אין תוכנית חלופית

1

הפגישה התקיימה בחדר נטול חלונות.

החדר היה מלבני ולא היו בו חלונות, כי לא היו בו קירות חיצוניים. הוא שכן בתוך חדר מרובע, גדול ממנו. והחדר המרובע שכן בתוך חדר מתומן גדול אפילו יותר. קן החדרים הזה היה מרכז הפיקוד של יחידה S2 בבית הסוהר "מינרווה" בווינסוֹן, מיסיסיפי. מלבד S1, היחידה־האחות לכליאה בבידוד, זה היה המקום המאובטח ביותר במתחם. תוכנית המבנה כללה קירות בתבנית של טבעות קונצנטריות כמו במבצר מימי הביניים. שנועדו להיות בלתי חדירות. מבחוץ, גם אם יותקפו בידי המחלצים הנחושים ביותר. ומבפנים, גם בעת המהומות הקיצוניות ביותר.

הפן הביטחוני היה מבורך, אבל הסיבה לכך שהמקום נבחר לקיום הפגישה הזאת היתה הבידוד שלו. העובדה שזימן חשאיות גמורה. מפני ששאר יחידה S2 היתה ריקה. לא היו בה שומרים. לא סגל מנהלי. ואף לא אחד ממאה ועשרים תאי הבידוד באגף היה בשימוש. לא היה בהם צורך. לא בדרך ניהולו של בית הסוהר תחת ההנהלה הנוכחית. הגישה המתקדמת היתה מקור לגאווה רבה. ויחסי ציבור מעולים.

היו בחדר שישה גברים, וזאת היתה הפגישה החשאית השלישית שקיימו כאן בשבוע האחרון. הם ישבו סביב שולחן צר וארוך. שני כיסאות פנויים היו דחופים לאחור סמוך לקיר לבן ריק. הרהיטים היו עשויים פוליקרבונט כחול עז. כל יחידה נוצקה בתבנית יחידה, שלא הותירה שום תפרים או חיבורים. הצורה והחומר נועדו להקשות את שבירת הרהיטים. הצבע נועד להקשות את הסוואתו של חלק כלשהו שבכל זאת נופץ. זה היה מעשי. אבל לא נוח במיוחד. והכול ירושה מההנהלה הקודמת.

שלושה מהגברים לבשו חליפות. בּרוּנוֹ היקס, המנהל הבכיר ומייסד שותף של "מינרווה", ישב בראש השולחן. דיימוֹן בּרוֹקמן, מנהל התפעול הראשי והמייסד השותף השני, ישב לימינו של היקס. וקֶרטיס ריבֶרדייל, מפקד בית הסוהר, ישב ליד ברוקמן. האיש הבא ליד ריברדייל, האחרון מצד זה של השולחן, לבש מדים. רוֹד מוֹזלי, מפקד משטרת וינסוֹן. מן העבר השני, לשמאלו של היקס, ישבו שני חבר'ה בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. שניהם בחולצות טריקו שחורות ומכנסי ג'ינס. לאחד היו אף שבור וכמה פנסים בעיניים ומצח מלא חבורות סגולות כועסות. הזרוע השמאלית של השני היתה נתונה במתלה. שניהם ניסו לחמוק ממבטיהם של שאר הנוכחים בחדר.

"אז יש בעיה או לא?" ברוקמן משך בכתפיו. "מישהו יכול לומר בוודאות שיש? לא. אז אנחנו צריכים להמשיך כמתוכנן. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שנתחיל לברוח מצללים."

"לא." ריברדייל הניד את ראשו. "איך שאני רואה את זה, אם עלולה להיות בעיה, זה אומר שיש בעיה. הביטחון קודם לכול. אנחנו צריכים —"

"אנחנו צריכים לדעת בוודאות," אמר מוזלי. "לקבל החלטה מושכלת. המפתח הוא, האם הוא הציץ לתוך המעטפה? זה מה שאנחנו צריכים לדעת."

אף אחד לא דיבר.

"נו?" מוזלי מתח את רגלו מתחת לשולחן ובעט בבחור עם המתלה. "תתעורר. תענה על השאלה."

"רד ממני." הבחור כבש פיהוק. "נסענו כל הלילה כדי להגיע לקולורדו. ואז כל הלילה שוב כדי להגיע לפה."

"בוא תבכה לי על הכתף." מוזלי נעץ בו את כף רגלו. "פשוט תגיד לנו. הוא הציץ?"

הבחור לטש עיניים בקיר. "אנחנו לא יודעים."

"עצם זה שהוא הסתכל בתוך המעטפה עדיין לא נותן לנו תשובה מוחלטת," אמר ריברדייל. "אם הוא באמת עשה את זה, אנחנו צריכים לדעת אם הוא הבין את מה שהוא ראה. ומה הוא מתכנן לעשות עם זה."

"השאלה אם הוא הסתכל או לא, לא רלוונטית," אמר ברוקמן. "אז מה אם הוא הסתכל? אין שם שום דבר שייתן לו שמץ של מושג מה קורה."

ריברדייל הניד את ראשו. "כתוב שם יום שישי בעשר בבוקר. ברור מאוד. הזמן, התאריך, המקום."

"אז מה?" ברוקמן הרים את ידיו. "יום שישי הוא סיבה לשמוח ולחגוג. אין בו שום דבר מחשיד."

"אבל התמונה בתוך המעטפה." ריברדייל נעץ אצבע באוויר להטעים כל הברה. "שמונה על עשר. אי־אפשר לפספס."

"שוב, זה לא אומר שום דבר." ברוקמן זרק את עצמו לאחור בכיסאו. "אלא אם הוא באמת יבוא הנה. אם הוא יופיע ביום שישי. ואפילו אז, נהיה בסדר. בחרנו בזהירות רבה מאוד."

"לא נכון. איך יכולנו? היו לנו רק תשעה לבחור ביניהם."

חיוך התפשט על פניו של מוזלי. "זה אירוני, לא? שזה שבחרנו באמת חף מפשע."

"לא הייתי קורא לזה אירוני." ריברדייל הזעיף פנים. "ולא היו תשעה. היו רק חמישה. לאחרים היתה משפחה. זה פסל אותם."

"תשעה?" אמר ברוקמן. "חמישה? זה לא חשוב. המספר לא משנה. רק התוצאה משנה. והתוצאה טובה מספיק. גם אם הוא יופיע, כמה הוא כבר יכול להתקרב? הוא יהיה במרחק שלושים מטר לפחות."

"הוא לא צריך להופיע. הוא יכול לראות את זה בטלוויזיה. ברשת. לקרוא על זה בעיתונים."

"המפקד צודק," אמר מוזלי. "אולי עדיף לא למשוך כל כך הרבה תשומת לב בשלב זה. אולי כדאי שנבטל את המֶדיה. אנחנו יכולים לשחרר איזה בולשיט על כך שאנחנו מכבדים את פרטיות האסירים, או משהו כזה."

"אין צורך." ברוקמן הניד את ראשו. "אתה חושב שיש לו טלוויזיה? מחשב? מינוי ל'ניו יורק טיימס'? הוא מרושש, למען השם. תפסיק לחפש צרות. אין צרות."

הוא הקיש באצבעותיו על השולחן. "חשיפה למדיה זה טוב למותג. אנחנו תמיד מפרסמים. תמיד פירסמנו. אם נשנה את זה עכשיו, זה רק ימשוך יותר תשומת לב. יגרום לאנשים לחשוב שמשהו לא בסדר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לדעת. הוא הסתכל?" היקס נפנה לחבר'ה בחולצות הטריקו. "הניחוש הכי טוב שלכם. אין תשובה לא נכונה. הקוביות נפלו כמו שהן נפלו. אנחנו מבינים את זה. פשוט תגידו לנו מה נראה לכם."

הבחור עם האף השבור נשם נשימה עמוקה דרך הפה. "אני חושב שהוא הסתכל."

"אתה חושב?" אמר היקס. "אבל אתה לא בטוח."

"לא במאה אחוז."

"או־קיי. איפה היתה המעטפה?"

"בשקית."

"איפה היתה השקית?"

"על הארץ."

"הנחת אותה?"

"הייתי צריך את הידיים חופשיות."

"איפה היא היתה כשהמכונית הגיעה?" שאל היקס.

הבחור עם המתלה אמר, "על הארץ."

"באותו המקום?"

"מאין לי לדעת? לא הייתי שם כשרוברט הניח אותה. רוברט לא היה בהכרה כשהרמתי אותה."

היקס שתק רגע. "או־קיי. כמה זמן הבחור היה לבד עם השקית?"

"אנחנו לא יודעים. בטח לא הרבה. שתי דקות, מקסימום."

"אז יכול להיות שהוא הסתכל," אמר היקס. "לפחות הציץ."

"נכון," אמר הבחור עם האף השבור. "והשקית היתה קרועה, זוכר? איך זה קרה? ולמה? אנחנו לא עשינו את זה."

ברוקמן נרכן לפנים. "לפי מה שסיפרתם לנו, זאת היתה סיטואציה מטורפת. הרס בכל מקום. בלגן מוחלט. השקית בטח נקרעה בטעות. זה לא נשמע כמו איזה רמז מרכזי. ושני החבר'ה האחרים אפילו לא דיווחו שהוא הסתכל."

הבחור עם המתלה אמר, "הם לא דיווחו בכלל. אנחנו לא יודעים איפה הם."

ברוקמן אמר, "בטח בדרך חזרה. בעיות תקשורת, אולי. אבל אם היה משהו שצריך להדאיג אותנו, הם היו מוצאים דרך ליידע אותנו."

"והוא לא אמר על זה שום דבר במשטרה," אמר מוזלי. "דיברתי פעמיים עם הקצין שם. בטח יש לזה משמעות."

"אני עדיין חושב שהוא הסתכל," אמר הבחור עם האף השבור.

"אנחנו צריכים לעצור את התוכנית," אמר ריברדייל.

"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים," אמר ברוקמן. "לא אנחנו קבענו את התאריך. לא אנחנו קבענו את השעה. אלא השופט שחתם על צו השחרור. אתה יודע את זה. אם נלך עכשיו על איזו טקטיקת השהיה דפוקה, נגמור עם בלשים מכל עבר. אתה יודע איך זה ייגמר. אפשר כבר לירות לעצמנו בראש וזהו, כאן ועכשיו."

ריברדייל הזעיף פנים. "אני לא אומר להשתהות. אני אומר לחזור לתוכנית המקורית. השינוי היה טעות מלכתחילה."

"זה יפתור את הבעיה של יום שישי. אם יש כזאת. אבל אז לא יהיה לנו שום מוצא מהבעיה הגדולה יותר שיש לנו. בעיית הרקע."

"מהרגע הראשון אמרתי, שהפתרון לזה פשוט. כדור בעורף. אני אעשה את זה בעצמי אם אתה עדין מדי."

"אתה יודע מה יהיה המחיר? כמה עסקאות נפסיד?"

"נפסיד הרבה יותר מכסף, אם הטיפוס הזה יחבר את הנקודות."

"איך הוא יכול לעשות את זה?"

"הוא יכול לבוא הנה. אתה אמרת בעצמך. הוא יחקור. הוא היה שוטר צבאי. זה בדם שלו."

"עברו שנים מאז שהוא היה שוטר צבאי," אמר מוזלי. "זה מה שהקצין אמר לי."

היקס הקיש על השולחן. "מה עוד אנחנו יודעים?"

"לא הרבה. אין לו רישיון נהיגה. שום עבר תעסוקתי, לפי רשויות המס. לא מאז שהוא עזב את הצבא. שום נוכחות ברשתות החברתיות. שום תמונות עדכניות. הוא נווד עכשיו. די עצוב, אבל זאת השורה התחתונה. לא נשמע לי סיבה גדולה לדאגה."

ברוקמן אמר, "נווד או מיליונר, איזה מין משוגע ייסע חצי מדינה מפני שהוא קרא כמה מסמכים וראה תמונה תמימה?"

"אתם יכולים להעלות פה ספקולציות כמה שאתם רוצים, אבל זה עדיין מדאיג אותי," אמר ריברדייל. "בכל פעם שנפגשנו, חשבנו שהצלחנו להכיל את הבעיה. בכל פעם טעינו. מה אם אנחנו שוב טועים?"

"לא טעינו." ברוקמן הכה בשולחן בכף ידו. "טיפלנו בכל מצב שהתעורר. תשעים ותשעה אחוז."

"תשעים ותשעה. לא מאה."

"החיים לא מושלמים. לפעמים צריך לטאטא שברי זכוכית. ועשינו את זה. גילינו דליפה. סתמנו אותה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה. גילינו על המעטפה החסרה. השגנו אותה בחזרה, בדרך שכולנו הסכמנו עליה."

"ועכשיו הבחור המוזר הזה הסתכל בתוך המעטפה."

"יכול להיות. אנחנו לא יודעים. אבל אתה מוכרח להודות שזה לא סביר. הוא לא סיפר למשטרה. אנחנו יודעים את זה. והוא לא סיפר לאף־בי־איי או לרשות בתי הסוהר. היינו יודעים את זה. אז נניח שהוא הבין הכול משתי שניות הצצה במעטפה. למה לו לשמור את הידע הזה לעצמו? מה הוא הולך לעשות איתו? לסחוט אותנו? נראה לך שהוא הולך להיסחב איכשהו אלפיים קילומטר לפני יום שישי? בחייך."

"רבותי!" היקס טפח על השולחן שוב. "מספיק. בסדר. זאת ההחלטה שלי. אנחנו לא יכולים לדעת אם הוא הסתכל במעטפה. זה נשמע לא סביר, אז לא צריך להיבהל. במיוחד בהתחשב בנסיבות. אבל בו בזמן חשוב להיות זהירים. לא קשה לזהות אותו, כן?"

הבחור עם האף השבור הינהן. "לגמרי. אי־אפשר לפספס אותו. כמעט שני מטר גובה. מאה עשרים קילו. מוזנח."

"הוא חטף כהוגן, זוכר?" אמר הבחור עם המתלה. "אני דאגתי לזה."

"היית צריך להרוג אותו," אמר ברוקמן.

"חשבתי שהרגתי."

"היית צריך לוודא."

"איך? תדאגו שזה יֵראה כמו תאונה. אלה ההוראות שקיבלנו בשביל השניים האחרים. חשבתי שהן תקפות גם אליו. היה קשה למכור את הסיפור הזה, אם הייתי מכניס לו כדור בראש."

"מספיק!" היקס חיכה לשקט. "זאת התוכנית. אנחנו מציבים מעקב. מסביב לשעון. החל מרגע זה, עד יום שבת. אם כף רגלו תדרוך בעיר שלנו, אנחנו נדע. וכאן אנחנו לא צריכים לחשוש מאיך דברים נראים."