איש לא ייוושע לבדו‏

"רוצָה קצת יין?"

היא מזיזה קלות את הסנטר, בתנועה מרומזת, טרודה. נפקדת. היא רחוקה. נוכחת במָקום אחר, שקועה במשהו יקר ללבה, שכמובן לא יכול להיות הוא.

דחקו אותם ליד שולחן קטן עם מפת נייר גס, באמצע הבלגן. התיק של דֶליה עוד תלוי לה על הכתף.

היא מסתכלת על זוג הזקנים בשולחן סמוך. זה המקום שהיתה רוצה לשבת בו, בפינה השקטה ההיא. בגבה אל הקיר, מוגנת.

גַאֶטאנוֹ מוזג לה יין בתנועה טקסית, מגוחכת משהו. הוא למד מהסומליֶה בטלוויזיה, זה שבו הוא צופה בלילות כשאינו יכול לישון. היא מסתכלת על היין הניגר. פכפוך נעים, אבל כה מיותר הערב. לא מתַבּלים אי־אהבה ביין משובח, זה בזבוז של אנרגיה וכסף.

היה מוטב שלא ייקח אותה למסעדה, לא מעניין אותה כל הקטע הזה של אוכל והמתנה למנות. הרגעים הכי היפים שלהם היו אקראיים, כשחטפו משהו ברחוב, איזה קבאב, גביע ערמונים קלויים שאת קליפותיהם זרקו לארץ.

מסעדות אף פעם לא היו הקטע שלהם. הם התחילו לאכול בחוץ כשכבר היה להם קצת כסף, כשהאידיליה התחילה לחרוק כמו כיסא נדנדה עייף.

המלצרית משליכה את התפריטים על השולחן.

"מה מזמינים? מה בא לך?"

דֶליה מעדיפה מנה צמחונית, פשטידה, משהו קל. הוא לעומת זאת בא כדי לאכול, כדי להתנחם מהתסכולים.

דליה מרימה את הכוס הגדולה שהוא מילא למחצה. היא נוגעת בה בשפתיה, לא ממש שותה, מצמידה אותה ללחי.

באחרונה היא ירדה במשקל. כל הטלטלות האלה גרמו לה לרזות. גַאֶה חשש לרגע שחזרה לסורה.

כשהכירו היא בדיוק נחלצה מהאנורקסיה שלה. בנשיקות הראשונות הרגיש בלשונו את השיניים האכולות מחמיצוּת הקיא. כמו שיני פעוטות שרק ביצבצו, שרק בקעו מהחניכיים. בהתחלה זה קצת הרתיע אותו, אבל היה זה גם חלק מהאינטימיות שלהם. היה נעים להחליף ביניהם כאבים, להתיידד איתם. גם הוא נשא תרמיל מלא חרא על הגב, והוא חיכה לרגע שיוכל לרוקן אותו לרגליה של בחורה כמוה.

עד שפגש אותה היו לו רק מערכות יחסים די שטחיות. הוא נהג להסתתר מאחורי חזות שרירית ומעט עבריינית של פרחח שכונתי. הוא תופף על תופים ושיחק אותה קשוח. היו לו עיניים שקועות ומצח בולט, קדמוני משהו, הוא רצה להצטייר כבחור מסתורי, אף שכלל לא היה כזה. לאמיתו של דבר, היה טיפוס רגשן שחיפש נואשות אהבה. היו לו הורים צעירים ובלתי אחראיים שלמרות זאת עדיין חיו יחד. משום כך ראה בהם מופת והרגיש זך יותר מרוב האנשים שהכיר. מופת קצת מגוחך בעולם של קֵטאמין וזיונים שגרמו לו להרגיש כמו פרנקנשטיין, בחור ביש מזל עשוי חלקי גופות שונים שלא ממש מסתדרים ביניהם.

דליה שאבה אותו. פתחה לקראתו זרועות ודלתות למערכת יחסים עמוקה. והוא השתחל לתוך פיה. השיניים האלה שהתכרסמו בביזוי עצמי הטריפו אותו מכאב ומאהבה.

המלצרית מניחה את סלסילת הלחם.

"בא לי לנסוע לאנשהו."

לנסוע זו זכותה הטבעית. היא כנראה באמת עייפה. שניהם עייפים.

"בא לי לנסוע לכלכותה."

זו שריטה ישנה שלה, כלכותה. עירו של טאגור, הסופר האהוב עליה. הכאב הוא בן חלוף, ואילו השכחה היא נצחית... כמה פעמים זיינה לו את המוח עם טאגור.

"אולי זו לא העונה המתאימה..."

"ואולי אחטוף שם חום או דיזנטריה ואשאר תקועה בחדר המלון..."

הם קצת מחייכים עכשיו.

"כן, זה לא בדיוק רעיון מוצלח."

"אני מרגישה צורך להיות קצת לבד, להתרחק מהילדים. אבל אני לא יכולה לנסוע כל כך רחוק."

היא חוששת להשאיר אותם.

לפעמים היא נותנת להם להסתובב על הרצפה, להתרוצץ סביבה כמו חתולים, לשחק בכל מיני חפצים, חולץ פקקים, מכשיר טלפון שלוף עם הטוּוווט שלו. היא מתבוננת בהם עם הרבה אהבה אבל בלי קשר לחיים האמיתיים. היא צפה בתוך הפשטה. בבוּאה של פלנטה אחרת. שבה האהבה לא תובענית ולא מאמללת. והילדים הם חזיונות נעימים נטולי צרכים ממשיים. הם לא רוצים לאכול. הם לא עושים קקי.

שנת הלימודים הסתיימה. התחיל החופש הגדול, השדה הרחב של שלושת החודשים הריקים.

"סעי למקום עליז יותר."

"אין טעם לנסוע בכיוון מנוגד להלכי הרוח שלך."

גַאֶה לוגם עוד יין. הוא מכיר אותה היטב, הוא יודע שהיא זקוקה לטלטלה מבפנים. הרִיק שבנינוחות משעמם אותה, מכבה אותה.

הוא חי איתה כמעט עשר שנים. והיא ביזבזה אותן בהטחת ביקורת באחרים, איך הם מפזרים כסף ורצים להרוויח עוד, מוציאים את הנשמה בשביל ריגושים תפלים, בשביל רגעי מלנכוליה עמומה, מיקרו־דיכאונות.

"אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שלאף אחד אין היום אומץ לעשות את הדבר הכי פשוט, להתמקד בחיים שלו. אבל זה מה שבני האדם עשו מאז ומעולם מתוך נכונות להיאבק, לסכן הכול; מה שנתפס פעם כדרך מובנת מאליה, הוא היום עול מיותר."

גאטאנו מהנהן. הוא נתקל בתפריט באומצה בנוסח פּרימָוֵורה, שומנית ועבה, עם רוטב עגבניות טריות המוסיף לה נופך קיצי מרענן. הוא מחפש בעיניו את המלצרית, את התחת בתוך מכנסי הג'ינס הפרומים.

"כבר אין לנו צורך להבין את עצמנו."

דומה שדליה מרגישה טוב יותר אחרי דברי התוכחה האלה. חכמה יותר מהממוצע.

היא שוב מקרבת את הכוס לשפתיים.

"אנחנו סתם מדוכאים. טיפשים ומדוכאים."

גאה מרכין ראש, בוצֵע חתיכת לחם. ברור לו שבעצם עליו היא מנסה לרדת. התיישבה שם הערב רק בשביל זה, בשביל להרוס אותו. לגרום לו להרגיש כלומניק. אדם שלא מתמקד בחייו.

"זה לא ממש מנחם..."

"לא אני ביקשתי לצאת הערב למסעדה."

הוא מבין שזו לא פתיחה מוצלחת לערב. הוא הרי תסריטאי. אילו היה ישר עם עצמו, היה קורע את דפי התסריט הזה וכותב הכול מחדש.

דליה חפפה את הראש, התאפרה. כדי להראות לו שהיא בסדר. כדי להציב ביניהם חומה של כבוד עצמי. היא לובשת שמלה שהוא לא מכיר, או לא זוכר.

"שמלה חדשה?"

"סתם אחת מהשמלות שלי."

הוא שמח שלבשה את השמלה הזאת עם מחשוף הסירה. הוא שמח שהוציא אותה קצת מהמאורה שלה. הוא מדמיין איך התכוננה לקראת הפגישה איתו, איך התלבשה, נעלה את סנדלי העקב.

גם הוא לבש חולצה חדשה, לבנה, פרע מעט את השיער מול המראה במלונית. עשה חמישים כפיפות בטן.

נעים לו לשבת איתה עכשיו. בשטח ההפקר הזה על המדרכה. רחוק מבגדי ההתעמלות ומריח ארוחת הערב של הילדים.

זה מקום טרנדי, טרָטוריה עם מנות איכותיות, פשוטות אך מושקעות, ותפריט יינות צנוע. גאה הוא שבחר את המסעדה הלא מעונבת הזאת, עם השולחנות המתנודדים על האספלט הלא מפולס.

הוא קיווה שהאווירה הנינוחה והזורמת תסייע להם להיות יותר קלילים. תשדר לה משהו כמו, התיישבנו פה במקרה, אפשר לנשנש משהו, אבל אם את מעדיפה, אפשר גם לקום ולטייל קצת בחושך. בסך הכול רצה שיהיה לה נעים. שיהיו פחות כבדים יחד, לפחות ערב אחד.

הוא תוהה מתי נעשו כבדים כל כך. מתי התנגשות האנרגיות הלא מאוזנות שלהם הולידה את ברית העופרת הזאת.

שניהם מסתכלים עכשיו במפת הנייר הבהירה המונחת מתחת לצלחות הגדולות. דליה מלטפת אותה ותולשת פיסה בציפורניה.