אין כמו פסיכיאטריה
הלן שיינפלד
₪ 48.00
תקציר
עד למאה ה־18 מחלות הנפש נתפסו לעיתים קרובות כ”דיבוק”. מיותר לציין, לאור זאת, שאפשרויות הטיפול בהן היו זעומות עד לא קיימות. ב־1808, יוהן כריסטין רייל – רופא, פיזיולוג, אנטומאי ופסיכיאטר גרמני – טבע לראשונה את המושג פסיכיאטריה שמקורו בשתי מילים מן היוונית: psyche, (תודעה, נפש, נשמה) ו־iatreía (משמעות או מרפא).
ככל שנודע יותר על תפקודם של המוח ומערכות העצבים החלו ההפרעות הנפשיות להיחשב כמצבים הדורשים טיפול מסודר ונכללו בתחום הרפואה, גם אם לא תמיד זכו להבנה מספקת ולסיווג מדויק. קטלוגן נע בין הכללתן במדע הנוירולוגיה ובין ההכרה בהן בתחום הפסיכיאטריה, העומד לעצמו. לאחרונה אנו עדים לשובה של מגמת החפיפה בין התחומים. מאמר שפורסם בספטמבר 2020 במגזין המוח נושא את השם: “רפואת המוח ורפואת הנפש – מטבע אחד, שני צדדים”.
ד”ר הלן שיינפלד נולדה בעיר בֶּרלָאד שברומניה ועלתה ארצה ב־1964. ספר זה מגולל את קורותיה כפסיכיאטרית, החל מסיום לימודי הרפואה שלה בהדסה־ירושלים, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת ועד עצם הימים הללו, בהם היא מוסיפה לעסוק במקצועה, בחום ובאהבה. זהו ספרה החמישי של ד”ר שיינפלד.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 240
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 240
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
עם סיום שנת הסטאז’ בבית החולים ״הדסה עין כרם״ שבירושלים הוזמנתי לפגישה עם פרופ’ ק., מנהל בית החולים דאז. ייתכן שהיה זה נוהל קבוע לכל מסיימי הסטאז’ של הפקולטה לרפואה ב״הדסה״, אך על פי תחושתי באותם ימים הייתי אני האחת והיחידה שהתכבדתי בכך – ועד היום, אני מעזה לומר, אינני בטוחה שלא צדקתי.
בצהרי יומי האחרון כסטאז’רית, לאחר שסיימתי את מחויבויותַי במחלקה הפסיכיאטרית שבה עשיתי את ״חודש הבחירה״ של הסטאז’, נפרדתי מכל הסובבים אותי, מהמטופלים ומאנשי הצוות. טקס קצר וכיבוד צנוע הנעימו לי את תחושת הפרידה הבלתי־נמנעת. עם סיומו אספתי את עצמי ויצאתי לחדרו של פרופ’ ק.
היה זה רגע עמוס רגשות שהצטברו בי בשבע שנות לימודי הרפואה שעברתי, או שעברו עלַי; בשש השנים הראשונות הרגשתי, כנראה כמו כל חברַי, כסטודנטית ותו לא. ההרצאות ‘הגדולות’ ששמענו לא היו בעלות אופי חווייתי או מרגש במיוחד; רק בשנים ה’קליניות’, למן השנה השלישית ועד סוף
הלימודים, התחילו הידע והתפיסות הרפואיות שלנו להתרחב בזכות קִרבתנו למטופלים. נוכחותנו במחלקות השונות נעשתה מגוונת ומציאותית יותר; היא אִפשרה לנו קשר ישיר עם נציגיו העיקריים של מקצוע הרפואה – המטופלים. במקביל, או בנוסף, קיבלנו מרופאי המחלקות והמרפאות הדרכה שהתבססה ספציפית על כל מקרה לגופו.
בסיום שש שנות לימודינו התקדמנו לשנה השביעית, שנת הסטאז’. היא נבדלה מקודמותיה בהיותה מעשׂית יותר עבורנו. כך למשל היה מותר לנו, ואף היה זה מחובתנו, להתערב בעבודה היומיומית במחלקה. בדקנו את המאושפזים או את הפונים למרפאות, שיערנו או קבענו אבחנות, ואף היינו מעורבים, במידה זו או אחרת, בטיפול בהם; כל זאת תחת פיקוח והדרכה של מורינו, כמובן. סוף סוף יכולנו להרגיש את עצמנו כרופאים. שנת הסטאז’ כללה, נוסף על המעבר בין המחלקות השונות, את ‘חודש הבחירה’: כל אחד מאתנו, הסטאז’רים, בחר במחלקה ש’דיברה אליו במיוחד’. כעת היינו ‘אדונים (או גבירות) לעצמנו’ יותר מאשר בשנים הקודמות. היותנו חלק מצוות המחלקה חיזקה אותנו והעלתה את כבודנו בעיני עצמנו. בבחירת המחלקה של ‘חודש הבחירה’ היה משהו גורלי, שנתפס אצלי כאירוע מאתגר ואף משמח. מכאן ואילך היה עלי להיעשׂות לרופאה של ממש, אולי פסיכיאטרית.
תקופת שבע השנים הנזכרות לעיל ובפרט האחרונה שבהן, שנת הסטאז’, הייתה אומנם לא קלה, אך בסך הכול מעניינת; לסיומה, בפרידתי מהמחלקה הפסיכיאטרית, התלוו תחושות של מתח, דאגה וסימני שאלה לגבי בחירתי בהתמחות בפסיכיאטריה. כל אלה כמעט שברו את לִבּי, אך אני שמחה להצהיר שאין לכך קשר ל״תסמונת הלב השבור״, הפרעה הנובעת מסטרס אמוציונלי קשה, שתוארה ב־1990.
דברַי בשורות הבאות מתייחסים לאירועים שהתרחשו בשנת 1968.
הדרך לחדרו של פרופסור ק., מן המחלקה הפסיכיאטרית שבקומה 8 ועד לקומת הקרקע שבה שכן משרדו, נראתה לי ארוכה במיוחד. במעלית פגשתי במקרה את גדול הכירורגים של בית החולים, פרופ’ ב. ה., ושוחחתי עמו בקצרה. הוא ידע משום מה על סיום קשרַי הלימודיים עם בית החולים ״הדסה״ ופנה אלי בנעימות:
״בשעה טובה, ד״ר שיינפלד, האם כבר החלטת במה תתמחי?״
״כן״, עניתי בביטחון חלקי. ״בפסיכיאטריה״.
״פסיכיאטריה?״ השתומם והמשיך: ״איך תסתדרו? הרי בעלך כירורג ואַת פסיכיאטרית...״ אמר ולא הוסיף.
התקשיתי להגיב מיד. שתקתי בעודי מחפשת תשובה. למזלי נחתנו בקומת הקרקע. דלתות המעלית נפתחו ואנחנו יצאנו כל אחד לדרכו. הותרתי את הפרופסור ללא תשובה; למען האמת, שאלתו הצליחה להדאיג אותי, כי תשובה ברורה לא הייתה לי. ממקורות שונים, ביניהם היכרותי עם החשיבה הפסיכואנליטית, עמדתי על משמעות דבריו.
דרכי מן המעלית עד לפגישתי עם פרופ’ ק. הייתה קצרה יחסית. כאשר הקשתי על דלתו, הופיע מארחי לפנַי. בגישה נימוסית, בפנים מחויכות וביד מכַוונת הזמין אותי לשבת על אחת משתי הכורסאות שמעבר לשולחנו. חדרו היה מרווח ונעים לעין. שולחן העבודה מילא כמעט כליל את רוחבו ואינסוף ספרים היו מסודרים היטב על מדפי ספרייתו. מבעד לחלון ענקי שמאחורי גבו נשקף נוף פנורמי מרהיב, שבו השתלבו עצים, שיחים ופרחים עם חלק מבנייני בית החולים.
מארחי היה גבר בסוף שנות החמישים, גבוה, נאה וממושקף. הוא הביט בי בעיניים מחייכות, ומבטו כאילו אמר: ‘ברוכה הבאה, נעים לפגוש אותך’; כך לפחות פירשתי אותו לעצמי.
הצעתו ל״כוס קפה, ד״ר שיינפלד?״ נתקלה בסירובי ובהתנצלותי:
״לא, תודה, אני לא שותה קפה״.
אז הציע לי כוס מים – וכך, כשהוא ישוב בכורסתו הענקית ואני בכורסתי, החל ביוזמתו השיח בינינו.
״ראשית כֹּל, מזל טוב על סיום הלימודים!״, ובהמשך: ״שמעתי שבכוונתך להתמחות בפסיכיאטריה. אמת?״
לרגע שאלתי את עצמי כיצד נודעו לפרופ’ ק. כוונותַי, ומדוע הוא מתעניין בכך. לא הספקתי להעלות בדעתי סיבה מתקבלת על הדעת, כשלאחר כמה לגימות מים שאל אותי מארחי אם שמעתי על בית החולים החדש ״עזרת נשים״.
״לא״, עניתי. ״מה זה?״
״זהו בית חולים פסיכיאטרי מודרני, חדש ומפואר, שהוקם לא מזמן. הוא נמצא בשכונת גבעת שאול״.
כל מה שידעתי עד אז על שכונת ‘גבעת שאול’ הסתכם בהיכרות שטחית עם בית הקברות הנושא את שמה. עתה נזכרתי שלאחרונה, בהזדמנויות הבלתי־נעימות שבהן נסעתי להלווייתם של כמה ממַכָּרַי, ראיתי בניין חדש ומרשים ההולך ונבנה בין בנייני השכונה הישנים והמוזנחים. הבניין ניצב בדרך המובילה לבית הקברות, בצדו השמאלי של הכביש. מדבריו של פרופ’ ק. הסקתי שבנייתו הושלמה, אך לא שיערתי עדיין לאן מוביל הסיפור.
השם ״עזרת נשים״ נקשר בדמיוני לרוח הפמיניסטית שהחלה להתפשט (לגאוותי) באותן שנים, אך לא יכולתי להעלות בדעתי את פשר המושג ״מודרני״ לגבי בית חולים פסיכיאטרי, שכן מעולם לא זכיתי לראות אחד כזה. הוספתי להקשיב למארחי מבלי לומר מילה. פרופסור ק. המשיך: ״לפני כמה שבועות הגיע לארץ ד״ר מ. כהן, שהוזמן לנהל את בית החולים החדש. אנחנו חברים טובים (והוסיף: ״בינינו, כן?״), והוא ביקש ממני להפנות אליו רופאים צעירים המעוניינים להתמחות בפסיכיאטריה״.
ואז הבנתי. הוא מַפנֶה אותי להיות המתמחה הראשונה של בית החולים ״עזרת נשים״ החדש, המפואר והמודרני! הודיתי לו מקרב לב, והוא איחל לי ״בהצלחה״. לאחר שלחצנו ידיים, נפרדנו ומיד נמלאתי שמחה וחלומות ורודים. בשיחה הטלפונית שערכתי עם ד״ר מ. כהן נקבע, שאגיע לפגישה עמו כעבור יומיים. במשך סוף השבוע שקדם לכך הספקתי להתעדכן חלקית בהיסטוריה של בית החולים ״עזרת נשים״.
תולדות בית החולים ‘’עזרת נשים’’לא תמיד התייחד השם ״עזרת נשים״ לבית חולים פסיכיאטרי; הוא אומץ לראשונה על ידי אגודת הנשים אשר שמה לה למטרה לעסוק בצדקה בקרב נצרכים בפלשתינה בשלהי המאה ה־19. באותה תקופה שוטטו ברחובות הערים בארץ אומללים למיניהם: קשישים חסרי אונים, חולים חשׂוכי מרפא, חולי רוח ותשושי גוף ונפש; מרביתם סבלו ממחסור באוכל, בגדים ומחסה. במסמכים מאותן שנים הם נזכרים לעיתים קרובות בשם הכללי ״משוגעים״. התופעה תוארה גם ב’ירושלים שבין החומות’ וגם ב’זו שמעבר להן’. בקרב אוכלוסייה זו בלטו נשים חולות רוח, שרבות מהן יצאו מדעתן במהלך ההריון או בתקופה שלאחר הלידה. באותם זמנים ילדו מרבית הנשים בבית, עם או ללא ליווי. נשים בעלות השכלה מקצועית במיילדות לא היו כמעט בנמצא עד סמוך למלחמת העולם הראשונה; המעטות שהגיעו לארץ רכשו את מקצוען באירופה ודרשו שכר גבוה, מעבר להישג־ידן של נשים עניות.
מצב עגום זה הוליד יוזמות סיוע מצד נדבנים עשירים ונשים רחבות לב, שביקשו להושיט יד לאוכלוסייה דלת האמצעים ביישובים השונים בארץ. הנודעים שבהם היו בני המשפחות מונטיפיורי ורוטשילד. בקרב הנשים נודעה במיוחד חיה ציפורה (ציפה) פינס.
משה מונטיפיורי, הוא סֵר מוזס מונטיפיורי (Montefiore) (1885-1784), היה נדבן יהודי אנגלי דגול, שבא לעזרתם של יהודים נזקקים בכל העולם, לרבות יהודי פלשתינה. בזכות תרומותיו יכלו בני עמו הנזקקים בארץ להילחם במחלות ובעוני, לשפר את שירותי הרפואה בירושלים ולקדם את התיישבות היהודים מחוץ לחומות העיר. הוא ביקר בארץ שבע פעמים, בין השאר בצפת, טבריה, חברון וירושלים; בביקורו האחרון היה בן תשעים. בין המתנות הרבות שהותיר אחריו ידועות במיוחד טחנת הרוח שהקים ב־1857 והמרכבה המפורסמת אשר שימשה אותו ואת אשתו בסיוריהם ברחבי אירופה. שתיהן מצויות בשכונת ‘משכנות שאננים’ הקסומה שמול חומות העיר העתיקה.
אדמונד רוטשילד, הוא אברהם בנימין אדמונד ג’יימס דה רוטשילד (1934-1845), נולד כמה עשרות שנים אחרי מונטיפיורי. מלבד היותו נדבן נודע וגורם מרכזי בהתפתחות החיים בארץ ישראל, התאפשר לו להיות מקורב ל״אגודת עזרת נשים״, המוּכֶּרֶת בשמה זה מאז 1894 (קודמתה, שנקראה אף היא ״חברת עזרת נשים״, הוקמה ב־1891 ביפו). הברון דה רוטשילד היה בן לענף הצרפתי של משפחת הבנקאים המבריקים שנודעה לתהילה בעולם היהודי. במאה ה־18 הלך כוחה של שושלת רוטשילד והתחזק; הוא הגיע לשיאו במאה ה־19, כאשר נעשתה למשפחה העשירה באירופה. יחד עם הברון רוטשילד שעמד בראשה מילאה משפחה זו תפקיד חשוב ביותר בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל.
כבר ב־1854 נפתח בסיועהּ בית החולים ״מאיר רוטשילד״ בעיר העתיקה בירושלים. באותה תקופה הלכה והתפתחה העיר החדשה ב’ירושלים שמחוץ לחומות’, וצורכי יושביה התרבו. בשנת 1888 הועבר בית החולים ״מאיר רוטשילד״ לבניין שהוקם במיוחד עבורו ברחוב הנביאים בירושלים החדשה. ההחלטות על אופן פיתוחו של המוסד הושפעו, בין היתר, מדיווחי הרופאים בבית החולים ״רוטשילד״ בחיפה (הנקרא כיום ״המרכז הרפואי בני ציון״) על עלייה ניכרת במקרי הדיכאון בכלל ואצל נשים בפרט, מצבי דיכאון שחומרתם חייבה לעיתים קרובות אשפוז. באותם דיווחים פורסמו גם נתונים על עֲקָרוּת כתופעה משנית לדיכאון אצל הנשים.
בשל מסירותו הגדולה ומעורבותו הבולטת במרבית פעולותיה של משפחתו, כולל אלה שלמען ארץ ישראל, וביניהן הקמתם של בתי החולים שנזכרו לעיל, זכה הברון רוטשילד לכינוי ״הנדיב הידוע״ ו״אבי היישוב״.
לאחר שבתולדות הקמתו של ״בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים״ עסקנו בשני התורמים הנודעים, מונטיפיורי ורוטשילד, הגיעה העת להכיר את ציפה פינס (1918-1844), הידועה מבין הנשים שפעלו להקמתה של אגודת ״עזרת נשים״. היא נולדה במוהילב שבבֶּלארוּס למשפחת לוריא האדוקה בדתה. אביה, שמריהו לוריא, היה גביר ועסקן; אִמָּהּ, חנה לוריא, הייתה בת למשפחת ריבלין משקלוב, מראשי היישוב האשכנזי בירושלים. בעיר הולדתה נישאה ליחיאל מיכל פינס (1913-1843), סופר ציוני ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות, שנולד באחת העיירות של האימפריה הצארית הרוסית. עם נישואיהם הצטרפה ציפה לפעילותו למען ארץ ישראל. הוא עלה לירושלים לבדו בשנת 1878; כעבור ארבע שנים, בהיותה בת 38, הצטרפה אליו רעייתו ואִתָּהּ ארבעה ילדיהם.
עוד קודם להגעתהּ ארצה, ב־1880, התנסו בני הזוג פינס בחוויה טראומתית: אביה של ציפה פינס הקים יחד עם שני שותפים מפעל לייצור רעפים בשכונת מוצא הסמוכה לירושלים (כיום ״רמת מוצא״). הפרויקט נכשל, הסב למשפחה נזק כלכלי קשה ופגע בכבודם של מייסדיו. מסופר על חיה ציפורה שבמסירותהּ לבעלהּ מכרה את תכשיטיה על מנת לתמוך בו. לכשהגיעה לירושלים ב־1882, נרדפה על ידי אנשי היישוב הישן, גם בשל לבושהּ ופֵאתהּ הנוכרית, שלא היו די צנועים בעיניהם. בתחילה התגוררה משפחת פינס ביפו, ולאחר מכן השתקעה בירושלים. בביתם אירחו בני הזוג רבים מבין עסקני היישוב שהשקיעו בגאולת הקרקעות, וכן עולים חדשים שהגיעו לירושלים; אליעזר בן יהודה ואשתו דבורה התאכסנו אצלם במשך חודש ימים.
כזכור נוסדה ״אגודת עזרת נשים״ ב־1894 (כהמשך ל״חברת עזרת נשים״) בירושלים העתיקה על ידי קבוצת נשים מתנדבות, שבראשן עמדה ציפה פינס. להקמתהּ קדם ה״הֶקדֵּש״ בעיר העתיקה של ירושלים, שהיה רכוש הציבור ושימש למטרות דת, אך גם כמחסה לאומללים שננטשו ולחסרי בית. מספר החולים ששוכנו בו היה קטן, ותנאי קיומו וניהולו היו לקויים ביותר. דוד ילין, שהיה חתנם של בני הזוג פינס, תיאר אותו כך:
״בית צר ונאלח ... ובו שכבו למַעֲצֵבָה בשנים האחרונות שלוש נשים משוגעות ושני זקנים עוברים ובטֵלים מן העולם [...] משפחה כי הייתה יד ה’ בה [...] לא עלה על לִבָּהּ כלל להפקידו בבית כזה. והִנֵּה באה הרוח, לפני שנה וחצי, בלב אחדות מחַבְרות הנזכרות (‘עזרת נשים’) לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה לא נדרש להן כסף, רק עבודה תקבלנה חברות החברה באהבה. בראשונה [...] נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח [...] והנה החלו המשפחות לפרוק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד, מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת עינויים תמידיים? [...]״.
(ד’ ילין, ירושלים של תמול, ירושלים תשל״ב, עמ’ 197).
קבלת האחריות על ההקדש הייתה מבוססת על השקפות עולמן של פינס וחברותיה, כמתואר במאמרה של ברכה סליי: ״לְאִשה יש ‘תכונות נשיות’ הדוחפות אותה לגמול חסד עם משפחתה ועם נזקקים. אי אפשר לעזור ליולדת על ידי מתן כסף בלבד; היא זקוקה גם לטיפול אישי – לצדקה ‘בגוף’. מלבד סבל כאבם ומחלתם, מאבדים הנזקקים את הרצון לחיות וזה גרוע מכֹּל, לכן צריך לעודד אותם במעשים ובמילים. לא כל אִשה מסוגלת להעניק עזרה כזאת; לכך התארגנו יחד בחברת נשים, וכל אחת תתרום כפי יכולתה. הודות למאמציהן,הפך ‘החור השחור’ של ההקדש למוסד מכובד והחולים קיבלו פנים של בני אדם״ (תרגום חופשי של הטקסט ביידיש, הלקוח מספר החשבונות הראשון של ״עזרת נשים״, תרנ״ה-תרנ״ו, א-ד).
בשנת 1896 הועבר ה״הקדש״ לשכונת ״מזכרת משה״ בעיר החדשה בירושלים, וב־1902 רכשה אגודת ״עזרת נשים״ למענו מגרש בן שבעה דונמים בקצה המערבי של רחוב יפו, מול התחנה המרכזית של ימינו. את הכסף לכך תרמה בעיקר הברונית עדה (עדלאיד) דה רוטשילד, רעייתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, וחברו לה נשים יהודיות עשירות אחרות מהארץ ומהעולם.
המבנה הראשון שהוקם נועד לנשים, ולאחריו הוקם מבנה נוסף ששירת את הגברים; בשניהם אושפזו אנשים שסבלו מהפרעות נפשיות. מבנה שלישי הוקם ב־1920, אף הוא בסיוע תרומותיהם של יהודים עשירים. במבנה החדש היו שתי קומות שכללו חדרי אשפוז, מרפאה, בית מרקחת ומשרדים. סביב הבניין ניטעה גינה שבה יכלו המטופלים לשאוף אוויר צח. מספר המאושפזים במוסד עלה והגיע למאה בקירוב. שמו היה הפעם ״בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים״, והוא היה המוסד הראשון בעל מומחיות רפואית זו בארץ ובמזרח התיכון כולו.
חיה ציפורה (ציפה) פינס עמדה בראש הארגון והמוסד ״עזרת נשים״ עד פרישתה ממנו ב־1912, במלאת לה 68 שנים. את תפקידה המשיכה בִּתָּהּ איטה, רעייתו של דוד ילין, שעמדה בראש הארגון מעל 25 שנה. חותנם, יחיאל מיכל פינס, הוא מי שקישר בין ד״ר משה וולך (1957-1866), שהקים ב־1902 את בית החולים ״שערי צדק״ וניהל אותו במשך שנים רבות, לבין ״עזרת נשים״. על אף תפקידו החשוב ב״שערי צדק״ נרתם ד״ר וולך לטפל גם במאושפזים ב״עזרת נשים״.
ב־1920 זכה בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״ לרופא משלו – ד״ר דוריאן פייגנבאום, שהתמנה למנהלו הרפואי הראשון בסתיו של אותה שנה. ד״ר פייגנבאום, שנולד ב־1887 בלמברג שבגרמניה, הגיע לארץ ישראל לאחר שנים רבות של לימוד ועיסוק ברפואה. הוא התמחה במכון לפסיכיאטריה במינכן, שנוהל אז על ידי הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1926-1856), מי שנחשב לאבי הפסיכיאטריה המודרנית והגנטיקה הפסיכיאטרית, אך לא נמנה עם מעריציו של פרויד. במקביל להתפעלותו מקרפלין התעניין פייגנבאום בפסיכואנליזה. את עיקר לימודיו בנושא זה עשה אצל פרויד עצמו ואצל פסיכואנליטיקאים אחרים.
במשך עבודתו בבית החולים ״עזרת נשים״ נקט פייגנבאום גישה אנושית וחומלת כלפי המטופלים. אחת מיוזמותיו הייתה ביטול הבידוד והכפייה כשיטות טיפוליות. מאחר שהיה בקי בתורה הפסיכואנליטית והעריך אותה כדרך להבנת ההפרעות הנפשיות ולטיפול בהן, התחיל להשתמש בה בבית החולים, הִרבָּה להרצות עליה ולהציגהּ בפני העובדים בתחום הפסיכיאטריה, הרופאים, אנשי צוות אחרים ואף רופאים מתחומי התמחות אחרים. מחנכים שולבו אף הם בקהל שהוזמן להרצאותיו. העובדה שהדגיש את נושא ״הלא־מודע״ עוררה את התנגדותם של מי שישבו בהנהלת בית החולים, שכנראה לא ידעו שהנושא עלה לראש סדר היום באותן שנים. ד״ר פייגנבאום ניהל את בית החולים ״עזרת נשים״ במשך שלוש שנים ותו לא. לאחר פיטוריו עזב את הארץ ועבר לארצות הברית, שם המשיך לעסוק בפסיכואנליזה. על מקומו בא ד״ר היינץ (חיים) הרמן, עולה חדש שהגיע אף הוא מגרמניה.
כיצד הגעתי לבית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״כאמור לעיל הוזמנתי בקיץ 1968 לפגישה עם פרופ’ ק., מנהלו דאז של בית החולים ״הדסה עין כרם״; פגישתנו נועדה להפנות אותי למנהל בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״, ה״חדש, מפואר ומודרני״ כפי שתואר בפי פרופ’ ק., ולעשותני לרופאה פסיכיאטרית. באותם חודשים הועבר בית החולים ״עזרת נשים״ ממיקומו הישן ברחוב יפו לשכונת גבעת שאול. מנהלו החדש היה ד״ר מ. כהן. בשיחתי הטלפונית עמו שמח להזמין אותי לפגישה, שתתקיים כעבור יומיים. במהלך שיחתנו, שנמשכה כשעה, השתדל ד״ר כהן לברר את המוטיבציה שלי לעסוק בפסיכיאטריה; היה זה מעין ראיון בעל אופי אנֶמנֶסטי, שבנימוסו האנגלי נמנע בו הפרופסור מלגעת בנקודות רגישות. ״קבענו״ (הוא הודיע ואני הסכמתי) שלמחרת אגיע לעבודתי במחלקה ב’ – המחלקה הסגורה. נמסר לי שאת פנַי יקבל ד״ר א. ו., פסיכיאטר מומחה ומנוסה, ובאמצעותו אתוודע לבית החולים ולמטופלים בו.
בסיום פגישתי עם ד״ר מ. כהן הייתי כבר ‘המתמחה הראשונה של בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים’״, תואר שבו אני מתגאה עד היום. לאחר פרידתנו העסיק אותי פרט מסקרן, שאליו שמתי לב במהלך פגישתנו: בחדרו רחב הידיים של מארחי, בצִדּוֹ הימני, היה תלוי על הקיר תצלום של גבר כבן שלושים פלוס, נאה ובעל הבעה רצינית ונעימה. מבטו המכוון אל פְּנים החדר הרשים אותי בהתעניינותו האֶמפָּתית במתרחש בו. לאורך השנים שאלתי פעמים רבות את חברַי לעבודה מי הוא ״האיש על הקיר״, אך אף אחד לא ידע לומר לי זאת בבִטחה.
כעבור כמה שנים, תוך כדי עיסוקי בתולדות בית החולים ״עזרת נשים״, נתקלתי בתצלומו של ד״ר היינץ הרמן – אותו תצלום שהיה תלוי בחדר מנהל בית החולים, ואז התבררו לי הפרטים הבאים: לאחר פיטוריו של ד״ר דוריאן פייגנבאום הוזמן ד״ר היינץ (חיים) הרמן למלא את מקומו, וזמן קצר לאחר מכן התבקש לכהן כמנהלו השני של בית החולים ״עזרת נשים״. הוא כיהן בתפקידו זה 24 שנים, מ־1924 ועד מותו ב־1948. בניהולו נעשה המוסד לבית חולים פסיכיאטרי. רבים היו השינויים שאותם הנהיג, ואפשר לומר שהעלה אותו לרמה מקצועית ושיווה לו אופי ״מודרני, חדש ומפואר״, כפי שהגדיר זאת באוזנַי פרופ’ ק. המבנה הוצב בסתיו של שנת 1968 בשכונה גבעת שאול. כיום זהו ״בית החולים הרצוג״, המתמחה בבעיות רפואיות המאפיינות את הגיל השלישי, בשיקום, בהנשמה כרונית, בבריאות הנפש, בפסיכו־טראומה ובחקר מדעי המוח.
עם סיום לימודי הרפואה של ד״ר הרמן, שאותם החל בהיותו בן 18, הוא התמחה בנוירופסיכיאטריה או ״מחלות עצבים ורוח״, כפי שכונה התחום באותן שנים. לאחר שנפצע בשירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה חזר ד״ר הרמן לעסוק ב״רפואת עצבים ורוח״ בבית החולים האוניברסיטאי שבקניגסברג, עיר הולדתו. באותן שנים היה פעיל גם כיו״ר התנועה הציונית בעיר זו. בשנת 1924 הגיע כאמור (יחד עם רעייתו ושני ילדיו) לארץ. מלבד תפקידו כרופא היה ד״ר הרמן חבר בארגון ״ההגנה״, למד עברית וערבית, ניגן בפסנתר כתחביב והרחיב את השכלתו.
באותם ימים החליט ד״ר הרמן להפוך את בית החולים ״עזרת נשים״ למוסד מודרני. הדגם שעמד לנגד עיניו היה בית החולים האוניברסיטאי לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בקניגסברג, שבו עבד לפני עלותו ארצה. עם מטרותיו הראשיות נמנו נושאים הקשורים לריפוי ולמחקר: הוא הכניס לשימוש בבית החולים טיפולים בנזעי חשמל (ECT) ובהזרקת אינסולין (ICT), לשם שיפור מצבם של הלוקים בהפרעות סכיזופרניות, אך בשל קיצוצים בתקציב נאלץ לצמצם את השימוש בהם ואף לוותר עליהם כעבור שנים אחדות. נוסף על כך הנהיג טיפול בריפוי־בעיסוק בבית החולים ופיתח מרפאה ציבורית שנתנה שירותי יעוץ לנזקקים לעזרה נפשית; במקביל נאבק בהצלחה על הגדלת מספרן של מיטות החולים. בהרצאותיו ובפרסומיו עמד ד״ר הרמן על סוגיות חשובות ברפואת הנפש, כמו ההבדל בין מצבים של שיפוט לקוי בעת הפרעה נפשית אקוטית פעילה, למשל פסיכוזה, לבין ליקוי הנוצר עקב מחלה ממושכת. הוא הדגיש את חשיבות התורשה, התרבות והסביבה של המטופל בהיווצרות הפרעתו הנפשית ובטיפול בה. על בסיס התנסותו המקצועית פרסם מספר רב של מאמרים, ביניהם תיאור של השפעת הטיפול בנזעי חשמל על חולי סכיזופרניה. ד״ר הרמן היה הראשון מבין אלה שתיארו את נושא ״הטירוף הפסיכוטי״ הנוצר אצל מבקרים בירושלים, זה הנקרא ״תסמונת ירושלים״, בדומה ל״תסמונת סטנדל״ ול״תסמונת פריז״. מסופר עליו שגישתו אל החולים הייתה חמה ושהִרבָּה לחייך אליהם.
כ־22 שנים לאחר הגיעו ארצה חלה ד״ר הרמן בלֶוּקֶמיה, שממנה הצליח להבריא (או כך לפחות נראה הדבר). בעת מלחמת העצמאות פעל להקמת שירות נוירופסיכיאטרי עבור הפצועים; אבל בחודש נובמבר 1948 נפטר מסרטן המעי.
הנהלת בית החולים ״עזרת נשים״, שהתייתם ממנהלו, גייסה ב־1949 את פרופ’ רפאל יום טוב ליפמן היילפרין (1902-1969), ממייסדי המחלקה הנוירולוגית של בית החולים ״הדסה עין כרם״, לכהן כמנהלו. קשריו המקצועיים של פרופ’ היילפרין עם ״עזרת נשים״ שקדמו למינוי זה נמשכו נוסף על תפקידיו האחרים, ולא במקומם.
פרופ’ היילפרין היה ידוע בעיקר כנוירולוג, אך גם כפסיכיאטר. עם מעלותיו המקצועיות נמנו פעילותו בכתב־העת ״הרפואה״, היותו מרצה לנוירולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית והתרגום לעברית של ״שבועת הרופא״ שהתקין בשנת 1952, לרגל סיום המחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים. כעבור כמה שנים מונה לדקן הפקולטה לרפואה. אזכיר גם שבמסגרת היותו נוירולוג ו/או נוירופסיכיאטר שימש במשך שנים כיו״ר הוועדה הפסיכיאטרית המייעצת למשרד הבריאות ועמד בראשות ״החברה הפסיכיאטרית בישראל״.
כשהגעתי ב־1968 ל״עזרת נשים״ בשכונת גבעת שאול, זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים; הכרתיו עוד בהיותי סטאז’רית במחלקה הנוירולוגית של ״הדסה עין כרם״; המפגשים עִמּוֹ החזירוני לאותם ימים ולאחת ההזדמנויות שבה קיבלנו אנחנו הסטאז’רים שיעור בלתי־נשכח. היה זה מפגש בו הוזמנו ללמוד על הפרעתו של אדם שסבל משיתוק עצב־הפנים (פציאליס), Bell’s palsy. פרופ’ היילפרין הציג בפנינו מטופל כבן 50 שפניו היו עקומות במקצת. מתוך האנֶמנֶזה שלו, כלומר הרקע הבריאותי שלו ושל הפרעתו, התברר שחוץ מסוכרת, שנתגלתה אצלו כשלוש שנים לפני פגישתנו עמו, היה זה אדם בריא. הביקור המדובר היה הרביעי מבין ביקוריו אצל פרופ’ היילפרין (הראשון שבהם התקיים כארבעה וחצי חודשים קודם לכן); תמונות פניו שצולמו לאחר הופעת ההפרעה העידו בבירור על כך שבראשיתהּ היו פניו מעוותות הרבה יותר ושבהדרגה הם התיישרו להפליא. עקב הבראתו המלהיבה של המטופל הורה לנו פרופ’ היילפרין: אם אתם מטפלים בחולה ומצבו אינו משתפר, בִּדקו מה לא עשיתם למען הבראתו, או אולי עשיתם שלא כהלכה; אם המטופל שלכם מבריא – אל תשכחו, זה מלמעלה״, אמר והרים את ידיו השמימה.
להשלמה אביא כמה פרטים מתוך האנמנזה של פרופ’ היילפרין עצמו: הוא נולד בביאליסטוק שבצפון־מזרח פולין, היה בן למשפחת רבנים ידועה והתחנך חינוך יהודי מסורתי. את לימודי הרפואה שלו עשה בקניגסברג, מובלעת בין פולין לליטא, ואת התמחותו – בבית החולים למחלות רוח ועצבים בעירו. שני הפרטים האחרונים מזכירים את תולדותיו של ד״ר היינץ הרמן, שנודע בעיקר כנוירולוג אך גם כפסיכיאטר; הקונספט של דו־קיום שני המקצועות, נוירולוגיה ופסיכיאטריה, היה מקובל בשנות לימודיו, ואף קודם להן. הם הופרדו ב־1965 ולקראת סוף שנות השמונים נעשו ניסיונות לאחדם שוב. באוקטובר 1968, כשד״ר מ. כהן התמקם כבר בחדר המנהל, פחתה שכיחות ביקוריו של פרופ’ היילפרין בבית החולים: כמעט לא נראה עוד הולך בצעדים נמרצים לאורך הפרוזדורים הארוכים, נכנס למחלקות השונות או יוצא מהן.
כשהתחלתי את התמחותי בפסיכיאטריה תיפקד כבר ד״ר מ. כהן, הפסיכיאטר שאליו הופניתי, כמנהל בית החולים. למיטב ידיעתי התנהל בית החולים בימיו באופן תקין וראוי, אלא ששנה לאחר שהחל בתפקידו נודע לנו על עזיבתו הקרובה. על פי השמועה נבעה החלטתו לשוב ללונדון מהתחייבויות משפחתיות שלא אִפשרו לו להישאר בארץ. אציין שהוא היה קשור בנישואיו למשפחת וולפסון הידועה, שהרבתה לתרום בנדיבות למפעלים רבים בארץ.
ביומו האחרון בבית החולים נתן לי ד״ר כהן מתנה ״כבדה״: ספר עב־כרס, מהדורתו השלישית של Clinical Psychiatry, שיצאה לאור ב־1969. מחברו הראשי היה וילהלם מאייר־גרוס (1961-1889), פרופסור לפסיכיאטריה בריטי ממוצא גרמני ואחד ממקימי ‘בית הספר הבריטי לפסיכיאטריה’. במפגש אחרון זה עם ד״ר כהן הוא איחל לי ״בהצלחה מכל הלב״, ואני הודיתי לו ״על הכול״. מהבעת פניו קלטתי, או אולי דמיינתי, נימה של צער או של התנצלות, וחשתי תחושת נטישה.
זמן קצר לאחר עזיבתו של ד״ר מ. כהן הגיע לבית החולים ״עזרת נשים״ מנהל חדש – פרופ’ מרסל עשהאל ״הגדול״; כך הוא נתפס בעינַי אז וכך ייחקק בזיכרוני לתמיד. על פי יחסו אלי נראה היה שנשלח לאמץ אותי; אך אולי גם את זה דמיינתי. סיפור פרי עטי הקשור אליו יובא בסוף פרק ב’.
ביבליוגרפיהBracha Slae, From Benevolent Society to Medical Institution: Ezrath Nashim 1894-1905, January 2007.
אליעזר ויצטום, יעקב מרגולין, ד״ר פייגנבאום וד״ר הרמן – מנהלי בית החולים ״עזרת נשים״ וחלוצי הפסיכיאטריה בארץ ישראל, הרפואה כרך 157, חוב’ 7 יולי 2018.
ערן רולניק, עושי הנפשות – עם פרויד לארץ ישראל, 1948-1918. תל אביב, עם עובד, 2007.
הרמן ה’ וקליינשמידט ה’, ריפוי השיצופראניה בעזרת ההלם החשמלי, הרפואה, 25: 86-84, 1943.
הרמן ה’, על הטירוף הפסיכוטי במקרה של התקשות מדומה. הרפואה 13: 102-99, 1937.
הלן שיינפלד, תסמונת סטנדל – אחת התסמונות שאינן מופיעות בספרי הלימוד, דוקטורס אונלי, 2018.
---, תסמונת פריז, דוקטורס אונלי, 2018.
---, לזכרו של פרופ’ מרסל עשהאל: שני סיפורים קצרים, דוקטורס אונלי, 2017.
Bar-el Yair, et al., Jerusalem Syndrome, British Journal of Psychiatry 176; 86-90, 2000.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.