אישור חציה

לא יודע אם אפשר להריח את הפחד, אבל להאזין לו אפשר בהחלט, מניסיון. השקט נמשך דקות ארוכות, נדמה שהרבה מעבר לזמן שחלף באמת באותו ליל חורף חשוך, גשום וסוער של 1997.

אני שקט ככל שאנו מתקרבים לעצירת המסוק בתחתית הליטני. זה כבר הניסיון הרביעי להביא את המסוק לעצירה בתחתית הוואדי. אני שקט משום שאני מבין באותו רגע שאם לא נצליח בפעם הרביעית, אנחנו עלולים להישאר שם. שלושת הניסיונות הקודמים נכשלו. הגענו ממערב, ממזרח ושוב ממערב, אך לא הצלחתי לייצב את המסוק מעל הפצוע.

עכשיו מגיע הניסיון הרביעי. הקוקפיט נהיה שקט והמסוק מתקרב, כמעט נושק לקיר הדרומי, שהוא למעשה מצוק אימתני שנגלה לעינינו מבעד למשקפות ראיית הלילה הבלתי־מתקדמות שלנו - שתי שפופרות כבדות בחלק הקדמי של הקסדה. אני מזיז את הראש בסריקה מהירה יחסית על מנת לקבל קצת ממד של עומק, ולא באמת מצליח. הכול צבוע בירוק, כמצופה, ואני מביט בקיר שנראה קרוב מאוד, קרוב מדי. שם אני גם שם לב לשקט. אני כנראה מפחד ואני כנראה לא היחיד. הדרך להסיח את המחשבה היא המלל. אנחנו מתחילים לתדרך בקצרה את הצוות מאחור על שיטת הביצוע ואיך ייערך החילוץ. לוחמי יחידת החילוץ כבר לבושים בחליפות צלילה, משום שעדיין אין לאף אחד מושג אם הם יֵרדו לתוך נהר אימתני זורם או ליבשה מאיימת. אנחנו עוברים שוב על השלבים ומגדירים מי יֵרד ראשון ומי אחריו, איך נאסוף את המחלצים ובסוף מגיעים לשאלת השאלות - איך נרים את הפצוע יחד עם המחלץ מיחידת החילוץ, שכן את האלונקה אסור להרים לבד ומאוד מסוכן שלא.

האירוע של שמוליק שנתיים קודם יושב בראש עכשיו. מאז האסון ההוא נאסר עלינו להרים יותר מאדם בודד על הכבל בתרגיל או בפעילות. והנה עכשיו אנחנו עומדים לעשות זאת בלילה חשוך בלבנון בלי שהורשינו מאז להתאמן על כך, ותוך סיכון מקסימלי שכבר לקח לנו אז שני חברים. הרמת המשקל המקסימלי על מנוף החילוץ בקרבה כל כך מסוכנת לקיר המצוק עלולה לגרום לסחיפה בכיוון הקיר ולהתרסקות לתוכו. אם סחיפה כזאת תתרחש, הסיכוי שלנו לצאת מן הקניון הצר אינו גבוה. שוב נהיה קצת שקט. מסוק האנפה מרחף עכשיו עמוק בתוך רצועת הביטחון, עמוק בתוך אחד הנהרות בלבנון, באזור ממוּקש שבו מסתתרת בוודאות חוליית מחבלים. אנחנו לא חושבים על כל אלה באותו הרגע, אלא מוטרדים רק מן הקרבה למצוק. אני מביט אל הקיר מצד ימין ואל מחוון הכוח שמתקרב ל־100 אחוז כל הזמן, מקשיב לאיתן הנווט שלידי ושומר על ריחוף מדויק ככל שאני יכול. הטיסה בשטח מאוים היא תמיד חשוכה, קרי ללא אורות גלויים, ואנחנו מכבים כל מה שרק ניתן לקראת חציית קו הגבול. כאן אני מחליט, בניגוד לכל תיאוריה או תורת לחימה, הפוך מכל אינסטינקט וממה שלמדנו, להדליק פנס חיפוש באור לבן וגלוי, להרים את משקפות ראיית הלילה מעל העיניים ולרחף לאור נקודה על קיר המצוק בעיניים גלויות כדי שלא אתנגש בו. אלי אמיתי, המפקד שממתין ליד הפצוע, צועק לי תוך כדי בקשר להדליק פנס לבן, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כדי שגם הוא יוכל לראות אותנו. גם הוא מפחד הלילה. החשיבות של חשיכה בשטח אויב, שעליה מחנכים דורות של טייסים צעירים, נכנעת עכשיו לשרידות, ובצדק. אנחנו מאוד קרובים לקיר המצוק; טעות קטנה, משב רוח או חוסר איזון בהגאי המסוק ונישאר שם כולנו. אני מרגיש לפתע שקט פנימי ורוגע מפתיע. אלומת המחשבה שלי הופכת צרה ודומה לאלומת הפנס על קיר המצוק. אני ממוקד רק בה במשך דקות ארוכות, כמו אור בקצה מנהרה. אני מקשיב איך מאחור הכול עובד כפי שתדרכנו. אני מבקש מבני הרופא לעבור שמאלה כדי לתת קונטרה למשקל המנוף מימין ולצמצם את השפעתו המכרעת של מרכז הכובד. מד הדלק הולך ויורד, ואני מתחיל לחשב בגסות כמה עוד צריך כדי להספיק לחזור לשטחנו, לארץ. גם אם ארד ממגבלת הדלק המוכתבת בטיסה, לפחות שלא ייכבו לי המנועים בדרך לקו הגבול בואכה מטולה. בינתיים ישי שאול, המכונה שאולי, שוכב פצוע קשה בתחתית הוואדי על דרדרת משופעת לצד הנהר הזורם. גשם שוטף של חורף קשה יורד והחשיכה אימתנית. מסוקי הקרב מתצפתים ומחכים לחוליה שבדרך. חבר טוב זורק ממטוס קרב אי־שם בגובה נורי תאורה, שהופכים את שמי דרום לבנון למופע אורקולי.

בשקט דרוך אני פוסע לכיוון פארק הירקון 23 שנה אחר כך. חמישה ל־11 ואני שולח מיקום למפגש שלא חלמתי שאקיים אי־פעם. בכל שנות הטיסה שלי, בין שאר המשימות, זכיתי לפנות ולחלץ עשרות פצועים וקיבלתי כמה מכתבי הערכה צנועים שסיפרו במילים פשוטות על אירוע משמעותי ומורכב. אבל בכל השנים הללו ביקרתי בבית חולים רק פצוע אחד וקיבלתי רק אות הערכה אחד מרמטכ״ל. את הפצוע הזה אני עומד לפגוש שוב בבוקר תל אביבי שטוף שמש בעוד חמש דקות, 23 שנים אחרי. מה אומרים ברגע כזה? ללחוץ ידיים או לטפוח על השכם אסור בגלל מגבלות הריחוק החברתי בשל מגפת הקורונה, מגבלות שעומדות בניגוד מהותי למפגש כזה. אני זוכר את החיוך מלא השיניים והשמח, גם אחרי 23 שנה, ומזהה את המבט שפגשתי בבית החולים רמב״ם. שנינו עם מסכה על הפנים, אבל חיבוק חם מתפרץ לו, גובר על כל האיסורים. אני נבוך ושקט, אך לא מפחד. יש אמירה ישנה של זקני הטייסת: "The older I am the better I was". יש משהו נוח יותר בהתמודדות עם הסיפור שלך בעצמך, בלי לסגור קצוות או להתחלק בו עם שאר המשתתפים. ככה הסיפור שלך הוא רק שלך, ואתה לא מוטרד מהשאלה איך כל אחד אחר רואה אותו, חושב עליו או משנה משהו בערוץ חייו בעקבותיו. בג'ינס וסנדלים, כובע מצחייה ומשקפי שמש אני מבין את גודל הרגע. התכוננתי להגיד משהו ולא ידעתי מה. הכנתי בקבוק פטל וכמה קרקרים, שלפחות נרגיש פיקניק בערך.

מההתחלה שנינו מנסים לתת קונטקסט לאירוע. שאולי מפתיע אותי במשפט הראשון ואומר שמבחינתו האירוע מהול בטעות של הכוח. הוא מספר איך יצאו למארב כדי ללכוד חוליית מחבלים שהסתתרה בעומק הליטני. "היה לי חשוב לצפות מלמעלה כדי להבין לאן אנחנו אמורים להגיע", הוא מספר. "לא רציתי להיות מופתע מהמחבלים. לצד המשימה לחסל את החוליה, עמדה מול עיני גם מטרת־העל, להשיב את החיילים שלי הביתה בשלום. צעדתי בתוך סבך השיחים לכיוון שפת המצוק. חשבתי שעוד מטרים רבים לפנַי ולא קלטתי שהשיחים תלויים באוויר. בשלב הראשון של הנפילה הצלחתי לעצור את עצמי לכמה רגעים, באמצעות יד שמאל שנאחזה בענף, אבל אז המשכתי ליפול. הנפילה עצמה, מגובה של 50 מטר, זכורה לי במעורפל, כמו חלום, כמו סרט רע. במשך 14 דקות הייתי מחוסר הכרה. כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לאחוז בנשק. גולנצ'יק. אחר כך עשיתי לעצמי חוסם עורקים. רגל אחת שלי היתה עם שבר פתוח ומפותלת לגמרי. הברך השנייה היתה מרוסקת. גם הכתף. הקסדה השתחררה ממני תוך כדי הנפילה. היה איתי מכשיר קשר קטן שאיתו הצלחתי ליצור קשר עם הסמל שלי. הסמל שלי צעד בעקבותי. כשנעלמתי, גם הוא התקרב לשפת המצוק ונפל. למזלו, הוא נעצר על עץ ובעזרת חבל סנפלינג הצליחו לחלץ אותו. הוא אמר לי שכוח חילוץ רגלי כבר נשלח אלי ותכף גם יגיע מסוק. באותו רגע נפלה עלי שלווה. סמכתי על המערכת הצה"לית שכבר תמצא את הדרך לחלץ אותי, בתקווה שהמחבלים לא יגיעו אלי קודם. הודות לאדרנלין לא הרגשתי את הכאב. שברתי סטיקלייט וזרקתי אותו בסמוך, כדי לסמן למחלצים את מיקומי. על כל צרה שלא תבוא, החזקתי ביד את הרימון. נפילה בשבי לא היתה אופציה".

בסופו של דבר, הנפילה הזאת היתה עבור שאולי "סוג של פדיחה שאין יותר מדי מה להתגאות בה", כך הוא אומר. אני מרגיש קצת לא נוח בשבילו באותו הרגע ומסרב לקבל את הרושם שהוא חי עמו כבר חצי חיים. "החילוץ", מוסיף שאולי, "זה כבר סיפור אחר, בהחלט יש לכולם מה להתגאות בו, חוץ ממני, אני הייתי רק הפצוע". כוח החילוץ הרגלי הגיע אל שאולי 40 דקות אחרי ששב להכרתו. בראשו עמד תא"ל אלי אמיתי, מפקד היק"ל (יחידת הקישור ללבנון). הוא וחובש ירדו במצוק במהירות שיא תוך סיכון עצמי. אחרי שקיבעו את רגלו של שאולי אל נשקו, המתינו לחילוץ האווירי, ואמיתי סייע בהכוונת המסוק. כמה ימים אחרי החילוץ הוא הזמין את כל המחלצים למסעדה לבנונית במטולה. איש נהדר, אלי אמיתי, ואת השעון מתוצרת ישראל עם סמל האוגדה שהעניק לנו אז יש לי עד היום.

הקשבתי לשאולי ואז הנחתי את הסיפור שלנו על מצע של שנתיים שהתחילו באירוע של מנוף אימונים פשוט בים, שבו נגמר לנו טווח ההגאים, עברו בתאונה של שמוליק עם שני ההרוגים ונמשכו בהכשרה מבצעית שלא תרגלה מתאר שבו שני אנשים מורמים בו זמנית על כבל המנוף, בוודאי לא בלילה ובשטח אויב ועוד בפנסים לבנים ובאור גלוי. אם לשפוט בהתאם להכשרה שקיבלנו ולאור הנסיבות, לא אני הייתי אמור לחלץ את שאולי מהתופת, אבל זה כל מה שהיה באותו ליל חורף סוער. את הקרבה לקיר ואת הרוחות גם שאולי זוכר, ואני לא מסוגל לשכוח. ככה זה כשעושים בלבנון בלילה משהו מסוכן שאסור לעשות ושלא התאמנת עליו בפנים הארץ. אם הסגן הצעיר היה מספיק חכם באותה העת, היתה עולה המילה "אומץ" או, לחלופין, החילוץ לא היה מתבצע. שאולי שואל מי היה הגורם הבכיר שאישר לנו את החילוץ. אני מסביר לו שמפקד הבסיס הגיע אל מרכז המבצעים בטייסת באותו הלילה ויחד עם מפקד הטייסת החליט לא להעביר לי כל מסר שעלול להפריע. פשוט סמכו עלי. בבור בקריה בתל אביב, אני אומר, ישבו מפקדים בכירים והאזינו לכל מילה שנאמרה בקשר, ראו כל דבר שנמצא באזור ועקבו בדריכות ובחשש. גם הם לא הוציאו מילה בקשר, מאותה סיבה, וטוב שכך.

באופן טבעי השיחה מתגלגלת ללבנון. מילים כמו עישייה, ריחן ומרג׳ עיון. לפתע יש לי שותף, מי שזוכר את עיקולי הדרך למוצבים, את המנחתים והכבישים, שנסע בהם, שמכיר את פצצות המרגמה באור ראשון ואת קיצורי הכוננות עקב כך. שנינו מבינים אט־אט כי האירוע שינה לנו את החיים, את ההסתכלות, את הכיוון ואת דרך ראיית העולם. הוא רצה להיות מפקד חטיבת גולני, מורעל צבא שהפך לקצין ומפקד, תל אביבי שלא ראה טעם בבילויים בסופי השבוע הקצרים שהיו לו, בפעמים המעטות שבהן יצא הביתה מלבנון. הוא ראה את עתידו בצבא ולא תכנן ליפול 50 מטר ולהתפרק, כמו שלא תכנן להוציא נכות צבאית, ואכן לא הוציא משום הבושה. משהו בצניעות שלו מסתיר סיפור יותר עמוק, על מסלול של שירות משמעותי שנגדע באיבו. על מפקד צעיר ששבועות הכריח את עצמו להישאר בלבנון, כי היה לו חשוב להישאר עם חייליו ולהחזיר אותם הביתה שלמים ובריאים, כל זאת מול הריקנות הגמורה והלא טבעית במרכז הארץ שבו גדל ובו בילה את חופשותיו. נראה כי לבנון נשארה אצלו הרבה יותר והרבה אחרי. הוא מזכיר דירת שותפים בתל אביב עם חדר הנצחה לחברי הצוות שנפלו. הוא מזכיר שנים של חיפוש עצמי וניסיונות, כי כלום לא נראה לו חשוב. הרבה השאיר בלבנון ואי־אפשר לחזור ולאסוף את החלקים שנותרו שם. הוא מזכיר לי אותי, רק בגרסה גלויה ופתוחה יותר. המדינה חייבת לשאולי לא פחות ממה שהוא מרגיש חייב לה, וטוב שיש לנו עוד אנשים כאלה. אני מחבב אותו על מי שהוא.

מהזיכרון הוויזואלי הטוב והקצר שנותר לי מהביקור ההוא ברמב״ם גם הוא זוכר משהו. הוא מספר איך נכנסתי לחדר בשקט ובביישנות, ולפתע נעלמתי והופעתי לידו קרוב לצד המיטה. זה היה ביקור קצר מאוד. הוא היה אז בין ניתוחים קשים שנועדו לגרום לו לחזור וללכת. שאולי מדבר על הניתוק שבין המציאות ברצועת הביטחון ובין יישובי הצפון ומספר כי החוויה הכי מפתיעה היתה לנסות לתפוס טרמפים ממטולה. התושבים לא היו עוצרים, וזה נשמע לי בלתי־נתפס. אולי לא עצרו מתוך ניתוק מתפקידם של החיילים השבים מרצועת הביטחון ומרימים את היד בימי שישי בבוקר בטרמפיאדה מהמושבה למרכז הארץ. כנראה את מה שהרגישו במטולה ובאצבע הגליל, הרגישו קצת אחרת בתל אביב ובמרכז הארץ. כנראה תושבי הצפון והנהגים במטולה לא דיברו עם ארבע אמהות. בינתיים הזמן חולף ואנחנו עדיין על הדשא, הפגישה נמשכת והדקות חולפות. אני, שתכננתי לדבר, מוצא את עצמי מקשיב. לפתע אני נזכר במראה מבית החולים, של קעקוע בצורת עץ המסמל את סמל חטיבת גולני מונח על כתפו של פצוע שזה עתה פגשתי. אני שואל בישירות וללא עכבות אם לשאולי עדיין יש את אותו הקעקוע, כאילו אני חושב שיש איזושהי סיבה שבגללה יוסר או שאיני זוכר טוב. הוא עונה במהירות ומשחרר עוד חיוך קל, מפשיל את השרוול - והמראה מבית החולים חוזר אלי מיד. "בטח", הוא עונה, ואני מסביר שהקעקוע בלט לי בביקור הקצר ברמב״ם. כל אחד והגולני שלו.

איך אני יכול לנסות לגשר לעצמי על 23 שנים שמעסיקות אותי? מה מהסיפור האישי שלי מתחבר לסיפור שלו? איזה דור באמת היינו? הרי יש כל כך הרבה מעבר לסיפור, מעבר לאותו הלילה. אולי אנחנו רק חבורה אקראית של נערים שנולדו בשנתונים מסוימים ושירתו במקומות מסוימים. אבל כאן אני מצליח לסגור כמה קצוות. הרי להוביל כוח בלילה בלבנון ולהיבלע בתוך סבך צפוף, שמוביל אותך לנפילה של כמה עשרות מטרים טובים, לאזור ממוקש המוכן למארב, יכול להיהפך לתחקיר נוקב. לא במקרה הזה. כאן היתה דבקות במשימה. הפדיחה שכמעט עלתה לכולנו בחיים היתה הרצון של שאולי להגיע אל המארב עם המחלקה שלו. לעשות את מה שכולם אמרו להם מהיום הראשון, להגן על תושבי הצפון, "לדפוק מחבלים" בעגה המקובלת, שלא מוסיפה טיפת כבוד ללחימה באויב. הדבקות של גולני במשימה באותו לילה של חורף סוער וחשוך היא גם מה שהוציא אותו משם, וגם אותנו כנראה. את הסיכון שהוא לקח גם אנחנו לקחנו. אף אחד מאיתנו לא חשב בדיעבד על תחקיר או על ועדת חקירה, רק על המשימה וביצועה, מחשבה שאט־אט אני חש שאובדת היום במחוזותינו. אין לי ספק היום כי היה כאן דור מיוחד, שנשאר. זה הרבה מעבר לשנתון או לשירות בקו המוצבים.

הפגישה עושה סימנים של סיום, ואני יוצא ממנה מלא מחשבות, שעוד ילוו אותי הרבה אחרי, אבל גם עם המון גאווה. לא במי שאנחנו ובמה שעשינו, אלא בקשר למדינה, בערך של זה למדינה. כמו שלא ידעתי למה לצפות, אני בוודאי לא יודע מה היא תביא אחריה. עכשיו אולי אני מבין את הקונטקסט הרבה יותר טוב, מקבל זווית שלא חשבתי עליה קודם. הזווית של מפקד השוכב כמעט מחוּסר הכרה בתחתית ואדי מהעמוקים בלבנון, על גדת נהר הליטני, ומתאכזב כשהוא חושב שטעות הביאה אותו למצב של סכנת חיים, כאשר מעליו מרחף כעבור זמן־מה מסוק בקושי רב ובגובה נמוך יחסית ושולף אותו בחזרה לשטחנו, אותו שטח שהוא נועד להגן עליו ולא היה חוזר אליו בחופשות, והטעות לכאורה ששינתה לו את התוכניות בחיים וכמעט עלתה לו בחיים. להדליק פנס עוצמתי באמצע שטח מאוים בניגוד להוראות, לעשות משהו שלא התאמנת עליו ולא היה מותר לך באותם ימים, לזרוק סטיקלייט לסימון בתוך שדה מוקשים ולהחזיק רימון פתוח כשאתה הולך לאבד את ההכרה, אבל לא מוכן ליפול בשבי. לעשות את הדבר הנכון בלי לחשוב על תחקיר, בהתבסס על ניסיון חייך הקצר ועל הניסיון המבצעי, הקצר עוד יותר, על היגיון בריא ולא בהכרח על הרבה חוכמה. בסך הכול היינו בני 20 וקצת. כל אחד מאיתנו המשיך בחייו ויש שיגידו שרק התחיל את חייו לאור אותו הלילה. שנה חלפה עד ששאולי הצליח לשוב וללכת. עשר שנים עוד חיפש את עצמו ובדק גבולות. כשפגש את אשתו, הצליח לשוב לחיים. כשהביא בעצמו חיים לעולם, הזיכרונות הקשים מלבנון נדחקו קצת הצדה. ארבע בנות יש לו, לשאולי. ארבע בנות שממלאות את ימיו בשמחה ואת לילותיו בדאגה. כמעט מדי לילה הוא קם כל שעה לוודא שלכולן שלום. אני קם ונפרד משאולי בטפיחה על השכם. בתוך הריחוק החברתי. החיים של שנינו כבר קצת יותר קרובים ועמדו במבחנים גרועים מאלה של הימים האחרונים.