אינסטנט יש רק בפודינג

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ

עת לבכות ועת לצחוק

 

הצלחה. כל אדם מפרש הצלחה באופן ייחודי לו. סקרים רבים נערכו במהלך השנים בניסיון לענות על השאלה: "מה זו הצלחה?"

בעיניי, הצלחה אינה הדברים שאנחנו משיגים, בעיני הצלחה היא מי שאנחנו נהיים.

במשך קרוב לעשרים שנה שרתי בחבורת זמר שכונתית ביבנה, עיר שבה התיישבתי כמה שנים אחרי שעליתי לארץ מאורוגוואי. הרבה התלבטויות ליוו את צעדיי הראשונים בחבורה. הייתה בי התלהבות רבה, אך עם זאת היו לי פחדים רבים מאוד ולא מעט חסמים: השפה העברית שלי טרם הייתה רהוטה - לשיר שירי ארץ ישראל במבטא דרום אמריקאי? ואם אטעה כי לא אבין את פירוש המילים ואגרום לאחרים לטעות?

אך לא ויתרתי. ההתלהבות גברה על הפחדים, ועם הזמן הפחדים נעלמו כלא היו.

באמצעות השירה ייצגנו את מדינת ישראל בארצות רבות בעולם: חבורה של טייסים, נשות טייסים ואני - "שכנה של טייסים".

 

אחת ההופעות הכי מרגשות מבחינתי הייתה מול הקהילה היהודית בעיר פיטסבורג שבארצות הברית. מצאתי את עצמי בוכה על הבמה. דמעות זלגו מעיניי בלי יכולת לעצור אותן. התקשיתי להאמין שזה קורה לי, שזו אני. מבחינתי זה היה הישג מעבר לכל דמיון. ציונית נלהבת ילידת אורוגוואי, פעילה קהילתית שהרבתה בהסברה למען עלייה לארץ, עומדת על במה כנציגת מדינת ישראל בארץ זרה.

מגיע תורי לשיר והגה לא יוצא. אני בוכה ללא יכולת להוציא הברה מפי. היום אני מבינה שזו הייתה דרכו של גופי להגיב לעומק הרגשות שהציפו אותי באותם הרגעים.

עבורי זה היה רגע של הגשמת בחירה, דוגמה למה שאני קוראת לו "לחיות את הבחירות שלי". אילו ויתרתי ועזבתי אז את חבורת הזמר, הייתי מחמיצה רגע מכונן שכזה, כמו גם את כל החוויות האדירות שעברתי במשך שמונה־עשרה שנים בחבורת הזמר "האלון".

 

"כשיוצאים, מגיעים למקומות נפלאים" ד"ר סוס

 

עת לשחק ועת לעבוד

 

אמי אניטה ז"ל הייתה אישה מיוחדת. לצערי הרב, היא נפטרה בפתאומיות ובטרם עת בהיותה בת שישים וארבע בלבד.

היא הייתה אישה עוצמתית, אוהבת אדם, יפת תואר ומלאת חיים. תמיד בלטה בכל מקום שהגיעה אליו בזכות אצילות נפשה, ובזכות היחס שידעה להעניק לכל אדם באשר הוא.

כולם אהבו אותה. היו שנים שבהן היה לי קשה לחיות לצד דמות כה חזקה, אך בשנותיה האחרונות התקרבנו מאוד.

מהו הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו באימא? המגע שלה, במיוחד לליטופים על זרועותיי או כאשר הייתה אוחזת בסנטרי. והמבט שלה. עיניה הכחולות, החתוליות.

אהבתי אותה מאוד.

 

אמי הייתה גאה בי והרבתה לבקש ממני שאתלווה אליה לאירועים רבים. בבוקר "יום האישה" קיבלתי ממנה שיחת טלפון. אימא שלי, שהייתה חברה בוועד המנהל בארגון ויצ"ו העולמי, טלפנה אליי כדי להזמין אותי להצטרף אליה לחגוג יחד איתה את יום האישה בוויצ"ו,

אך באותו בוקר השבתי לה שאיני יכולה. זו הייתה תקופה שבה קודמתי בעבודה והרגשתי מחויבות לתפקיד החדש.

"תפסיקי לעבוד כל כך קשה. תיהני מהחיים! החיים יפים!" אמרה לי אימא בטלפון.

ואלו היו מילותיה האחרונות אליי, זו הייתה מעין צוואה או מסר לחיי.

בשעות הצהריים של אותו יום חזרה אמי עייפה מאירועי יום האישה והלכה לנוח.

מלאכים באו ולקחו אותה אִתם.