלו מיד הבנתי שהוא בוחן אותי, איך אגיב לסירים, לטינופת הזאת.

תפסתי את הברזלית, סתמתי את האף ונכנסתי בראבק של הסירים. הם באמת היו גועל נפש שאין לתאר, אבל לפחות לא היו יותר מדי מהם, חמישה סירים וקלחת.

שוקי הזין היה מבסוט, ובדרכי החוצה מהמטבח הוא קרא לי ואמר שמחר הוא ותומר נוסעים למסיבת השחרור של עמי — טבח שהשתחרר כמה ימים לפני שהגעתי לבסיס — ולמרות שלא הכרתי אותו, הוא רוצה שאצטרף אליהם.

יצאתי מהמטבח מסריח וגמור מעייפות. התיישבתי על ספסל, הדלקתי סיגריה ועישנתי אותה לאט, מתענג על כל שאכטה. הרמתי את הראש ולא היה ירח, רק שמים שחורים יותר מהנשמה שלי. ולכמה רגעים לא חשבתי על אבא שלי המת, לא על אמא שלי שלא יוצאת מהמיטה, לא על אחי השמן, לא על ההלוואה בריבית ואפילו לא על הקב"ן. כל מה שעבר לי בראש זה הסיגריה הכבויה שרוקדת בין שפתיה של תמי, ושוקי התעורר — כמו דוב משנת החורף — בתוך מכנסי הב' המסריחים שלי ועמד דום כמו החייל שכבר אף פעם לא אהיה.

* * *

בלילה הראשון שלי בבסיס קרו שני דברים שלא קרו לי מזמן — ישנתי שינה רצופה וחלמתי את החלום על אבא שלי. הפעם, לראשונה, גם אמא שלי הופיעה בו, לבושה בגדי ליצנית עצובה, סרבל מעוינים שחורים ולבנים, עיגולים אדומים ודקים סביב עיניה, מתחת לכל עין מצוירות שתי דמעות כחולות ועל הראש מצנפת שחורה עם פונפון.

חוץ ממנה, החלום היה אותו חלום: המכות, צעקות השבר ועקבות סוליות הנעליים בדם. בסופו מצאתי את שניהם שכובים בשלוליות הדם של עצמם ומפרפרים עד שהם מתים לי מול העיניים.

התעוררתי עם כאבי ביצים מהגיהינום. בהתחלה עוד שקלתי ברצינות לפתוח את הבוקר באוננות זריזה ויעילה באחד מתאי השירותים. ירדתי מהרעיון הזה מהר מאוד, העדפתי למצוא באחד המקפיאים במטבח איזה משהו קפוא שאוכל לדחוף לתחתונים כשאף אחד לא יראה, גם כי יש סיכוי גדול יותר שזה יוריד לי קצת את הנפיחות, ובעיקר כדי שאף עובד רס"ר מסכן לא יצטרך לנקות היום אסלה שבן זונה סוציופת גמר לתוכה.

הבוקר נפתח רע, והלך ונהיה יותר גרוע. כשנכנסתי למטבח, תומר כבר התחיל להריץ חביתות בשתי מחבתות בו־זמנית. הוא קיבל אותי בחיוך רחב והציע שלפני הכול אכין לעצמי קפה. חיכיתי עם הקפה לאחר כך וביקשתי ממנו שידריך אותי מה לעשות.

"תחתוך קצת ירקות בינתיים, רק כמה צלחות, לא יותר. העגבניות והמלפפונים במסננת כבר שטופים," הוא אמר והצביע על המסננת שליד הכיור, "אתה בטוח שאתה לא רוצה קודם לשתות קפה?"

"אני בסדר," אמרתי, "נעיף את ארוחת הבוקר הזאת ואחרי זה."

האמת שלא הייתי בסדר, אבל ממש לא בגלל הקפה. הביצים שלי התנפחו כמו כדורי באולינג, בקושי הצלחתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת. ניסיתי — עד כמה שיכולתי — להסתיר את כאבי התופת. הייתי חייב להעמיד פנים שהכול בסדר, זה יום חשוב, ואחרי שאיכשהו הצלחתי להציל את המצב אתמול, אני ארצח את עצמי אם אהרוס הכול בגלל כאב ביצים מזוין.

חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן.

"כמה צלחות זה רק כמה צלחות?״ שאלתי.

"נגיד חמש… בעצם, ארבע יספיקו."

תומר נראה כמו מישהו שכבר מריח את הסוף. רגל אחת שלו מורמת על גוף הכיריים וכל יד שלו אוחזת בידית של מחבת. הוא עובד על להבות גבוהות, אבל תנועותיו לא נמהרות. הוא ממתין בסבלנות עד שהביצה הנוזלית תתקשה היטב ותהפוך לעיגול צהוב שלם ויציב, ורק אז הוא הופך אותה בהקפצה מהירה ובטוחה של איש מקצוע מיומן. מדי פעם, כשהחביתות מסתנכרנות ומתקשות באותו הזמן, הוא מקפיץ את שתיהן ביחד, מלהטט כמו לוליין בקרקס.

"אתה חייב ללמד אותי איך אתה עושה את זה," אמרתי, ולמרות שתיארתי לעצמי שזה נשמע כאילו התכוונתי ללהטטנות המחבתות, התכוונתי לשקט הנפשי שלו.

יש מצב שזה קרה באשמתי, שעשיתי לו, בלי להתכוון, עין הרע כי ברגע שחשבתי על השקט הנפשי שלו, הוא איבד את שיווי המשקל ונפל. זה היה יכול להיות מצחיק אם הרגל שלו שהיתה מורמת על גוף הכיריים לא היתה נלכדת במסגרת הברזל ונצלית בלהבה הגדולה.

קראתי לעזרה ופינו אותו למרפאה. הרגיז אותי שבסוף מי שיפגוש היום את תמי זה הוא. מהר מאוד הבנתי שההצגה חייבת להימשך, לאף אחד לא באמת אכפת שתומר נשרף וששוקי לא מראה את הפרצוף זין שלו במטבח לפני עשר. ידעתי שיש לי רבע שעה להעמיד לבד את ארוחת הבוקר, שאפילו לא ידעתי מה היא כוללת וכמה מנות צריך להכין ממנה. ויותר מהכול, ידעתי שיש לי כאן הזדמנות פז להשלים את המהלך שיקרב אותי לקב"ן.

גם הפעם הוכחתי לעצמי שאני מתפקד הכי טוב תחת לחץ. שכחתי לגמרי מכאב הביצים ותיקתקתי את ארוחת הבוקר טיפ־טופ. כששוקי הגיע למטבח, הוא נדהם לשמוע על התאונה של תומר, ועוד יותר נדהם שלא רק שזה לא הוביל לאסון, אלא שהשתלטתי על הכול לבד, כולל שטיפת כלים וניקיון המטבח.

"אני צריך לדבר איתך," אמרתי.

הוא אמר שאין בעיה, רק שעוד קודם הוא מוכרח לסיים כמה דברים.

"תתחיל לעשות הכנות לצהריים בינתיים," הוא אמר וסגר על עצמו את דלת המשרד.

תתחיל לעשות הכנות? הזין הזה שכח שזה היום הראשון שלי במטבח ושאין לי מושג מה זה אומר לעשות הכנות, או שהוא סתם מטומטם? באמת שלא ידעתי מה לחשוב. הרמתי סיר מים שירתחו על האש, הכנתי קערה גדולה של סלט כרוב, ויצאתי לעשן סיגריה.

אחרי דקה שמעתי את הזין צועק לי ולא עניתי, עישנתי בנחת, אבל שמעתי אותו צועק שאוציא את כרעי העוף שבמקרר ההפשרה ואנקה אותם.

הוצאתי את שני הקרטונים של העוף מהמקרר ופרקתי אותם לתוך הכיור. שטפתי את העופות והתחלתי לנקות מהם את השומן והשערות. נזכרתי ברגל של תומר, כשהיא נשרפה יצא ממנה ריח של עוף צלוי.

דלת המשרד נפתחה, ושוקי הוציא את ראשו מתוכה ושאל אם אני יודע לעשות מרינדה לעוף. אמרתי, "ברור," למרות שלא היה לי מושג.

זרקתי לתוך קערה פפריקה מתוקה, כורכום, קצת כמון, שום כתוש, מלח, פלפל שחור וכמות נדיבה של שמן, וטרפתי את כל הדבר הזה עד שכל גושי התבלינים התפרקו בשמן ונוצרה מין משחה אחידה בגוון אדום כהה ומבריק.

פרסתי גסטרונומים על שולחן העבודה, סידרתי בתוכם את העופות ומרחתי אותם במרינדה שרקחתי.

שוקי יצא מהמשרד, בחן את העופות הצבועים ועשה פרצוף של מממ… זה נראה טוב.

הוא ניגש לתנור וסובב את הכפתורים.

"לוקח לתנור כמה דקות להתחמם, אז תחכה לפני שאתה מכניס את העופות. בינתיים תעמיד סיר אורז, שלוש קלחות יספיקו, ותעשה לי טובה שזה יהיה זריז, אנחנו כבר באיחור היסטרי. אתה יודע להכין אורז, נכון?" שאל הזין החצוף והלא מתבייש הזה.

"ברור," עניתי גם הפעם, וגם הפעם לא באמת היה לי מושג.

כיסיתי את הסיר והנמכתי את הלהבה למינימום.

כבר הבנתי שלא צפרדע אני צריך לבלוע כאן, אלא היפופוטם.

חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן, חייב לראות קב"ן.

"אני צריך לדבר איתך," אמרתי.

"אין בעיה. תסיים את הכלים, תעביר וִיש על המטבח, ואחרי זה נדבר בנחת," הוא ניפנף אותי.

נשכתי שפתיים. הייתי ממוקד מטרה, ולמרות שהרגשתי טוב־טוב איך הזין הזה מזיין לי את הצורה, לא אמרתי מילה.

"שוקי כאן?" שאל איזה מישהו שלא הכרתי. אפילו שאני לא מבין בזה כלום, תיארתי לעצמי שלפי הקישוטים שיש לו הכתפיים, כנראה הוא לא סתם עוד חייל ביחידה.

לפני שהספקתי להגיד כן, שוקי — שכנראה שמע אותו וזיהה את קולו — זינק מתוך המשרד שלו החוצה.

"איפה אני כבר יכול להיות?"

"רציתי להגיד לך שאפו על הארוחה היום, החבר'ה ליקקו את האצבעות," הוא אמר וטפח על כתפו של שוקי.

"תודה רבה, באמת. עושה טוב על הנשמה לשמוע את זה ממך. כל הבוקר פירפרתי כאן לבד, אבל זה היה שווה את זה."

"למה לבד?"

"תומר נפצע על הבוקר ועמי כבר לא פה."

"והחדש?"

"החדש חדש, הוא עוד צריך ללמוד."

אני אפילו לא יודע למה השיחה הזאת ביניהם עיצבנה אותי כל כך, הרי גם ככה אני לא מתכוון להישאר במקום המחורבן הזה. למה צריך להיות לי אכפת בכלל שהוא שיקר ולקח לעצמו את הקרדיט על הארוחה הזאת, למרות שבפועל תרומתו הסתכמה בסיבוב כפתורי התנור.

הרגשתי איך העצבים מתחילים לנזול לי בתוך הגוף, וכל כך רציתי להוריד לו איזה נגיחה לתוך הראש, אבל המנטרה שהידהדה בתוכי עזרה לי להתאפק בינתיים ולא להרוס לעצמי את הכול עכשיו, בגלל רגע של איבוד שליטה.

ניסיתי להיזכר בשפתיים של תמי כדי להירגע ולא הצלחתי, אז במקום זה השתדלתי לא לחשוב על כלום. סיימתי עם הכלים, העברתי סמרטוט על הרצפה ויצאתי לעשן סיגריה.

הזין יצא אחרַי ואמר, "לאן נעלמת?"

"אני כאן מעשן," עניתי בקור רוח, "אני צריך לדבר איתך."

"אמרתי לך שאין בעיה, אבל עכשיו הגיעה המשאית עם האספקה של היבשים. נסדר את הסחורה במחסן ונדבר כמה שתרצה. עכשיו בוא," הוא ציווה עלי כאילו הוא מדבר עם הכלב שלו, וכמו כלב הלכתי אחריו.

המשאית חנתה ושני חיילים פרקו מתוכה שני משטחים בגובה שלי עם סחורה מלופפת בניילון נצמד.

שוקי הוציא סכין יפנית וחתך את יריעת הניילון. "תתחיל לפרוק את הסחורה ולסדר אותה במחסן, אני תכף בא," הוא אמר ונעלם כמו הודיני.

כשהגעתי למשטח השני והזין עוד לא הגיע, השתגעתי.

תוך שתי דקות כבר חצי בסיס התקהל מסביבי וצפה בטבח החדש שהתחרפן ושובר את המחסן. כל מה שנפל לי ביד העפתי לקיבינימט, וכשכבר לא היה מה להעיף, יצאתי החוצה ובעטתי במשטח השני שחיכה לפריקה ופיזרתי את המצרכים לכל עבר.

כששוקי הגיע למקום, הכול כבר היה שבור ומפוזר מסביב. ראיתי אותו תופס את הראש וממלמל לעצמו. כשיצא מההלם הראשוני הוא רץ בכיווני וקילל, אבל החיילים החזיקו אותו כדי למנוע ממנו להגיע אלי. החזקתי קופסת שימורים — נדמה לי של רסק עגבניות — וחיכיתי לו, הייתי מת שהזין הזה יצליח לחמוק מטבעת החיילים שהקיפה אותו ויבוא מולי. שלושה חיילים אחרים תפסו אותי בעדינות והרחיקו אותי מהמחסן ומשוקי, שהשתולל וקילל את האלוהים שלי. הם הכניסו אותי למטבח, ואחד מהם, שהדליק לי סיגריה, אמר לי, ״שב, תירגע, הכול יהיה בסדר." אמרתי לו שאני רגוע וביקשתי ממנו ומהשניים שהיו איתו שישאירו אותי כמה דקות לבד במטבח.

איפה אני ואיפה רגוע? הרגשתי שהגוף שלי בוער, הייתי באדרנלין של סוס מירוצים על ספידים. הסתובבתי במטבח סהרורי, שמעתי מהחלון את שוקי הזין צועק שהוא הולך להרוג אותי היום. נתתי מבט על העמדה של הסכינים, ובהחלטה של רגע עצרתי מול הסטנד שעליו עמדו כלי הזכוכית, קעריות וצלחות קטנות וגדולות, שעל כל אחת מהן חותמת של פלחה"ן צנחנים. הדבר הראשון שתומר אמר לי כשהגעתי למטבח היה ששוקי רגיש בקטע מוגזם לכלים האלה, ושמשתמשים בהם אך ורק בחגים ובאירועים מיוחדים מאוד, וגם אז רק אחרי אישור שלו.

בחנתי את המשקל של הסטנד העמוס בכלי הזכוכית והבנתי שהוא כבד, אבל גם הרגשתי שזה לא בלתי אפשרי להפיל אותו. אחרי רגע כבר הבנתי שהרגשתי נכון. לא רק הבנתי, גם שמעתי. מי לא שמע? לא אתפלא אם עוצמת הפיצוץ הגיעה עד למרפאה והפילה את הסיגריה הכבויה מהשפתיים של תמי. רגע אחרי הפיצוץ הגיעה הצעקה של שוקי. בחיים שלי לא שמעתי צעקת שבר כזאת, אולי רק צעקות השבר של אבא שלי בחלום. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהתחיל כל הטירוף הזה שעבר בי פחד, אז על כל מקרה הלכתי לעמדת הסכינים, דחפתי את הקטנה לגרב, ונעלתי על עצמי את המטבח.

* * *

מתישהו שוקי דפק בדלת ופתחתי לו, הוא הלך למשרד שלו וביקש שאבוא אחריו.

הוא הסתכל לי בעיניים ושאל אם נרגעתי.

"אני תמיד רגוע," אמרתי.

"ברור לך שתשלם על זה, נכון?"

"ברור לך שזה על הזין שלי, נכון?"

"אני אוהב את הגישה שלך, עכשיו בוא נראה אם אתה באמת גבר או שאתה סתם איזה ילד קריזיונר."

הוצאתי סיגריה והדלקתי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?"

"שם עליך זין," עניתי.

"הבנתי אותך. יש לך שתי אופציות, הראשונה היא שהאירוע הזה עובר למ"פ ואתה הולך לאכול בקלות איזה חודש כלא. האופציה השנייה היא שאנחנו נועלים עלינו את המטבח עכשיו וסוגרים את זה בינינו, ראש בראש."

"רק לראות שאני מבין מה אתה אומר," אמרתי ונשפתי עליו עשן, "אתה מציע שנפתור את העניין בינינו במכות?"

"הבנת נכון."

"בוא," אמרתי ויצאתי מהמשרד. רציתי לנשק אותו על המתנה שהוא העניק לי, על ההזדמנות לדפוק לו מכות רצח.

הוא עמד מולי ובחנתי אותו מלמטה למעלה. ארוך, רזה וקירח, אני הולך לשבור לזין הזה את הצורה.

באתי לו בסגנון השכונתי של אגרוף מורם ובעיטה בו זמנית, ולפני שהבנתי מה קורה קיבלתי אחת מִמפרק כף היד שלו לתוך האף. בתוך שנייה הגב שלי היה מרוח על שברי הזכוכיות, והברכיים שלו נעלו לי את הכתפיים. דם נזל לי מהאף ונכנס לי מתחת לחולצה. ניסיתי להתנגד ולהיחלץ מהמצב הזה, רק הרגליים נשארו לי, בעטתי בפראות באוויר והצלחתי להכניס לו כמה בעיטות לראש, שלא היו מוצלחות מספיק כדי להזיז לו משהו, אבל הצליחו להרגיז אותו ולגרום לו להוריד לי עוד אחת כזאת עם מפרק כף היד לתוך האף. הבנתי שזה אבוד, שאין לי סיכוי כאן, אבל לא ויתרתי ולא ביקשתי שיפסיק או שירחם עלי. ירקתי עליו, והפרצוף שלו התמלא ברוק ודם, אבל גם זה לא הזיז אצלו כלום, אפילו לא גרם לו לתחושת גועל או עלבון. הוא נשאר דרוך והסתכל לי בתוך העיניים. המשכתי להשתולל עם הרגליים, השתוללות חסרת תכלית, עד שרגל ימין שלי התקפלה והנעל נכנסה לי מתחת לבטן. מיששתי את הנעל והרגשתי את הסכין שדחפתי לגרב קודם.

כמו ששכחתי מכאבי הביצים, ככה שכחתי לגמרי מהסכין, וטוב שכך. הזין הזה דפק לי נוקאאוט של החיים. הובסתי, אבל לא נכנעתי.

שוקי קם מעלי ואמר, "לך תנקה את הבלגן שעשיתי לך בפרצוף, אני אנקה את הבלגן שעשית במטבח."

כל הבסיס כבר שמע על מופע ההתחרפנות של הטבח החדש, ולזכותם ייאמר שאף אחד מהם לא התלונן על כך שלא הוגשה ארוחת ערב מסודרת. הם הסתפקו בכמה כיכרות לחם, קופסאות גבינה ומעדני חלב ששוקי פיזר על השולחנות בחדר האוכל.

ישבתי על הספסל ועישנתי. שוקי התיישב לידי כאילו כלום וביקש סיגריה. הדלקתי לו אחת.

"אני מבסוט עליך בסך הכול," הוא אמר והשתנק אחרי שאכטה מהסיגריה, "אז אתה בא איתי או שאתה נותן לי לנסוע עכשיו לבד לרמת עמידר?"

"מה איבדת שם?"

"עמי גר שם. נלך נגיד שלום ונחזור, מה אתה אומר?"

עלינו על מדי א' ויצאנו מהבסיס במכונית של שוקי. השומר בשער הראשי הכיר אותו ופתח לו בלי לשאול שאלות. כל הדרך לרמת עמידר שתקנו. שוקי לא שיקר, באמת רק אמרנו לעמי שלום, שתינו כוס קולה והסתלקנו מהמולת האנשים שמילאו את הבית של עמי ומריח הבשר הצלוי על האש, ששוב הזכיר לי את ריח הרגל השרופה של תומר.

גם בדרך חזרה שתקנו, עד ששוקי שבר את השתיקה כשאמר לי שהוא כבר כמה ימים לא היה אצל אמא שלו, ושהיא גרה ממש על הדרך. הוא שאל אותי אם זה בסדר מבחינתי שניסע לבקר אותה.

"כבר אחרי עשר בלילה," אמרתי, "לא קצת מאוחר בשביל זה?"

"לא, אל תדאג, זה ממש בסדר, היא ממש תשמח לראות אותנו."

היה חשוך ולא הכרתי את הדרך, שלט גדול ניצב מולנו ועליו כתוב: בית העלמין ירקון.

"אמא שלי גרה כאן כבר שמונה שנים," הוא אמר ועצר את המכונית בכניסה, פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו שתי כיפות ושני נרות נשמה.

"מכאן נלך ברגל שלא נפריע לשכנים, בסדר?"

"בסדר גמור," אמרתי.

"אני מקווה שאתה לא מפחד," הוא אמר בחיוך.

"מה יש לפחד? כולם כבר מתים כאן, לא?"

הלכנו איזה עשר דקות עד שהגענו לאמא שלו. הוא הדליק את נרות הנשמה בגב המצבה ואחר כך רכן על אבן השיש, טמן את ראשו בין ידיו ודיבר בקול אל אמא שלו המתה. הוא אמר לה שהוא מצטער שלא בא לבקר אותה כבר כמה ימים ושהוא מתגעגע אליה ואוהב אותה. הוא נישק את אבן השיש, הרים אבן קטנה מהאדמה והניח אותה על המצבה.

"נלך עכשיו," אמר.

במכונית הוא סיפר לי שאמא שלו גידלה אותו לבד ומתה כשהוא היה בן שש־עשרה, וככה בדרך אגב זרק לי שהוא היה אלוף הארץ בקרב מגע איזה חמש שנים רצוף.

פתאום הרגשתי מספיק פתוח איתו כדי לספר לו על אבא שלי המת, אמא שלי הדיכאונית ואחי הקטן.

"למה לא אמרת כלום?" שאל שוקי.

"למה לא אמרתי? אתה צוחק עלי עכשיו? דבר ראשון שאמרתי לך על הבוקר זה שאני צריך לדבר איתך. טוב, עזוב את זה עכשיו. הנה אני אומר לך, אני צריך שתעזור לי."

"דבר."

"אני חייב לראות קב"ן דחוף, ובשביל זה אני צריך שתיתן לי הפניה למרפאה."

"מי אמר לך את זה? זה לא קשור אלי בכלל, רק מש"קית ת"ש מתעסקת בענייני קב"ן בבסיס."

הרגשתי שאני הבנאדם הכי מטומטם בהיסטוריה של האנושות.

"אל תדאג, מחר על הבוקר אפנה למש"קית ת"ש ואסדר לך את ההפניה הזאת. יש לך את המילה שלי," הוא הבטיח.

הבטיח וקיים. כשנכנסתי למטבח בבוקר ההפניה כבר היתה על השולחן במשרד של שוקי.

למחרת כבר נסעתי לתל השומר וראיתי קב"ן. הוא שיחרר אותי במקום ואמר לי שאני יכול לחזור ממנו ישר הביתה ולחזור למחרת לעשות טופס טיולים.

ביום הראשון שלי בבית כבר מצאתי עבודה בבניין והכנסתי את אחי למשמעת אכילה וכושר. עם אמא שלי לא היה יותר מדי מה לעשות, היא היתה קבורה במיטה שלה ואפילו לא הבינה שהפרק הקצר שלי בצבא הסתיים ושאני בבית מעכשיו.

שבוע אחר כך היא מתה מיתת נשיקה. ההלוויה שלה היתה עוד יותר קטנה ועלובה מההלוויה של אבא. אפילו מניין לקרוא קדיש לא היה.

התקשרתי לחני ואמרתי לו שאני צריך עוד הלוואה. הוא לא שאל בשביל מה, אבל הרגשתי צורך להגיד לו שאני צריך את הכסף כדי לשלם על מצבה לאמא שלי.

נפגשנו והוא הביא לי את השבעת־אלפים שקל שביקשתי ממנו, אבל גם הציע לי לבוא לעבוד בשבילו.

"אני צריך לידי מישהו שאני יכול לסמוך עליו," הוא אמר.

בלי לחשוב פעמיים אמרתי כן.

מאז לפרנסתי אני מאיים על אנשים שלא עומדים בהחזרי ההלוואות שלהם, וכשצריך — גם דופק להם מכות רצח.